שיעור בוקר 05.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 12.08.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/6VPeVHzd?activeTab=downloads&mediaType=video

תלמוד עשר הספירות, כרך א', חלק א',

אור פנימי, אות ג'

קריין: אנחנו עוברים לאות ג'.

אות ג'

צמצום האור מסביבות נקודה האמצעית

"והנה אז מ צמצם את עצמו א"ס נ בנקודה האמצעית, אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא, ס ונתרחק אל ע צדדי סביבות הנקודה האמצעית."

אות מ' קטנה מתייחסת לצימצם את עצמו.

פירוש אור פנימי לאות ג'

"מ) פירוש, כבר ידעת סוד הוא ושמו אחד, שאע"פ שיש שינוי צורה בבחינת הרצון לקבל הכלול בא"ס ב"ה, מ"מ אין זה עושה שם שום הבדל בינו ובין אור העליון, אלא הם באחדות הפשוטה ועם כל זה, נעשה ענין הצורה הזו האמורה לסיבה ולגורם לבריאת העולמות ולהוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, כדברי הרב כאן, אשר על-ידי בריאת העולמות והשתלשלותם עד לעוה"ז, שנעשתה ונתחדשה כאן אותה האפשרות של נתינת מקום לעבודה בתורה ובמצות, שלא על מנת "לקבל" אלא רק "להשפיע" נחת רוח ליוצר ב"ה, הנה אז מסוגלות הנשמות, להפך צורת הרצון לקבל שבהן המפרידן מן המאציל, לצורת רצון להשפיע, כלומר, לקבל מהמאציל כדי להשפיע נחת רוח לו. להיותו רוצה כן, כמו שכתבתי לקמן אות צ', עיין שם, שהוא השתוות הצורה עם המאציל, שנק' דביקות ויחוד, כנ"ל ד"ה אמנם, כי אז, כבר נתפשטו מצורת הרצון לקבל וקנו צורת הרצון להשפיע, שזו היא צורת המאציל עצמו. וכבר ידעת, כי השתוות הצורה עושה הרוחניים לאחד, וע"כ חוזרים אז העולמות לקדמותם, כמ"ש לפנינו.

וז"ש הרב, כשעלה ברצונו הפשוט לברוא וכו'. עלה: פירושו שנתעלה בזיכוך ודביקות ע"י שהקטין וצמצם את שיעור הרצון לקבל הטבוע בו כדי להשוות צורתו לאור העליון, ואע"פ שהרצון לקבל שבא"ס, הנקרא מלכות דא"ס או "שמו" כנ"ל, לא היה לו שום חסרון בדביקות עם אור העליון מחמת שינוי הצורה שבו, כאמור, עכ"ז קישט את עצמו להשוות צורתו אל אור העליון, ולהסתלק עכ"פ מגדלות הרצון לקבל הזה הנקרא בחי"ד שבו, כדי להדבק יותר באור העליון. כי קירוב הצורה עושה דביקות, כנ"ל ד"ה אמנם, וזהו שמתבטא במלת "עלה", כלומר, שעלתה המלכות דא"ס, שה"ס "הרצון הפשוט", ונתדבקה אל האור העליון, דהיינו שמיעטה את הרצון לקבל שלה, כמבואר.

וז"ש הרב, והנה אז צמצם את עצמו וכו': כי כבר נתבאר (לעיל אות ו'), שכל מידת שפעו ואורו ושיעור קומתו של הנאצל נמדדים בשיעור הרצון לקבל שיש בו, עש"ה, ולפיכך, מאחר שהמלכות דא"ס הנ"ל צמצמה את עצמה, ומיעטה את הרצון לקבל שבה, הנה ממילא הסתלק האור והשפע מחמת מיעוט הרצון. וזה הוא ענין הצמצום. אשר התעלות הרצון גרמה להסתלקות האור והשפע משם."

