שיעור 05.04.18 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
שיעור בנושא "חג פסח"
קריין: אנחנו קוראים בספר פסח, בעמוד 212, מאמר רב"ש "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה". אפשר למצוא גם את המאמר ברב"ש ב' בעמוד 1145.
"צריכים לזכור את כל סדר העבודה, שניתן לנו לעשות, כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות". ודברנו מזה כמה פעמים, שיש לפנינו ב' בחינות, שהם הפוכים זו לזו. והם נקראים:
א. מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג.
ב. תיקון הבריאה, שהנבראים ישתדלו להשפיע להבורא שהוא יהנה. כלומר, מזה שהרצון לקבל לעצמו רוצה להנות, והרצון הזה הבורא נתן לו, ועל הרצון הזה הוא מוותר, אלא כל רצונו הוא שהבורא יהנה.
נמצא, ששניהם הפוכים זה לזה. לכן יש עבודה קשה, בכדי להגיע לרצון זה, הנקרא "רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו", ולוותר על הרצון של תועלת עצמו. ובכדי שתהיה מציאות לאדם לצאת משליטת הרצון לקבל, מוכרחים להתחיל ב"שלא לשמה", היינו לתועלת עצמו. היינו, שעל ידי זה שיקיים תו"מ, יהיה לו שכר בעולם הזה, כמו שכתוב בזה"ק "שיהיה לו חיים, ובריאות, ופרנסה". אחרת לא תהיה לו המציאות, שיהיה בידו להנות מחיים גשמיים בעולם הזה. וכשהאדם מאמין בזה, כבר יש לו מי שמחייבו לקיים את התו"מ, שזה נקרא, שהוא מאמין בשכר ועונש, היינו שהוא מקיים תו"מ מסיבת שהוא מפחד מעונש, ומצפה לקבל שכר.
ולפעמים השכר ועונש מתבטא אצל האדם בשכר ועונש בעולם הבא, שיש שם ענין גן עדן וענין גיהנום. וזוהי הסיבה המחייבו לקיים תו"מ. והיות "שמתוך שלא לשמה באים לשמה", היינו המאור שבתורה מאיר לו, שיש ענין שכר ועונש באופן אחר, היינו השכר הוא לזכות לדביקות ה', שאז יש לו מקום, שיהיה בידו להרגיש גדלות המלך, ושהוא מצפה לשכר הזה. ועונש נקרא אצלו, בזמן שהוא רואה ומרגיש, שהוא נפרד מחיי החיים, וזה שהוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. זהו העונש הכי גדול אצלו.
נמצא, שגם בזמן שהאדם כבר קבל איזו הרגשה מתו"מ, ממה שהשלא לשמה גרם לו, שמתחיל להרגיש לפעמים קצת גדלות ה'. וזה גורם לו, שהאדם רוצה להיבטל אליו "כנר בפני אבוקה". ואין האדם יכול להבין אז, מדוע הוא רוצה עתה להיבטל אליו, ולבטל את כל מציאותו של עצמו לפני הבורא. אלא זה בא אליו כאילו זהו דבר טבעי. כלומר, אפילו שהאדם לא מבין מה נעשה עמו עתה, שהוא רוצה להיבטל, אבל מבחינת המציאות כך הוא. וזה נקרא "אתערותא דלעילא", שאין יד אדם מגעת שם. כלומר, שענין "יד" פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". כלומר שאין האדם מבין, מדוע הוא רוצה להיבטל אליו ממש.
אולם אח"כ, כשהתעוררות מסתלקת ממנו, ואז האדם מתחיל לחשוק ולהגיע לידי ביטול לה', והוא רוצה עתה להשיג את ההרגשה, כמו שהיתה לו בזמן עליה, הוא מתחיל לראות, איך שהוא מרוחק מזה, וכל האברים שבו מתנגדים לרעיונות כאלו, היינו לבטל את התועלת עצמו, ושכל דאגותיו יהיו אך ורק איך לעשות נחת רוח ליוצרו.
אז הוא רואה, שהעולם חשך בעדו, ואין הוא מוצא שום מקום, שיהיה לו ממה לקבל חיים. ואז הוא רואה, שהוא נמצא במצב של ירידה ושפלות. שהוא רואה, שאין לאף אחד מחשבות רעות כאלו, בזמן שהוא בא לירידה כזו. והגם שהאדם צריך להאמין באמונת חכמים, שהמחשבות האלו באות מלמעלה, כלומר, מלמעלה רוצים שהאדם הזה, שרוצה עתה להתקרב לה', שיקבל ירידות, מטעם שזה שהוא מקבל ירידות, הוא בכדי שירגיש צורך שה' ירום אותו.
וזהו כמו שכתוב "מאשפות ירום אביון". כלומר, שדוקא בזמן שהוא מרגיש שנמצא באשפה, כלומר כל אלה הדברים, שהיה מסתכל עליהם שהם בחינת פסולת, שהוא מאכל לבעלי חי, שהם אוכלים את הפסולת מה שבני אדם זורקים לאשפה, ואומרים שזהו מאכל שלא מתאים למאכל אדם, כמו שהוא בעצמו היה אומר בזמן עליה.
אבל עתה, בזמן שהבורא רוצה לקרב אותו, אז האדם צריך להרגיש את החסרון שלו, אז הוא יכול לקבל מילוי על החסרון. נמצא, שדוקא בזמן שהאדם נמצא באשפות, ומשם הוא מחפש את מזונותיו, וכשהוא רואה לאיזה מצב הוא הגיע אחרי כל היגיעה, שנתן בכדי להגיע להשיג את הרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הוא יכול לתת תפלה אמיתית. אבל לא תמיד יש לאדם כח הזה להאמין.
אולם בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזוהי הנקודה החשובה ביותר בעבודת האדם, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא, היות שהוא רואה, מאה אחוז שלא יועיל לו שום דבר, רק הבורא בעצמו יכול לעזור.
והגם שהוא מאמין בזה, מכל מקום לא תמיד מאירה לו האמונה הזו, שדוקא עתה הוא הזמן היותר מוכשר לקבל את ישועת ה', שדוקא עתה הוא יכול להיוושע שה' יקרב אותו, היינו לתת לו את הרצון להשפיע ולצאת משליטת אהבה עצמית, שזה נקרא "יציאת מצרים". כלומר, שהוא יוצא משליטת המצריים, שהיו מצירים את ישראל, שלא נתנו להם לעבוד את עבודת הקודש. "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל אלקים", אז ה' הוציא אותם מגלות מצרים.
כלומר, היות שעם ישראל היו מרגישים את השעבוד, ורצו לברוח מהגלות הזאת, מה שהמצריים היו מעבידים אותם, כשבאו לנקודה החשובה הזו, היינו שהיו מרגישים את שפלותם, אז הוציא אותם הקב"ה ממצרים. וזה כמו שאומר האר"י הקדוש, שעם ישראל כשהיו במצרים, כבר היו במ"ט שערי טומאה. ואז הוציא אותם הקב"ה ממצרים.
שפירושו כנ"ל, שכבר באו בתכלית השפלות, שאין למטה הימנה. אז הוציא אותם הקב"ה.
נמצא, בזמן שהאדם רואה, איך שהוא בתכלית השפלות, והוא צריך להאמין אז, שדוקא עתה הוא הזמן, שה' יקרב אותו, ואם האמונה אינה מאירה לו אז על המקום, אז הוא בורח מהמערכה.
נמצא, שכל סדר היגיעה שהוא נתן, כאילו היה בחינם. אבל אח"כ נותנים לו עוד הפעם מלמעלה התעוררות, ושוב שוכח מה שהיה לו בזמן הירידה, ושוב הוא חושב, שכבר לא יהיו לו ירידות, וחוזר חלילה. והאדם צריך לרחמים גדולים, שלא יברח מהמערכה. והגם שהאדם משתמש עם העצות מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", אבל האדם אומר, שכבר השתמש עם העצה הזו כמה פעמים, ולא עוזר לו.
וגם אומר, שכבר השתמש עם העצה של "הבא לטהר מסייעין אותו", וכאילו כל אלו העצות הן לא בשבילו. אם כן הוא לא יודע מה לעשות. ואז הוא המצב הכי גרוע אצל האדם, היינו שהוא רוצה לברוח מהמצבים האלו. אבל אין לו לאן לברוח. ואז הוא סובל יסורים, מזה שהוא נמצא בין יאוש למצב של בטחון. אבל האדם אומר אז, לאן אפנה.
