שיעור הקבלה היומי21 נוב׳ 2026(בוקר)

חלק 1 רב"ש. עד כמה שיעור התשובה. 2 (1988)

רב"ש. עד כמה שיעור התשובה. 2 (1988)

21 נוב׳ 2026

שיעור בוקר 21.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 11.12.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/zfdejORv?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 586, "עד כמה שיעור התשובה"

שמענו מאמר מכרך ד' "שלבי הסולם", חלק ה"נביאים", "הושע", "עד כמה שיעור התשובה", מעמוד י"ח.

"שיעור התשובה" כמו שכתוב ""עד ה' אלקיך". מה זה "עד ה' אלקיך"? ברוחניות אין מקום ואין תנועה כמו שבגשמיות, אלא זמן, תנועה ובמקום ברוחניות יש להם מהות אחרת. מה זאת אומרת מהות אחרת? אנחנו בעולם הזה עובדים על ידי כוח פיזי, במקום פיזי ובתנועה פיזית.

ברוחניות אנחנו עובדים על ידי הרצון, ושינוי הרצון וזה נקרא תנועה. זאת אומרת, מרצון קטן לרצון גדול, מרצון אחד לרצון אחר, שינוי בכמות הרצון ובאיכות הרצון, בטיב הרצון, זה נקרא תנועה רוחנית. התנועה יכולה להיות חיובית אם היא לקראת הבורא. ומה זאת אומרת רצון לקראת הבורא? שהרצון השתנה כלפי הבורא ביותר השתוות הצורה אליו, אז התנועה היא כלפי הבורא, זה הכיוון שלה.

אם הרצון השתנה לההיפך, זאת אומרת למצב שהוא יותר רחוק מהבורא, כלומר, פחות השתוות הצורה עם רצון הבורא, זה נקרא שהתרחק ממנו. ותנועה ברוחניות יכולה להיות רק בכיוון או לבורא או מהבורא. לא יכול להיות איזה דבר אחר, כי ברוחניות יש רק שניים בורא ונברא, שני אובייקטים. לכן אפשר לדבר רק על היחס ביניהם וביניהם אנחנו יכולים וצריכים לייחס זמן, תנועה ומקום.

אז כשאומרים "שובו עד ה' אלקיך", הכוונה שהרצון שלך ישתווה עם הרצון שלו. וזה נקרא "תשובה", מפני שמלכתחילה היינו במקום ההוא, והתרחקנו ממנו על ידי פעולות הבורא בכוונה שנרגיש את עצמנו מלכתחילה רחוקים ממנו כקצה לקצה, לפי התכונות, לפי הרצונות, ומגלים לאט לאט עד כמה אנחנו רחוקים. עד שהרגשת הריחוק היא פועלת כך שאנחנו בעצמנו מכירים אותה כהכרת הרע, מגדירים אותה כרע, ומתחילים לפי הרגשת הרע הזה, כאילו למחוק אותה, לסלק אותה ואז היחס שלנו לריחוק הוא כאל דבר רע.

יש כאן שני יחסים, למה זה רע. או שזה רע מפני שרע לי מזה, ואז זה נקרא שאני רוצה למחוק את הפער בינינו שיהיה לי טוב, והיחס הזה לפעולה, לתנועה, לקירוב, לתשובה, זה נקרא "לא לשמה". או שאני עושה על עצמי צמצום על הרגשת הרצונות שלי, מתעלם מהם, נעשה למעלה מהם, ורוצה לחזור לבורא לפי השתוות הצורה, מפני שבזה לא אני הוא שנהנה, אלא הוא נהנה, ומה שיהיה לי אני בכלל לא לוקח בחשבון.

הסיבה לתשובה כזאת נקראת "לשמה". זאת אומרת לשם הבורא, שהוא בשבילי הסיבה לתנועה ולפעולה ולא אני. חייבת להיות לפעולה שלי סיבה, או הוא או אני, לא יכול להיות ללא כלום.

ומה ההבדל סוף סוף אם אני רוצה לחזור אליו כי טוב לי, ובאמת הרגשת הטוב לי היא כי באתי מהמקור הזה, אז מה שיש לי במקור נולדתי על ידו. זאת אומרת, הרצון לקבל נולד על ידי הרגשת הבורא. והרצון לקבל מלכתחילה רוצה ליהנות מנוכחות הבורא בו, נוכחות האור בו.

אז למה אני צריך לדכא בי את הטבע הראשוני שזה היסוד שלי ולעבוד לא לפי מי שאני ומה אני איך שהבורא ראה אותי, אלא איך שהוא מרגיש בזה. מה עוזר לי להתעלות מעל הטבע שלי לא לקבל אותו בחשבון בכלל. למי זה מועיל? אומרים שבזה שהנברא מתעלה מהטבע שלו, הוא במקום זה מקבל את הטבע של הבורא. ואז בהחלט זה לא תלוי ברצון לקבל שהבורא ברא, אלא הוא חוזר בתשובה עד ה' אלהינו ממש.

זאת אומרת, הוא הופך להיות ממש כמו הבורא. הוא לא מרגיש מילוי ברצון לקבל בלבד ששם הבורא נמצא בכבודו ובעצמו נוכח, אלא הרצון לקבל שלו מקבל בעצמו שינוי בהתאמה לבורא כך שהופך להיות במהות כמו הבורא. ואז האדם זוכה בזה לא למילוי בלבד, אלא ממש לדרגת הבורא. זה נקרא "עד ה' אלקיך". התשובה צריכה להיות לא שאתה חוזר למצב כמו שהיה מקודם ותו לא, אלא עד ה' אלקיך ממש.

הפעולות שעל ידן אנחנו מתקדמים למטרה הזאת נקראות "מצוות". זאת אומרת, כל פעולה על הרצון לקבל כדי להשתמש בו לא עם מה שקורה בי, אלא רק לפי התחשבות עם רצון הבורא. בכל פעולה כזאת הנקראת מצווה, אני בעצם כבר חוזר ברצון שאני עובד בו עד ה' אלקיך.

10 גרם של רצון ולו הקטן ביותר לא חשוב, אני עובד איתו על מנת להשפיע וזה נקרא שבו אני כבר קיימתי עד ה' אלקיך. זאת אומרת, כל פעולה וכל מדרגה שלנו שאנחנו עושים, רוכשים, היא כבר נקראת תשובה שבאה על ידי המצווה. ואיך אפשר לעשות את הפעולה הזאת? על ידי הכוח שבא מהבורא, מהמאור המחזיר למוטב.

האור כמו שהוא בורא רצון לקבל, גם מוסר לרצון לקבל יכולת לעבוד עם הכוונה על מנת להשפיע. לכן על ידי אור שנקרא תורה, כמו שכתוב "לכל בשרו מרפא" ו"הרופא לשברי לב", הוא בא ומתקן את הרצון, זה נקרא על ידי תורה, ואז הרצון יכול לעבוד בעל מנת להשפיע, זה נקרא מצוות, וכשהוא עובד על מנת להשפיע, האדם מגיע למטרת הבריאה, על ידי תורה ומצוות, וכך בכל פעולה ופעולה שלו. זו יכולה להיות פעולה הקטנה ביותר.

וזה מה שאנחנו צריכים להשתדל לעשות גם בעולם הגשמי שלנו עם הרצונות הגשמיים בזמן ההסתרה, לא חשוב. לא לדמיין לעצמנו שאנחנו כבר מזיזים משהו ברוחניות, כדי שלא תהיה אשליה. אבל לתאר לעצמנו שעם הרצונות הפנימיים שלנו היינו רוצים להגיע למצב כזה, שאם היינו גומרים 620 פעולות כאלו, היינו מגיעים להתאמה מלאה לה' אלקיך, ובזה היינו מממשים את כל המשימה וכל המטרה שלנו. וזה בעצם "שיעור התשובה".

