שיעור בוקר 07.11.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 569,

נב. "עין עברה מכבה מצוה"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם" חלק ממאמרי "שמעתי", מאמר נ"ב, "אין עבירה מכבה מצווה".

המאמר הזה מיוחד מאוד, אפילו בין מאמרי "שמעתי", כי הוא מסביר לנו הרבה בעיות שאנחנו מגלים בהתקדמות שלנו בעבודה. איך אנחנו מתגברים על מצבים רעים, איך אנחנו מקבלים נכון ובונים נכון מצבים טובים, איך אנחנו עוברים ל"אמונה למעלה מהדעת", ובעיקר איך אנחנו משתדלים לתאר שאנחנו עושים נחת רוח לבורא.

מה זה נקרא "מצווה"? "מצווה" נקרא מה שאני עושה בכוונה לעשות נחת רוח. בצורה כללית ועד שאנחנו מגיעים למצב שכל ההזדמנויות, כל הרצונות, כל המחשבות שלנו יהיו אך ורק לכיוון זה שאני עושה נחת רוח לבורא.

ומפני שהבורא זו דרגה שהיא נסתרת מאיתנו, גבוהה, מציאות בלתי נתפסת בינתיים, אז אנחנו צריכים לעשות את זה ביחסים בינינו, בין החברים. שכאן גם ניתן לנו הרצון האגואיסטי שלנו, שאנחנו לא יכולים כל כך בקלות להתקרב זה אל זה, וזה נעשה בכוונה כדי שנוכל להתחיל להתייחס אחד לשני בצורה אמיתית, טובה, רק בתנאי שאנחנו יכולים גם לכוון את זה לבורא.

לכן עד שאנחנו מגיעים לרוחניות, גם בגשמיות אין בינינו יחסים שהם למעלה מהטבע האגואיסטי שלנו. אני לא מדבר על אימא ותינוק, כאלה דברים שהם בדרגת חי, אלא בדרגת המדבר כך זה קורה. לכן כדי להביא אותנו למצב שנשתדל בכל הפעולות שלנו לחשוב, לכוון אותן לעשות בזה טוב, נעים, נחת רוח לבורא, יש את העיקרון הזה ש"אין עבירה מכבה מצווה, ואין מצווה מכבה עבירה". בואו נראה מה שכותב על זה רב"ש מבעל הסולם.

נקרא קודם מההתחלה עד הסוף, לא נרוץ אלא לאט לאט, ואחר כך נשתדל להבין יותר לעומק.

נב. אין עבירה מכבה מצווה

שמעתי עש"ק ט' אייר תש"ג

""אין עבירה מכבה מצוה, ואין מצוה מכבה עבירה". הנה דרך העבודה הוא, שצריכים ללכת בדרך הטוב. אבל הרע שבאדם אינו נותן לו ללכת בדרך הטוב. אבל צריכים לדעת, שאין האדם צריך לעקור את הרע, כי דבר זה הוא בלתי אפשרי. אלא שצריכים רק לשנוא את הרע, כמ"ש "אוהבי ה' שנאו רע". שרק השנאה צריכים, שמדרך השנאה הוא שמפריד בין הדבוקים.

ומשום זה אין להרע שום מציאות בפני עצמו. אלא מציאות הרע תלוי באהבה להרע או בהשנאה להרע. זאת אומרת, שאם יש לו אהבה להרע, אז הוא נלכד ברשותו של הרע, ואם הוא שונא להרע, אז הוא יצא ממחיצתם, ואין להרע שלו שום שליטה על האדם. נמצא, שעיקר העבודה הוא לא בעצם הרע, אלא במדת האהבה, ובמידת השנאה. ומשום זה עבירה גוררת עבירה.

ויש לשאול: למה מגיע לו עונש כזה, כי בזמן שהאדם נופל מעבודתו אז צריכים לסייע אותו, איך לקום מהנפילה. וכאן אנו רואים, שעוד מוסיפים לו מכשולים, שיפול יותר למטה ממקום נפילתו הראשונה.

אלא בכדי שהאדם ירגיש שנאה להרע, נותנים לו עוד רע, בכדי שירגיש עד כמה שהעבירה מרחיק אותו מעבודת ה'. והגם שהיה לו חרטה על העבירה הראשונה, אבל עוד לא היה לו שיעור חרטה, שיביא לו שנאה להרע. לכן עבירה גוררת עבירה. וכל פעם הוא מתחרט. ובטח שכל חרטה מביאה לו שנאה להרע. עד שנשלם לו שיעור שנאה להרע. ואז הוא נפרד מהרע כנ"ל, כי שנאה מביא פירוד.

ולפי זה יוצא, אם האדם מגלה שיעור שנאה בשיעור שיבא לידי פירוד, הוא לא צריך לידי תיקון של עבירה גוררת עבירה. וממילא הוא מרויח זמן. ובזמן שהרויח, הוא נכנס לאהבת ה'. וזה שכתוב "אוהבי ה' שנאו רע". שרק שונאים את הרע, אבל הרע עצמו נשאר במקומו. ורק לשנאה להרע צריכים.

וזה נמשך מן "ותחסרהו מעט מן אלקים". וזה סוד שהנחש אמר, "והיתם כאלקים, יודעי טוב ורע". שפירושו, שהאדם מתיגע ורוצה להבין, כדוגמת ה', כל דרכי השגחה העליונה. וזהו "תאוות אדם תשפילנו". היינו, ע"י שרוצה להבין הכל בשכל חיצוני, ואם לא מבין את זה, הוא נמצא בשיפלות.

והאמת הוא, שאם האדם נתעורר לדעת איזה דבר, זהו סימן שהוא צריך לדעת את הדבר. ובזמן שהוא מתגבר על הדעת שלו, מה שהוא רוצה להבין, ולוקח הכל באמונה למעלה מהדעת, זה נקרא "שיפלות, שאין למעלה הימנה במדת האנושית". נמצא, בשיעור שיש לו תביעה, לדעת יותר, ולוקח את זה באמונה למעלה מהדעת, נמצא שהוא בשיפלות יותר.

ובזה נבין מה שפירשו על הפסוק "והאיש משה עניו מאד" ענוותן וסבלן, שפירושו שהיה סובל את השיפלות במידה שאין למעלה הימנה.

וזה סוד, שאדם הראשון קודם החטא היה אוכל מעץ החיים והיה בשלימות, אבל לא היה יכול ללכת יותר ממדרגתו שבו עמד, כי לא היה מרגיש שום חסרון במצבו. וממילא לא היה יכול לגלות כל השמות הקדושים. לכן "נורא עלילה לבני אדם" עשה, שיאכל מעץ הדעת טוב ורע. וע"י החטא הזה כל האורות נסתלקו ממנו. וממילא הוצרך להתחיל עבודתו מחדש.

ועל זה אמר הכתוב, ש"נגרש מגן עדן". מטעם, שאם יאכל מעץ החיים, "וחי לעולם". שהוא סוד פנימיות העולמות. ששם, אם הוא נכנס, הוא נשאר שם לנצחיות. היינו, שעוד הפעם הוא ישאר בלי חסרון. וכדי שיוכל ללכת ולגלות השמות הקדושים, שהם מתגלים על ידי תיקון של טוב ורע, לכן היה מוכרח לאכול מעץ הדעת.

וזה דומה לאדם, שרוצה לתת לחבירו חבית גדולה מלאה עם יין. ואין לחבירו אלא כוס קטן. מהו עושה? הוא נותן לו יין לתוך הכוס הזה. והוא מוליך את הכוס הביתה ושופך שם. ואחר כך הוא מתחיל מחדש ללכת עם הכוס. וממלא עוד הפעם עם יין. והולך עוד הפעם לביתו. עד שמקבל את כל חביות היין.

ושמעתי עוד משל, שאמר: לב' חברים, שאחד נהיה מלך והשני היה עני ואביון. ושמע, שחבירו נעשה מלך. אז העני הלך לחבירו המלך, וסיפר לו על מצבו הרע. אז המלך נתן לו מכתב לשר האוצר, שבמשך שעתיים הוא יקבל כסף כמה שרוצה. והעני בא לבית האוצר עם הקופסא הקטנה. ונכנס, ומילא את הקופסא הקטנה עם כסף.