ואז אין שום עצה אלא לתת תפלה. והתפלה הזו היא גם כן בלי שום בטחון. נמצא, שאז הוא צריך לתת תפלה, שיאמין, שה' כן שומע תפלה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת. כלומר, הגם שהשכל אומר לו, שמכל החשבונות, אתה רואה, שאין שום דבר יכול לעזור לך, גם זה הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול להוציא אותו מהרצון לקבל לעצמו, ותמורת זה הוא יקבל את הרצון להשפיע. ואז, כשהאדם מקבל את הרצון להשפיע מהקב"ה, אז האדם נעשה שלם עם ה', כלומר שזוכה לבחינת השתוות הצורה, שזה נקרא "יחוד".
ואז האדם נבחן ש"אין בו מום". כי כל המומים שיש באדם, הוא שיש לו מחשבות רעות על רוחניות. כלומר, במקום שהאדם צריך להרגיש את חשיבות דקדושה, שזה דבר חשוב מאוד, בזמן שהאדם רוצה להתבטל אליו, שיש לו בחינת אהבת ה' מחמת השתוקקות לה', ואצלו הוא להיפך, היינו שהוא מרגיש את התנגדות הגוף. וכל זה הוא מחמת חסרון אמונה בגדלות ה'. ואיך יכולה להיות מציאות, שיתקרב לה' עם המומים שיש בו. וזהו ששאלנו, איך אמרו שמי שיש לו מום, לא יקרב. היינו, שכבר אין לו שום בחירה, שיוכל לבוא להתקרבות ה'. היינו, לא עליו נאמר "ובחרת בחיים". היתכן לומר כך.
אלא בעבודה יש לומר, כי "מום" נקרא חסרון, היינו חסרון באמונת ה'. ממילא "כל אשר בו מום, לא יקרב" לא יכול להתקרב לה'. אלא צריכים מקודם לתקן את מומיו, היינו שיעשה מעשים טובים על הכוונה שיזכה לאמונת ה', שהוא משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב."
יוצא לנו שרק אלו שמגלים את המומים לפי להרגשת המומים שישנם, ושזה שלילי ומנתק אותם דווקא מהבורא, הם אלה שיכולים להתקרב לבורא.
שאלה: מהי תכלית השפלות?
תכלית השפלות, קודם כל זה מצב טוב. זה מצב שאדם מרגיש שהוא נמצא הכי הכי פחוּת בקבוצה, ואז במצב כזה הוא כן ראוי לקבל מהקבוצה הכול. לקבל הכול מהקבוצה, את מה שנמצא בקבוצה, כי הוא הכי קטן מהם, ורק הקטן מקבל מהגדולים. בצורה כזאת שהוא מרגיש את עצמו, הוא מקבל מהם גדלות הבורא, גדלות הקבוצה, גדלות המטרה, וממש בזה יש לו את כל ההזדמנות להתקדם.
שאלה: מה קובע, אם יש לאדם כוח לעלות למעלה מהדעת בזמן הירידה?
בזמן הירידה, ירידה זה במה? צריכים תמיד להבין שברוחניות אנחנו לא סופרים עליות וירידות לפי הרגשה. הרגשה יכולה להיות אגואיסטית, ואז יכולה להיות ירידה בהרגשה האגואיסטית, אבל באמת אני יחד עם זה נמצא בפעולה מיוחדת של ההשפעה, הפצה, חיבור וכן הלאה. את זה צריכים להבחין. אם הוא מתכוון לירידה שאני נמצא ללא כוחות השפעה, וגם זו שאלה. יכול להיות שאני נמצא ללא כוחות השפעה, אבל אני מבין שזה זמנים כאלה מיוחדים, מצב זמני, ומתוך זה אני אעלה אחר כך.
כל דבר אנחנו צריכים לברר לפי כמה נתונים, לפי מצב רוח, לפי הדרגה, לפי יחס כלפי הקבוצה, לפי יחס כלפי הבורא. כל מצב הוא מורכב, כולל תמיד דבר והיפוכו גם בהרגשה, גם בהבנה, ולכן סתם להגיד מילה אחת "ירידה", מה זה ירידה? יכול להיות שזה המצב הטוב ביותר, כי מירידות דווקא באים להבחנות. עד כמה שירידה יותר גדולה, ההבחנה היא יותר חדה ועוצמתית.
שאלה: אנחנו רואים ממש את התיאור של כל התהליך מהתחלה עד שזה מגיע למשפט הזה, "כלומר שזוכה לבחינת השתוות הצורה, שזה נקרא "יחוד"." המצב הזה שהוא כמעט לקראת הסוף, זה כבר הרגשה של הבורא, המגע הראשון עם הרוחניות?
"יחוד" תחילת הסולם.
תלמיד: הרגשת הרוחניות?
יחוד, זאת אומרת, נניח נקודת עיבור, שזאת נקודה ראשונה של יחוד, כן.
תלמיד: זאת אומרת יש הרגשה בין הנברא לבורא, יש איזו הרגשה אחרת? זה הלב והמוח החדש מתחיל?
כן.
תלמיד: רק אז הוא מתחיל לעבוד עם המומים והמשך המאמר?
כן.
שאלה: רב"ש כותב פה שקודם כל נותנים לו עצות ב"בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", וגם "הבא לטהר מסייעין אותו", וגם סוג של תפילות. אבל הוא אומר פה שלא, "ואז אין שום עצה אלא לתת תפלה". במה התפילה הזאת שהיא אחרונה, שונה מהשאר?
הוא הגיע לגילוי שהבורא "ברא את יצר הרע", וכנגד היצר הרע "ברא תורה תבלין", ועל האדם לבקש את התבלין הזה, כדי שיאכל את היצר הרע הזה, יעשה ממנו סעודה טובה. אז סך הכול יצר הרע הוא המאכל "בראתי יצר הרע". תורה, היא רק תבלין, תבלין כמו פלפל, מלח, משהו כזה שאתה מתבל את המזון, ואז אתה יכול לאכול אותו, שהוא ראוי למאכל האדם. הבהמה לא אוהבת תבלינים, שום דבר, היא אוהבת את זה כמו שזה בשר, בשר. דגים, דגים. עשב, עשב. הפרה רוצה עשב בשבילה זה טעם, כמו שבשבילך עוגות. וככה כל בהמה ובהמה לפי טעמה.
זאת אומרת, יצר רע זה המאכל שהוא גם לאדם וגם לבהמה. אבל אדם צריך להוסיף לזה כדי להיות אדם, כדי לאכול, ליהנות, לגדול כאדם, הוא צריך תבלין, זה נקרא "תורה". "תבלין", זה הכוונה על מנת להשפיע. אם משתמשים ברצון לקבל במקום הכוונות שלו הטבעיות על מנת לקבל לטובת עצמו, ומחליפים אותם לכוונות על מנת להשפיע לזולת, ודרכם דרך הזולת לבורא, אז יוצא שזאת פעולת האדם. למה האדם? כי על ידי זה, מי שמבצע את זה הוא נעשה אדם, הדומה לבורא. אדם מהמילה דומה, זה "עניין של תבלין".
תלמיד: השאלה הייתה, לא מה זה תבלין. כשהאדם בייאוש פה, הוא רושם שנותנים לו עצות ואחת מהעצות זה "הבא לטהר מסייעין אותו" וזה גם לא עוזר, ואז אין לו משהו לעשות רק לפנות בתפילה.
כן.
שאלה: כן, אז התפילה הזאת האחרונה שהוא פונה לבורא, איך היא בעבודה שלנו שונה? מה השוני בה בעבודה שלנו מהקודמות לה?
לא חשוב מה שאדם אומר, אין בזה דברים נסתרים כאלו שאני אגיד לך בסוד כמה מילים שאתה תגיד, ואז זה יהיה כמו איזה מנטרה שפותחת לך פתאום את השמיים ואתה נכנס. אין דבר כזה. אלא הכול תלוי בפתיחת הלב. אין כאן מילים מיוחדות, אלא הרגשה מיוחדת שהיא נקראת "מעומקא דליבא", שהלב ירצה להשפיע בצורה העמוקה ביותר.
זאת אומרת, שמה שאני רוצה לעשות, זה לדחוף את כל החברים שלי למגע עם הבורא. מה שקורה לי, מה יהיה לי לא חשוב, אני עושה על עצמי צמצום. והשפעה שאני יכול כלפי בורא לעשות, זה לדחוף את החברים שלי אליו. אני דוחף, הם לא יכולים להתקדם בלעדי. מה שאני עושה זה שאני לא חושב על עצמי, אלא חושב עליהם, איך אני על ידם אעשה נחת רוח לבורא בצורה שהוא לא ידע אפילו על זה שאני עושה את זה, העיקר שיהיה טוב להם, לחברים ולבורא יחד.