תלמיד: דיברנו שצריך שיהיו בנקודה אחת, אני, בורא והפעולות שלי, בשביל להגיע אליו. אמרת היום שאם בן אדם יוצא מהטבע שלו, אז הוא מקבל את הטבע של הבורא. אלו שני תהליכים, האם זה אותו דבר, או שאלו דברים שונים?

אין שני תהליכים. אתה אומר כך, כתוב שאני, הבורא והפעולה שלי צריכים להיות בכל מקום כנקודה אחת, נקודת הדבקות, טיפת הדבקות, נקודת הקשר, מצד אחד.

חוץ מזה, מה?

תלמיד: מה שדיברנו היום.

מה דיברנו היום? שאני לוקח את הרצון שלי, את האור שבא מלמעלה, ואת הבורא כמטרה שאליו אני רוצה להתאים את עצמי, וזה מה שאני עושה, זה נקרא מצווה.

תלמיד: הוא עוזב את הטבע שלו, ואז הוא מקבל את הטבע של הבורא.

אז אני עובר מהטבע שלי בעל מנת לקבל, לטבע של הבורא בעל מנת להשפיע.

אתה רצית לתת לי שתי פעולות ולשאול מה ההבדל, או מה הקשר ביניהן. אז מהי הפעולה השנייה?

תלמיד: הסברת שטוב שאני לא אבחר בין זה שאני ארגיש טוב, לבין זה שהבורא ירגיש טוב, ואז אדם מאבד את הטבע שלו ומקבל את טבע הבורא. איך לקשר זאת עם התהליך שדיברנו על ליכוד של שלוש הנקודות יחד?

שלוש הנקודות האלה יחד, אני, הפעולה שלי והבורא שמתייחדים יחד, זה כבר הסוף. לפני זה אני יודע שאני ההפך מהבורא, לפני זה אני צריך לתאר לעצמי בדיוק מה זה הבורא, ומה זה נקרא בדיוק על מנת להשפיע, שזה יתלבש עליי. כל שלושת הפרמטרים האלה, אני, בורא והפעולה שאני עכשיו מבצע כדי להגיע לתשובה, להתאמה אליו, את שלוש הנקודות האלה אני צריך קודם לברר ואחר כך לייחד, ושהבירור שלהן יהיה בירור אמיתי.

על כל אחת מהן אני צריך להרגיש את הסטייה מהנכון ואיפה אני נמצא, ולצרף את עצמי לנקודה הנכונה. למשל אני, מי זה האני? זה הרצון לקבל שלי שהוא על מנת לקבל, שהוא רע, שהוא ההפך מהבורא, וממש באותו רצון לקבל אני חייב להגיע להכרת הרע. הבורא, מי זה הבורא בדיוק, מה זה נקרא רצון להשפיע, מהו התיאור שלו, זו נקודה שנייה. ונקודה שלישית, לדעת בדיוק מהי הפעולה שלי, על ידי איזו פעולה אני עכשיו יכול את הנקודה שלי ואת הנקודה שלו לחבר יחד, שזה לעשות על ידי מסך זיווג דהכאה, ושנתחבר יחד במידה המקסימאלית האפשרית. אז אני מגיע לפעולת זיווג דהכאה, מסך, ראש, תוך, סוף, של הנשמה שלי, של הרצון המתוקן שלי.

תלמיד: זה תהליך אחד של עבודת האדם.

במצב שאני כבר הולך להתייחד עימו יש לי רצון לקבל, מסך ואור. אני צריך על שלושת הפרמטרים האלה לדעת בדיוק מי הם, איך אני שופט אותם עכשיו, ואיך הם בעצמם. שופט אותם עכשיו זה מתוך הרצון לקבל שלי, ואיך הייתי שופט אותם מתוך הרצון להשפיע. אני צריך תמיד שתי נקודות כדי לקבוע את היחס הנכון לדבר. נקודה ראשונה, מתוך הרצון לקבל שלי, ונקודה שנייה, איך ללא הרצון לקבל שלי, להתעלות ממנו.

אחרי שאני עושה את העבודה הזאת על שלושת הפרמטרים האלה, אני, מסך, אור - רצון לקבל, מסך, אור, אני עושה את הפעולה עצמה שנקראת מצווה. לפני הפעולה הזאת יש לי עבודה בבירור של הרצון לקבל ובתיקון שלו על ידי התורה, זה נקרא תורה שמתקנת את האדם. ואחר כך כשאני ממלא את עצמי עם האור, זה גם נקרא אור התורה, טעמי תורה.

תלמיד: לאחד את שלוש הנקודות זה למעשה סוג עבודה אחד של האדם, תהליך מסוים.

זה לא סוג עבודה אחד לאחד את שלוש הנקודות, זו העבודה שלנו. ברוחניות זה נראה פשוט, אבל איך נעשה את זה בגשמיות כשעוד לא נמצאים בעל מנת להשפיע?

תלמיד: איך לקשר למאמר של היום, שבן אדם קודם כל מברר את שתי הנקודות, קודם הוא מסתכל על זה מהרצון לקבל שלו, ואחר כך מהרצון להשפיע?

איך אני מסתכל על זה מהרצון לקבל שלי, זה נקרא קו שמאל. אני נופל לתוך הרצון לקבל שלי ואני רואה איך אני רוצה על מנת לקבל, בלא לשמה, להגיע לאותה מטרת הבריאה. אני רוצה את הבורא מפני שטוב לי. אני לא מדבר על האדם שנמצא לגמרי ללא שום קשר לזה.

כשאני רואה שהשגתי את הכלי שלי באמתותו, איך שהוא בעצמו, במהות שלו, אני צריך אחר כך מהכרת הרע הזה למצוא כוחות לבקש את כוח התיקון. ואז אני מתעלה מהכלי הזה, כבר מקבל כוחות של צמצום א', ויכול לשפוט אותו מצד הרצון להשפיע, איך הייתי רוצה להתנהג עם הרצון לקבל הזה כשאני כבר חפץ חסד ורוצה לעבוד אותו בעל מנת להשפיע. כל הדברים האלה מביאים אותי לדרישת התיקון.

נגיד שבא התיקון, בא אור ע"ב ס"ג ומתקן אותי. אז אחרי שיש אצלי רצון לעשות את זה בעל מנת להשפיע, מה ברצון הזה אני מברר? אני מברר עכשיו את טיב הפעולה שלי שאני יכול לעשות בעל מנת להשפיע, איזה תענוג אני יכול לגרום לבורא לפי הרצון הזה. זאת אומרת, אני כבר צריך לדעת את קו ימין, את תכונות הבורא, ובהתאם לרצון הזה כפי שהוא ברא לי אותו, מה כביכול הוא מצפה ממנו, מה הקשר בינו ובין הרצון לקבל שדווקא עכשיו אני נמצא בו. בזה אני קושר את קו ימין וקו שמאל ובודק עד כמה אני מסוגל לעבוד מעל הרצון לקבל שלי עם הרצון דלהשפיע של הבורא. מה זאת אומרת עד כמה אני יכול? לעשות מהרצון לקבל כך שטיב הפעולה יהיה על מנת להשפיע, שהוא יעבוד נגד הטבע שלו, אומנם אנחנו עוד לא יודעים מה זה בדיוק, אבל נגד, בקיצור. ואז מתבררת לי נקודת הדבקות.