כשיצא, אז הפקיד נתן לו בעיטה בהקופסא. אז כל הכסף נפל לארץ. וכך היה חוזר חלילה. והעני היה בוכה: למה הוא עושה לו כך? ולבסוף אמר, כל הכסף שלקחת כל הזמן, שלך הוא. ואתה תיקח הכל. כי לא היו לך כלים, לקחת את הכסף, שיספיק לך מהאוצר. לכן עשה תחבולה כזאת."

זה המאמר. זו בעצם שיחה קצרה ממה שבעל הסולם אמר. בואו נתחיל לקרוא קטע קטע, ותשאלו.

קריין: שמעתי נב. "אין עבירה מכבה מצווה".

נב. אין עבירה מכבה מצווה

שמעתי עש"ק ט' אייר תש"ג

""אין עבירה מכבה מצוה, ואין מצוה מכבה עבירה"."

זאת אומרת, זה לחוד וזה לחוד, ולא שאחד מכסה את השני, אלא צריכים הרבה מצוות, צריכים הרבה עבירות, והן כולם מתאספות, גם המצוות וגם העבירות. למה אנחנו צריכים גם עבירות וגם מצוות? האמת שצריכים עבירות כי זו העביות של הפרצוף, ככל שיש יותר כך יש יותר רצון לקבל, עם כל ה"נחשים" שבו בוא נגיד, ומצד שני יכול להיות שהאדם בונה הרבה מצוות. מתוך זה שכל פעם רוצה להתעלות, רוצה לחשוב על השפעת נחת רוח לבורא, יוצא שכל העבירות האלה דוחפות אותו לעשות מצוות. זאת אומרת, כל פעם לחשוב במה אני יכול לעשות, מהמצב שאני נמצא בו, נחת רוח לבורא.

לכן עבירה לחוד ומצווה לחוד, ואפילו אפשר להגיד כך, שאין מצווה אלא כשעבירה קודמת לה.

""אין עבירה מכבה מצוה, ואין מצוה מכבה עבירה". הנה דרך העבודה הוא, שצריכים ללכת בדרך הטוב." זאת אומרת, לעשות מעשים כדי לעשות נחת רוח לבורא, לחשוב עליו והכול לחבר לזה והכול לכוון לזה, בכל רגע ורגע. "אבל הרע שבאדם אינו נותן לו ללכת בדרך הטוב." בכוונה הרע נברא בצורה כזאת, שהוא נמצא בתוך האדם ומתנגד לכל הדברים האלה, מסית את האדם בכל מיני צורות לכל מיני כיוונים. "אבל צריכים לדעת, שאין האדם צריך לעקור את הרע, כי דבר זה הוא בלתי אפשרי." זאת אומרת, אנחנו אף לא יכולים להתפטר מהאגו שלנו, מהרע שלנו, מזה שנחשוב על עצמנו, על ההצלחה, על התענוגים, על כל מיני דברים פרטיים, אלא הכול יתקיים עד שתהיה לנו אפשרות עוד ועוד להוסיף משהו לבורא. כי לא יכול להיות שאנחנו בונים יחס נכון וטוב לבורא אלא אם כן אנחנו מגלים עד כמה אנחנו נמצאים בצורה הפוכה. "אלא שצריכים רק לשנוא את הרע, כמ"ש "אוהבי ה' שנאו רע". שרק השנאה צריכים, שמדרך השנאה הוא שמפריד בין הדבוקים."

בין אדם לבורא, בין בורא לאדם נמצאת השנאה הזאת, שאדם לא יכול לסבול לחשוב על מישהו, על משהו, אלא כל המחשבות שלו הן רק על עצמו. הוא לא מודע לזה, לא מודה בזה, הוא לא מסוגל לשמור שזה לא יקרה, ולכן כל פעם הוא צריך לעשות עבודה. בכל רגע ורגע לכוון את עצמו מה אני עושה לטובת הבורא, מה אני עושה כדי לגרום לו נחת. ולא שהבורא צריך את זה, אלא על ידי זה אדם מתקדם, מתקרב לבורא.

"ומשום זה אין להרע שום מציאות בפני עצמו. אלא מציאות הרע תלוי באהבה להרע או בהשנאה להרע." אנחנו, ביחס שלנו לאגו שלנו, בזה שחושבים על עצמנו בכל מיני צורות, בזה אנחנו בעצם בונים אותו, נותנים לו קיום. "זאת אומרת, שאם יש לו אהבה להרע, אז הוא נלכד ברשותו של הרע, ואם הוא שונא להרע, אז הוא יצא ממחיצתם, ואין להרע שלו שום שליטה על האדם. נמצא, שעיקר העבודה הוא לא בעצם הרע, אלא במדת האהבה, ובמידת השנאה. ומשום זה עבירה גוררת עבירה". עד שאדם ירגיש שהוא נמצא באמת ברע. ומה זה רע? שכל הזמן חושב על עצמו, לעצמו, סביב עצמו כל הזמן. ומה זה טוב? ההיפך, שכל הזמן חושב על הבורא, לכיוון שלו. פשוט. אבל העיקר זה להשתדל במשך כל הזמן לשמור איפה אני נמצא, למה מכוון הלב שלי.

שאלה: איך אפשר לשנוא את הרע, אם הרע הוא כל הטבע שלך?

תחשוב על זה יותר ויותר ואתה תראה עד כמה אתה נמצא כל הזמן חושב על עצמך, חושב איך יהיה לך טוב, איך אתה יושב, איך אתה הולך, פונה, איך אתה עושה משהו. תעקוב אחרי כל דבר שאתה עושה ותראה שהאגו מכוון אותך בכל. זה הטבע, זה לא רע ולא טוב, אלא זה מתחיל להיות טוב או רע מפני שאתה נותן לזה כיוון.

אם אתה מחליט שאתה לא מתייחס לטבע שלך, אז אתה בהמה, אתה הולך לפי איך שהטבע מוביל אותך, אבל אם אתה אומר שאתה חושב לכיוון שלך וזה הפוך ממה שאתה יכול לחשוב לכיוון הבורא, אז בזה אתה כבר קובע מה זה טוב ומה זה רע. ומרגע זה והלאה אתה צריך להשתדל לסדר את החיים שלך כך שהרצונות והמחשבות על עצמך זה רע, והרצונות, המחשבות על הבורא זה הטוב. אחד משניים, אין יותר.

ודאי שזה דרך הקבוצה בכל מיני מצבים בחיים שלנו, אבל בעצם זה כך.

שאלה: אתה אומר לי לבחון את ההתנהגות שלי, ואז להכיר בכך שכל הטבע שלי הוא רע, אבל מה צריך להיות כנגד זה? מחשבה על הבורא, מחשבות על החברים?

שאתה על פני כל הטבע שלך משתדל לחשוב ולעשות אך ורק לכיוון הבורא. חשבת שיהיה לך טוב בכל דבר שאתה פונה, ואתה חושב שיהיה לך טוב. ועכשיו בכל דבר שאתה פונה תחשוב שאתה עושה כך שיהיה טוב לבורא. זה נקרא כוונה.

שאלה: הכוונה הזאת צריכה להיות קיימת בנפרד מהטבע שלי?

זה הכל תלוי בך, עד כמה אתה מכוון את עצמך בכל הפניות, בכל הדברים שבחיים. נגיד שתנסה להתחיל כך את היום, מהבוקר, שאתה כל הזמן משייך את עצמך לזה שבכל מה שאתה עושה אתה רוצה לגרום נחת רוח לבורא. שמעת על זה אלף פעם, ולא שנה ולא שנתיים ועכשיו תתחיל לבצע את זה, לממש.

שאלה: מהניסיון שלי המחשבות והפעולות האלה קיימות בנפרד ממני, אני חושב על החברים, על הבורא. האם לפעול כך, פשוט להתעלם מהרצון לקבל?