אם אני מתאר את הצורה ככזאת, מעמד כזה, סצנה כזאת, אז אפשר להגיד שאני ניצל, אולי, אבל ניצל מהרצון לקבל לעצמי, ומגיע להשפיע נחת רוח לבורא.
ודאי שבתוך הכוונות האלו שאני עכשיו מפעיל, אני צריך גם לבקש מהבורא עזרה, מהחברים עזרה, ומעצמי מאמץ בסך הכול שזה יקרה. ואני צריך לסדר את כל היוצרות האלו שהם לא יפריעו זה לזה. אני מבקש עזרה מהחברה, כדי להתפלל לחברה ולקרב אותה לבורא. אני מבקש עזרה מהבורא, כדי להביא את החברה לעשות לו נחת רוח. כאילו זה הפוך. אני מבקש לתת לי הזדמנות לעשות זאת, אמנם אני לא רוצה אפילו לדעת שאני עושה את זה, רק שאצלם תהיה כל הפעולה והסיכום שלה.
אם אדם משתדל בצורה כזאת כל הזמן לעבוד, לכייל את עצמו, אז הוא מרגיש שאור העליון כל הזמן מתקן אותו לזה, עושה לו כזאת קורקציה, שיפור למחשבה, לרצון הנכון.
שאלה: כתוב שבזמן הנפילה, כשאין לאדם מספיק אמונה בה', הוא יכול לעזוב את המערכה. אבל כתוצאה ממאמצים נכונים אדם מקבל כלי חדש, כלומר נפילה. במצב הזה מהי אמונה בה'?
יש הרבה עליות וירידות, נפילות, אכזבות, אדם צריך את כולן. הוא צריך להשתדל כדי להתקדם. אבל את כל מה שקורה בדרך אדם צריך להשתדל לקבל במצב רוח טוב, מרומם ולהצדיק את הבורא.
"אמונה" זה נקרא כוח השפעה שרק על זה הוא חושב, איך הוא יכול להגיע למצב שיהיה לו כוח השפעה במצבים הכי שחורים, לא נעימים לרצון לקבל שלו. כי אז הוא יכול להציג את כוח האמונה שבו. ככל שהמצב יותר חשוך, יש לו אפשרות לגלות את כוח האמונה, את כוח ההשפעה, ללא יסוד.
תלמיד: למה רב"ש כותב שאדם יכול לעזוב את המערכה?
כי זה קשה. אם אדם לא רואה שום דבר קדימה, כלום, אלא חושך ואפילו דברים שמאיימים עליו, אם אדם רואה שמה שהוא עבר, שום דבר לא מועיל לו אלא ההפך, הוא היה פעם יותר מוצלח, יותר חכם, יותר מבין, יותר מרגיש, ועכשיו, נניח כבר כמה חודשים, זה יכול להיות חודשים, אין לו שום דבר ולא מאיר לו כלום מקדימה, אז מה יוצא לו מזה? הוא פשוט נמצא בחוסר אונים. בוודאי שיש לו עכשיו סכנה שהוא יעזוב. הוא יכול לעזוב.
הבורא בכוונה מעביר אותו דרך כאלו מצבים שאדם יידע שהוא בעצמו לא יכול להבטיח לעצמו אף רגע הבא, הוא לא מסוגל. אלא הוא צריך להגיד, "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי.", שזה חסד, וזה טוב, והבורא מעביר אותו, ו"אין עוד מלבדו". הוא צריך לחזק את זה על ידי הסביבה ולזכור את הברית שיש בינו לבינם, שהם יעזרו לו עכשיו, ועוד מה שלומדים בדרך.
ובסופו של דבר, אם אדם עשה את הדברים הנכונים לפני החושך הזה, אז הוא יכול גם ללכת בחושך, "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי.", אז מסוגל. זה תלוי בהכנה. אבל בכל זאת כדי להרגיש את החושך, חייב להיות ניתוק גדול, חשוך מאד, ללא שום תקווה. דברים כאלה הם הכרחיים, בלעדיהם לא נוכל לגלות את המדרגה הבאה.
תלמיד: כולנו כך או אחרת עוברים או צריכים לעבור משהו דומה, ולא תמיד במצב כזה אדם יכול לעשות בכלל חשבון. האם מספיק שאדם יבוא וישתתף במצב כזה?
קודם כל הכול תלוי בהכנה. הוא צריך כל הזמן להכין את עצמו, ולא להכין את עצמו לירידות ולחושך, זה לא טוב, אלא כל הזמן צריך להזמין את עצמו לעליות, להכין את עצמו כל פעם לעליות. בזה תהיה ההכנה שלו לחושך. זה דבר אחד.
דבר שני, כשהוא נמצא מנותק, הוא בא למגע, לשיעור, לישיבת חברים, לכל דבר כמו שהוא מסוגל. אפילו שסוחב את עצמו ולא מסוגל לשמוע, לא להשתתף איתם באיזו הרגשה משותפת, שום דבר. אז מה?
גם אני לפעמים נמצא כך בשיעור, אולי לא כל כך מרגישים. אני לא מדבר על זה שאני מרגיש לא טוב פיזית, אלא יש זמנים כאלו שאני בקושי שומע. ברמה של השיעור אני יכול להיות, אבל זה מאוד קשה. ולפעמים יש כאלו דברים שלא נותנים. למורה לא נותנים מצבים כאלה בזמן השיעור, בזמן התפקיד, לא נותנים לו כאלה דברים שהוא לא יכול לקרוא. אבל ללא שיעור, מחוצה לשיעור, יכולים להיות מצבים כאלה שאתה מנותק לגמרי, ואפילו לא מבין איך לחבר כמה אותיות למילה אחת.
תלמיד: במה תלוי זה שהאדם לא יעזוב את המערכה?
רק בקשר שלו עם הקבוצה, עם המורה ועם המזל.
שאלה: הפרעה נותנת הרגשה שאתה חסר אונים.
כן.
תלמיד: האם זה ניתן כדי שתתעורר באדם הצעקה הזו?
צעקה לבורא.
תלמיד: אבל אם הוא משחק אתי באופן מוחלט?
אני יכול להגיד שהבורא משחק אתי בצורה מוחלטת בתנאי שאני מהמצב שלי מגיע לקבוצה, ובקבוצה אני משתדל להשיג קשר עמו. לפחות מתאר לעצמי שאני נמצא בקבוצה, ובקבוצה גם הוא נמצא, ואז אני משתדל "אני", "קבוצה" ו"בורא" להיות יחד. אני תופס את זה ולא עוזב.
תלמיד: למעשה גם לא בכוחותיי להגיע לצעקה.
אני צריך להשתדל עד כמה שאפשר, ולראות איפה נגמרים הכוחות שלי. יכול להיות שיהיה בכוחותיי לצעוק לבורא.
תלמיד: אני משתמש בכל המאמצים, אבל האמצעי החשוב ביותר הוא הקבוצה.
הייתי אומר שאין הרבה אמצעים, אלא הקבוצה זה האמצעי וכל יתר האמצעים נכללים בה.
תלמיד: אם יש חוסר אונים, אז הצעקה הזאת בכלל לא מגיעה במילים, אלא מאיזה מקום מבפנים.
נכון.
תלמיד: איך לעבוד עם זה, איך להמשיך את העבודה מכאן?
רק בתוך הקבוצה. לבוא לקבוצה פיזית ולהשתדל להיות בה, ואז לאט לאט המצב משתנה. לא שהוא סתם עובר, אלא כשאתה בקבוצה, הוא נכנס לתוך הקבוצה, נאבד שם, נכלל שם, ואז הוא מגיע לתיקון.
תלמיד: אז רק כך אני יכול ללמוד להשפיע, האם זו הלמידה איך להשפיע?
רק בתוך הקבוצה. אין שום סיכוי להגיע לרוחניות אם אין קבוצה. "מיעוט הרבים שניים.", אומרים שאם יש חוץ מאדם עוד אחד, מילא, אבל אם הוא לבד, הוא לא יוכל להבין את הטבע שלו שמעליו הוא צריך להתעלות.
שאלה: איך במצב כזה אפשר להיזכר בכך שצריך לצעוק דווקא לבורא?
הכול צריך לקבל מלמעלה. כנראה שעוד לא הגיע זמן שתרגיש שצריכים לפנות לבורא. יש עדיין כל מיני הפרעות בדרך שבהן צריכים עוד לטפל קודם. יש הרבה מצבים שאדם כאילו מוכן לצעוק אבל לא לבורא. אולי לבורא, אבל לא עבור ההתקדמות הרוחנית אלא עבור שיציל אותו ממצבו.