נקודת הדבקות היא לא שאני מתאים את עצמי אליו, נקודת הדבקות היא יותר מזה, היא מה אני משיג על ידי פעולת ההתאמה שלי אליו. ברצון לקבל שלי אני מבצע אותה נתינה כמוהו, זה בסדר, בזה אני נעשה דומה לו בפעולה. התוצאה מהפעולה הזאת מביאה אותי לדבקות. זו תוצאה מפעולה, לא הפעולה עצמה. המעמד הזה, זה שאני משיג דבקות, הוא לא התבטלות בתוך הבורא, שאני כאילו נמחק ולא מרגיש את עצמי, אלא דבקות זה מצב שאני משיג את המעמד שלו.

יש פה דבר שאנחנו רוכשים שנקרא מטרת הבריאה, ולעשות פעולה על מנת להשפיע זה אמצעי להגיע למטרה הזאת. אלו שני דברים שונים.

תלמיד: כתוב "היינו כמו שהיה מטרם הבריאה, שהיתה הנשמה נכללת בכל. ואחר כך, ע"י הרצון לקבל, נתחלקה לחלק מהכל, כנ"ל". הוא אומר פה שיש נשמה שהיא חלק מהכול, ורק אחרי זה היא קיבלה משהו שנקרא רצון לקבל.

לא. הרצון לא משתנה. היא קיבלה כוונה על מנת להשפיע, או כוונה על מנת לקבל. הרצון נברא כרצון ליהנות, הרצון ליהנות יכול להיות בשני אופנים, או על מנת לקבל, או על מנת להשפיע. הדבר הזה בא לו רק מתוך ההתחברות שלו עם בינה. אם הרצון לקבל לא היה מתחבר עם בינה, או הפוך, אם בינה לא הייתה מתחברת למטה מטבור דגלגלתא עם הרצון לקבל, אז לא היה דיבור על איך עובד הרצון לקבל. אלא הוא היה עובד לפי הטבע שלו, הוא רוצה ליהנות ובגלל זה ממלא את עצמו, ללא שום כוונות אחרות.

מה זה על מנת לקבל, על מנת להשפיע? על מנת לקבל ועל מנת להשפיע זה או נגד הבורא או לקראת הבורא, והדבר הזה לא היה ברצון לקבל. רצון לקבל זה רצון ליהנות, כמו תינוק. תינוק שלוקח משהו, אתה מתרגז עליו? לא, למה? כי אין לו כוונה. אני נותן לך דוגמה, אין לנו אפשרות אחרת. אריה שטורף איילה, אין לו כוונה, זה טבע שנקרא רצון לקבל, הוא צריך למלאות את עצמו.

מפני שהרצון לקבל התחבר עם בינה ונשבר עם בינה יחד, הוא קיבל מבינה כבר כוונה, תוספת לרצון לקבל, לא תוספת ברצון, אלא תוספת בשימוש, איך להשתמש בו, ומצד הבורא היא נקודת הבינה. ואז הוא מבין שאפשר לעבוד עם הרצון לקבל הזה שהוא ניטראלי, כי הרצון לקבל הוא לא טוב ולא רע, אין לו כלום, זה טבע, ואפשר לעבוד איתו או לפי תוכנה שרק את הרצון לקבל אני לוקח בחשבון ולא את הבורא, או שאני לוקח בחשבון בעבודה עם הרצון לקבל את הבורא, ולא את הרצון לקבל בעצמו. כלומר התווספה ברצון לקבל נקודת היחס לבורא, וזה נקרא על מנת לקבל או על מנת להשפיע. והאמת, לרצון לקבל זה בכלל לא מפריע, לא אכפת לו אם זה על מנת לקבל או על מנת להשפיע, לו בעצמו זה לא חשוב.

תלמיד: למה הוא מתנגד?

הוא בעצמו נטו, הוא בכלל לא מרגיש את זה, רק מתוך זה שבחינה ב' נכנסת למלכות.

הכנה לזה יש לנו כבר מד' בחינות דאור ישר. הבורא שברא רצון לקבל חודר לתוך הרצון לקבל ונותן את הטבע שלו שהוא הנותן, ואז מבחינה א' באה לנו בחינה ב'. אחרת איפה תהיה בחינה ב' שאחר כך תתחבר עם המלכות ותביא לכוונה. אבל לפני שבינה התחברה למלכות אין כוונות, בעולם א"ק אין לנו שום כוונות, בגלל זה הוא נקרא עולם הכתר ובו אין תיקונים. כל התיקונים שלנו מתחילים מחיבור בינה ומלכות. למה? כי משם מתחילה להיות הכוונה, וחוץ מכוונה אין לנו מה לתקן. הרצון לקבל לא צריך תיקון. מלמעלה משתלשל השורש של הבריאה בד' בחינות דאור ישר, בצמצום א', בעולם אדם קדמון, וזה עדיין לגמרי יחס הבורא לנברא העתידי. ואיפה השורש של הנברא העתידי? רק בצמצום ב'.

בעל הסולם כותב לנו ב"פתיחה", בדף 347, אות נ"ז.

אות נ"ז

"ותדע, שבאלו הג' הפרצופין גלגלתא ע"ב וס"ג דא"ק, אין עוד אפי' שורש לד' העולמות אבי"ע, כי אפילו בחינת מקום לג' עולמות בי"ע עוד לא היה כאן, שהרי פרצוף הפנימי דא"ק היה נמשך עד הנקודה דעוה"ז. וכן לא נגלה עוד שורש לענין תיקון הנרצה," עוד לא היה נושא לתיקון, זה סתם רצון לקבל, אין מה לתקן. "שבסבתו נעשה הצמצום כי כל הנרצה בדבר הצמצום שנעשה בבחי"ד, היה בכדי לתקנה שלא תהיה בה" בושה "שום שינוי צורה עם קבלתה את אור העליון, (כנ"ל באות יו"ד). והיינו כדי לברוא גוף האדם מבחינה ד' ההיא, ועם העסק שלו בתורה ומצוות" כמו שדיברנו היום מה זה תורה ומצוות "על מנת להשפיע נ"ר ליוצרו, יהפך את כח הקבלה שבבחי"ד שיהיה ע"מ להשפיע, שבזה משווה צורת הקבלה להשפעה גמורה, ואז יהיה גמר התיקון, כי בזה תחזור הבחי"ד להיות לכלי קבלה על אור העליון," אז דבר כזה עוד לא היה, "וגם תהיה בדביקות גמורה עם האור, בלי שום שינוי צורה כלל, כנ"ל. אמנם עד עתה לא נגלה עוד שורש לתיקון הזה, כי לענין זה צריך האדם להיות כלול גם מבחינות העליונות שלמעלה מבחי"ד, כדי שיהיה בו ההכשר לעשות מעשים טובים של השפעה," ואין לו עדיין לא השפעה ולא קבלה. הוא קיבל על מנת לקבל? לא. הוא קיבל על מנת להשפיע? לא. זה לא נקרא עדיין [נברא], עוד לא התחבר עם הבינה. על פעולות למעלה מטבור אנחנו לא יכולים לדבר שזה בכלל שייך לנברא. אין מלכות. התפשטות המלכות מתחילה מטבור דא"ק למטה.

