שיעור בוקר 19.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 19.08.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/0Xvqf3WS?activeTab=downloads&mediaType=video

בעל הסולם, ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א',

פרק ב', אות א' – שיעור 9

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', פרק ב', עמוד ט', אות א'.

פרק ב'

מבאר אשר מאור א"ס ב"ה המשיך קו אור לעולמות, שנאצלו ונבראו

במקום החלל, שנצטמצם. ובו ה' ענינים:

אות א'

מן אין סוף המשיך קו אור לתוך החלל

"והנה אחר הצמצום הנ"ל, א אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור הא"ס ממש כנ"ל, הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים. ואז ב המשיך מן אור א"ס, קו א' ישר ג מן האור העגול שלו ד מלמעלה למטה, ומשתלשל, ויורד תוך החלל ההוא."

קריין: אות א קטנה מתייחסת "אשר אז נשאר מקום החלל".

פירוש אור פנימי לאות א'

"א) אל תטעה לחשוב, שמפאת צמצום האור מהנקודה האמצעית היה איזה שינוי בא"ס ח"ו. כי אין העדר ותמורה ברוחניות, ואין צריך לומר במקום הגבוה הזה (כנ"ל דף א' ד"ה צריכים עש"ה)."

התמונה הקודמת נשארת לתמיד, ורק יש הוספה כלפי אותו הנברא שנמצא במצב החדש בקליטה שלו, ולא שהמצב משתנה. מצב אחד רק נמצא במציאות, בחינה ד' ששם הנברא התחיל להרגיש שהוא ונמצא. אלה שני דברים, אני ואני נמצא במשהו, באיזה מצב. ובמצב שהוא נמצא הוא מתחיל לבקר.

המצב שהוא מרגיש מתואר לו כאיזה מקום, כאיזו ספירה שהוא נמצא בה. זה לא שנמצא באמת משהו, אלא זה נמצא בתפיסה שלו, בדמיון שלו. כך מלכות דאין סוף מתארת לעצמה את מידת ההתפעלות שלה בתוך הכלים שלה. מי ישנו מחוצה לה? היא לא יכולה לדעת. מה יש מחוצה לה? היא לא יכולה לדעת. מה היא יודעת? איך אני מרגישה בלבד. כאילו בלי ידיים, בלי רגליים, בלי עיניים, בלי כלום, אלא איך אני מרגיש. ועל הרגשה הזאת מספרים לנו המקובלים.

זאת אומרת, אין כאן מציאות מחוץ למה שמלכות דאין סוף מרגישה. כל יתר ההתפתחות זו התפתחות בהרגשה שלה בלבד. כל מצב ומצב של מלכות דאין סוף נקרא עולמה, עולמות, מדרגות, ספירות, פרצופים. היא יכולה לחלק את זה להרבה דברים. אבל בסך הכול זה מצבה בלבד, ההרגשה שלה. שום דבר לא משתנה חוץ מההרגשה הפנימית שלה.

אנחנו צריכים להבין, חוץ מבחינה ד', שעד בחינה ד' הכול נברא על ידי האור, וכל היתר שקורה האור לא מטפל בזה. בחינה ד' מגלה בתוכה את הפעולות שנפתחות ומתפתחות בתוך ההרגשה שלה בלבד. על ידי ד' בחינות הבורא עשה את ההרגשה הזאת ברצון לקבל שברא אותו יש מאין בבחינת שורש, והביא את הרצון לקבל מיש מאין לבחינה ד', והרצון לקבל התחיל להרגיש את עצמו וזהו. עכשיו הרצון לקבל מתחיל להתפתח על ידי ההרגשה הזאת. אז כל בחינה או כל תמונה או כל מצב נוסף, זה מצב נוסף בהתפתחות ההרגשה.

אני מקווה שזה יעזור לכם להיפטר מהתפיסה הגשמית, הציורית, ותעבירו את זה יותר לתפיסה רגשית. מגיאומטריה לציור, מציור לרגש. הציור טוב כדי לרכז בו הרבה מילים, אבל אחר כך את הציור הזה צריך לתרגם לשפת הרגש.

תלמיד: בחינה ד' מרגישה, אבל ביחס למה?

בחינה ד' מרגישה את עצמה "מה אני, ואני מרגיש". אני נקרא כלי, ומרגיש נקרא האור שבתוך הכלי, וחוץ מזה אין כלום. "הוא ושמו" זה הכול.

תלמיד: אבל מה זה הכלי הזה, האם זה דבר ראשוני, זה דבר שהיה?