אבל מה זה "יציל אותו ממצבו"? הבורא הכניס אותו לאיזה מצב שבו אדם מרגיש רע, ואדם צועק "הצילו". למי אתה צועק "הצילו", למי שעשה לך את זה?
תלמיד: לא, אבל ככה אתה מבין. אתה מבין שהוא עשה את הכול וכן הלאה. אבל בו ברגע שצריך לבקש אתה שוכח שצריך לבקש, ודווקא ממנו, ודווקא על זה.
זה לא שאתה שוכח. עניין ה"שכחה" זה נקרא שעוד לא נקלט בכלים. ואז כעבור כמה חודשים, חצי שנה זה יתקשר, גם המצב וגם התפילה, וגם הבורא יתקשרו.
שאלה: לגבי הבריחה מהמערכה. נניח במהלך השיעור, במהלך היום באים אלי עשרה מצבים, מתוכם שישה עברתי, מארבעה ברחתי. כלומר, לא קשרתי עם הבורא, או לא חוויתי אותם באמת. סיפרת פעם שרב"ש נתן לך משימה להביא חבר לשיעור שקשה לו מאד לקום. ואז אמרת שלא הצלחת לעשות את זה. מה קורה עם זה, כאילו איבדתי את זה, זה נעלם, או שזה חוזר אחרי זה?
לא יכולתי. הגעתי בחזרה, אמרתי שאני לא מסוגל יותר, הוא שלח מישהו אחר. אני אחר כך הבנתי שבכל זאת באמת לא יכול להתמודד. יש דברים שאז אני עליהם לא הייתי יכול עדיין להתמודד. הייתה לי עדיין חולשה באמונה. לא יכולתי לשלם במאמץ כמו שנדרש אז, כדי לבצע את פקודת המורה או פקודת הבורא, זה אותו דבר. לא יכולתי.
תלמיד: הבעיה שאני בורח מזה. אני לא רוצה לשקוע עמוק מספיק בתוך המצב הזה. אולי תוכל להמליץ על משהו.
אני יכול להמליץ רק על דבר אחד. זה לא יעזור אם אתה תעשה את זה בכוח, זה יכול להבריח אותך בכלל מהקבוצה. אלא ההיפך, תסתכל בקבוצה איך הם כן יכולים לעזור זה לזה, נמצאים בחיבור, מעוררים זה את זה, ושתהיה בך יותר הרגשת קנאה.
שאלה: כשאתה אומר "מזל" אתה מתכוון לאיזו מערכת שנוזלת שהמקובלים מכנים אותה מזל, כל הזמן מזכירה לנו על חופש הבחירה באיזה אופן רנדומלי? כי זו מערכת עליונה, מה קשור האדם פה. המילה מזל לא נשמעת לי הגיונית.
"מזל" זה נקרא כוח שבא לאדם לסירוגין, בא והולך, בא והולך. ולכן כשיש הפסקה, יש איזו מין התנתקות והאדם מהסס, זה יבוא שוב, לא יבוא, כן, לא? ואם זה בא שוב אז אומרים, "הוא בר מזל". כי אף אחד לא יכול להגיד "כן יהיה, לא יהיה". המזל כך עובד.
כדי להיות בר מזל אדם צריך כוח אמונה מסוים. שירצה לעזור, שירצה לתמוך בקבוצה, במורה, בבורא, בזה הוא פותח לעצמו את ערוץ המזל.
שאלה: אדם שעבר כבר חושך גדול בעבר, האם הוא יכול לעזור לחברים איכשהו לחסוך את זה?
לחסוך, אני לא יודע מה כאן ענין של לחסוך. אדם שעובר שלבים בדרך הרוחנית, מתוך התכללות שלו עם החברים הוא ודאי מעביר להם את מה שעבר. וזה לא פוטר אותם מלבצע, אבל כל אחד, מתוך זה, כבר יודע איך נכון לבצע גם את המעברים האלה בעצמו.
כמו נניח ילדים שנולדים היום, לא צריכים ללמוד מה שאנחנו למדנו ולבנות מה שאנחנו בנינו אלא מקבלים מהמוכן.
תלמיד: דווקא במצב הכי חשוך לרצון לקבל, האדם יכול לגלות את כוח האמונה. איך זה עובד, על ידי זה שהוא הכין לפני כן?
כוח אמונה זה כוח השפעה שדווקא מתגלה כאשר הרצון לקבל נמצא בחושך, שלא יכול לגלות כלום. ולכן מצבי החושך הם הכי ראויים לרכוש את כוח האמונה. זו עזרה לאדם להשיג כוח אמונה.
תלמיד: איך מורה יודע מה לתת לתלמידים בשיעור?
אני?
תלמיד: כתוב מורה. יכול להיות בכלל.
זה אלי או לא אלי, אני לא יודע. אם זה לא אלי אז אני לא אענה.
תלמיד: כן, אליך.
איך המורה יודע מה לתת לתלמידים בשיעור? אנחנו יחד נמצאים בתהליך. אני בעצמי נמצא עם עצמי. חוץ מזה אני נמצא יחד אתכם, ואני מרגיש את המצב שאתם בכללות, החלק החזק בקבוצה, שאתם עוברים. זה לא ממש המיעוט החזק, אלא נניח רבע מהקבוצה, אפילו עד חצי מהקבוצה שמסוגלת לעבור, ואז אני פונה אליהם.
אני פונה בערך לארבעים, חמישים אחוז הפנימיים של הקבוצה. זאת אומרת, יותר חזקים, שנמצאים יותר בלימוד, בהכול, בצורה מתמדת. ואני מרגיש אותם ודאי, מה אפשר לתת.
אתם מרגישים את זה בחגים, במצבים שאנחנו עוברים שככה זה עובד. גם משתדל לפי הבלוג שלי, לפי הטוויטר, לפי עוד כל מיני דברים להוסיף לזה. גם בצילומים שלי באולפן.
סך הכול זה מה שאני נותן. אני נותן פחות או יותר לפי הרמה שיכולה להיות מובנת להיום. אני לא רוצה לתת ולא מסוגל כל כך, כי אני מרגיש שאין לי למי, בחכמת הקבלה זו בעיה גדולה. אני תמיד חייב לעבוד לפי המצב של הקבוצה. למעלה ממנה כמעט ולא יכול.
אפשר לכתוב בסגנון של תלמוד עשר הספירות. אבל מאמרים כמו "שמעתי" אי אפשר לכתוב ברמה יותר גבוהה מאיזה חלק בקבוצה.
שאלה: הוא מגדיר פה את המומים בתור מחשבות רעות על הרוחניות שמגיעות לאדם. כשמגיעות מחשבות רעות יש לך דרך לא להקשיב להן?
איך?
תלמיד: אני שואל אם יש.
לא. איך יכול להיות. לא יכול להיות. אבל למה זו דאגה? מגיעות מחשבות זרות, למה אני צריך קודם כל לחשוב עליהן שהן זרות? הן לא זרות. הן זרות להדרך, לגדלות הקבוצה, גדלות הבורא, גדלות המטרה, נכון. אבל בינתיים, כבר כשאני מרגיש איך הן מופיעות, אני את המחשבות האלה מיד משתדל לכוון למטרה, וכבר הן לא זרות אלא עוזרות.
תלמיד: הוא מגדיר את המום בתור חיסרון. איך מחשבות זרות הופכות לחיסרון?
הן מגלות איפה אני עדיין לא נמצא בדבקות.
תלמיד: מה אתה עושה איתן בשביל להיות יותר חזק מהמחשבות?
אני צריך להיות בקשר עם הקבוצה, בקשר עם המסלול.
תלמיד: אנחנו כל הזמן עובדים לבנות לקשר בינינו בקבוצה ועם הדרך, עם המורה ועם המקורות, ובמקביל לזה מגיעות מחשבות זרות. אז איך כשמגיעות מחשבות זרות על הרוחניות, אתה משתמש בהן כדי להתחזק, והן לא יותר חזקות ממך?
אני משתדל כל הזמן להיות באיזו רמת קשר עם הרוחניות. לא לתת לעצמי לעזוב את הרוחניות לגמרי אלא כל הזמן, כל הזמן לעסוק בה. ולכן כשבאות המחשבות שהן רוצות לסתור אותי מזה, אז אני דווקא על ידן משתדל לחזק דווקא את דרכי, ולכן אני לא רואה בהן משהו זר. אני רואה בהן עזר כנגדו.