אנחנו רואים את זה גם באדם הראשון, או שנברא מנקודה ב', גלגלתא ועיניים, אז אין לו מה לתקן. וכשמחבר את בחינה ד' ונשבר עליה, אז כבר יש לו ממה להמשיך. לכן השבירות והחטאים האלו הם פשוט דברים הכרחיים בשורשים שלנו, בהתחברות בחינה ב' ובחינה ד'. כי בחינה ד' בעצמה, סתם בחינה ד' ללא קשר לבחינה ב', היא טבע, הבורא ברא, אז מה יש לנו לעשות.

תלמיד: אחרי צמצום א' יש מסך שמונע מהאור להיכנס. אנחנו מגדירים מסך ככוונה, זה לפני שהתערבבו בינה ומלכות.

אחרי שיצאה בחינת שורש, יצאו בחינות א', ב', ג', ד', צמצום, החלטה לעבוד עם המסך, זיווג דהכאה הראשון, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה עליון, ב"ן עליון.

תלמיד: יש מסכים בתהליך הזה.

בתהליך הזה יש מסכים, ודאי.

תלמיד: ומסך זה כוונה.

מסך זה כוונה.

תלמיד: אז איך אתה אומר שאין כוונה?

יש לנו חמש כוונות בא"ק, אלו כוונות מלמעלה שהבורא נתן כדוגמה שעל פיהן בחמישה חלקי הרצונות של המלכות דאין סוף שנמצאת למטה מטבור ועוד יותר למטה, כחלל, למטה מסיום רגלי א"ק, היא צריכה להגיע בחמישה חלקים שלה לחמש הפעולות האלה שיש לנו בגלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. מה שיש למעלה מטבור.

תלמיד: זאת אומרת, כל היחס לבורא הוא מתוך תכונות בינה שברצון לקבל?

מלכות עצמה שנמצאת למטה מטבור לא מסוגלת להבין בכלל מה רוצים ממנה. לא משתמשים בה, אי אפשר להשתמש בה. איזה קשר יש בינה ובין הפעולה על מנת להשפיע אם היא לא מבינה מה זה על מנת להשפיע? צריכים להיכנס לתוך מלכות ניצוצי השפעה. ומה הן הפעולות האלה שנמצאות אצלנו בכל זאת בגלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן? אלו פעולות למעלה ממלכות בתכונות של הבורא. הבורא נותן אותן כדוגמה.

תלמיד: דוגמה למי?

לנברא העתידי. בגלגלתא ע"ב ס"ג, מ"ה, ב"ן עליון הוא נותן דוגמה מה צריכה לעשות מלכות בעתיד אם היא רוצה לחזור למה שכתוב כאן "עד ה' אלקיך".

תלמיד: איך אתה מגדיר את הנברא העתידי? כל פעם אנחנו מגדירים את זה אחרת.

נברא זה נקרא רצון לקבל שבו יש גם את תכונות הבורא, שהוא מבין עד כמה הוא ההיפך ממנו, שמזה יש לו אחר כך דחף להיות כמוהו, לעבוד עם בחינה ד' עם הכוונות דבחינה ב'.

תלמיד: אז אם הנברא העתידי זה הרצון לקבל שיתקבל במלוא העביות שלו נגיד ברמה שלנו, אז אני בכלל לא מסוגל להרגיש שום דבר שהוא מעל צמצום ב', כי השורש שלי זה צמצום ב'. אז למה נתנו לי דוגמה מצמצום א'?

יופי, מצוין, אתה אומר שהשורש שלנו הוא צמצום ב', אז איך אנחנו יכולים בכלל להגיע לפעולות למעלה מצמצום ב'? לא צריכים, לא יכולים להגיע, ודאי.

תלמיד: אז מה הדוגמה הזאת?

הדוגמה הזאת, אחרי שאני גומר צמצום ב', כל מה שברשותי, כל מה שאני כן מסוגל לעשות, אחר כך, לאחר שהתאמתי את עצמי בכל הפעולות שלי לגלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, בצמצום ב', על אף שהן צמצום א', תראה בספר ה"אילן" איך כל הפרצופים מתלבשים על פרצופי א"ק מבחוץ על אף שהם צמצום ב', אחרי זה אני כבר מתקן את המלכות ממש, את השורש שלי, ל"ב האבן, שאותו אני לא יכול לתקן.

תיקון ל"ב האבן זו זכייה לדבקות, זה לא התיקון עצמו. תיקון זה נקרא לעבור על כל הפעולות חוץ מל"ב האבן, זה נקרא לעשות 620 מצוות. ול"ב האבן זה נקרא הפעולה שמלמעלה מחברים את כל המצוות האלו על בסיס השורש שלי, השורשי שלי, ובזה אני זוכה למעמד הבורא.

ואז אני עולה בג"ר, בבינה, בחכמה ובכתר, זה נקרא בפרצופי א"ק. ובאלף השמיני, התשיעי והעשירי, זה כבר במעמד שלו. שם כבר אין תיקונים ועליות על ידי תיקון ברצון לקבל שלי.

תלמיד: עד גמר התיקון אני עושה בעצם תיקונים, על מה?

גמר התיקון זה להגיע בכל הפעולות שלך למקסימום שימוש במלכות בצמצום ב'.

תלמיד: שם בעצם אין כוונה אמיתית.

אתה עושה ככל שאתה מסוגל לשלב את מלכות עם בינה. ל"ב האבן הוא מעבר לצמצום ב', זאת אומרת מעבר לשימוש מלכות על ידי הבינה, לכן אתה לא מסוגל אותו לעשות ולא צריך אותו לעשות. זה כמו שאין לך פעולות מלמעלה למטה עד הנברא לפני צמצום ב'. עד צמצום ב' אין נברא, עד שבינה לא נכנסה למלכות, לא נשברה והתערבה עם מלכות, ונתנה למלכות את כל האפשרויות להידמות אליה, אין נברא.

שורש הנברא זה צמצום ב' ושבירה. או לפני השבירה חיבור בכוונה של בינה ומלכות, כשמלכות רוצה לקבל על מנת להשפיע לפני שבירת הכלים בעולם הנקודים. או אדם הראשון שרוצה לאכול את התפוח, זאת אומרת לקבל בעץ הדעת, בכל הכלים למטה מטבור זה נקרא עץ הדעת, הוא רוצה לקבל בהם בעל מנת להשפיע. זה בכוונה, זה עוד לא התבצע בכלים בפועל, זה רק בכוונה שלו, תוכנית כזאת, כמו ראש, ונשבר.

אני על ידי הפעולות שלי חוזר לאותו מצב. חוץ מדבר אחד, שבאותו מצב הייתה נקודה שבגללה הייתה השבירה, ל"ב האבן. את ל"ב האבן אני לא מתקן כי הוא היה גם קודם, לפניי. לפני שהוא מתחבר עם צמצום ב' אני לא צריך לתקן אותו, הוא לא שורש ישיר אליי, זה שורש שהבורא ברא אותו עוד למעלה. ל"ב האבן צריך להיות כאילו בא"ק, לא בצמצום ב'. בצמצום ב' אין ל"ב האבן, מה זאת אומרת אין? בצמצום ב' ל"ב האבן נמצא אחרי הפרגוד כי הוא לא מתחבר עם בינה, הרצון הזה לא מתחבר עם שום דבר. אם הוא היה מתחבר, אז הייתי מתקן אותו.

תלמיד: זאת אומרת רוב מה שאני מגדיר כאני, זה בעצם לא אני.

אתה בשורש שלך לא מרגיש את עצמך, מפני שכל הרגשת האני שלך באה בהתמודדות ד' וב' או בהתמזגות ד' וב', ששם ל"ב האבן לא נמצא.