לא, לא שאתה מזלזל ולא שם לב למחשבות ולרצונות האגואיסטיים שלך, אלא הם עוזרים לך שעל פני זה אתה תכוון את עצמך דרך קבוצה לבורא. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", ש"פשע" זה שאתה חושב לטובת עצמך, שזה שקר, זה לא לטובתך, אבל ככה זה היצר הרע. האגו שלנו כך מסדר לנו, ואנחנו רוצים להפוך אותו, "ונהפוכו", לעל מנת להשפיע.

שאלה: הזכרת עכשיו שאת העבודה הזאת ניתן לעשות גם דרך הקבוצה. איך להעביר התפעלות לחברים ולקבל מהם התפעלות בחזרה?

איך שנוח לך. אני לא קובע אלא האדם צריך לקבוע, עד כמה נוח לו לחשוב לכיוון הבורא, או ישירות לכיוון הבורא, או שאחר כך הוא יכול לממש את זה אפילו בקבוצה. ודאי שלעשות את זה דרך הקבוצה זה יותר מעשי, בפועל זה יותר רציני, יותר רוחני, יותר אמיתי. אבל לפחות במחשבה שיחשוב או אני או הבורא, אז לפחות לשנות את הכיוון, את הווקטור הזה, שיהיה מכוון לבורא.

שאלה: אמרת שאין מצווה שאין עבירה קודמת לה. לדעתי מבחינת ההיגיון זה צריך להיות הפוך.

כן ודאי, "אין עבירה מכבה מצווה ואין מצווה מכבה עבירה", שניהם. אם אתה הולך כך, אז זה גורר את זה, וזה גורר את זה, מושך את זה. כן. כך זה הולך. תכף זה עוד יתברר לך.

תלמיד: לפי המאמר נראה שאני צריך להיות כל הזמן כמו בתיאטרון, שאני מתבונן מה קורה באגו, לאן הוא מושך אותי, לזהות את זה ואז לשנות את כיוון המחשבה. זאת אומרת שאני והאגו נפרדים, אני מתבונן במה שקורה.

נכון.

שאלה: נאמר "אוהבי ה' שנאו רע". כך שהשנאה לרע עוזרת להתקרב לבורא, לזרז את הזמנים בזה, כי ישראל נקרא שמזרזים את הזמנים.

נכון. נכון.

שאלה: כיצד אנו מבטאים את שנאתנו לרע?

בזה שאנחנו מחליפים את הכיוון. ה"רע" זה שמכָוון אותנו לעצמנו, שכביכול זה לטובתנו, וזה שקר גדול, אבל ככה אנחנו מקבלים את זה, ואנחנו רוצים לסובב את זה לכיוון הפוך, שיהיה אך ורק לכיוון הבורא. אז על כל מחשבה ומעשה שאני עושה אני צריך לשנות את כיוון המחשבה, כיוון הפעולה שלי. לֵמה אני מכוון את זה? לטובת הבורא במקום לעשות את זה כביכול לטובת עצמי.

זה לא לעצמי, אין דבר כזה "עצמי", זה רק נראה לנו כך. אנחנו פשוט ממלאים את האגו שנברא בכוונה כדי שאנחנו נוכל לעשות עבודה ולכוון את עצמנו בבחירתנו לבורא.

שאלה: אם נפלתי לרשות הרע ואין לי את שנאת הרע, מה עלי לעשות כדי לצאת מכוחו של הרע?

לחשוב על זה. לחשוב על זה שאני נמצא ברשות האגו שלי וזה רע, ואיך אני יכול להתחיל לצאת ממנו, ורק בצורה כזאת אני מגיע לשלמות, נצחיות, רוחניות וכן הלאה, אך ורק אם אני מתחיל בכוח לחשוב על הבורא, בכל רגע ובכל מצב.

אנחנו נקרא על זה עוד בהמשך המאמר.

שאלה: כתוב, "ואם הוא שונא להרע, אז הוא יצא ממחיצתם, ואין להרע שלו שום שליטה על האדם." איך השנאה שלי לרע מפסיקה את השליטה שלו עלי?

זה נקרא שאתה מתפרד ממנו. ככה מתפרדים, איך אנחנו בעולם הזה מתרחקים זה מזה? במידת השנאה אנחנו מתרחקים, אומנם יכול להיות שאנחנו קרובים פיזית. ברוחניות בכלל אין עניין פיזי, רק עניין של הרגשה, או שנאה או אהבה, במידה הזאת אנחנו נמצאים, או בריחוק או בקירוב. זה הכל.

שאלה: מדוע אדם היה חייב לאכול מעץ הדעת?

אחרת לא היתה לו שום אפשרות לקבוע את עצמו כאדם. לכן לפני החטא הוא לא נקרא "אדם", אין לו אישיות, זה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, אדם בליעל. אלא רק אחרי החטא, כשהוא מתחיל להקים את עצמו בעל מנת להשפיע, בדומה לבורא, אז זה נקרא דומה לבורא, מזה המילה "אדם".

שאלה: הבורא ברא את הרע, אז איך לשנוא את הרע מבלי לשנוא את הבורא ועוד לרצות לעשות לו נחת רוח?

דווקא אנחנו צריכים לאהוב את הבורא, על שברא את הרע ואנחנו על ידי הרע יכולים לכוון את עצמנו לבורא. בלי רע לא היינו מגיעים לבורא, לא היה לנו שום יסוד, שום סיבה להגיע לבורא, לכן כתוב "צריך אדם לברך על הרע כמו על הטוב".

אנחנו עוד נרגיש את זה בדרך, אז נצא מהיחס הילדותי הזה לטבע שלנו.

שאלה: האם נוכל לשמח את הבורא רק דרך העשירייה?

אתה יכול לשמח את הבורא כשאתה מכוון אליו את כל הפעולות, כוונות, מחשבות, הרצונות שלך. איך אתה תעשה את זה? רק דרך איזו פעולה. הפעולה הרוחנית היחידה שיש בעולמנו, בעולם שלנו הגשמי, זה כשאתה מתחבר עם החברים, עם אנשים כמוך ואתם כולכם, עם הפעולות ביניכם מתכוונים לעשות נחת רוח לבורא. תן לי דוגמה אחרת שאתה יכול לעשות.

יש עוד כל מיני פעולות שאתה יכול לחשוב שאתה מבצע אותן ובזה אתה עושה נחת רוח לבורא, אבל הן פעולות שאין בהן הרבה כוח. בזה אתה לא משנה את הטבע, לא מתעלה מעל האגו. כל העניין הוא שאנחנו צריכים לכוון את עצמנו לבורא, שאנחנו נתעלה מעל עצמנו, מעל הטבע שלנו, ונתקרב לבורא לפי השתוות הצורה. איך תעשה את זה אחרת?

שאלה. מאיפה אדם מקבל כוח לשנות את הכיוון, מעצמך לבורא?

הכול מגיע מהבורא. האדם שום דבר לא יכול לעשות, הוא מקבל טבע אגואיסטי קטן ופועל רק מתוך הטבע הזה. ולכן בטבע הזה הוא לא עולה ולא יורד ולא עושה שום דבר, אלא חי בזה, קיים. אם הוא רוצה להתחיל לשנות את עצמו, להיכנס לרוחניות, אין לו ברירה, הוא חייב להיות בסביבה שהיא מנוגדת לו בכל מיני דברים ועם האגו שלו הוא לא כל כך יכול לחבר אותם ולהתחבר אליהם. ואז הוא פועל נגד הרצון שלו ויש לו הבחנות.

תראו איך אנחנו עושים דברים בעולם הזה, עם העץ, עם הברזל עם האבנים, עם כל דבר, אנחנו עובדים על התנגדות. התנגדות לכוח המשיכה, לכוחות המגנטיים, האלקטרוסטטיים. מלא כוחות שהם ממש דוחפים אותנו ולא נותנים לנו לעשות שום דבר ובהתגברות עליהם אנחנו בונים את החיים שלנו. לכן אנחנו צריכים נפט, גז, חשמל, אש וכל הדברים האלה, כדי לבנות את עצמנו נכון, אבל נגד כוחות הטבע.