אם באות כאלה מחשבות שהן באמת נותנות סתירה ואז אדם מאבד הכרה ונמצא בהן, ואז הוא נמצא בבלבולים, בעולם הפוך, בעולם זר לדרך שלו, אז מה לעשות. לפעמים לא עוזר כלום חוץ מללכת לישון אם הוא גם מסוגל. לפעמים צריכים לא לחשוב על כלום, ללכת לעשות איזה פעולות פיסיות. לפעמים עוזרת הפצה, כל מיני דברים כאלה שאתה לא חושב בראש אלא רק עושה פעולות. וכל מיני דברים.
אני לוקח איזה טקסט ומתחיל לעבד אותו לאיזה צורך, ואז לא חושב על כלום, רק איך אני מעבד את הטקסט עכשיו למשהו.
תלמיד: ואיך הופכים אותן לחיסרון? איך אתה הופך מחשבות זרות לחיסרון?
על פני המחשבות האלו אני צריך להיות מחובר עם הבורא. אז המחשבות האלו הזרות הן בעצם לא זרות, הן עוזרות.
שאלה: כאשר עשיריה מקבלת מכה אחר מכה האם זה סימן של התקדמות? אנחנו מרגישים שזה מחזק אותנו. האם זו בדיקה נכונה?
כן ולא. מכה אחר מכה לא צריכה להיות, לא. עשירייה צריכה להתקדם בצורה טובה נכונה. לפעמים מכות, אבל לא מכה אחר מכה. לא. זה סימן של חוסר קשר.
תלמיד: לעשירייה שלהם יש חיבור חזק, אבל נראה שאף אחד בקבוצה לא אוהב אותנו, אפילו שאנחנו מנסים להשפיע בכל הדרכים האפשרויות.
כל הקבוצה טובה והכול בסדר גמור, אבל כל הזמן בכאסח זה עם זה. זה מה שהם רוצים להגיד?
תלמיד: העשירייה שלו, יש ביניהם קשר חיבור חזק, אבל בקבוצה שלהם.
מה זה עשירייה וקבוצה, אני לא מבין.
תלמיד: יש כמה עשיריות כנראה בקבוצה. מחוץ לעשירייה בקבוצה לא אוהבים אותם.
זה אני לא נכנס ככה לסדר סכסוכים.
שאלה: זה כל כך פשוט אפילו בשכל לבנות ערוץ של מזל דרך קשר עם המורה והקבוצה, ואומרים את זה לאדם ישר ברגע שמגיע. למה זה כל כך לוקח הרבה זמן וכל כך מורכב לממש?
כי לממש אתה צריך את זה ברצונות, זה בחומר שלנו, עד שהחומר מקבל תיקון. להגיד בשכל ולבצע ברגש זה שני עולמות.
שאלה: מה זו חולשה באמונה ומה זה חוזק באמונה?
אמונה זה נקרא "כוח השפעה". כוח השפעה נקרא "אמונה". אז עד כמה שאני יכול להשפיע למעלה מהאגו שלי זה נקרא שיש לי כוח אמונה גדולה, אמונה קטנה, זה כוח ה"בינה" על פני ה"מלכות".
שאלה: איך אני בודק את עצמי שהאחרים בעיניי גדולים באמת? איך אני לא מטשטש.
אני לא בודק. אני לא בודק, איך אני יכול לבדוק שהאחרים יותר גדולים באמת או לא? אני מקבל אותם אפילו שלפי הבדיקה שלי שעשיתי ולא בכוונה עשיתי, ועכשיו זה מתגלה לי שכל אחד מהם הוא פחוּת ממני פי כמה וכמה בכל מה שרק אפשר, אני מקבל אותם יחד עם זה כגדולים. למה? הבורא בחר בהם, הוא הביא אותם לפניי כדי שאני אשתחווה כלפיהם, אתכלל מהם ואקטין את עצמם לעומתם, אז אני עושה את זה בגללו.
שאלה: אם יש בי צעקה פנימית חזקה לחיבור איך נכון להעביר אותה לעשירייה ולקבוצה?
אין איזה פתרון כללי. אם יש בי צורך לצעוק, ללחוץ, לבצע, לעשות משהו, אני צריך לראות לפי המצב. על זה כבר אי אפשר לענות.
קריין: אגרת נ"ו בספר פסח עמוד 64. נמצא גם ב"כתבי בעל הסולם" בעמוד 761.
מכתבך קבלתי היום והבנתי אותו. - אולם אמצא לנכון, כי תדע גם את דעתי בדברך זה, הגם שלפי השערתי, אין לך עדיין כל קבלה עליהם. ועל כן לא יהיו הדברים משמחים אותך, ולא יהיו חביבים כ"כ בעיניך - ועל-זה האמת יורה דרכו.
הנה רבים אומרים "מי יראני טוב", ועם כל זה, מיעוטא דמיעוטא מוצאים את זה. וצריך אם כן להבין, איה טמון המכשול הגדול הנמרץ הזה, המכשיל את הרבים בלי חמלה.
כבר העירותיך כמה פעמים, על החוק המפורסם בספרים הקדושים: שאין שום דבר ניתן אלא "בזכות". דהיינו, על ידי יגיעה, המכונה בכל מקום: "אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]". שזולתה לא יארע לעולם בשום פנים, כל השפעה מלעילא המכונה: "אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]".
הדברים והחוקים הללו מפורסמים לכל, אולם שעורם לא ידוע, או לא ירצו לדעתם, ובגלל זה, יש בנין גדול של הס"א, העומד ומיקל בדבר - אשר א"צ יגיעה למעלה מכח אנושי. ובשעת הדחק, יש לו תורה שלמה מפי סופרים וספרים, להראות טובו ורחמנותו של הנהגתו ית', עם האדם שאינו מקפיד כל-כך. ויש לו מן המוכן אלף ראיות על זה ברגע אחד, כמ"ש: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", וכדומה.
ועל זה וכיוצא בזה, אמרו ז"ל - שהתורה נקראת ס"ם. משום שאם לא זכה נעשה לו התורה עצמה סם המות, משום שלומדים תורה מפי ס"ם הרשע ר"ל, וממנו המה מבינים, ודברי תורה שלו מתקבלים מיד על הלב, גם שמורים בזכרון תמיד, שהוגים בהם יומם ולילה - ר"ל ממנו ומהכרוכים אחריו.
ומה נעשה לאלה ואיך נוכל להושיט להם ידינו, או להזיזם בשעור מה ממקומם, באותה שעה שאינם מוכנים כלל לאתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]? רצוני לומר, אפילו אם נצליח על-ידי רחמי שמים, להמשיך עליהם התעוררות הגדולה ביותר של הגוף, לנהום ולחשוק אליו ית'. עם-כל-זה לא ירצו, או לא יוכלו עם כוחם זה, לתת את שעור אתערותא דלתתא המשוער לאתערותא דלעילא [שעור ההתעוררות מלמטה המשוער להתעוררות מלמעלה]. אשר הקב"ה לא ותר על-זה מימות עולם עד היום הזה, ותמיד. כי "חוק נתן ולא יעבור".
ועל-זה נאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה", אשר הקב"ה מודד לאדם סאה בסאה. וכן מקרא כתוב: "כי לא שלם עון האמרי עד הנה", שהכונה גם-כן על הנדון שלנו. כי עון האמורי הוא ענין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]", או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שעור "אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]", המחוייב שנקרא "זכות". דהיינו, היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי.
כי כל שבכחו לעשות נקרא עבודה סתם, ואינו נקרא עוד יגיעה, וכשבאים ישראל עד לנקדה זו, אז משלימים שעורם, ואז מכונה: "כי שלם עון האמורי". כלומר, שניכר לכל, שאין ארץ-ישראל וכבוד ה', שה"ס השכינה הקדושה, שייכת להם. ואז שוברים אותה הקליפה שנקר' "אמורי", ומקימים שכינה מעפרא, ולא קודם לזה אפילו רגע כמימרא. שז"ס, המספר המפורש "ד' מאות שנים", המראה לנו בדיוק הגדול, השייך בענין הזה, שאין ענין ויתור נוהג כאן כלל וכלל. וכמו שאמרו ז"ל, שענין דילג את הקץ, שהיה מחויב ומוכרח בשביל כלל ישראל, הנה, הדילוג הזה, גרם לכל הגלויות עד הנה, כנודע.
ונודע גם-כן, שכלל ופרט שוה, כי גם לכל פרט מישראל, בנוגע לנשמתו, נוהג בו ענין ביאת הארץ, וכל האמור בכלל ישראל. וכי באתערותא דלתתא [בהתעוררות מלמטה] שלו יש לו גם אותו המספר "ת" שנים, שה"ס "ת" מות, "ת" חיים. שאמרו ז"ל עש"ה - שענין ת' שנים של השעבוד, הוא ענין המקום שנותנים לו לפרוע שעור היגיעה שלו, בדיוק, שבזה אין ויתור אפילו כחוט השערה, כאמור.