תלמיד: והיא בטלה בהשוואה לגודל של ל"ב האבן?

כן, גודל של לב האבן הוא הרבה יותר.

תלמיד: ובתוכי קיים ל"ב האבן.

הוא קיים בנו, וזה של"ב האבן קיים בנו זה עוזר לנו לרכוב עליו בכל פעולה. כי בכל פעולה אני צריך לברר עד כמה אני יכול להשתמש במלכות על ידי בינה, ברצון לקבל על מנת להשפיע. אז אני בעצם מברר גם את הכוח היחסי שלי, כמה אני יכול להשתמש במלכות שמתמזגת עם בינה. ואחרי שאני מגיע לגבול של כל הפעולות, אני בזה מברר את ל"ב האבן, איפה שמלכות לא התערבה עם בינה.

תלמיד: מבחוץ אתה מברר את זה.

אני מברר אותה מתוך היכולת ש"ילכו שניהם יחדיו". איפה שזה לא, שם כבר ל"ב האבן או קרוב אליו, כי בכל מדרגה יש לי גם גבול של הרגשה, גבול של התקרבות לל"ב האבן. וכך אני לאט לאט מברר את כל הפעולות שאני יכול, כי מהשבירה אני יכול לברר את הפעולות רק איפה שמלכות התערבבה עם בינה. ואיפה שהיא לא התערבבה עם בינה, ל"ב האבן בעצם נעלם. יוצא שהוא נעלם, כי אני בעצמי עשיתי את כל ההבחנות, את כל הדברים עד הגבול האפשרי. ומה שמעל הגבול האפשרי, אני לא יכול להגיד לך, זה כנראה כשמגיעים לגמר התיקון, ואין לי על זה ידיעה. יש ספקות בזה, אני לא רוצה כבר להמשיך.

תלמיד: ספקות מאיזו בחינה?

ספקות, שאני לא יודע איך. פעם אפשר להגיד של"ב האבן מפסיק להיות קיים. פעם "רב פעלים מקבצי אל" אפשר להגיד שזה על הכלים שעברו תיקון אחד אחד והם מתחברים יחד, תיקון על ידי בינה שבמלכות, ואז רב פעלים מקבצי אל מביא מצב של גמר התיקון, ול"ב האבן, ההבחנה הזאת פשוט נעלמת. או אפשר להגיד של"ב האבן נשאר ונעלם בזיווג הזה. אני לא יודע בדיוק, מהמילים שכתובות בספרים אפשר להוציא אלף מסקנות, יש ככה ויש ככה, ולא אכפת לי, זה לא מפריע לי לחיות, תאמין לי.

תלמיד: איפה שלב ההכנה בתהליך הזה? מה ההכנה לבירור?

ההכנה לבירור בין מה?

תלמיד: יש את התהליך הזה.

במשך ששת אלפים שנה?

תלמיד: לא, במשך ששת אלפים שנה אמרנו שיש בירורים שאתה עושה.

תר"ך פעמים שעושים, זה במשך ששת אלפים שנה.

תלמיד: מה התפקיד של שלב ההכנה שאנחנו נמצאים בו עכשיו בתהליך הזה? אני לא עושה בו באמת בירורים.

אתה עושה עכשיו בירורים גדולים מאוד. עכשיו בזמן הסתר כפול והסתר רגיל אתה עושה בירורים גדולים מאוד. אתה עושה את התחלת הפעולות שתגמור אותן כבר בשלב של שכר ועונש או אהבה נצחית. את הזדונות והשגגות אתה עושה עכשיו. נראה לך שזדון זה נקרא שהבורא לפניי ואני רוצה ממש נגדו. אז לא, עכשיו אתה עושה זדונות. אם היה הבורא לפניך והיית עושה ככה נגדו, זה בכלל לא אפשרי.

תלמיד: אבל אנחנו אומרים שאם לא קיים בך יחס לבורא, אז אתה עדיין ברמת בהמה, אתה לא אדם. אז מה השינויים, האם בין זה שאני כל הזמן רואה את הבורא כגדול ומשתוקק אליו, לבין זה שאני שונא אותו ומקלל אותו? האם אלו שני הכוחות שאני עושה כנגדם בירורים?

בשביל לעשות בירורים אני צריך את שני הצדדים, זדונות ושגגות, אני צריך שני דברים להשוות ביניהם כי כך אני בנוי. מה הם שני הדברים האלה, האם הם ביחס שלי לבורא, שמצד אחד אני רואה אותו כגדול, מצד שני אני שונא אותו, או ששני הדברים האלה הם שמצד אחד אני רואה אותו, ומצד שני אני לא רואה אותו? מהם שני הצדדים של המטבע בשלב ההכנה?

אתה שואל כך, האם בירור צריך להיות בנושא אחד, או הוא יכול להיות בשני נושאים, ומבורר על ידי נקודה שלישית ביניהם. מה זו נקודת הבירור? בירור זה שאני מסתכל מצד אחד, מנקודה אחת, ושופט את שני המצבים.

תלמיד: מה הם שני המצבים בשלב ההכנה?

זה מה שאתה שואל?

תלמיד: כן.

אז תשאל עוד פעם מהתבנית הזאת שאמרתי.

תלמיד: יש בי תבנית של שני דברים. אנחנו אומרים שאדם הוא רק מי שפיתח בו יחס לבורא. לפני שיש לך יחס לבורא או רצון לרוחניות, אתה בכלל בהמה, לא מדברים עליך, אתה לא בשלב ההכנה, אתה עוד לא נחשב בתהליך.

כל התהליך הוא כלפי הבורא, את היחס לבורא צריך לתקן. תיקון זה לא רצון, תיקון זה היחס לבורא, הכוונה על מנת להשפיע. לכן אם הבורא לא נמצא לפניך, או אם אתה לא מתייחס אליו, אם הוא בכלל לא בשדה הראייה שלך, לא כהסתר כפול ורגיל, או שכר ועונש והגילוי הנצחי, אם הוא לא נמצא לפניך, אז לא נקרא שאתה בכלל נמצא בזה, ואז אנחנו לא מדברים. בקבלה לא מדברים על מצב שאדם לא מתייחס לבורא. מהתייחסות לבורא, מזה מתחילים קבלה.

כל החכמה הזאת היא איך להתקשר לבורא. גילוי אלוהותו לנברא בעולם הזה על ידי המעשים שלנו, זה נקרא קבלה.

תלמיד: בשלב ההכנה, על איזה שני צדדים אני מסתכל, האם על יחס חיובי ויחס שלילי כלפי הבורא, או על יחס לבורא וחוסר יחס לבורא?

לא חשוב, הכול בא בערבוביה, היחס שלי לבורא, עד כמה הוא טוב ועד כמה הוא רע, איך אני מתייחס אליו כשהוא טוב וכשהוא רע, ואיך אני מתעלה מעל זה ורוצה לטובתו או לרעתו, או לטובתי או לרעתי.

תלמיד: איך אני עושה את זה?

לפי "כל הפוסל במומו פוסל". אני מבין איך שאני מבין, וכל פעם אני מבין אחרת, אז מה? אבל כל פעם אני צריך לברר את כל הדברים האלה. ויותר נכון, כל פעם אני מברר, אם אתה רוצה לרדת למקור, מתוך ד' מלאכים, מר ומתוק, אמת ושקר, או חסד ואמת.