ברוחניות כוח הטבע שלנו זה האגו שלנו, המחשבות על עצמנו. לכן כל זמן כשהאדם נמצא בשליטת הכוחות האלה, הוא נמצא בטבע. כדי לעלות לדרגה הבאה, למעלה מהטבע, אנחנו חייבים כאן לעשות משהו. וכל חכמת הקבלה, איך לקבל את העולם העליון הרוחני, במקום העולם הזה הגשמי שנקרא "העולם המדומה".

שאלה: איך לשכנע את הבורא שאנחנו מוכנים לברוח מהרע?

אנחנו לא צריכים לשכנע אותו, אנחנו צריכים להשתדל עוד ועוד לעשות לטובתו במקום לטובתנו. שזה יהיה ברור לנו בעצמות, שאנחנו עושים את זה כדי לגרום לו נחת רוח, "לטובתו" מה שנקרא. שזה על מנת להשפיע ולא חשוב איך לקרוא לזה. אם אנחנו מכוונים את עצמנו בצורה כזאת, אז תוך כמה פעולות, אנחנו כבר נתחיל להרגיש שאנחנו מתקרבים אליו, מתחילים לזהות בפעולות שלנו לֵמה אנחנו מתקרבים.

קריין: ממשיכים טור ב' "ויש לשאול:

למה מגיע לו עונש כזה, כי בזמן שהאדם נופל מעבודתו אז צריכים לסייע אותו, איך לקום מהנפילה. וכאן אנו רואים, שעוד מוסיפים לו מכשולים, שיפול יותר למטה ממקום נפילתו הראשונה."

כאן מדובר על זה, שאם האדם עושה איזה מעשה, והמעשה הוא מעשה אגואיסטי, הוא לא מגלה את זה מיד וכשהוא מגלה הוא מיד יוצא, אלא מוסיפים לו עוד אגו יותר ממה שהיה לו קודם. מפני שדווקא על ידי זה הוא מרגיש שהוא עשה פעולה אגואיסטית, חשב על עצמו, לטובת עצמו. ואז מה שיוצא, שרק כך הוא יכול להתקדם, כשיש לו חרטה יותר גדולה על מה שהיה, וכדי לצאת מזה, הוא מגיע להתקדמות.

זאת אומרת, כדי לצאת ממה שחשב על עצמו בצורה אגואיסטית, לטובת עצמו, הוא צריך להיכנס לאגו עוד יותר גדול ולראות כמה שהאגו הזה הוא ממש לרעתו, ואז הוא יוצא ממנו ויכול לעשות משהו לטובת הבורא.

זאת אומרת, צריך לקבל כביכול עונש כפול ממה שבאמת מגיע לו. ולכן הנפילות שלנו הן הרבה יותר מהעליות.

קריין: "ויש לשאול:"

"ויש לשאול: למה מגיע לו עונש כזה, כי בזמן שהאדם נופל מעבודתו אז צריכים לסייע אותו, איך לקום מהנפילה. וכאן אנו רואים, שעוד מוסיפים לו מכשולים, שיפול יותר למטה ממקום נפילתו הראשונה.

אלא בכדי שהאדם ירגיש שנאה להרע, נותנים לו עוד רע, בכדי שירגיש עד כמה שהעבירה מרחיק אותו מעבודת ה'. והגם שהיה לו חרטה על העבירה הראשונה, אבל עוד לא היה לו שיעור חרטה, שיביא לו שנאה להרע. לכן עבירה גוררת עבירה. וכל פעם הוא מתחרט. ובטח שכל חרטה מביאה לו שנאה להרע. עד

שנשלם לו שיעור שנאה להרע. ואז הוא נפרד מהרע כנ"ל, כי שנאה מביא פירוד".

זאת אומרת, הוא צריך לקבל עונש יותר גדול ממה שמגיע לו לפי המעשה, כדי ללמוד שלא לעשות יותר. שיהיה לו רשימו, רושם כזה, חרטה כזאת, שהיא תכסה את העבירה שלו ואז בטוח שהוא כבר לא יחזור בעתיד על עבירה כזאת. זאת אומרת שזה נרשם לו כתיקון.

שאלה: באיזה מצב של קדושה אנחנו צריכים להיות בעשירייה כדי לשנוא את הרע?

אנחנו צריכים להיות בקשר בינינו ולעבוד כנגד הפירוד ושומרים שזה לא יקרה. ואז במידה שאנחנו נמצאים בזה, אנחנו נמצאים בשנאה לרע, בשנאה לכוחות הפירוד. והעיקר אנחנו מתחילים להבין שבצורה כזאת אנחנו לא יכולים להתקיים, אלא אנחנו צריכים לעבור משנאה לאהבה, ואנחנו צריכים לעבור לאהבת הבריות ומהבריות, זאת אמרת מהחברים לאהבת הבורא בינינו במרכז שלנו, ואז יוצא שבצורה כזאת אנחנו שומרים את עצמנו מהרע.

בוודאי שבכל פעם יתגלה יותר ויותר הרע, כמו שכתוב ב"זוהר", שבחברי הזוהר התגלה הרע עד כדי כך, שרצו להרוג זה את זה. אבל כל פעם עומדים על המשמר, מתארגנים יותר ויותר ולא מרשים לעצמנו להיות תחת שליטת הרע, אלא כל פעם רק מתקשרים יותר לטוב.

לכן בכל רגע ורגע האדם צריך לעצור את עצמו ולבדוק, "איפה אני נמצא? האם אני נמצא ברע או בטוב? מה קורה?" וכן הלאה, וכל פעם להשתוקק לטוב, לכיוון הבורא. העבודה שלנו חייבת להיות ממש על נקודה אחת, "האם אני רוצה עכשיו לעשות לו נחת רוח, או לעצמי", כביכול לעצמי אבל זה לאגו שלי. או לשם או לשם, באמצע אין.

שאלה: למה השקעת הכוחות שלי בחברה מאפשרת לצאת לי החוצה מהאגו שלי? ואיך אני יכול לדעת שלאהוב את החברים זה באמת אומר לתת נחת רוח לבורא?

סתם לאהוב חברים, בזה אתה לא עושה נחת רוח לבורא. יש הרבה חברות, קבוצות שמתעסקות באהבה. אלא אם אתה משנה את הכיוון שלך, במקום לעצמו, לבורא, אז אתה מבין שכדי לשמור על הכיוון הזה, אתה חייב חברה. כי בלי זה לא תוכל להיות בזה אפילו רגע אחד. וכדי שהחברה סביבך תשפיע אחד על השני, ותחזיק כך אחד את השני, אתם תצטרכו לעבוד על האגו הקטן שיש בין כל אחד לאחרים, וכולם יחד. ואתם נלחמים נגד האגו שלכם בעיגול, בקבוצה, ומתוך זה תוכלו להשפיע לבורא. בצורה כזאת צריכים לעבוד.

שאלה: ברגעים שבאים, לפי המאמר אנחנו מבינים שהיצר הרע שלנו מתגבר תמיד יותר ויותר. האם האפשרות לנהל את היצר הרע זה עניין אישי של היכולות שלי? או שאני צריך לתת את היכולת לנהל את היצר הרע לקבוצה?

כל אחד ואחד אחראי לנהל את היצר הרע האישי שלו, וכולם צריכים להתחבר כדי לבנות את הבניין שאנחנו בונים מהשנאה לרע הפרטי, לשנאה לרע הקבוצתי. בזה אנחנו מקימים את הפרצוף הרוחני, שביסודו עומד הרצון לקבל האגואיסטי של כל אחד ואחד, ואנחנו מחברים את הרצונות האלו בעל מנת להשפיע, או לפחות בצמצום ביניהם, ומעל זה כבר בונים אפילו חלק שממנו יכולים להשפיע לבורא. זאת אומרת סוף הפרצוף, ועליו תוך הפרצוף, וראש הפרצוף.

שאלה: אם אני רואה ברחוב שנאה או אנטישמיות, איזה יחס פנימי צריך להיות לזה?

זה בכלל לא שייך לנושא המאמר. אנחנו מדברים של איך מתעלים מעל האהבה לעצמו, לאהבה לבורא. על ידי העבודה הזאת אנחנו מבריחים את כל הצרות והבעיות, ואת כל השונאים. אתה צריך לקרוא עוד הרבה, חסר לך חומר.