מכאן אמרו ז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן". וכן: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". וכן: "הרוצה לחיות ימית את עצמו". ועוד כהנה רבים.
וכנגד זה אמרו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן", כי ידעו ז"ל שאותו ס"ם הרשע שתורתו בידו להראות כי אפשר למצוא את ישועת השי"ת, בלי יגיעה למעלה מכח אנושי, שבו מרפים ידיו מ"מאתערותא דלתתא [מהתעוררות מלמטה]", ודוחים אותו יום יום לתהום רבה.
הנה אחר-כך, כשחוזר ומכיר בשקרו, ומוצא אמונתו בדברי חז"ל - אשר חסרון היגיעה ואתערותא דלתתא הורידו אותו לטמיון, ועל-כן רוצה להתחזק ולמסור נפשו בעבודת ה', - הנה אז מיד חוזר עליו בכפירה חדשה. אשר גם יגיעה אינה מועלת כלל, כי ח"ו אינו שומע תפלת כל פה. דהיינו, שיש לו ראיות מן המוכן, להראות שישנם מתיגעים ואינם מוצאים כלל ח"ו. ועל-כן הזהירו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן" ח"ו.
הנה הראיתי לך את הרשת שבו נדונים נשמות העשוקות שאין להם מנחם. דהיינו, הטעות הזה, בפירוש המלה של יגיעה, אבל אמת הכתוב "ומשחרי ימצאנני".
עוד רעה רבה אראה בעולם, אשר הנלכדים ברשת הס"א, נמצאים שמתיגעים שלא לצורך, שהוא רק ציור של עונשים. כלומר, שאינו מצטרף כלל בחשבון "ת" שנים. ועל-זה לבי דאבה יותר מהכל. ועל כיוצא בזה צריך אדם להתחזק בתפלה: "יהי רצון וכו', שלא ניגע לריק" ח"ו. כי צריכים הצלחה גדולה בדבר הזה.
גם תדע שענין היגיעה והעמל המתגלה בלב האדם בשעת תפלתו, היא היותר נאמנה ויותר מצלחת ומגיעה למטרתה מכל הענינים שבמציאות.
יהודה ליב"
שאלה: מה זו יגיעה מעל הכוח האנושי? האם יש דוגמה לדבר הזה?
לא. אדם מרגיש את עצמו שהוא צריך כאן לתת יגיעה למעלה מהכוחות, למעלה מהתכונות שלו, מהיכולות שלו, זה מה שנדרש ממנו. את זה הוא לא מסוגל, ואז הוא מתפרץ בתפילה, בבקשה.
שאלה: יגיעה מעל הכוח האנושי זה רק בתפילה ובבקשה?
כן.
שאלה: מה זה יגיעה "לריק"?
נדמה לאדם שהוא עושה פעולות, שהוא משתדל, משתפר, נמשך קדימה, שמהפעולות האלה ישנה תועלת והכול נרשם ומגיע ליגיעה, לסך הכול כמות היגיעה, אבל זה לא כך. "לא ממלא את הסאה".
תלמיד: זה נקרא "לריק", כאילו אין בזה תועלת, כאילו יש דברים שצריכים לעשות?
תועלת בכל זאת נמצאת, אבל לא בצורה ישירה. אין שום פעולה שהיא עוברת סתם ללא רישום, אבל תלוי עד כמה היא בצורה ישירה, או לא.
תלמיד: וזה תלוי באדם לדעת. אתה אומר שהעבודה במקום הנכון, זה נקרא "לעבוד בעשירייה". יש אדם שהוא שומע את זה במידה מסוימת, ויש אדם ששומע במידה אחרת?
איך שהוא שומע, שומע.
תלמיד: אומרים "שלא ניגע לריק". אבל אין לאדם שליטה על זה?
טוב, אז אין שליטה.
שאלה: כתוב "שאין שום דבר ניתן אלא "בזכות", אז חייבים "התעוררות מלמטה". האם זה אומר שיש בנו "מעשים"?
"איתערותא דלתתא" זה כבר מעשה. זכות זה שאנחנו נותנים יגיעה, תפילה מלמטה, זה נקרא "זכות".
שאלה: אם הכוונה היא הכרחית מאדם, איך לא ליפול לגאווה שאני עשיתי משהו?
זה לא שייך אחד לשני. אם זאת באמת פעולת השפעה, לא יכול להיות שתצא הגאווה. האם אמא מתגאה בזה שהיא עושה משהו לילד? לא. כך זה גם בקבוצה. אם אני דואג להם, אני לא אתגאה אף פעם שעשיתי משהו בשבילם, כי האהבה שלי כלפיהם היא השכר שלי ואני לא צריך יותר מזה, ומה שאני עושה זה רק מתוך האהבה, ולכן אני לא מצפה לשום דבר.
למה אנחנו בסופו של דבר מגיעים למצבים שאנחנו מוכנים לעבוד? רק תן לנו לעבוד, רק אל תיקח מאתנו מאמץ, עבודה, מפני שדווקא עבודה, ועבודה במאמץ היא השכר.
שאלה: למה אנחנו מבקשים משתוקקים לגדלות הבורא, אם צריך לעבוד ללא השכר?
גדלות הבורא מלכתחילה חשוב בשבילנו, כי זה מה שנותן לי אפשרות לעבוד, להשפיע, לתת, להתקדם למטרה. עד כמה שגדלות הבורא היא יותר מגדלות האגו שלי, אז הוא בשבילי יותר גדול, יותר חשוב, ואני מוכן לעבוד כלפיו, אני מוכן להשפיע לו, כי השפעה אליו יהווה לי כקבלה. זה כמו באישה שנותנת לחתן החשוב טבעת, במקום שהוא ייתן לה. ככה זה עובד.
ולכן אנחנו צריכים להגיע למצב שזה שאני מביא לבורא, זה כמו אותה הכלה שמביאה לחתן את הטבעת. הוא מקבל את זה ממני כאילו שהוא נותן לי, ואני מרגיש את זה באמת כנתינה ממנו, נתן לי הזדמנות, נתן לי אפשרות, הוא קיבל ממני. זה מובן גם בעולם שלנו.
אני רואה שישנם אנשים שהם רוצים, עושים ומביאים לי איזה מתנה, נניח בקבוק יין, ואני מרגיש לפי הבקבוק הזה שהוא נהנה מזה, כאילו שאני עושה לו טובה בזה שאני מקבל. תענוג אני נותן לו בזה, והוא מרגיש את התענוג הזה, ויש לו בזה הרבה יותר תענוג מאשר לשתות את הבקבוק הזה. תענוגים רוחניים כאלה הם לא נעלמים.
שאלה: מתי אדם מבין שצריך לעשות יגיעה מעל הכוח אנושי? איך לא לוותר ולהוסיף יגיעה?
איך כל הזמן להוסיף ביגיעה, זה תלוי בחשיבות, חשיבות החברה, חשיבות הבורא, חשיבות המטרה, ואדם שנכלל מזה לפי זה יכול להוסיף יגיעה, לא אחרת. סביב אותה נקודה אנחנו כל הזמן מסתובבים, אבל זה טוב. בכלל הפסח הזה יוצא הרבה יותר מרוכז, המצב הוא גם כבר שווה בהרבה קבוצות, ומובן לנו איפה אנחנו מסתובבים, מה עלינו לעשות, כאילו שאנחנו ביחד נמצאים באותו מצרים ובאותו מצב פחות או יותר, ואנחנו מתקרבים, מתקרבים לסוף.
שאלה: כשאדם מגיע למצב שהוא נופל לניתוק טוטלי, גם לא רוצה אפילו לבוא, מתנגד, כבר לא יכול להזיז את עצמו, ובכל זאת באים החברים ובכוח הערבות והתחייבות כגוררים אותו והוא כן מגיע פיזית. מה הוא מרוויח ממצב כזה?
שהוא הלך לפי פקודת החברים. קודם כל יש כאן רווח כפול, רווח אחד שהלך איתם מתוך כל מיני חשבונות שלו, רווח שני שנתן להם הזדמנות להשפיע אליו ולבצע פעולה קבוצתית. יש עוד רווחים כלפי הבורא, אך לפחות שניים אלו.
שאלה: פה כתוב "ועל כיוצא בזה צריך אדם להתחזק בתפילה, כי צריכים הצלחה גדולה בדבר הזה." מה נחשב כהצלחה גדולה בתפילה?
עניית התפילה. עוד מעט אנחנו נלמד עליית התפילה, ועניית התפילה, שזה מהזוהר. זאת הצלחה. העלאת מ"ן וקבלת המ"ד זה מה שיש לנו בעבודה שלנו, חוץ מזה יותר לא כלום. זה בהתקשרות שלנו עם המדרגה העליונה שנקראת "בורא".