תלמיד: האם אני יכול לבוא לאדם ולהגיד לו, "אתה יכול להיות בורא כי קיימת בך נקודה שהיא מעל הטבע, קיים בך משהו ממציאות שהיא אובייקטיבית"?

לא, אני לא יכול לבוא לאדם ולהגיד, "קיימת בך איזו מציאות מהבורא". אם נקודה ב' מבחינה ב', שנקראת ניצוץ שנפל לתוך הרצון לקבל, עדיין לא מדברת בו, שממנה הוא גם יכול לראות את הרצון לקבל שלו, את הטבע, את עצמו, אז אין לי מה לדבר אליו, הוא פשוט עדיין בדרגת בהמה. אומנם אסור כך להגיד, כבר חטפתי הרבה מזה שאמרתי כך, אבל זו עדיין דרגת בהמה. כשמתעוררת נקודה ב', היא נקראת אדם, כי ממנה אפשר להידמות לבורא.

תלמיד: האם אני לא יכול להשתמש בנקודה הזאת כדי לעשות בירורים? כי היא עכשיו חלק ממציאות, מאמת אובייקטיבית, לא מהסובייקטיביות שאני חי בתוך הרצון לקבל שלי. האם אני לא יכול להשתמש בה כדי לעשות בירורים שהם לא ישתנו כל זמן, דברים שיישארו, דברים שהם נכונים?

לא, אתה לא יכול כל זמן לאחוז לא בנקודה ב' ולא בנקודה ד' בך, כי שתיהן משתנות כל שנייה ושנייה. כל רשימו הוא כולל אור וכלי. נגיד שהאור שייך לב' והכלי שייך לד', אז בכל מצב הם שונים, שניהם שונים. ואז כל תכונות הבורא וכל המעמד שלו והוא, כל זה משתנה בך, וגם בחינה ד' בהתאם לזה, ואתה מתבלבל ביניהם, ומאיפה אתה מסתכל בדיוק. אתה צריך לעשות הבדלה ביניהם.

אתה צריך את עצמך עוד לשייך, "אני לזה שייך, או לזה שייך, או אני ביניהם", ואתה באמת ביניהם. אתה לא ד' ולא ב', כי ד' זה רצון לקבל שהוא לא טוב ולא רע, הוא פשוט טבע. אם אתה טבע, אז אין לך מה לעשות, אתה כמו בהמה. "לא, אני כבר לא טבע, אני יוצא מהטבע". למה אתה יוצא מהטבע, אתה כבר ב'? לא. ב' זה בכלל הטבע של הבורא. הניצוץ הזה פרץ לתוך הרצון לקבל ונמצא שם בעל כורחו, כביכול. זה מצב לגמרי לא טבעי ונגד כל החוקים שב' ו-ד' נמצאים יחד. אז אתה לא ב' ואתה לא ד', אז מי אתה? אתה בכלל לא זה ולא זה.

אתה זה מי שנבנה מתוך שני הדברים האלה באמצע ביניהם, ההבחנה שנבנית מתוך שני הדברים האלו. לכן אתה לא נמצא לפני שאתה מתחיל לבנות את עצמך. לפני זה אין בכלל בריאה. הבריאה מתחילה מהיחס שלך, מההכרה שלך, בלהתייחס לבחינה ד' ולבחינה ב' ולבנות ביניהן, זה נקרא קו אמצעי. ולא לייחס את עצמך בכוח לא לד' ולא לב'.

תלמיד: אם כל בירור שאני עושה הוא לא בירור נכון, אז מה קורה? אני עכשיו כמו ילד קטן שמשחק, שיש לו רצון לשחק ולנסות להבין, כי ממילא זה לא נכון, וכבר מלמעלה יגדלו.

אחרי שהסברתי, שבין בחינה ד' ובחינה ב' אתה צריך למצוא את עצמך, אומרים לך, שעכשיו אתה צריך כמה שיותר לברר את היחס אליהן, ואיך על ידן, על פני שניהן להגיע לבורא. זאת אומרת, להיות בעצמך מנותק משתיהן, ולהשתמש בשתיהן בתבונה, בכוח ובשליטה, ואז אתה יכול יותר ויותר להתעלות ולהגיע לבורא.

מה זה נקרא להתקרב לבורא? להשתמש ביותר עוצמה בד' וב-ב', בהתמזגות הנכונה כדי להגיע אליו. זאת אומרת, הוא כמטרה, ואני לוקח את שתיהן, וככל שאני יותר ויותר משתמש בהן, כך אני יותר ויותר קרוב אליו. מה זה נקרא שהתקרבתי "עד ה' אלוהיך"? שגם בחינה ב' וגם בחינה ד' פועלות בי בכל הכוח. אני משתמש בהן בכל הכוח, מנצל אותן, זו המילה הנכונה ממש, מנצל אותן עד הסוף, ואז אני שווה לבורא. אבל אני מסתכל עליהן כמו על שני צדדים שלגמרי לא שייכים לי, בצורה שמנצל, ממש.

תלמיד: את זה אתה עושה אחרי המחסום. לפני המחסום אין לך כוח בכלל להתעסק עם ד' כי הוא שולט עליך.

תשתדל לצאת ולהסתכל מבחוץ גם על בחינה ד' וגם על בחינה ב'. לא לבכות מהייסורים שאיתם בחינה ד' רוצה להפיל אותך, ולא להיות כחסיד, "אוי, הבורא הוא טוב", כמו שבחינה ב' רוצה להפיל עליך, אלא להיות ביניהן. זה נקרא נקודה ביניהן.

תלמיד: בעולם הרוחני, האם כל המצוות לא דומות כמו בעולם הגשמי? כשאני מניח תפילין, אני פחות או יותר עושה אותה פעולה, אני גם מושך אור על ידי זה. ואתה אומר שהתוצאה היא הפעולה שמביאה אותי לדביקות. אני גם מחפש את הדביקות, להתקרב לבורא.

אני לא מבין מה שאתה אומר. תגיד במילה אחת, בלי התפעלות. מה אתה רוצה להגיד, שאתה, ברוך ה', עוד שעתיים תגיע ל"וותיקין" ותניח תפילין, תתעטף בטלית, ותרביץ תפילה כמו שצריך, כמו יהודי טוב, כל בוקר בהנץ החמה. ואז מה? ואז תעשה מה שמוטל עליך לעשות שנקרא תורה ומצוות. בסדר גמור, אנחנו אומרים שזה לא?

רק יש תורה ומצוות שעושים בידיים, ברגליים ובלשון, ואם לא היה לנו גוף, אז לא היינו יכולים לעשות תורה ומצוות כאלו, ויש תורה ומצוות שעושים בנשמה ולא בגוף. אז כאן בחכמת הקבלה מדברים איך לבצע את הפעולות בנשמה, שבזה אנחנו גם צריכים לעסוק. למה? כי בזה אנחנו מתקרבים למקור שלנו, למטרת החיים, למטרת הבריאה. ואם אני עוסק רק בפעולות גופניות, בלי שאני עושה אותן הפעולות בנשמה, אז זה נקרא "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה", זאת אומרת, מתה. מה זה מתה? לא מביאה אותי להתקדמות, למטרה.

ולצערנו, זה מה שאנחנו רואים על אלו שמקיימים תורה ומצוות בעולם הזה אבל רק בגשמיות. אני לא פוסל את הקיום הזה, אני רק אומר שזה לא מספיק. לא אני אומר, אלא הקבלה אומרת, ולפניי עוד המון חכמים, שזה לא מספיק.