הכלי הזה נקרא "המרגיש", פשוט מאוד. הוא מרגיש שהוא נמצא במילוי אינסופי לפי הרצונות שלו, ולפי הרגש שעכשיו בנוסף מרגיש, הוא מרגיש שמקבל את ההתפעלות, את ההתרגשות, את המילוי הזה. והרגשת המקבל מביאה לו הרגשת הבושה, עד כדי כך שמוותר על המילוי, מצמצם אותו.

כי הרגשת המקבל מביאה לו ייסורים במקום תענוג, וייסורים יותר גדולים מהרגשת המילוי, מהרגשת התענוג מהמילוי. ואז הוא עושה צמצום ומחליט שאף פעם הוא לא חוזר למצב כזה, עד כדי כך זה נורא.

"אלא ענין הצמצום האמור, נעשה למהות חדשה ונוספת על א"ס ב"ה. באופן, שהא"ס ב"ה נשאר בכל אחדותו הפשוטה כמו שהיה מטרם הצמצום, בסוד הוא ושמו אחד, ודבר הצמצום הנעשה על הנקודה האמצעית, מובן, ליציאת עולם חדש, שמשם נסתלק האור ונשאר מקום חלל וריק על דרך שנתבארו לעיל. ובמקום החלל ההוא, נאצלו כל העולמות כולם כמ"ש לפנינו."

הייתה הרגשה שאני מלא. בתוך ההרגשה הזאת שאני מלא התערבבה הרגשה שאני המקבל. כמו בחיים שלנו נגיד, אין לנו אפשרות לתאר את זה כמו שזה בגובה האין סוף, מי יודע מה מרגישים במצב כזה. לענייננו, במצבנו, ההרגשה הזאת שהרגשתי שאני המקבל, מנטרלת לי כל טוב מהמילוי, עד כדי כך שאני שונא את המצב הזה ואני מסוגל להסתלק ממנו.

מה זה "אני מסתלק ממנו"? אני לא מרגיש שאני מקבל, אני לא מרגיש שאני מלא, אני לא רוצה את זה. זה נקרא שאין לי. כשאני שונא את המצב, המצב לא נמצא. זה לא כמו בגשמיות, שיכול להיות שאני שונא וזה נמצא איתי יחד כי יש כאן מציאות מקום, זמן ותנועה. ברוחניות אין דבר כזה, אם אני שונא משהו, זה לא נמצא בשדה הראיה שלי, זה ממש לא מורגש. וההפך, כשאני אוהב, זה נמצא קרוב אליי במידת האהבה, כי השתוות הצורה זה חוק קירוב וריחוק ברוחניות.

לכן יוצא שאם אדם כך מתנהג, ברוחניות הוא מתנהג. מלכות דאין סוף כשהיא הרגישה שהיא שונאת את תכונת הקבלה שלה, את המצב שהיא מקבלת, היא מיד הפסיקה להרגיש שהיא המקבלת, והיא מחליטה ש"יותר מזה אני אף פעם לא חוזרת למצב הקבלה". הכול לפי הרגשה והחלטה, שנאה או אהבה למצב של הנברא. אז נעשה צמצום.

זאת אומרת, היא מרגישה שעכשיו היא ריקנית. "אין לי מילוי, וכשאין לי מילוי, אני לא מקבלת מפני שנפטרתי מהמילוי על ידי הרצון שלי, אז אני מרגישה שאני לא מקבלת בכלל, אין לי שום קשר לקבלה ולבושה שנובעת מזה. האם אני מרגישה את בעל הבית? אני מרגישה, זה לא מפריע לי, כי אני לא רוצה רק לקבל ממנו". האם אני יותר קרובה או רחוקה ממנו?

כשאני קובע שאני בצמצום, ואם אני קובע שאני עושה צמצום מפני שרע לי, אז אני יותר רחוק מבעל הבית, מהבורא, כי אני עושה את זה מטעם שרע לי. אם אני עושה צמצום מטעם שרע לי כי אני רחוק ממנו, אז בזה אני מתקרב אליו. כלומר תלוי מהו הצמצום. או שאני לא רוצה לקבל מבעל הבית כשאני נמצא אצלו בגלל שזו בושה. אני לא רוצה להרגיש בושה, כי מה פתאום שהוא ירגיש את עצמו כבעל הבית שמכבד אותי, ואני אקבל ממנו כאילו שאין לי את זה בבית, אני לא רוצה, אני לא רוצה להיות המקבל, נמוך ממנו. זה נקרא שאני מתרחק ממנו. זה לא לטובתו ולא לטובתי, האגו כאן חוגג, האגו שלי.

