שיעור בוקר 03.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 01.03.2001

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/kYrH7Boo?activeTab=downloads&mediaType=audio

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 161, "פתיחה לחכמת הקבלה",

שיעור 1

תלמיד: איך משתנה עולם הצמצום, האם תוכל לתת דוגמה?

הדוגמה היא פשוטה. את כל ההבחנות האלו אנחנו מרגישים כל הזמן בחיים שלנו, מפני שאנחנו נמצאים בעולם התחתון, וכל מה שמתרחש בעולם העליון, כולל ארבע הבחינות האלו, לאט לאט יורד ומשתלשל עד העולם הזה ונמצא בנו. מה קורה אצלנו? אצלנו נמצאים גם רצון לקבל וגם רצון להשפיע ואנחנו צריכים להיות כל הזמן בדילמה, איך אני אקבל בלי להרגיש בושה, איך אני אגנוב בלי שיתנו לי מכות, איך אני אתן וארוויח על ידי זה שיהיה לי יותר טוב וכן הלאה.

תלמיד: שיקולים.

שיקולים, אבל מכל מיני כיוונים, כתוצאה ממה שקורה כאן. אבל אנחנו יכולים לדמיין את מה שקורה כאן, אפילו מכל מיני סיטואציות שיש לנו בחיים. בעל הסולם נותן דוגמה ואתם בטח שמעתם אותה לא פעם אחת, אני מניח שרובכם כבר הייתם בשיעורים.

הוא נותן דוגמה, שבא אורח לבעל הבית והאורח רוצה לאכול. יש לו רצון לקבל מעצמו, הוא מאוד רוצה לאכול, זו בחינה ד'. ובעל הבית אומר לו, "בבקשה, אני אתן לך. אני מאוד רוצה לתת לך. באמת בכוונה בשבילך הכנתי את הכול". בעל הבית כביכול יודע מראש מה האורח ירצה, באיזו כמות ובאיזו איכות. ואז יוצא שמצד אחד יש את בעל הבית, ומהצד השני יש את האורח (ראו שרטוט מס' 4). מה קורה? האורח בא עם הכלי שלו, הוא מאוד רוצה לאכול, ובעל הבית בא עם המילוי שלו ונניח שהם בדיוק מתאימים אחד לשני.

כביכול הם יכולים לתת תענוג אחד לשני, בעל הבית ניהנה מזה שהוא נותן, האורח ניהנה מזה שהוא מקבל. מה מפריע? ברגע שבעל הבית מתחיל לתת והאורח מתחיל לקבל, האורח מתחיל להרגיש ביחד עם האוכל, שהאוכל בא מבעל הבית. זו כל הבעיה.

מצד אחד, זו בעיה. כי ההרגשה הזו לא נותנת לנו ליהנות, לצפצף על בעל הבית וליהנות לעצמי. זה אפשרי אם האדם לא מפותח מספיק. אם הוא נמצא בדרגות דומם, צומח או חי, כמו בהמה, לא מתבייש. אבל אם יש לו כבר בחינה אנושית, מדבר, הוא מתחיל להתבייש. זו בעיה מצד אחד.

מצד שני, הבושה הזאת באה לפתח אותו כדי שיסתלק ממעמד המקבל ויגיע לאט לאט למעמד הנותן. אז בעל הבית מעביר לאורח תענוג, וביחד עם התענוג הוא מעביר לאורח בושה. וכאן אין מה לעשות. הבושה הזאת מקלקלת לאורח את כל הטעם והוא אומר, "לא, אני לא רעב, אני לא רוצה".

אז מה בעל הבית צריך לעשות? "בחייך, בשבילך הכנתי, עשיתי הכול בשבילך, מה אתה רוצה? אתה עושה לי עוול". אם בעל הבית הוא חכם, אז הוא בורא באורח כזאת הרגשה, ש"באמת אני לא נותן, אלא אתה תעשה לי טובה בזה שאתה תקבל ממני". זאת אומרת, האורח הופך להיות למקור התענוג לבעל הבית. ובמידה שהאורח יכול בצורה כזאת לנטרל את הבושה, אז הוא מקבל ולא מרגיש בזה שום בושה ונהנה.