ההפך, לא שזה לא מספיק, אלא זה שאנחנו מקיימים רק בגשמיות וחושבים את עצמנו לצדיקים, כמו שאתה עכשיו מנסה להגיד, בזה אנחנו גורמים את כל הרע שבעולם, הרס, מלחמות, שנאה, כול רע שיש בעולם, לזה אנחנו גורמים, כך כותב בעל הסולם בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר". זה מפני שעושים "תורה יבשה" זה נקרא, מזה שמייבשים את הפעולות שלנו בלי לקשר אותן עם הבורא, בלי נטייה אליו. "למה? אני לא רוצה להתקרב לבורא? אני יהודי טוב. אמרו לי שכן אני צריך לעשות את זה, ובכל ברכה אני מבצע את זה". אתה לא מבצע, כי אין לך לפני זה הכרת הרע. אתה לא מתעסק בתיקון הרצון, אתה עושה פעולות. ואין שום סתירה בין הדברים האלה, צריכים לשלב אותם יחד.

תלמיד: גם כשאני עכשיו לומד אני מושך עליי אור.

אתה לא יודע מה אתה מושך על עצמך עכשיו בזמן הלימוד ובזמן התפילה, זה עניינך, זה נקרא "תורת הנסתר", אף אחד לא יודע מה אתה עושה. יכול להיות שאתה עושה בכוונה שאתה עושה טוב. אני רק רוצה להגיד, שאם היינו עושים את זה בכוונה שצריכה להיות, או אפילו בלי כוונה, אלא מנסים לעשות את זה ככה, אז היינו מזמן במצב הרבה יותר טוב מעכשיו.

תלמיד: בזמן הזה שאני חושב על זה כל הזמן, האם אני משיג את זה?

אם בזמן הלימוד אתה חושב איך לקרב את עצמך למצב המתוקן עם הבורא, בזה אתה מושך את האור שמחזיר למוטב. עד שהוא מתחיל להראות לך את עצמך, את הפעולות שאתה צריך לעשות על עצמך, ומוסר לך את היכולת לבצע.

תלמיד: אז גם בזמן התפילה צריך לחשוב בדיוק על אותה כוונה.

גם בזמן התפילה, גם בזמן הלימוד, גם בזמן שאתה אוכל, גם בזמן שאתה עובד, גם בשעת התשמיש, בכל רגע ורגע אתה צריך לחשוב, אם אתה רוצה לתקן את הפעולות שלך, על המטרה שאתה רוצה להשיג על ידי הפעולה. ואז שום מטרה שיכולה להיות בעולם הזה לא יכולה להיות פסולה או שאין בה צורך, אם אתה יכול בתוך המטרה הזאת לחשוב על הבורא, ושאתה שב אליו על ידי הפעולה הזאת.

תלמיד: אתה אומר שהתוצאה של הפעולה היא הדבקות?

הדבקות היא התוצאה מהפעולה.

תלמיד: אבל גם המחשבה שאני חושב היא דבקות.

המחשבה שאתה חושב זה לא הדבקות, והמחשבה שאתה חושב זה לא הפעולה. הפעולה זה אם יש לך מסך שמייחד את הרצון שלך עם הבורא, ושניהם נמצאים יחד, אז ב' ו-ד', שניהם נמצאים יחד ממש ומתמלאים עם נוכחות הבורא בתוך הנברא.

תלמיד: קשה להבין את זה.

עכשיו אתה מתחיל להבין שזה קשה להבין וקשה לבצע, ולא ידוע, ואיך. לכן אתה יושב כאן ולא סתם הולך ישר להתפלל, יש לך עוד שעתיים, אז תחשוב איך אתה מגיע אחר כך לתפילה, כדי שהתפילה שלך תהיה ממש תפילה. ובחלק י"ב ב"תלמוד עשר הספירות" הוא מסביר איזה סוג תפילה אנחנו צריכים לבצע. מה זה נקרא לדוגמה "תפילת שחרית", איך אנחנו צריכים להכין את עצמנו עוד מ"קריאת שמע על המיטה", ואחר כך באמצע הלילה, ב"תיקון חצות" ובכל מיני תיקונים. ובהמשך ברכות לפני "קריאת שמע", ברכות אחרי קריאת שמע, ו"תפילת שמונה עשרה". ולפני זה גם יש לך קריאת שמע, עוד לפני פסוקי דזמרה. כל הדברים האלה מסבירים לך שם, בחלק י"א בתע"ס ובחלק י"ב, מה הן באמת פעולות רוחניות שנקראות תפילה. היום אין קריאת ספר תורה, אז תוך חצי שעה אתה מרביץ את התפילה הזאת, וגמרת. אז אני לא אומר שעה, אתה יכול להתפלל ככה גם תוך חמש דקות, זה לא חשוב.

תלמיד: יש כאלה שמתפללים שעה ורבע.

טוב, יש כאלה שמתפללים, אתה יודע, שלוש, ארבע שעות. יש כאלה, כן. אחר כך עוד מתגאים בזה. אני לא פוסל שום דבר, כבר התעייפתי מזה. למי שיש נקודה כזאת של חיבור ב' ו-ד', איתו אפשר לדבר, לו אפשר להסביר. ההפצה שלנו היא רק למצוא את אלה שבהם כבר יש חיבור של שתי נקודות, שמתחיל להראות את פעולותיו בחוץ. שכבר לא נוח, לא טוב לאדם, הוא כבר שואל "מה הטעם בחיי?". מרגיש את עצמו שיש בו עוד נקודה אחת, ולא מרגיש בה טעם, כי טעם החיים בנקודה ב' צריך להיות אור עליון.

אבל אם אין באדם דברים כאלה אז אסור לדבר איתו, בשביל מה אתה תשבור לו מה שיש לו. הוא בינתיים יתחיל להתבשל בבחינה ד', במה שמגולה, ואצלו בחינה ב' עדיין לא מגולה, שיתבשל בה, וכמה שיותר מהר. אז כל הפרוגרס שלנו, כל ההתפתחות, כל הפרסומת, כל השטויות האלה, הטלוויזיה, כל הדברים האלה הם מפתחים את האדם מהר מהר כדי לבוא להכרת הרע. ואז בינתיים אסור לנו לדבר איתו. בשביל מה?

תלמיד: בדומם דקדושה אין נקודה שבלב בכלל?

"דומם דקדושה" זה נקרא איש שקיבל חינוך דתי ועושה הכול בתום לב.

תלמיד: לאו דווקא אבל, יש כאלה שחוזרים בתשובה ונעשים דומם דקדושה.

יש גם חוזרים בתשובה שנכנסים שוב לזה, נכון, הם לא אשמים שנולדו במשפחה חילונית, ואז הם חוזרים למצב שבו מרגישים את עצמם טוב יותר. ונמצאים במצב הזה, מקבלים חינוך, זה נקרא חינוך של "מצוות אנשים מלומדה", שמה שאנשים מלמדים אותם, זה אצלם נקרא חינוך. והם מקבלים אותו וכשמשתמשים בחינוך הזה, נמצאים בו, הם מרגישים את עצמם שלווים, בטוחים, יציבים. בצורה פסיכולוגית נפלאה זה מרגיע את האדם, מחזיק אותו בגבולות. הוא מוכן להיהרג ובכל זאת החינוך הזה ייתן לו איזה מין רגיעה ואיזה מין כיוון איך להתייחס לכל הדברים, עד הגרועים ביותר. וזה טוב, כל עוד בן אדם לא מקבל נקודה ב', ניצוץ, אז הוא מתחיל לשאול "מה טעם בחיי", כי כל החינוך וכל הדברים שנמצאים בעולם הזה לא מספקים אותו, לא יכולים לתת לו שום דבר, כי הכול זה במישור דעולם הזה. בנקודה הזאת של הניצוץ היא דורשת כבר קשר עם הבורא, עם העליון.