האם הנברא מסוגל לעשות משהו עם הרצון שלו? אני יכול לא לרצות או כן לרצות? מה זה שאני עושה צמצום? הנקודה האמצעית מיעטה את הרצון שלה. האם אני כמו הבורא מחזיק את הנקודה הזאת, את הרצון הזה בידיים שלי, ועושה עם הנקודה הזאת מה שבא לי, אני בעל הבית עליה? האור שברא אותה, מאיר עליה ומחזיק אותה, הוא יכול לשנות אותה. איך יכול להיות שאותה הנקודה פתאום משנה את הרצון שלה? רצון עלה, רצון ירד.

אלא באותה הנקודה עלתה תוספת בהכרה עצמית, בהכרת המצב, ולכן הרצון הקודם נראה כבר כפסול, לכן זה נקרא מיעט. הוא לא עשה כלום, רק הרצון הנוכחי לעומת הרצון הקודם עלה לדבקות, רוצה תוספת, לכן הרצון הקודם כבר לא נחשב לרצון הטוב, למצב הטוב. יחס כזה לרצון הקודם נקרא שמצמצמים אותו.

אי אפשר לצמצם רצון אלא אם כן על ידי רצון אחר יותר גדול, יותר חשוב. שהחשוב יבלע את הלא חשוב בתוכו, ורק אז הנברא יתקיים ברצון החדש, שלעומתו הקודם ייקרא כמצומצם, כלא קיים, כנעלם וכן הלאה. אי אפשר אחרת לעבוד עם הרצונות, כי אנחנו לא מחזיקים את הרצונות. אנחנו מסוגלים רק לפתח רצונות חדשים, ועל ידם הרצונות הישנים כאילו ייעלמו, יצטמצמו.

תלמיד: בעולם שלנו אם מתחלף רצון, אז השני כבר לא קיים. 

מה זה לא קיים?

תלמיד: הייתי רעב ועכשיו אני רוצה ללכת לסרט, אני לא חושב על זה, הוא לא קיים בשבילי בכלל.

אבל אין העדר, הרצון זה דבר רוחני, אין העדר ברוחניות. זה לא שהוא לא קיים, הוא קיים, אבל הוא עכשיו קיבל סיפוק, החיסרון שבו התמלא, והוא כאילו נעלם, זאת אומרת לא מראה את עצמו.

תלמיד: איך ברוחניות שני רצונות קיימים? איך יכול להיות דבר כזה? הוא גם רוצה לקבל, וגם יש לו כוח צמצום גדול יותר מהרצון לקבל.

כוח הצמצום הוא לא כוח הצמצום בעצמו. כוח הצמצום לא יכול להיות אם הנברא לא מקבל כוח לצמצם את עצמו. הצמצום בעצמו הוא פעולה, שאם יש לי משהו יותר גדול, רצון יותר גדול ממה שהיה לי קודם, אז הרצון הקודם מצטמצם, זה נקרא שצמצמתי אותו. אם אני עכשיו קובע שיש כאן בושה, אי נעימות, מטרה מיוחדת של דבקות, ולפי זה המצב שלי נראה לי עכשיו כפגום, כבזוי, אז הרצון הישן שלי לעומת הרצון החדש מצטמצם, הוא מפסיק לפעול. 

אני לא לוקח רצון ומצמצם אותו, זה לא איזשהו שק שאני פותח וסוגר, אני לא בעל הבית על זה. אנחנו יכולים לעבוד על הרצונות בעזרת רצונות אחרים שעליהם כן יש לנו בחירה לפתח אותם ולהגיע אליהם, כך שהרצונות החדשים ישלטו על הרצונות הקודמים. אבל לא שאני כאור ביש מאין עכשיו מפעיל את הרצונות, ומוציא אותם מאפס ועושה איתם מה שבא לי. אלא רק על ידי תוספת חיסרון, תוספת רצון, השתוקקות, אני יכול כאילו את הרצון הקודם לצמצם אותו, לדכא אותו, להביא אותו למצב שהוא לא יהיה מורגש בי כחיסרון. 