שאלה: במאמר כתוב ש"עיקר העבודה הוא לא ברא עצמו אלא במידת האהבה ובמידת השנאה". מה אני יכול להוסיף לעצמי מה אני יכול להוסיף לעצמי במדידת הרע?

ברגע שאתה מתחיל לכוון את עצמך לחברים ודרכם לבורא, אתה תגלה כל פעם תוספת של הרע, תוספת של האגו שלך, וזו הבעיה שאיתה תצטרך להתמודד.

תלמיד: אבל במאמר נאמר "מידה, מדידה" לכאורה למדוד את השנאה ואת הרע. צריך לחשוב על זה? צריך למדוד את זה? אתה תמיד אומר לנו "אל תכנסו לדברים רעים, ותתרחקו מהאגו"

אתה לא יכול למדוד את הרע ואת הטוב, אין לנו כלים בשביל זה. אחר כך כשיהיה לנו פרצוף בעביות אפס, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, אז נוכל למדוד איפה אנחנו נמצאים במצב הזה לעומת המצב הבא. זה עוד לא עכשיו. בינתיים אנחנו לומדים איך מתגברים על הרע, על האגו שלנו, כדי לעשות איזו פעולה רוחנית ראשונה.

תלמיד: האם זה לא מה שהנחש אומר? אתה צריך להיות כמו הבורא שיודע, שמבחין בין טוב לבין רע?

אנחנו כן מגיעים לדרגת הבורא, וכן כוללים בזה גם את הטוב וגם את הרע. הרע תמיד נמצא ביסוד של הפרצוף הרוחני. ואל תחשוב שנחש זה דבר פסול, כמו שאנחנו רואים כאן, שהרע לא פסול, הוא חייב להיות, הוא חייב להשתתף בכל פעולה ופעולה רוחנית אחרת הפעולה לא תוכל להתבצע. זאת אומרת, גם טוב וגם רע, כתוב "ותהיו כאלוהים יודעי טוב ורע", זאת אומרת הידיעה "יודעי טוב ורע" זה לא לדעת בראש, זה להתחבר עם זה, כמו שכתוב "וידע אדם את חוה". זה חיבור, כי בלי הרע לא נוכל לעשות עבודה, הכאה וזיווג.

תחשוב, עוד מעט זה יהיה יותר ברור.

שאלה: מה הסיבה שבגללה לשנוא את הרע זה לא מספיק כדי לאהוב את החברים?

אלו שני דברים הפוכים, אני שונא את הרע, אבל איפה האהבה? האהבה צריכה להיות הפוכה מהשנאה, לכן נתנו לנו את השנאה, כדי שעל פני השנאה בכוחותינו, במאמץ שלנו, בהתקרבות בינינו נגד הדחיה, אנחנו נתחבר ובזה נבנה את הפרצוף הרוחני, פרצוף של אהבה, פעולת אהבה. רק שנאה לא מספקת לנו, אנחנו צריכים להשתדל להתחבר בינינו נגד השנאה, ולכוון את עצמנו לחיבור עד לאהבה, וממנו, "מאהבת הבריות לאהבת הבורא", רק בצורה כזאת.

שאלה: איך להשתחרר בתוכנו מהתעתועים של טוב ורע?

לעבוד, לעבוד מהבוקר על הלילה, וכל הזמן לשאול את עצמו לטובת מי אני עושה משהו בחיים, על כל דבר ודבר.

תלמיד: איך להתגבר על זה שזה משתנה כמעט בכל רגע?

לכן זה משתנה בכל רגע, כדי שאתה בכל רגע תוכל לעשות בירור והחלטה, לאיזה כיוון אתה עובד.

שאלה: האם אין סכנה בזה שאנחנו רוצים לתת תענוג לבורא ומקווים לקבל רווח אישי בחזרה? איך להימנע מלקלקל או להשחית את פעולת ההשפעה?

בינתיים אתה עובד בצורה כזאת שאתה מכוון לבורא, אתה רוצה לעשות לו נחת רוח, ואתה רוצה על זה תשלום, שהוא ישלם לך. אין כאן מה לעשות, זו בינתיים הדרגה שלך. אבל זה שאתה חושב בכל זאת לכיוון הבורא, ודרך החברים. עכשיו אולי תבין למה יש כאן בינך לבורא עוד קבוצה.

אז אם אתה עובד בקבוצה, הקבוצה עוזרת לך לאט לאט להפטר מהאגו שלך, כי אתה תהיה שייך להם, והם לך, ובצורה כזאת אתה לאט לאט יוצא מעצמך, מתחבר איתם יחד, האור העליון מאיר עליכם, ומשנה את הטבע שלכם.

אם לא הייתה קבוצה בדרך, ואת זה עשה הבורא בכוונה, כשהוא שבר את הכלי, אם הבורא לא היה שובר את הכלי, לא היינו יכולים בצורה כזאת, אני והוא אף פעם להגיע להשתוות הצורה. תמיד הייתי עובד בעל מנת לקבל.

בגלל שיש בדרך קבוצה, ואני לא אוהב אותם, שונא אותם, דוחה אותם, רוצה להרוג אותם, כל מה שאתה רוצה יש ביחס השלילי שלי אליהם, אבל כדי להשיג את הבורא, אני חייב להתחבר אליהם בצורה חיובית. מה לעשות?

אז יוצא שאני חייב להגיע אליהם לחיבור. לכן כתוב "מאהבת הבריות לאהבת הבורא." וכאן אנחנו מתחילים להבין למה הכול נבנה בצורה כזאת, במעגל. למה הכול קשור זה אל זה. אני חייב להיות קשור לחברים, החברים חייבים להיות קשורים אלי, וכולנו יחד חייבים להיות קשורים לבורא, הבורא קשור לכולנו, ודרך כולנו לכל אחד. אי אפשר אחרת.

אחרת היינו נשארים ביצר הרע. אפילו שמשפיעים לבורא, אבל בשבילנו. אבל להתחיל להשפיע לבורא, אפילו שבתת ההכרה בטוח אנחנו חושבים על עצמנו, כדאי.

כך מגיעים "קודם באונס, אחר כך ברצון", מה שנקרא. בינתיים אנו מושכים עלינו בכל זאת אור מקיף. לא פנימי אלא אור מקיף, מפני שאנחנו עדיין לא נמצאים בהשתוות הצורה לאור. אבל לפחות הפעולות שלנו, לפחות לפי הפעולות, אנחנו עושים פעולות של השפעה. למרות שהלב שלנו, הכוונות שלנו הן ודאי כוונות של קבלה, ליהנות מהן.

אבל בצורה כזאת בכל זאת אנו מתקרבים, מזמינים עלינו, לתוך הקבוצה שלנו, לא אור פנימי אלא מקיף. כי בכל זאת הכוונות שלנו עדיין כאלו, לעצמנו. אבל "מלא לשמה מגיעים לשמה.". אנחנו נמצאים אתכם במצבים מאוד רציניים. כדאי כל הזמן לקיים אותם, ולהיות בהם.

שאלה: לפעמים הבורא שולח לאדם רע דרך הזולת וזה חוזר שוב ושוב, נראה שהזולת צריך לעבור תיקון ולא אני, יש מצב כזה?

אנחנו לא יכולים עכשיו עדיין לברר את הדברים האלה, איזה פעולות הבורא עושה בצורה ישירה, מוריד עלי, איזה הוא מוריד על החברים כדי שאני גם כן אהיה בתיקון של המידות האלו, אבל זה יתברר לנו במשך העבודה.

שאלה: איך מגיעים לזה שכל העשירייה מזהה את הרע יחד?

מתי שתהיו מחוברים יחד אז תתחילו לזהות. תתחילו לזהות שאתם בכלל נמצאים "כאיש אחד בלב אחד", בפעולה אחת, בורא אחד מתייחס אליכם, כך אתם תתחילו להצליב את עצמכם לפוקוס אחד, ותגלו רק יחס ישר לבורא.

תלמיד: איך העשירייה מגיבה בשנאה לתופעות שהן נגד הגדלות?