עד אז אין לנו מה לעשות עם האדם, רק לעזור לו להתפתח. זאת אומרת, טוב לו כבר קבלה, גם ספרי קבלה יעזרו לו מהר מהר להתפתח, האור בכל זאת יבוא אליו יותר מהר. ואז לפעמים פתאום ירגיש, "או, זה ככה", ואחר כך ישכח, "או, זה ככה", ואחר כך ישכח. הרב'ה היה פעם בגייטסהד באנגליה, זאת עיר ששם יושבים יהודים מדורי דורות, ליטאים, שלומדים ברצינות, וביניהם גם תלמידי הרב דסלר. הרב דסלר למד קצת אצל בעל הסולם ואחר כך פיתח כביכול שיטה משלו, ל"אנשים יפים", שמתעסקים שם בגמרא ובכול.

אז הרב'ה דיבר עם התלמידים של הרב דסלר ופתאום התחילו להגיד, "אז בשביל מה אנחנו חיים, אז בשביל מה אנחנו לומדים, בשביל מה בכלל כל הלימוד שלנו, זה לא שווה כלום, וגם כל המציאות לא שווה, אנחנו צריכים ממחר להתחיל", וכולי. הוא כבר סיים את השיעור ולאט לאט עזב אותם, פחד שהם יתחילו עכשיו לעשות מהפכה, כי באמת, אלה אנשים, שאם צועקים בכל העולם החרדי, זה זעזוע, ממש רעידת אדמה. והוא אמר, ברוך ה' חזרתי אחרי שבועיים, אף אחד לא זכר כלום ממה שהיה, המשכנו לדבר. זאת אומרת, אתה יכול לעורר אותו לרגע מפני שאתה נכלל איתו, אבל אם אין עדיין נקודה ב' בתוך נקודה ד', גמרנו, אדם יורד למצב שלו, אבל בכל זאת זה גורם להתפתחות. לכן לא לנענע את האדם, אבל שיקרא ספרים, יקרא ויראה.

השאלה היא אחרת, בשביל מה קבעו כך מקובלים. כולם היו מקובלים לפני שלושת אלפים שנה, חכמים, כולם היו בהשגה רוחנית. הרב הכי קטן לפני מאתיים שנה היה בהשגה רוחנית בכל מיני דרגות. הרב'ה אמר, שלא היה מקום נגיד בפולניה או ברוסיה באיזה כפר, שהרב של הכפר לא היה קצת אוחז ברוחניות. אני כבר לא מדבר על החכמים שהיו לפני אלפיים, שלושת אלפים שנה, שהם קבעו לנו שצריכים לקיים תורה ומצוות בגשמיות, הם הציעו לנו את הדברים האלה, לא שנפלה טעות ואנחנו מקיימים עכשיו בגשמיות מה שפעם קיימו ברוחניות. הם קבעו שאנחנו צריכים לעשות את זה. במיוחד הם קבעו לדורי דורות לפני היציאה לגלות, כי הם ידעו מראש שיוצאים לגלות, ואז חתמו את זה בצורה מאוד חזקה.

הם עשו את זה מפני שעל ידי הפעולות האלו אתה מקרב את האדם, מזרז לו התפתחות בהמית עד שזה פועל בו יותר, הוא מגיע להרגשת הנקודה שבלב יותר מהר. אם אני לא עושה את הפעולות האלה, טלית, תפילין וכל הדברים האלה, אז אני אתפתח במשך עשרת אלפים שנה. אם אני עושה את הדברים האלה, אני אתפתח תוך אלף או אלפיים שנה.

את הדברים האלה הם לא קבעו מן הסתם, הם קבעו מפני שיש מהם תוצאה טובה בסופו של דבר. אפילו שהפעולות ללא כוונה והאדם לא יודע שהוא נמצא ללא כוונה, כי אם הוא יודע שהוא ללא כוונה זה כבר דבר גדול, הוא יודע מהי הכוונה הרצויה ולא מסוגל, אז אפילו שהוא לא יודע, זה נקרא בהיסח דעת לגמרי, בכל זאת הפעולות האלו מזרזות את הדברים.

תלמיד: הפעולות הטכניות האלה.

פעולות טכניות, כן. ודאי שאני לא נגדן, אף מקובל לא יכול להגיד, חס ושלום, הם בעצמם קבעו שצריכים לעשות את הפעולות, רק בתקווה שיתעורר באדם הרצון הנכון. כשיש רצון נכון, מיד לממש אותו.

תלמיד: לאיזו דרגה שייכת הכוונה על מנת לקבל? הרי להשפיע או לקבל אפשר רק לבורא או מהבורא. לכן איך ניתן להבין את המושגים "על מנת להשפיע" ו"על מנת לקבל"?

את המושגים על מנת להשפיע ועל מנת לקבל אפשר להבין רק כשיש גילוי הבורא, כי אז רואים מה זה על מנת לקבל ומה זה על מנת להשפיע. אני צריך לדעת מה אני גורם לו ומה אני גורם לעצמי בעל מנת לקבל, ומה אני גורם לו ומה אני גורם לעצמי בעל מנת להשפיע, ואני צריך לעשות בדיוק חשבון. ואז או שהאדם אומר אני אשלוט, ויודע בדיוק מה יש נגדו, "מי ה' אשר אשמע בקולו", הוא בודק, הוא יודע מי ה', אבל רואה ומחליט שהוא לא שומע בקולו.

הקליפות הן כנגד הקדושה, אבי"ע דקליפה כנגד אבי"ע דקדושה. אז ודאי שאפשר לברר את כל הדברים רק כשנמצאים כבר מעבר למחסום, לפני המחסום "היינו כחולמים", זה זמן ההכנה.

תלמיד: לפני יומיים דיברנו על עשרה רצונות עיקריים, והיום דיברנו על זה שעל ידי תיקון ב-620 רצונות אנחנו שבים לבורא. איזו מידת קיום של עשרה הרצונות מדברת על תשובה? איזה קשר יש בין עשרת הספירות ל-620 רצונות?

620 רצונות יש בנו תמיד, והם בעצם מתחלקים לעשר הספירות. זה שאנחנו אומרים שאני מתעסק ברצון אחד ומחר ברצון אחר, הכוונה בשילוב 620 רצונות היום ובשילוב שלהם מחר. אבל אני לא יודע, לא מכיר את השילוב, אני לא מכיר את כל הנשמה שלי עם כל 620 הרצונות, הנתונים שיש בה, אלא אני מרגיש כבר את היוצא מזה.

כמו שעכשיו אני מרגיש את העולם. אני לא מבדיל, שאת זה אני רואה ואת זה אני נושם, את זה אני טועם ואת זה אני מממש, אני מקבל את התמונה הכללית. זה נקרא שלמלכות מגיע תענוג, ודרך כל מיני נתונים שהוא מגיע בזה לא מתחשבים, מתחשבים עם התענוג הכללי.

תלמיד: האם מספיק לעשות כוונה על מנת להשפיע?

באמת מספיק לנו לעשות כוונה על מנת להשפיע ולא לחשוב על הרצון עצמו. הרצון עצמו הוא לא טוב ולא רע, אלא הכוונה היא בעצם ההבדל בין תיקון ולא תיקון.

(סוף השיעור)