שרטוט מס' 4

אותו משחק יש לנו בכל הסיפור, זו כל הבריאה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות בעצם. במידה שאנחנו נלמד איך לקבל, בגלל זה החכמה נקראת "חכמת הקבלה", במידה שנלמד איך לקבל בחכמה, אנחנו נראה את בעל הבית שלנו, נראה את כל השפע שהוא הכין לנו, ונוכל לקבל אותו וליהנות בצורה אין סופית. זו כל החכמה. עכשיו צריכים ללמוד שיטה, איך לקבל. זה דבר פרקטי ביותר.

תלמיד: למה המשפט הזה נקרא "עולם הצמצום"?

בחינה ד' הזאת שיש בה רצון משלה, שהיא בעצמה רוצה לקבל תענוג שבא מהבורא, כך היא התפתחה, הרצון שלה נקרא "מלכות", מהמילה שליטת הרצון. המצב של המלכות, המצב של בחינה ד', המצב של הנברא, כל מצב ומצב לא חשוב איזה, נקרא "עולם".

כל המטרה של הנברא וכל מה שאנחנו צריכים ללמוד, זה איך לקבל מהבורא כל טוב ועונג שהוא הכין לנו. אם נדע איך לקבל, אז נרגיש מה שהוכן בשבילנו לקבל ומי נותן התענוג. אז נגלה את העולם העליון, את כל הנצחיות והשלמות, מפני שזה כבר יהיה לטובתנו.

אנחנו לא ראויים, לא יודעים איך לקבל בלי בושה. אם היינו רואים מה הוא הכין לנו, אז הייתה לנו כנגד זה הרגשת בושה כל כך גדולה ואיומה, זה נקרא "גיהינום", וזה היה מונע מאיתנו להתפתח לקראת הקבלה. לכן יש הסתרה, וההסתרה היא רק עד המצב שאנחנו נדע איך לקבל. ברגע שיודעים איך לקבל, הכול נפתח, העולמות נפתחים, האדם מתחיל לחיות בכל העולמות יחד, ואז הוא עובר לצורת חיות נצחית, בלתי גבולית. הכול תלוי ברכישת חכמת הקבלה, חכמה איך לקבל.

תלמיד: האם כל הסבל שלנו הוא בגלל הבושה?

כל הסבל שלנו הוא כתוצאה מהבושה, וכל הסבל שלנו הוא כתוצאה מחיסרון האור, מחיסרון התענוג. בכל המציאות, חוץ מרצון לקבל ותענוג שנקרא "אור חכמה", אין כלום.

המצב של הנברא הוא בחינה ד'. מה זה נברא? רצון ליהנות עם התענוג בפנים. זה המצב, אין חוץ ממנו כלום. אחר כך מהמצב הזה אנחנו עובדים הלאה. מה השלב הבא? הוא לא רוצה שיהיה בפנים מילוי, לכן מרוקן את עצמו, ונשאר רצון בלי תענוג בפנים. אבל הרצון זה הנברא בעצמו, והנברא הזה יכול להיות או עם תענוג בפנים או בלי תענוג. חוץ מזה אין שום מצבים, אלא יש תענוג, אין תענוג, או תענוג חלקי.

אם יש תענוג, והתענוג נמצא לגמרי בתוך הרצון, זה נקרא "עולם אין סוף". אם הנברא לגמרי התפטר מכל התענוג, זה נקרא "עולם הצמצום". והמצבים ביני לביני, שקצת ממולא וקצת לא, אלו כל יתר השמות של העולמות - אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, עולמות דקליפה, עולמות דקדושה, תלוי באיזה כיוון הם מלאים בצורה חלקית.