השנאה צריכה להיות שקולה. זאת אומרת, לא סתם לשנוא אלא אנחנו צריכים להבין איך, למה, באיזו מידה. ואיך מגיעים לזה? על ידי הבירור. על ידי זה שכל פעם משתדלים לצאת מעל מנת לקבל ומגלים שגם בזה אנחנו נמצאים בעל מנת לקבל. זה נקרא ש"עבירה ממשיכה את העבירה", וכך אנחנו מתקדמים.

שאלה: איך לתאר לעצמי את הכוונה כלפי הבורא?

שאת מה שאנחנו עושים, אנחנו רוצים בזה לגרום נחת לבורא. או אפשר לשאול בצורה אחרת, בפעולה שאני עכשיו עושה אני אוהב את הבורא יותר מעצמי או לא? כך לחשוב על זה כל פעם, ותצטערו שלא או תשמחו שכן, ולא חשוב שאתם מודדים את המצבים האלה נכון או לא נכון, העיקר כל הזמן להיות באחד משני הכיוונים.

שאלה: בעל הסולם מזכיר כמה פעמים את נושא החרטה. זה משהו שכדאי לעסוק בו או פשוט לנסות להיות בנטייה לבורא ומה שיבוא יבוא?

לא, על חרטה בינתיים עוד לא, אנחנו עוד נדבר על זה. את המאמר הזה אנחנו עוד נצטרך לקרוא כמה פעמים גם כן בעתיד, אז נדבר על זה. קודם אנחנו צריכים שיהיה לנו ניסיון. בואו קודם נבדוק איפה אנחנו נמצאים באמצע היום, בכל מיני פעולות לעצמנו או לבורא, נתחיל למיין את הדברים האלה ואז תהיה לנו על זה איזו החלטה, איזו דעה של כל אחד ושל הקבוצה כולה יחד. אז נדבר על חרטה.

שאלה: לפי מה שאנחנו לומדים, הרע זה דבר חיובי?

הבורא לא ברא שום דבר חוץ מרע, כי הוא בעצמו טוב. וכנראה שהיה צריך את הרע כדי שיכירו בו, שייהנו ממנו, אז הוא צריך את הרע. לכן הרע לא נעלם, הרע חייב להיות כיסוד לכל פרצוף ופרצוף. הרע חייב להיות ביסוד של כל הבריאה, אחרת לא תהיה בריאה.

כי הבריאה בעצמה נקראת "בר מהמדרגה", שיש לך חוץ ממצב הבורא גם כן אותו. אחרת לא יהיה בורא, כי בורא זה בוא וראה, שאתה עולה להרגשה הזאת, להכרה הזאת מהרע.

תלמיד: כתוב פה "שיביא לו שנאה להרע. לכן עבירה גוררת עבירה." זאת אומרת, אני צריך להגיע לשנאה לרע למרות שזה חלק מהבריאה?

כן, שנאה לרע אנחנו צריכים. אבל לא שמוחקים את זה, לא יכולים למחוק, אלא לשנוא. ובמידה הזאת אנחנו מתעלים מעל לרע ובונים את הפרצוף מעל לרע, שהרע, האגו, כל הדברים האלה, הם נשארים למטה מהפרצוף.

שאלה: ליהנות לעצמנו מגדלות הבורא שבנינו בינינו זה גם נקרא "רע"? אנחנו צריכים לשנוא או לאהוב את המצב הזה, ואיך לכוון את עצמנו נכון מכאן?

כמו שדברתי כבר היום, אנחנו צריכים כל הזמן לתפוס את עצמנו [ולבדוק] באיזה כיוון אנחנו נמצאים, או לטובת הבורא או לטובת עצמנו. קודם כל בואו נעשה את זה, נבדוק את עצמנו במשך היום כמה פעמים יותר ויותר ויותר, במיוחד כשאנחנו מחליטים על משהו, לטובת מי אנחנו עושים? כל כך הרבה שמענו על זה, קראנו על זה, בואו מעכשיו והלאה כל עשירייה ועשירייה תחזיק כל אחד שבעשירייה, שאנחנו צריכים להיות כך בבירור, לטובת מי עכשיו אני עושה? מהדברים הקטנים ביותר עד הגדולים ביותר, כל אחד וכולם יחד.

שאלה: כשאני חושב על שינוי הכוונה שלי, אני חושב על עצמי, על הבורא, או זה תלוי באיזו כוונה אני עושה את זה?

כן, זה תלוי בכוונה שלך.

שאלה: אמרת שיש עבודה על שנאה לרע מצד אחד, ומצד שני בעבודת ה' אנחנו עוברים את תהליך בניית הפרצוף.

אל תקפוץ, אני לא אוהב דברים כאלה, תשאל על מה שאנחנו נמצאים בו עכשיו. אתה חייב ללכת לפי הכלל, לפי כולם.

שאלה: האם יש לחוש את השנאה לרע כמו שנאה בעולמנו, או שזו תחושה רוחנית מיוחדת?

אנחנו מתחילים משנאה ואהבה שאנחנו מכירים, שאנחנו מבינים, ולא צריכים לעשות מזה איזה פנטזיות, אלא כמו שאנחנו רגילים מהיחסים בינינו, כך לפי זה נעשה.

שאלה: האור מהבורא יכול להיתפס בינינו כרע ולפעמים כטוב, אבל האם האור משתנה?

האור לא משתנה, הכלים שלנו משתנים. ולכן בכלים שלנו אנחנו מגלים אותו או כרע או כטוב.

שאלה: שנאה לרע, לרצון לקבל למען עצמו, האם זה המסך או שזה כוח התנגדות?

שנאה לרע עכשיו היא לא זה ולא זה, אבל בעתיד זה יהיה צמצום, מסך ואור חוזר.

שאלה: איך יכול להיות רע קבוצתי, האם כל הרע הוא לא בי?

כן, אבל בכל זאת אנחנו משייכים את זה לאדם כי עדיין הוא לא מרגיש את הקבוצה, אז טוב אם לפחות הוא יזהה את עצמו כך.

שאלה: מהו בעצם הרע האישי שאנו צריכים לתקן? האם אתה יכול לתת דוגמא מעשית מחיי היומיום?

"חיי היומיום" זה השנאה שבינינו, או לפחות אם לא שנאה אז חוסר חיבור בינינו, או אדישות בינינו, זה הרע שאנחנו צריכים לתקן. אם לא נתקן אותו חבל לנו לשבת ולשמוע את מה שאנחנו עכשיו מדברים. אתן צריכות להבין או שזה הולך או שזה לא הולך, או שאני מקבלת את זה ברצינות או לא. תכתבו את זה באותיות גדולות על הקיר, שאין לי ברירה, אני חייבת להגיע, חייב להגיע לאהבת הזולת, שאהבת הזולת בשבילי עכשיו בינתיים זה אהבת חברים, חברות שלי בקבוצה.

אי אפשר לברוח מזה, כי בתוך הכלי הזה אנחנו מבררים עד כמה אנחנו מתרחקים או מתקרבים לבורא. אחרת אנחנו נטעה, נתבלבל בכל הדברים האלה של שנאה ואהבה. אפילו בעולם שלנו אנחנו מבולבלים בזה, מכל שכן ברוחניות.

שאלה: האם אפשר לבקש עזרה מהעשירייה לצאת מהמחשבות על עצמי או שזאת עבודה פנימית? ואם אפשר לבקש, אז מה המענה הנכון מצד העשירייה?

אנחנו לא רוצים להישאר בתוכנו, לחטט כל אחד בתוכו ולהתבלבל בכל המחשבות והרצונות שלנו, של כל אחד ואחד. אנחנו חייבים להתעלות מעל כל הזבל הפנימי שלנו, ולכוון את עצמנו לכיוון החברים ולכיוון הבורא, או לפחות ישר לכיוון הבורא, כי בינתיים לכיוון החבר, החברות קשה לי, אז לכיוון הבורא. לשם מי אני עכשיו עושה? לטובת מי אני עכשיו עושה? כל דבר ודבר, לא חשוב מה, לטובת מי אני עכשיו עושה, לטובת עצמי או לטובת הבורא? זאת חייבת להיות שאלת הבירור בכל רגע לפניי.

שאלה: האם אנו מזהים קודם כל את הרע בחברים או בעצמנו?