אלא אם אני רוצה להידמות לו, כי אני מקנא במצב שלו, אני רוצה את המצב, אני מכבד את המצב שלו, את הגדלות של הנותן, אז מפני זה אני עושה צמצום, ולא מפני שרע לי להיות המקבל. רע לי להיות מקבל, ואפילו שזו הרגשה נוראית אני מוכן להסכים עם זה, אומנם זה משפיל ומוריד ממני הכול, ומוציא ממני את כל הדעת וכל ההרגשה, זה כמו שאנחנו אחר כך עולים באמונה למעלה מהדעת, אבל אני מוותר על זה, ואני עושה את זה רק כדי להתחבר לבעל הבית. בצמצום הזה אני לגמרי לא חושב על ההרגשה הרעה, על הבושה הנוראית מזה שאני מקבל, כי זה חשבון אגואיסטי, הדואג רק להרגיש טוב. אז נקרא שמלכות דאין סוף "עלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים", עלה הרצון. יש בזה הרבה דברים נתקדם קצת ונראה.

קריין: אות ב' קטנה, מתייחס למעלה "ואז ב המשיך מן אור א"ס".

"ב) אין להבין ענין פעולה זו כמשמעותו השטחית ע"ד פעולה אנושית, שמתחילה פעל כך ואח"כ פעל בדרך אחרת ונסתלק מפעולה ראשונה, כי אין לך הגשמה יותר גדולה מזו, כי הוא יתברך אינו בעל מקרה ושינוי ח"ו, וכמ"ש אני הויה לא שניתי וכו', ואע"פ שאין המדובר בעצמותו ית', אלא רק באור המתפשט ממנו, מכל מקום, כיון שאין שינוי ומקרה ותנועה בעצמותו ית' אלא שהוא בעל מנוחה בהחלט, נמצא שמתחייב להיות כך גם באורו המתפשט הימנו כל כמה שלא הגיע לבחינת הנאצל, דהיינו, כל כמה שלא הגיע לבחינת התלבשות בכלים, כי רק אז יצא מכלל עצמותו ית' לבחינת הנאצל המחודש והמקבל הימנו, וכבר ביארנו שכל החידוש הזה, שורה בעיקר על הכלי של הנאצל, דהיינו בחינת ה"רצון לקבל" שישנו בנאצל, שהרצון הזה, אע"פ שהוא רוחני, מ"מ הוא ודאי חידוש צורה והוא "מקרה" כי אינו נוהג בהכרח בעצמותו ית', מה שאין כן באור שנתלבש בו שהוא אינו מחודש, שהרי נמשך מעצמותו ית' בבחינת "יש מן יש". ומכל מקום ענין הפעלת האור העליון במידת הכלי, דהיינו בבחינת מה שהכלי מתפעל ומקבל מהאור העליון, נופל עליו ג"כ בחינת חידוש, שהוא "מקרה" בהכרח כמובן, ותדע שכל החידושים והשתלשלות המדרגות הנ"ל הנה המה עוסקים רק בערך התפעלותו של הכלי וקבלתו מהאור העליון כי זה לבד מקבל השינויים והריבויים. אמנם האור כשהוא לעצמו, נמצא תמיד בבחינת המנוחה המוחלטת, בהיותו מתפשט מעצמותו ית'. והבן זה היטב ותזכור זה בהמשך כל הלימוד בחכמה הזאת בכל מלה ומלה ממש."

האור נמצא במנוחה מוחלטת, זאת אומרת אין פעולות מצד האור. האור כבר עשה את הפעולה שלו בבריאת הרצון לקבל "יש מאין", יותר מזה אין לו מה לעשות. הוא פעל על הרצון לקבל רק בדבר אחד, הרצון לקבל הפוך מהאור בתכונתו לקבל והאור להשפיע, וכל מה שקורה הלאה זה אך ורק בהתפתחות הרצון לקבל.

הייתה רק פעולה אחת, התהוות יש מאין, ודיברנו מה זה "מאין", שגם זה מתוך הנברא כשהתחיל להתבהר עניין הרצון. לא מדברים על אם היה קודם משהו או לא היה קודם משהו, מדברים על הרצון שהתהווה. לא שלא היה כלום ופתאום באיזה חלל נעשה איזה רצון והתחיל להתפתח, אלא אנחנו מדברים על התהוות הרצון מאין, שלגמרי לגמרי עדיין לא מורגש כנברא.