כל השמות של האובייקטים של הנבראים בעולם הזה או בעולמות רוחניים - מלאכים, שדים, רוחות, בני אדם, חיות, אבנים, צמחים, לא חשוב מה ומי, הם רק חלקי הרצון לקבל עם קצת אור שבתוכם. אם הרצון לקבל, שהוא יכול להיות אבן או חי או בהמה או מלאך או אדם, מלא בתענוג שמתאים לו, אז הוא פחות או יותר מרגיש את התענוג. אם התענוג שממלא אותו הוא פחות מהרצון, לא ממלא מספיק את הכלים, אז מרגישים סבל. זו כל המציאות שלנו, קצת תענוג, קצת סבל.

מכאן אנחנו יכולים לראות שהחכמה הזאת היא הדבר הפרקטי ביותר, ומלמדת אותנו איך להתמלאות בצורת נצחית ומושלמת.

תלמיד: זאת אומרת ההבדל בינינו ובין החיות הוא רק בכלי.

ההבדל בינינו לבין החיות, ולא רק בין החיות, אלא בין הצמחים, המלאכים והאבנים, הוא רק בגודל הרצון לקבל.

תלמיד: זה אומר שאנחנו יכולים לקבל שפע, והם יכולים לקבל קצת אור.

אם כבר התחלנו קצת על זה לדבר, אז אנחנו יכולים להגיד כך. כשמתפתחים מהנברא לקראת הבורא, אז הרצון לקבל הנמוך ביותר נקרא דומם, קצת יותר ממנו צומח, יותר ממנו חי ויותר ממנו מדבר, ומעל הכול אלוהות (ראו שרטוט מס' 5). ההבדל בין דומם, צומח, חי, מדבר, הוא רק בגודל הרצון לקבל. ככל שהרצון לקבל יותר מפותח, יותר קרוב לבורא לפי הגודל שלו, כך הוא בעצם עולה בחשיבות.

תלמיד: האם זה מקביל לחמישה עולמות?

זה מקביל לחמישה עולמות, וזה מקביל למה שיש בעולם הזה, דומם, צומח, חי, מדבר, וחלק אלוה שבנו.

תלמיד: יוצא שאלוהות זה הרצון לקבל הכי גדול.

אלוהות זה הרצון לקבל הגדול ביותר, נכון.

תלמיד: זה הרצון להשפיע.

בבורא זה הרצון להשפיע. ואנחנו כדי להגיע לרצון להשפיע כמו של הבורא צריכים רצון לקבל גדול ביותר.

דומם, צומח, חי, מדבר, יכולים להיות בטבע שלא זז ולא משתנה, ואף פעם דומם בעולם שלנו לא יהפוך לצומח, לחי ולמדבר. ואם זה הרצון שבאדם, אז כך אדם מתפתח. יש לו קודם רצון של דומם, "טוב לי ואני לא רוצה כלום", אחר כך כשקצת מתחיל לזוז בתוכו הרצון, הוא מתפתח לצומח, לחי ולמדבר. את זה אנחנו לומדים ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות".

כל הרצונות האלה באדם הם מוגדרים מאוד, והם לא מתפתחים בטבע כמו לפי דרווין. אלא בעל הסולם אומר שבין צומח לדומם יש לנו קורלים, בין צומח לחי יש כלב שדה, ובין חי למדבר זה קוף, ובין מדבר לאלוהות זו כבר נקודה שבלב (ראו שרטוט מס' 5). אנחנו נלמד לאט לאט את כל ההבחנות האלה.

תלמיד: בין חי ומדבר יש קוף. מה זה קוף?

בין כל המדרגות האלה, בין דומם וצומח יש מדרגת ביניים שנקראת קורלים. בין צומח וחי יש דרגת ביניים שנקראת כלב שדה, זו חיה מיוחדת שהיא חיה כמו חי ואוכלת כמו צומח. קוף הוא בין חי ומדבר, ובין מדבר ואלוהות זו נקודה שבלב.