במידה שאנחנו רואים רע בזולת, אנחנו בזה צריכים למצוא את השורש של הרע הזה בנו. כי אין זולת. זה הבורא שכך מציג את עצמו דרך אלפי אלפי צורות למיניהן כדי שאנחנו נכיר את עצמנו, את הרע שבנו ונשנא את הרע הזה. ובמידה שאנחנו שונאים את הרע שבנו, אנחנו נגיע לאהבת הבורא שמחוצה לנו.

קריין: הגענו לטור ב'. שורה "ולפי זה יוצא".

"ולפי זה יוצא, אם האדם מגלה שיעור שנאה בשיעור שיבא לידי פירוד, הוא לא צריך לידי תיקון של עבירה גוררת עבירה. וממילא הוא מרויח זמן. ובזמן שהרויח, הוא נכנס לאהבת ה'. וזה שכתוב "אוהבי ה' שנאו רע". שרק שונאים את הרע, אבל הרע עצמו נשאר במקומו. ורק לשנאה להרע צריכים."

תראו מה שהוא אומר, הרע נשאר, ונשאר תמיד בסיום הפרצוף ואי אפשר להפטר מהרע, זה בריאה, זה הבורא עשה, אלא עשה כדי שמעליו ביחס השלילי לאגו, להרע, אנחנו ביחס הנכון אליו נייצב את היחס הנכון לבורא. ולבורא אנחנו לא יכולים לייצב שום יחס, אפילו אם אנחנו נעשה משהו הפוך מהרע שבנו.

אנחנו צריכים חברים כדי שדרכם נוכל לייצב את היחס של כל אחד ואחד לעשירייה ולבורא. וככה כל אחד לעשירייה לבורא, לעשירייה לבורא, וכך בסופו של דבר אנחנו נוכל להתחבר. כל אחד ואחד נכלל מכולם, וכל הספירות האלה, שזה אנחנו, מתחברות ביניהן לפרצוף אחד שבו אנחנו מגלים שהבורא ממלא אותנו, והוא היה הסיבה הראשונה לזה שאנחנו קיימים, ועכשיו הוא מגלה את עצמו כמילוי שממלא אותנו, שמקיים אותנו. אז הרע נשאר ואנחנו רק צריכים לבנות מעליו את היחס הנכון וכך נתקדם.

"וזה נמשך מן "ותחסרהו מעט מן אלקים". וזה סוד שהנחש אמר, "והיתם כאלקים, יודעי טוב ורע". שפירושו, שהאדם מתיגע ורוצה להבין, כדוגמת ה', כל דרכי השגחה העליונה. וזהו "תאוות אדם תשפילנו". היינו, ע"י שרוצה להבין הכל בשכל חיצוני, ואם לא מבין את זה, הוא נמצא בשיפלות."

זו הבעיה שלנו, שאנחנו רוצים להבין את הכול כמו במדע, שאנחנו נתפוס, נבין, נכתוב, נחקור את הדברים האלה כמו בפיסיקה או במשהו. זה לא ילך כי אין לנו אפילו כלים לחקור את הרוחניות, מכל שכן להבין מה שנחקור ונחבר את זה לאיזה מדע, לידיעה, למשהו.

לכן כתוב ש"תאוות אדם תשפילנו"¹, שאנחנו בזה לא מגיעים לכלום, אנחנו יכולים רק לבנות מזה כל מיני חכמות, כל מיני פסיכולוגיות אבל לא אמת.

שוב. "וזה נמשך מן "ותחסרהו מעט מן אלקים". וזה סוד שהנחש אמר, "והיתם כאלקים, יודעי טוב ורע". שפירושו, שהאדם מתיגע ורוצה להבין, כדוגמת ה', כל דרכי השגחה העליונה." בשכל הגשמי שלו. "וזהו "תאוות אדם תשפילנו"." דווקא בזה הוא מראה את עצמו עד כמה הוא שפל שחושב שאפשר בשכל וברגש שלו לחקור את הרוחניות. "היינו, ע"י שרוצה להבין הכל בשכל חיצוני, ואם לא מבין את זה, הוא נמצא בשיפלות. והאמת הוא, שאם האדם נתעורר לדעת איזה דבר, זהו סימן שהוא צריך לדעת את הדבר. ובזמן שהוא מתגבר על הדעת שלו, מה שהוא רוצה להבין, ולוקח הכל באמונה למעלה מהדעת, זה נקרא "שיפלות, שאין למעלה הימנה במדת האנושית"." זאת אומרת שהוא מקיים כול מה שאומרים לו, אפילו שבשכל שלו זה לא מסתדר ולא מבין ולא מרגיש ואין הוכחות אבל הוא הולך על זה כי שומע מה שאומרים לו מקובלים שכבר השיגו את זה, ובצורה כזאת הוא מקבל את הדברים האלה, מקיים אותם ואז גם משיג. "נמצא, בשיעור שיש לו תביעה, לדעת יותר, ולוקח את זה באמונה למעלה מהדעת, נמצא שהוא בשיפלות יותר."

שוב.

"והאמת הוא, שאם האדם נתעורר לדעת איזה דבר, זהו סימן שהוא צריך לדעת את הדבר. ובזמן שהוא מתגבר על הדעת שלו, מה שהוא רוצה להבין, ולוקח הכל באמונה למעלה מהדעת, זה נקרא "שיפלות, שאין למעלה הימנה במדת האנושית". נמצא, בשיעור שיש לו תביעה, לדעת יותר, ולוקח את זה באמונה למעלה מהדעת, נמצא שהוא בשיפלות יותר." את זה איכשהו אנחנו עוד צריכים לגלות, להבין.

"ובזה נבין מה שפירשו על הפסוק "והאיש משה עניו מאד" ענוותן וסבלן, שפירושו שהיה סובל את השיפלות במידה שאין למעלה הימנה.

וזה סוד, שאדם הראשון קודם החטא היה אוכל מעץ החיים והיה בשלימות, אבל לא היה יכול ללכת יותר ממדרגתו שבו עמד, כי לא היה מרגיש שום חסרון במצבו. וממילא לא היה יכול לגלות כל השמות הקדושים. לכן "נורא עלילה לבני אדם" עשה, שיאכל מעץ הדעת טוב ורע. וע"י החטא הזה כל האורות נסתלקו ממנו. וממילא הוצרך להתחיל עבודתו מחדש."

סדנה

מהי השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בכל רגע בחיים אם אנחנו רוצים להגיע למטרה?

*

קריין: "ועל זה אמר הכתוב, ש"נגרש מגן עדן". מטעם, שאם יאכל מעץ החיים, "וחי לעולם". שהוא סוד פנימיות העולמות. ששם, אם הוא נכנס, הוא נשאר שם לנצחיות. היינו, שעוד הפעם הוא ישאר בלי חסרון. וכדי שיוכל ללכת ולגלות השמות הקדושים, שהם מתגלים על ידי תיקון של טוב ורע, לכן היה מוכרח לאכול מעץ הדעת."

אין לו ברירה למבנה הזה שנקרא אדם הראשון, אלא הוא חייב להיכנס לעל מנת לקבל ואז לאט לאט לצאת מזה לפי המאמץ שלו באמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת, שמשתדל, משתדל כל פעם לבדוק את עצמו איפה הוא נמצא? לטובת מי הוא פועל וכל פעם להשתדל לשנות את הכיוון שלו לכיוון הבורא ודרך הקבוצה. ואמנם לא מרגיש שזה הולך לו וטוב לו ולמה הוא עושה את זה, בכל זאת צריך להתעלות לדרגה אחרת של הקיום, לקיים את עצמו לא לפי הרצון האגואיסטי אלא לפי הרצון להשפיע שנקרא "אמונה".

"וזה דומה לאדם, שרוצה לתת לחבירו חבית גדולה מלאה עם יין. ואין לחבירו אלא כוס קטן. מהו עושה? הוא נותן לו יין לתוך הכוס הזה. והוא מוליך את הכוס הביתה ושופך שם. ואחר כך הוא מתחיל מחדש ללכת עם הכוס. וממלא עוד הפעם עם יין. והולך עוד הפעם לביתו. עד שמקבל את כל חביות היין.