שאלה: בעולמינו הכול שואף לאיזון, גם האדם רוצה להגיע לאיזה מצב יציב, ואנחנו לא יכולים להישאר במצב הזה, אנחנו כל הזמן נופלים, אם לא מוסיפים מאמץ. איך בכל פעם למצוא, איפה המקום הזה להשקיע בו מאמץ?
המקום להשקיע מאמץ הוא פשוט מאוד, הוא נמצא במרכז הקבוצה איפה שצריך להתגלות הבורא. זה המקום שאתה צריך כל הזמן להסתכל אליו. מרכז הקבוצה, והבורא שצריך להתגלות שם כתוצאה מסכום של כל התכונות, ההתקשרויות של החברים, זה יהיה הבורא, בוא וראה, ולזה להתפלל.
וכלפי זה, כלפי הנקודה הזאת מודדים חושך, אור, שחר, ערב, בוקר, צהריים, עליות וירידות, כל מיני מלחמות ושלום, לא חשוב מה, הכול כלפי הנקודה המרכזית שבקבוצה. שם זה סולם, שם זה היכל ה’, הכול שם.
שאלה: הבורא נותן הכול, הוא נותן לנו תנאים לעשות את התפילה, הוא אפילו מעלה את היד שלי, מה זה מאמצים?
אם הכול עושה הבורא אז מה מועילים המאמצים שלנו?
תלמיד: מה זה "מאמץ"?
הבורא לא צריך את המאמץ שלך, אתה צריך את המאמץ שלך מפני שהוא הופך להיות כלי לגילוי הבורא.
תלמיד: אבל מאיפה הכוחות לעשות מאמצים?
זה שאתה מבקש מהבורא משהו. זה לא שהוא צריך את הבקשה הזאת, ואחרת הוא לא יודע מה לתת, ואחרת הוא לא יודע מה לעשות אתך. אלא שאתה לפי בקשתך, שאתה מפרמט, מסדר את הכלי, אתה יכול לגלות משהו בו, בתוך הכלי.
תלמיד: איך לעשות מאמץ, אם הוא רוצה שאני אתפלל?
עזוב אותו, אני לא רוצה לשמוע עליו, את כל הפילוסופיה שלך עליו זרוק לפח, אני לא רוצה לשמוע איך אתה חושב עליו, זו פילוסופיה, אני לא רוצה על זה לדבר. אני רוצה לדבר עלי, על הקבוצה ולא עליו, למה הוא עושה כך וכך, ואני אעשה כך וכך כלפיו, את הספקולציות האלה אני לא רוצה, זה לא נכון לדבר כך.
תלמיד: אבל אני לא מבין מה אני צריך לעשות.
אתה צריך לבנות כלי לגילוי הבורא, לכן כל מה שאתה עושה זה כדי לגלות את הכלי, זה הכול. והוא לא משתנה ואין לו שום דבר, ואם אתה חושב שהוא אפילו זז במשהו, אפס, כלום, הכול זה בך.
תלמיד: זה הנס, אם זו מחשבה שאני לא יודע מאיפה היא ואיך הכול קורה, אני לא מבין מה קורה כאן.
אתה תדע רק בסוף מה שקורה, בינתיים תעשה בסבלנות מה שאומרים לך לעשות.
תלמיד: תזכיר לי מה אני אמור לעשות.
להתחבר.
תלמיד: לבנות כלי.
כלי, יופי, נזכרת במילה, בדיוק.
שאלה: איך מהשפעה לקבוצה לעבור להשפעה לבורא?
זה היינו הך, אותו דבר. הבורא זה הכולל, עם הקבוצה אני יכול לשחק בכל מיני אופנים כך וכך, הכולל שבקבוצה זה הבורא.
שאלה: מה זה תענוג רוחני?
השפעה, אבל על מנת להשפיע, סתם השפעה זה יכול להיות על מנת לקבל.
שאלה: איך לתת תענוג רוחני כמה שאפשר?
את הכול לשייך לכלים של הזולת, ולשמור את עצמו בלא לקבל מזה כלום. אלא אם כן ליהנות, בגלל שזה כבר נדרש לפי המדרגה מהכוח העליון שאתה גם תהנה, ואז זה נקרא "לקבל על מנת להשפיע".
שאלה: האם אני צריך לצפות שאתפתח רוחנית, אם אני לומד קבלה, או שדווקא זה רצון של האגו שלי?
זה לא חשוב שזה רצון אגואיסטי, אין שום בעיה. אני מתחיל מזה שאני אגואיסט, ואני מפתח את האגו שלי כדי להגיע לדרגת הבורא. מזה מתחילים, מהרצון לקבל הקטן, הגלוי, כמו בתינוק שאין בו כלום חוץ מהרצון הבהמי.
שאלה: הכלי נבנה מתוך תפילה, מתוך צעקה. איך לאחר מכן להמשיך לעבוד נכון? יש קבוצה שהיא אמצעי, אנחנו צריכים להתחבר כדי להידבק בבורא, מתגלה הודיה לבורא על כל מה שהוא נותן, מה הם הצעדים הבאים?
אנחנו כבר דיברנו על כך אלף פעם, אני כל פעם חוזר על זה, ממש כמעט בכל משפט. זה שאני דרך הקבוצה, ממרכז הקבוצה, רוצה להתקשר לבורא, וכל המצבים שלי, כל הפעולות שלי הן לטובת החיבור בקבוצה. ומה שאני עושה, אם אני עושה את זה בצורה נכונה, אני צריך להיות בטוח שזה מגיע לבורא שנמצא במרכז הקבוצה. כך אני כל הזמן פועל, אין חוץ מזה שום דבר. כל היתר זה מזה שאנחנו מצרפים לפעולה הזאת כל מיני מקרים שמתגלים.
שאלה: איך אני עוזר לחבר ששואל שאלה, להרים חשיבות בזמן סעודה, או בסדנה, בכל מיני סיטואציות? במה אני עוזר לחבר?
בזה שאתה תומך בו, אתה רוצה להתכלל עם השאלה שלו, עם החיסרון שלו, אתה משתדל שהחיסרון שלו יהיה יותר חזק, יותר מובלט, אתה רוצה להשתתף יחד בקבלת התשובה, או בעזרה אליו מבחוץ, או בהגברת השאלה שלו יחד עמו. להתכלל בקיצור, גם להתכלל בפנים וגם לעזור מבחוץ, להיות יחד ולידו, אפילו נגדו יכול להיות, לבירור, לסיכום.
תלמיד: יש הבדל בין אם זו סעודה, סדנה, או ישיבת חברים, בסיטואציות שונות?
לא, אני לא כל כך חושב, אני כל הזמן נמצא באותה נטייה. העיקר שאני צריך להשפיל את עצמי כמו אימא כלפי התינוק וכל הזמן לטפל, לטפל בהם כמה שאפשר בכל הקבוצה שלי.
שאלה: אני מרגיש שני קצוות מאוד ברורים בתוך החברה, כאילו מצד אחד יש פה חברים שאומרים "בגלל "פסח", אנחנו באים קודם, לא נוותר על ההזדמנות הזאת", יושבים לפני, עושים הכנה. ומהצד השני, אני מרגיש שיש פה חברים שאומרים "בפסח, אני לא מצליח וקשה לי ההתמודדות", איך כל הדבר הזה אמור לעבוד ביחד?
כנראה שזה צריך לעבוד יחד, כך זה, הבורא מסדר.
תלמיד: נכון, אבל איך זה מתחבר לקבוצה אחת?
אתה רק מבחין בשתי הבחנות עיקריות, יכולות להיות הרבה יותר.
תלמיד: ברור שזה הרבה יותר, אני מדבר על הקצוות. על מה העבודה של שני הקצוות האלה, שהם כאילו מאוד ברורים?
"על כל פשעים תכסה אהבה". לא חשוב עד כמה שאנחנו שונים, אנחנו חייבים להתחבר כדי להרגיש שיחד עם זה, עם כל הדעות הפלורליסטיות האלה, שאנחנו שונים, מנוגדים, אפילו עד למריבות בינינו, זה לא חשוב, אנחנו הולכים יחד לאותה מטרה. המטרה, גדלות המטרה, החיבור של כולם זאת המטרה שהפסגה שלה היא הבורא, הפסגה של החיבור, זה בעצם צריך להיות ברור לכולם ולמעלה מהכול.