תלמיד: מדובר בעולם שלנו.

כן, על העולם שלנו אנחנו מדברים, בעולמות רוחניים אלו יצורים רוחניים.

תלמיד: הרצון לקבל בבחינה א' ובבחינה ד' הם שווים?

רצון לקבל שבבחינה א' זה רצון שברא הבורא, רצון לקבל שבבחינה ד' זה רצון שהתפתח בנברא.

תלמיד: השאלה על העוצמה.

בעוצמה ודאי שהרצון לקבל שבבחינה א' הוא הרצון הקטן ביותר, ובבחינה ד' הוא הגדול ביותר.

תלמיד: כעיקרון זה הפוך.

כעיקרון זה הפוך ממנו, כי אני מדבר על התפתחות ממטה למעלה. יש פה הרבה דברים שעוד צריכים להדביק ביחד. אם יש איזה חוסר הבנה, אז לא נורא, בינתיים תשלימו.

בכלל, כשאנחנו לומדים את חכמת הקבלה, צריכים להבין שאנחנו מדברים על קצת דברים שנמצאים ממש על פני השטח, אני מפחד להגיד משהו יותר עמוק כדי לא לבלבל אתכם. אני רוצה לתת תמונה רחבה ככל האפשר כדי שיהיה קשר בין כל חלקי המציאות, אבל אנחנו כבר נלך פנימה בקורסים הנוספים.

שרטוט מס' 5

תלמיד: האם גם האנשים כאן בזמן כזה מקבלים בלי בושה?

בלי בושה מקבלים המקובלים. בכלל, לקבל אפשר רק בלי בושה. מי שיכול לנטרל את הבושה נקרא מקובל והוא מקבל.

תלמיד: כמה מקובלים כאלה ישנם?

כמה כאלה יש? לא הרבה. גם אתה יכול להיות. אי אפשר לקבל מהבורא יותר מהחיות המינימלית שנקראת "העולם הזה", כפי שאנחנו חיים. לקבל יותר ממה שאנחנו מקבלים אי אפשר. רק אם אנחנו מבטלים את הבושה, רק אם אנחנו נעשה תיקון מיוחד שנקרא מקבל, להיות מקובלים, להיות מקבלים, רק אז תקבל יותר. אחרת כל הזמן תהיה בדרגה כפי שאתה.

תלמיד: האם אנחנו יכולים להשיג את כל המצבים הכי גדולים?

אנחנו יכולים להשיג את כל המצבים דרך כל העולמות עד הבורא.

תלמיד: האם גם את השורש?

גם עד השורש. זו המטרה שלנו. כל אחד חייב להגיע עד הדרגה הזאת.

תלמיד: המטרה היא שיהיה לנו רצון לקבל בגודל של הרצון להשפיע?

יופי, כן.

תלמיד: האם הנברא בוחר לקבל?

כן.

תלמיד: זה קצת לא מסתדר לי עם הדומם.

זה הפוך. בצד שמאל של השרטוט זה דומם, צומח, חי, מדבר לפי התפתחות מלמעלה למטה. לפי ארבע בחינות דאור ישר, הבורא זה רק רצון להשפיע, ואחר כך א', ב', ג', ד' זו התפתחות מקטן לגדול ברצון לקבל. וכאן זה בצורה הפוכה, ממטה למעלה, מהעולם הזה בחזרה כלפי הבורא.

תלמיד: בארבע בחינות, אמרת שב-א' חסר לו כלי. מה חסר לו בבחינה ד'?

בבחינה א' חסר לנו רצון מעצמו וגם רצון להשפיע. אז יש לו רצון שקיבל מהבורא. רק דבר אחד קיבל מהבורא, רצון לקבל. עכשיו הבורא רוצה שהוא יהיה לא רק מקבל, הבורא רוצה שהוא גם יהיה כמוהו. בשביל זה הוא צריך לקבל מהבורא רצון להשפיע. אז שלב ב' הוא מקבל מהבורא רצון להשפיע. אבל שניהם, גם רצון לקבל בחינה א', גם רצון להשפיע בחינה ב' קיבלו מהבורא. אלה לא הבחינות שלו.