ושמעתי עוד משל, שאמר: לב' חברים, שאחד נהיה מלך והשני היה עני ואביון. ושמע, שחבירו נעשה מלך. אז העני הלך לחבירו המלך, וסיפר לו על מצבו הרע. אז המלך נתן לו מכתב לשר האוצר, שבמשך שעתיים הוא יקבל כסף כמה שרוצה. והעני בא לבית האוצר עם הקופסא הקטנה. ונכנס, ומילא את הקופסא הקטנה עם כסף.

כשיצא, אז הפקיד נתן לו בעיטה בהקופסא. אז כל הכסף נפל לארץ. וכך היה חוזר חלילה. והעני היה בוכה: למה הוא עושה לו כך? ולבסוף אמר, כל הכסף שלקחת כל הזמן, שלך הוא. ואתה תיקח הכל. כי לא היו לך כלים, לקחת את הכסף, שיספיק לך מהאוצר. לכן עשה תחבולה כזאת."

שאלה: במאמר הזה יש שלושה חלקים שלא הצלחתי להבין איך לחבר אותם. בהתחלה בעל הסולם מדבר על זה שצריך לשנוא את הרע, אחר כך הוא מדבר על זה שיש לך את הרצון לדעת, ואתה צריך דווקא להתגבר מעליו ולהיות בשפלות, ובסוף מה שקראנו עכשיו, שדווקא צריך להגדיל את הכלים. אתה יכול לחבר את כל הדברים האלה?

זה באמת מחולק לכמה חלקים, והחלקים האלה קשורים זה אל זה. בחלק הראשון הוא אומר שחייבות להיות עברה ומצווה והן לא מנטרלות זו את זו, אלא דווקא מגדילות זו את זו. בחלק השני הוא אומר, איך בשכל החיצון אנחנו לא יכולים לתקן את עצמנו אלא רק באמונה למעלה מהדעת, וזו השפלות האמיתית. ובחלק השלישי הוא אומר שכל התיקונים שלנו הולכים בהדרגה, כשבכל פעם תופסים מפרוסה קטנה וחלשה עד הפרוסה היותר גדולה וקשה.

בזה הוא מסביר שבדרך אין ברירה, הבורא חייב לעשות כביכול את כל הבריאה ברצון לקבל האגואיסטי, והאדם חייב לחטוא ולהיכנס לרצון האגואיסטי הזה, זה נקרא "לאכול מעץ הדעת". ואז על ידי התיקונים האלה, הוא שואל את עצמו "לשם מי אני עובד ומה אני עושה?", וכדי שלא יהיה לו מגע ישיר עם הבורא יש בדרך שבירה, ואם הוא מחבר את עצמו לאחרים, שזה נגד האגו, אבל זה נמצא כביכול בגילוי שלו, הוא מרגיש שיש לו את זה לפניו, אז הוא רואה אם הוא מסוגל או לא מסוגל, והוא רואה שהוא לא מסוגל.

כמו שאנחנו בקבוצות, לא מסוגלים להגיע לאהבה. אבל אנחנו צריכים להשתוקק לזה, להתאמץ לזה. ובכל פעם אנחנו ניכשל, ובכל פעם נבקש מהבורא, ובכל פעם נכוון את עצמנו לבורא עוד יותר, כי אם אני רוצה להשפיע לבורא אני יכול לעשות את זה רק דרך הקבוצה. ובקבוצה אני לא יכול להתחבר ולא יכול להצליח בחיבור, כי זו לא קבוצה גשמית, זו קבוצה רוחנית, ולכן כל פעם יתגלו בינינו הפרעות יותר ויותר גדולות.

ואז אין לנו ברירה, אנחנו נבקש מהבורא בכל זאת שיתקן את החיבור בינינו, כי הוא ברא את הרצון, הוא שבר אותו, ואנחנו רק צריכים לגלות את עבודת ה', את ההכנה שלו, השבירה שלו, ואנחנו צריכים להיות כאן רק כאמצעי לבקשה, לתיקון. וכשאנחנו נמצאים בין הכלי השבור שאנחנו מגלים, ובין מטרת הבריאה ששם הכלי המתוקן שהבורא ממלא, אנחנו צריכים להיות המקשרים בין שבירה לתיקון, וזה עלינו, זה נקרא "העלאת מ"ן", זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

אנחנו נמצאים במלכות השבורה והבורא נמצא בדרגת הבינה ואנחנו מבקשים ממנו שיעזור לנו להיות מחוברים כי אחרת לא נוכל לגרום לו נחת רוח. זה בעצם כל המאמר.

שאלה: בטקסט מדובר על כך שהאדם יכול להרוויח זמן ואז הוא כבר לא צריך לעבור את התיקון הזה שבו העבירות מובילות לעבירות נוספות, לחטאים נוספים. מה זה אותו חלק בעבודה שבו אני מרוויח זמן?

אם אנחנו מגלים שאנחנו נמצאים ברע זה לא מספיק לנו, אנחנו תמיד צריכים לגלות רע במידה עוד יותר גדולה, רק כך אנחנו יכולים לבקש לתקן ולהתקדם. גם כשאנחנו רוצים להעניש מישהו או משהו בעולם הזה, האם אנחנו צריכים לתת עונש בדיוק לפי מה שהאדם עשה, לפי הנזק שגרם או שאנחנו צריכים לתת לו קצת יותר כך שלא יוכל לחזור לזה?

אם אנחנו רוצים לעזור לאדם אנחנו צריכים לדאוג שהתיקון שנעשה, והתיקון צריך להיות באגו שלו, כבר לא ייתן לו יותר, לפחות באותה מידה שהוא עבר את העבירה, לחזור לאותה העבירה. אחרת לא עשינו כלום, כך זה צריך לעבוד.

לכן אנחנו לא מדברים על המשפטים שלנו ומה שקורה לנו בעולם הזה, שאין בזה בכלל שום יחס, כי אנחנו לא יודעים איזה נזק, מאיזה פגם ברצון לקבל האגואיסטי שלו האדם עשה את העבירה, אנחנו לא יכולים למדוד את זה, אלא כל ספר החוקים שלנו בעולם הזה לא שייך לרוחניות.

שאלה: האם אפשר להתקדם לא מרע לטוב אלא מטוב לטוב גדול יותר, כלומר שנרגיש צער מזה שחסר?

האם אני יכול לעזוב את הטוב וללכת לטוב יותר גדול? אני לא יוצא כך מהאגו שלי, איפה החרטה על זה שאני נמצא באגו כדי שאני כל פעם אתעלה לדרגה רוחנית יותר. מה יחייב אותי להתחבר עם החברים? להתחבר, זאת אומרת לקבל אותם בתוכי כחלקי הנשמה שלי, כחלקי הרצון שלי. אני צריך לחבר כל אחד ואחד, באותה מידה שהוא מתוקן, לחבר אותו אלי, ואני מוכן גם להתחבר לכל אחד במידה שהוא מתוקן. וכך אנחנו מתחברים בינינו, כל אחד מוסיף לכל אחד, עד שבכל אחד ואחד תהיה עשירייה מתוקנת. כך אנחנו מגיעים לכלי השלם שיכול לעשות נחת רוח לבורא, במה? בזה שהכלי הזה פותח את עצמו ומוכן לקבל כל מה שיש, כל מה שמגיע מהבורא אליו.

שאלה: במאמר נאמר כל הזמן לשנוא את הרע ולהיבדל מהרע, אבל אנחנו גם אומרים שהרע נחוץ אחרת אני נעלם, ולכן השאלה, האם אנחנו צריכים להחזיק באיזשהו איזון בין שנאה לרע ובין אהבה לבורא?

אנחנו צריכים ככל האפשר לשנוא את הרע, את האגו שלנו, וככל האפשר לאהוב את עוצמת החיבור שבינינו. ככל האפשר, גם זה וגם זה, עד שנגלה שהם שקולים. במידה שאני שונא את האגו, במידה הזאת אני אוהב את החיבור.

(סוף השיעור)

---

1. "גאות אדם, תשפילנו; ושפל-רוח, יתמך כבוד" (משלי, כ"ט, כ"ג(.↩