רק על ידי האמצעי שהוא האור אני יכול להביא את עצמי למצבים אחרים, מרצון לרצון, מרצון לרצון. אבל על הרצון הקודם אני לא יכול לפעול. הרצונות החדשים, ההכרה החדשה במשהו, היא בעצמה מצמצמת או מגדילה רצונות קודמים, האור רק משפיע על הרצון.

תלמיד: יוצא מצב, שיש את כל הרצונות, והרצונות הקודמים כאילו נלחמים.

יפה, נכון, אתה מגיע לגמר התיקון עם כל הרצונות, ומקבל על כל הרצונות האלה מילוי. אחרת איך? האם איזשהו רצון התבטל, נעלם שם בדרך, איבדת אותו? איך זה יכול להיות? הוא יחסר. כל הרצונות, כל התשוקות, כל השטויות אפילו, מה שחשבת וחלמת, מקבלים צורת השפעה ומתמלאים. אין שום דבר מיותר שנברא, כולם מקבלים השלמה.

תלמיד: מאיפה הרצון החדש של הכלי כן להתעלות כלפי האור? מה זאת אומרת חדש?

אצלנו זה על ידי הסביבה. שם זה מלמעלה למטה על ידי גילוי הבושה, על ידי גילוי הנותן.

תלמיד: מה הכוונה במושג "שמו", מה זה שמותיו וכינוייו?

אנחנו למדנו את זה ביתר חלקי תלמוד עשר הספירות. שמו זה כלי. תפנו לשיעור שלי ביום שישי האחרון בבוקר שנתתי הרצאה כללית, שם דיברתי על שמות.

"שמו" זה נקרא רצון שמקבל תבנית הדומה לאור. כשהוא מקבל תבנית כזאת, צורה כמו האור, הוא משתנה בד' בחינות דאור ישר, האור משנה אותו ועושה בו כל מיני צורות. כל הצורות האלו כולן מתחברות בצורה אחרונה שנקראת בחינת ד'. בחינת ד' שמתחילה להרגיש את האור שבה, היא נותנת לאור הזה שמות כפי שהיא מרגישה אותו.

פעם ראשונה שהיא מרגישה אותו היא אומרת שהוא אינסוף, למה? כי כך אני בכלי שלי קוראת לו. זאת אומרת הכלי עצמו הוא אינסוף, לכן הוא מרגיש את המילוי בצורת אינסוף. הכלי נותן שם לאור, לכן הכלי נקרא "שמו". שמו של מי? של ההוא שממלא. 

האדם בעצמו לא קורא לעצמו. אם הייתי נמצא לבד בעולם, אז לא הייתי קורא לעצמי בשום שם, אלא רק בשם "אדם" לפי התפקיד והתכלית, להידמות לבורא, אדם הדומה לעליון. אבל מפני שיש עוד הרבה אנשים, לכן אנחנו נותנים שמות לכל אחד. השם הוא לא כלפיי, השם שלי הוא כלפי האחרים שהם ידעו איך לפנות אליי, איך לדבר ביניהם עליי, להצביע עליי, ולא שאני צריך את השם. 

אומנם הכלי נקרא "שמו", אבל שמו של מי? של ההתפעלות, של האור שנמצא בו, שמו של ההוא שנמצא בו. לפי מה השם הזה? לפי תכונות הכלי, מידת השתוות הצורה. כי אני באור לא יכול להבדיל שום דבר, הוא פשוט. כשאני אומר חנון, רחום, הרבה תכונות, זה לפי הכלי שנמצא בהתפתחות בתכונות האלו, ויכול אז לשייך לאור את התכונות האלה. זאת אומרת השמות שבאור הם בעצם השמות של הכלי. זה מה שכתוב "ויהי שם ה' עליך". 

קריין: אות נ' קטנה. אות נ' קטנה מתייחסת לבנקודה האמצעית.