נגיד כמו שאצלי, עכשיו אין לי שום רצון, בעוד רגע נגיד אני אתחיל להרגיש שאני רוצה לשתות, האם זה מאין או לא מאין? כלפיי זה מאין, כלפי האור ודאי שזה לא מאין, אצלו לא חשוב בכלל מה כן ומה לא, מדברים כלפי הרצון. הרצון לקבל הוא יש מאין, והוא אחר כך מתפתח. אין מצד האור, מצד הבורא, יותר פעולה מהפעולה היחידה הזאת. כל הפעולות שבהן אחר כך הרצון לקבל מתפתח בד' בחינות דאור ישר, זה הוא מתפתח על ידי אותו האור שהוציא אותו מאין. עד שמתחיל להרגיש את עצמו, ומתחיל כבר מתוך זה לתת תגובה.

אם בבחינות א', ב', ג', ד', עד שיוצא מבחינה ד', הוא נותן תגובה בלתי הכרתית, אז אנחנו אומרים שזה ד' בחינות דאור ישר, כי הוא עדיין לא בהכרה אלא בהתפתחות המוקדמת לזה. ואז על בטוח שכך הוא יתנהג וכך הוא יתנהג, הוא לא מרגיש מעצמו שזה הוא מתנהג. מה שאין כן מבחינה ד' והלאה הוא מרגיש את האני, אני מרגיש, אני מתנהג. לכן אנחנו אומרים שבחינה ד' היא הנברא הראשון.

תלמיד: אם האור נמצא במנוחה מוחלטת, איך הוא בכלל ברא את המציאות?

מנוחה מוחלטת של האור שייכת לא לפעולות האור, אלא לחוסר שינוי בפעולות שלו. יש לנו בעיה בתפיסת ההגדרות האלה.

אני מתייחס אליך כך שפעם אני נותן לך מכות, פעם מלטף, פעם מחבק, פעם צועק ומקלל, האם יש שינוי או אין שינוי? אם זו כוונה אחת, אז זה אומר שאין שינוי. אז למה אני עושה כל מיני השפעות לגמרי שונות עליך? זה בהתאם אליך, בהתאם למי אתה, באיזה מצב אתה נמצא, אבל אני מצדי לא משנה כלום. "איך אתה לא משנה? אתמול היית כל כך יפה והיום אתה כל כך רע?". זה אתה היית אתמול יפה והיום רע, לא אני. אני בהתאם לזה מתנהג אליך, או יותר נכון בהתאם לזה אתה רואה אותי כך מתנהג, "כל הפוסל במומו פוסל"¹.

תלמיד: קודם נבראה בחינה ד' ואחר כך הנשמה, אז מי מרגיש, החומר או הנשמה?

עוד לא מדובר על נשמה. "נשמה" היא כבר משהו נבדל לגמרי מהבורא, "חלק א-לוה ממעל"², כאן עוד לא מדברים על זה. אני מבקש לא להכניס כאן הגדרות שהוא לא נותן, לא לבלבל את עצמו כאילו הוא יודע כבר על מה מדובר. אין כאן מילה על נשמה, אז לא להכניס את זה.

תלמיד: האם אפשר להגיד ש"יש מאין" זה רצון שלא מרגיש את הבורא?

ודאי שהוא לא מרגיש את הבורא. הנקודה הזאת "יש מאין" היא עדיין לא מרגישה את עצמה, את עצמיותה, זה עדיין הרצון לקבל לפני ההכרה שלו. הוא עדיין מבפנים עולה ועולה להכרה.

מרגישים את זה בתינוקות. הם לא מבינים מה הם רוצים, אין לתינוק הכרה מה הוא רוצה, אלא הוא רוצה. אצלו הרצון הוא פשוט, הוא פשוט רוצה. לכן אנחנו אוהבים את הילדים הקטנים, כי אצלם אין חשבונות רבים, הכול הם מבטאים בצורה ישירה. לכן זה חמוד לנו, כי אין פה אגו, יש את הטבע שפועל.

האגו מתחיל להיות כשהוא כבר מתחיל להיות ערמומי כזה, "איך אני אנצל את האחרים כדי לקבל את זה מהם, כדי שאני אשלוט עליהם". אז כבר מתחיל להיות אגו ואדם כבר נעשה מקולקל. אבל לפני זה, הוא פשוט רוצה. הוא בא אליך ולוקח, ואתה לא מתרגז עליו, למה? כי הרצון הטבעי פועל. זה לא האדם עצמו עדיין, זה הטבע שבו.