עכשיו כשקיבל מהבורא את הרצון להשפיע, איך הוא יכול להשפיע? בבחינה א' הרצון לקבל מיד יכול למלאות. כי מהבורא בא המילוי, אור. אבל את הרצון להשפיע, שהוא מקבל מהבורא, הוא מקבל בדרך כאילו בלתי ישירה. כי הוא מקבל מהבורא כבר את התכונה של הבורא, נוספת על הרצון לקבל שלו ואז אין לו מה לתת. הוא לא יכול לממש את התכונה הזאת של הרצון להשפיע.

איך הוא ייתן, מה יש לו לתת? אז הוא נזכר, הבורא רוצה הרי להנות ממני, שאני אקבל, אז אני אקבל. בחינה ג' זו כבר החלטה שלו, בחינה אחרת. נכון, בבחינה ג' יש החלטה של הנברא, אני הולך לקבל בשבילו. אבל הוא משתמש בכל הכוחות שקיבל מהבורא. ואז אין לו בכלל שום דבר, לא לקבל ולא להשפיע בכלום. מה דוחף אותו הלאה להתפתחות? הצורה הישירה שהוא קיבל מהבורא. מהבורא הוא קיבל דחף להיות מקבל ועכשיו הוא באמת הולך ומבצע את הדחף הזה להיות מקבל בבחינה ד'.

זאת אומרת, בחינה ד' זו החלטה של הנברא להיות נברא. ובבחינה ג', הנברא נמצא במצב כמו שהוא בורא. לכן אחר כך אנחנו אומרים שבחינה ג', זעיר אנפין, נקרא "הקדוש ברוך הוא". זעיר אנפין דאצילות זה הקדוש ברוך הוא. מלכות נקראת "שכינה", האוסף של כל הנבראים. כי בבחינה ג' נמצאים במצב כמו שהבורא נמצא כלפי הנברא. יש לו הכול ואין לו כלום.

מה הוא חייב, מה הוא צריך? את הרצון לקבל, אז הוא מפתח אותו. אנחנו עוד נדבר על ארבע הבחינות האלה, חוץ מהן אין כלום. אתם תראו אחר כך, לאורך כל הדרך עד שתגיעו לאלוהות, ולהיות קדושים ומלאכים, לא חשוב איפה ומה, ועד הדרגה הגדולה ביותר, בסופו של דבר מה שידבר בנו ובמה שאנחנו נתעסק, זה בארבע הבחינות האלו, חוץ מהן אין כלום. היתר זה רק התפתחות והתקשרות של כל התכונות האלה לחזור לשורש.

תלמיד: מה המקור של הבושה?

אם הבורא היה נותן לי רק רצון להנות, והיה נותן לי תענוג, לא הייתה לי בושה, הייתי מקבל ונהנה. החתול מתבייש כשמקבל ממך? לא. למה? כי בזה שאתה מעביר לו לאכול, אתה לא מעביר לו את הרצון להשפיע שלך.

למה אתה לא מעביר? אתה מעביר את הרצון להשפיע שלך לחתול. רק הוא לא תופס את זה. הרצון לקבל שלו כל כך קטן שהוא לא תופס, לא מקבל ממך יחד עם האוכל את התכונה שלך כשאתה מעביר לו את האוכל. בשביל זה צריך להיות אדם מפותח.

תלמיד: מה זה אדם מפותח?

ההתפתחות הזאת היא באה מכך שהבורא נתן לנברא חוץ מהרצון לקבל גם את הטבע שלו, את הרצון להשפיע. הוא עשה את זה בכוונה, מאחורי הקלעים. זה נקרא כך בספרות שלנו, הרצון לקבל נברא בצורה ישירה ואת הרצון להשפיע, הוא מוסר לו בדרך עקיפין.