"נ) וזה תמוה לכאורה, דמאחר, שאין שם ראש וסוף, איך יש לך אמצע, ועוד, וכי בענין הגשמי התופס מקום אנו עוסקים ח"ו. והענין הוא, כי כבר נתבאר, אשר גם בא"ס ב"ה נבחנת בהכרח בחי' הרצון לקבל, אלא בסוד "רצון פשוט" שפירושו שאין בו הבחן מדרגות קטן וגדול כנ"ל, משום שהרצון לקבל שיש שם, אינו נבחן לבחינת שינוי צורה העושה איזה פירוד ח"ו, וע"כ אין בו שום פחיתות כלפי אור העליון. וצריך שתדע, שד' מדרגות מחויב אור העליון להתפשט עד שמגלה בנאצל את הרצון לקבל הזה על שלימותו הקבועה וקיימת.

וטעם החיוב של ד' המדרגות הוא, כי הרצון לקבל הנ"ל, הנה הוא נכלל תיכף עם התפשטות האור מהשורש, שהרי בזה נבחן, שיצא האור מהמאציל וקנה לו שם בפני עצמו, דהיינו התפשטות מהמאציל, וכל עוד, שלא נכלל בו שינוי הצורה הזו של הרצון לקבל, הנה ודאי, שעדיין בחינת מאציל הוא, ולא בחי' התפשטות הנעתקת ויוצאת מהמאציל. כי ברוחני לא יצוייר שום הבדל, זולת ע"י שינוי צורה (כנ"ל אות ו' עיין שם, ועיין בהסתכלות פנימית כאן). אמנם כל כמה, שאין גילוי לרצון הזה מכח הנאצל גופיה, אינו עדיין קבוע בנאצל, כלומר, שהנאצל צריך להשתוקק לקבלת השפע, שאז נבחן, שנגלה הרצון לקבל מכח הנאצל גופיה. והנה ההשתוקקות הזו, אי אפשר שתהיה, אלא רק בעת שאין בו השפע, כי רק אז יתכן שישתוקק אחריו באופן שיתגלה בו מכוחו עצמו "הרצון לקבל". ואז, נשלמים כלי הקבלה בקביעות. עוד אחת צריך שתדע, שכל התפשטות אור מהמאציל, כמו שהיא כלולה מבחינת רצון הקבלה כאמור, הנה היא מוכרחת להכלל גם כן מבחינת רצון להשפעה, שאם לא כן, היה המאציל והנאצל בבחינת הפכיות הצורה, שהוא פירוד גמור ח"ו, כי הפכיות הצורה היתה מרחיקה אותם זמ"ז כרחוק מזרח ממערב ולפיכך מוכרח כל אור המתפשט מהמאציל להכלל ג"כ מבחינת הרצון להשפיע, כדי שתהיה קרבת צורה בין המאציל לנאצל. ובשעה שמתגלה בנאצל הרצון להשפיע הזה, הנה נמשך לו אור גדול מהמאציל, המיוחס להתעוררות הרצון הזה, והאור הזה מכונה בכל מקום אור דחסדים. אמנם התפשטות הא' מהמאציל, אשר הרצון לקבל כלול בה כמבואר לעיל, היא נקראת בכל מקום אור דחכמה או אור העצמות. וזכור היטב, ב' מיני אורות הללו. ותדע, שהאור הב' שהוא אור דחסדים, שפל הרבה מהאור הא' שהוא אור דחכמה, משום שנמשך עם התגברות והתעוררות הנאצל, מכח עצמו, להיותו רוצה להשוות צורתו עם המאציל, כי על כן מתגבר ומתעורר לבחינת הרצון להשפיע, כמבואר. משא"כ ההתפשטות הא', שהוא אור דחכמה, הנה הוא נמשך ישר מהמאציל, ואין לנאצל שום חלק בהמשכתו, וע"כ הוא נעלה ממנו לאין ערוך, וע"כ "אור החכמה" נבחן לעצמותו וחיותו של הנאצל, ו"אור דחסדים" נבחן רק לבחינת אור של תקונים להשלמת הנאצל."

(סוף השיעור)