הנברא לא מרגיש שהוא מקבל מהבורא תכונה דלהשפיע, הוא פתאום מרגיש בשפע שמקבל, תענוג, וכשהתענוג הזה ממלא את הרצון לקבל שלי אני פתאום מתחיל להרגיש בין התענוג הזה ובין הרצון שלי שמשהו לא מסתדר. למה זה לא מסתדר? אני מתחיל להרגיש איזה יחס לתענוג חוץ מהתענוג. אני מתחיל לא רק להנות ממנו, אלא משהו מפריע לי פתאום להנות, יש לי עוד איזו מחשבה, יחס שונה לתענוג עצמו.

מה היחס הזה? המשפיע נמצא שם בפנים. זה מקלקל לי את הטעם. אבל אין מה לעשות. הבורא עשה את זה בכוונה. בכדי שזה ישמש לנו כקרש קפיצה לנטרל את ההרגשה הזאת הלא נעימה ולהגיע לדרגתו. שאנחנו נרצה להיות כמוהו. אתה לא יכול לנטרל לא להרגיש את בעל הבית, לא להרגיש את הנותן. אתה יכול לנטרל אותו רק במידה שאתה נעשה כמוהו, ואת זה הוא עשה בכוונה. אז אומנם הכי טוב לא להרגיש כלום, לחיות כמו בהמה, אבל אי אפשר.

תלמיד: עובדה שהמקובלים חיים ומרגישים טוב עם הקבלה.

המקובלים חיים ומרגישים טוב עם הקבלה בגלל שהם יודעים לנטרל את הבושה, ובמקום בושה יודעים לתת. יש להם פעמיים תענוג, מזה שמקבלים ומזה שנותנים, זה נקרא העולם הזה והעולם הבא, יש להם שני עולמות, ובגלל זה הם רוכשים נצחיות ושלמות. שום דבר לא יכול להזיז אותם כי הם רוכשים שתי בחינות, שני סוגי טבע.

תלמיד: באותה עוצמה.

באותה עוצמה, גם רצון לקבל וגם רצון להשפיע הם באותה עוצמה.

תלמיד: ואם לא, אז אנחנו נהיה בשלב הבושה.

כן, אם הרצון לקבל הוא יותר מהרצון להשפיע, זו תהיה בושה.

תלמיד: זה חייב להיות חופף.

כן. ואם הרצון להשפיע יותר מהרצון לקבל, אז למה הוא יותר? יותר כדאי לי לקבל עוד קצת. לכן תמיד הם הולכים יחד.

תלמיד: כלומר הוא מנטרל את הרצון להשפיע אצלו, אם ההשפעה גורמת לבושה.

חלק ההשפעה לא גורם לבושה. איך זה? הקבלה גורמת לי לבושה. זה שאני מקבל, זה גורם לי בושה.

תלמיד: אנחנו אומרים שזה שאנחנו מקבלים זה גורם לבושה, אבל הבושה באה מזה שיחד עם הקבלה אנחנו מקבלים גם את הרצון להשפיע.

לא. הבעיה שלנו שאנחנו כבר רוצים להדביק את זה לעולם הזה. אני מאוד שמח שאתם רוצים לעשות את זה יותר מעשי, אבל זה לא עד כדי כך. אם הייתי כמו בחינה א' מקבל ויחד עם הקבלה מקבל גם תכונות של הבורא, אז היה טוב. כי אז ככל שאני יותר מקבל, אני גם יותר מקבל כלים דהשפעה, רצון דלהשפיע. זה לא קורה אצלנו. אנחנו נמצאים תחת הצמצום ותחת כל העולמות.

אני יכול כאן לעשות ציור כללי של כל המציאות, שיהיה יותר ברור שאנחנו לא בדיוק נמצאים בד' בחינות שנקראות ד' בחינות דאור ישר.

היום דיברנו שיש לנו בחינות שורש, א', ב', ג', ד'. אחרי בחינה ד' שנקראת מלכות דאין סוף יש את עולם הצמצום, צמצום א'. אחר כך יש לנו עולמות, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. ואחרי זה יש את העולם הזה, העולם שלנו, כאן אנחנו נמצאים, למטה. מה זה העולם שלנו? זה רצון לקבל על מנת לקבל תענוגים גשמיים בלבד (ראו שרטוט מס' 6).

אנחנו צריכים לעבור את כל העולם הזה, העולם שלנו, מדרגות דומם, צומח, חי, מדבר שלו, דרגות של התפתחות הרצון, ולעבור את הקו שבין העולם הזה לעולמות רוחניים שנקרא "מחסום". אחר כך לעבור את עולמות בריאה, יצירה, שנקראים עולמות בי"ע, לעבור את הפרסא, ולהיכנס לעולם האצילות ולעולם אדם קדמון, ואז לעבור לאין סוף.

כל הדרגות האלה שאנחנו צריכים לעבור, אנחנו חייבים לעבור בזמן שנמצאים כאן בעוולם הזה, כשחיים כמו שאנחנו חיים היום, באותה צורת חיים. הדרך שאנחנו עושים בזמן שאנחנו עוברים את כל העולם הזה עד המחסום, נקראת "זמן ההכנה", זה עד שעוברים את המחסום. כשעוברים את המחסום ועוברים את עולמות בי"ע, זה נקרא "זמן של ששת אלפים שנה". אחר כך כשעוברים לאצילות וא"ק זה כבר נקרא "זמן של משיח". ואחר כך כשעוברים הלאה אין לזה בדיוק הגדרה, אלו כבר דברים שנקראים "לאחר התיקון" (ראו שרטוט מס' 6).

שרטוט מס' 6

כי סך הכול מה אנחנו צריכים כשאנחנו מתקנים את הכלים שלנו. אנחנו נולדנו בעולם אין סוף, יורדים לאט לאט לאט עד העולם הזה, אחר כך מהעולם הזה מתחילים לעלות לאט לאט. כלומר יש מצב א', מצב ב', ומצב ג'. כשאנחנו עושים את כל הסיבוב הזה אנחנו בסך הכול מתקנים את המצב שבאין סוף, מתקנים את הבושה. כשגומרים לתקן את הבושה, גומרים לתקן את הכלים האלו, אנחנו בסך הכול גמרנו תיקון. חוזרים לתיקון, ואז מתחילות להיות מכאן והלאה דרגות שנקראות "לאחר התיקון".

זה כמו אדם שיש לו כלי מקולקל, אחרי שהוא תיקן את הכלי הזה הוא יכול להיכנס לאיזו עבודה, להתחיל לעבוד. אבל מה אנחנו עושים אחרי שמתקנים את הכלי וכבר נכנסים למציאות של עבודה, זה לא ידוע, את זה אנחנו לא לומדים. המקובלים נותנים לנו הכשרה, נותנים לנו שיטה רק איך לתקן את עצמנו. ומי שמתקן את עצמו נכנס אחר כך למציאות ההיא, ועל זה בכלל לא כתוב באף מקום, זה לא העניין שלנו.

אני אגיד לכם למה. בגלל שאי אפשר להסביר במילים שלנו על המציאות שנמצאת למעלה מהתיקון, לכן אי אפשר לכתוב את זה אפילו בספרים. הם כותבים בכל מיני רמזים פה ושם אבל זה לא לעניין. אנחנו לומדים רק מלמעלה למטה איך נולדנו והשתלשלנו עד העולם הזה, ואיך עלינו לעלות מהעולם הזה עד עולם אין סוף, עד גמר התיקון, ולאחר התיקון זו כבר לא הבעיה שלנו. את כל הסיבוב הזה עד גמר התיקון אדם חייב לעשות בזמן שהוא נמצא כאן בעולם הזה, לחבר את שני העולמות יחד.

(סוף השיעור)