תלמיד: בבוקר נתת לנו תרגיל מאוד מיוחד שהיינו צריכים לעשות כמה פעולות כדי לעורר את עצמנו ולהגיע להתעוררות. אמרת שכולנו כבדים ועייפים, שנעיר אחד את השני ונסתכל עם ברק וחיות כל אחד על השני, וכך עשינו בסדנה. אני שואל אותך את השאלה ששאלת אותנו, האם התרגיל הזה היה גשמי או רוחני?
זה תלוי בכם. אם חשבת בזה לחבר את הקבוצה, לרומם אותה ולהרגיש בה איחוד, איחוד זה כבר בורא. איחוד זה כבר זה שמנותק מכל אחד ולכולם יחד, זה כבר בורא. זה רוחני, אפילו נטייה לזה. גם אם עדיין הנטייה הזאת איננה אז היא בדרך. אבל בכל זאת זה תרגיל רוחני, מה פתאום שאתן אותו ככה סתם?
תלמיד: מה יכול לעזור לנו לשמור על זה? בבוקר יצאתי עם אוויר מהתרגיל, והיה ברור שהמלחמה תהיה להחזיק את זה בקבוצה וגם באופן אישי הייתה התמודדות להחזיק את זה. מה אפשר לייצר פה כדי להחזיק כל הזמן את האוויר הזה, את הסירקולציה הזאת, שתחיה בין החברים?
כמו כדור שמחזיקים באוויר כל הזמן. צריכה להיות מסה קריטית של אנשים שכל הזמן חושבת על זה, ואז זה מתפשט בין כולם.
תלמיד: ואם נראה לי שלא כולם רוצים לדחוף את הכדור?
זה לא חשוב. אתה תשתדל לעשות.
שאלה: לגבי הבנה נכונה למושג "מאמצים". יש לנו כזה מצב שאנחנו באים לסעודה, לשיעורים, וכדי להחזיק את המצב הזה צריך להשקיע מאמצים כי בכל פעם מתגלה רצון חדש. אנחנו צריכים לפחות להחזיק במצב הזה. האם זה מספיק או שצריך לחפש משהו חדש?
לחפש כל הזמן.
שאלה: אני רוצה לשאול לגבי הדוגמה שנתת על קבלת בקבוק יין מחבר ולהפוך את פעולת הקבלה הזאת למין פעולה של השפעה. נראה שיש כמה צעדים באמצע שאנחנו יכולים ללמוד מזה איך לבנות יחס נכון. יש חשבון מול החומר, איך זה מתלבש באדם שנותן, לברר מה הוא רוצה, לברר איך אפשר לתת לו את מה שהוא רוצה. איך אנחנו יכולים ללמוד על יחס כזה לכל דבר?
אני לא יכול להגיד כי זה תלוי במה שאתה מרגיש במתנה, איך אדם מביא את זה, מה הוא רוצה בזה. יש ויש. חבר שלנו הביא בקבוק ויסקי ב 1,700 דולר ושתינו אותו יחד עם עוד חבר. זה היה ויסקי טוב. מה אני צריך להגיד עליו, שזה היה ויסקי טוב?
תלמיד: זה משנה מבחינתך אם לא היית שותה ויסקי בכלל? האם זה היה משנה לך משהו ביחס שהיית בונה בנתינה?
לא. אבל לאדם זה חשוב.
תלמיד: ברור. אני יכול להתייחס באותה צורה לשיעור? נניח שאני מקבל משהו, אבל אני אעשה איזה שינוי בתודעה ואני אגיד שאני מקבל משהו אבל זה לא בשבילי.
זה לא חשוב. זה לא מה שאתה אומר ולא אומר, זה הכול תלוי בכלי שלך. מה זה שייך למה שאתה אומר?
תלמיד: התכוונתי לזה שאני אומר בפנים, בהרגשה. איך אני יכול להפוך פעולה שאני מרגיש שאני מקבל, ולהמשיך לגלגל אותה כדי להפוך לפעולה של השפעה? מה נדרש? אני צריך ללמוד איך לעשות תרגיל פסיכולוגי כזה.
זה אתה צריך להרגיש שבזה שאתה נותן אתה מקבל.
תלמיד: אבל זה לא על אותו מישור.
בטח שלא. כי כמה שאתה נותן יותר, אתה מרגיש שאתה מקבל יותר.
תלמיד: אתה קיבלת חומר.
לא קיבלתי חומר, אני מספר לך על הוויסקי.
תלמיד: אני מבין, העברת את זה למימד של יחס, של קשר, של משהו יותר גבוה מחומר. אני בכוונה קורא לזה "חומר". ברור שהוצאת מהחומר הזה את מה שהחבר רוצה והחזרת לו יחס באותו מישור של יחס ולא של חומר, לא של שֵם.
האם אנחנו יכולים לבנות יחס כזה כלפי שיעור, כלפי סעודה, כלפי מפגש? איך אנחנו הופכים את ההרגשה הזאת שאנחנו מקבלים פה משהו?
חשיבות. מה יש כאן עוד? חשיבות. אולי זה עוד לא מיד אבל זה יבוא. תבוא חשיבות וגם היא תבוא ותעלם, תבוא ותעלם עד שתתייצב. חשיבות, שיהיה לך ברור שכל מטרת החיים, מטרת הקיום, מטרת האינסוף שלך, הנצחיות שלך וכל מה שנמצא, נמצא במרכז הקבוצה. פשוט זה מתגלה בצורה כזאת שזה המטמון, זה ההכרחי.
תלמיד: זה קשה.
זה קשה, אני מבין. לא רק קשה אלא זה לא מורגש כמציאותי, כחשוב.
תלמיד: אני מרגיש שאני צריך לבוא פה לעזרת החברים ולעזרתך.
תעזור לנו.
תלמיד: החג הזה מרוב בירורים על הקושי והייאוש והצעקה כולם נכנסו לאיזה ייאוש מהצעקה, וחייבים לבוא לשמחה של חיבור, להכרה של איזה גורל נפלא יש לנו.
ואני רוצה להזמין את כולם היום לפעולת חיבור אצלי בחצר, לפני ההתקפה של הערב. ואני רוצה לשאול אותך מה אתה ממליץ, האם מיד אחרי הסעודה בשעה ארבע, או דווקא בשמונה בערב ולבוא עם זה לסעודה ולשיעור?
אני מפחד שאתם תישנו, כי בריחה ממצרים בכל זאת צריך לברוח, צריכים להיות בוערים, והשיעור צריך להיות באמת משהו. אני מתכוון לפני זה לישון, להשתדל. רב"ש גם ישן. ויש לנו סעודה עוד לפני השיעור, אז אם תהיה עייף ועוד תאכל אז איזה שיעור יהיה.
תלמיד: אז עדיף לעשות בארבע.
אם אתם רוצים כך, בסדר. אני לא יודע מה אתם עושים שם.
תלמיד: גם שרים, גם שותים, גם גדלות החברים, בעיקר שמחה.
טוב, תעשו, לא שאני אומר כן או לא, רק זה צריך להיות עם כיוון שיש עוד סעודה ושיעור. שתהיו רעננים.
שאלה: בעבודה שלנו איתך, בשיעורים, נראה לי שאנחנו יכולים להוסיף הרבה, לשאול שאלות, ולעבוד עם המסר שאתה מעביר לנו.
זה תלוי בכם.
תלמיד: נכון, זה תלוי בנו. אבל מה היית ממליץ לקבוצה, איך אנחנו יכולים לעבוד כקבוצה ביחד איתך בשיעור, בשאלות, במסר שאתה מעביר?
אני מבין שאי אפשר בלי שאלות ובלי תשובות, אבל השאלות והתשובות האלו הן חוזרות כל הזמן, ורצוי קצת למיין אותן, לעבור עליהן, לחשוב עליהן, כי בזמן השיעור כששואלים ומקבלים תשובה, זה לא מקום, זה לא מספיק אולי לעיין בזה ולסדר את הדברים.
לפי האופי שלי, אני יותר רגיל לעבוד עם החומר הכתוב. זה כתוב, זה נמצא לפניך, אתה עובר על זה בקצב שלך, אתה שואל כמה פעמים את השאלה, אתה מבין את התשובה, אם לא מבין, אז אתה חוזר שוב על השאלה, מסובב אותה כך וכך עד שזה משאיר לך רושם. זה מאוד חשוב. אני חס ושלום לא רוצה לבטל שום דבר שאתם עושים, אבל אולי זה בכל זאת חשוב.
ובעניין החברים, דיברנו הרבה על הבחנות, על נקודות חשובות עכשיו בזמן הפסח הזה. יש להביא אותן, להבליט אותן, ולעשות מזה איזה מאמץ קבוצתי בחשיבות הבורא ובביטול אדם לקבוצה, נקודות חשובות כאלה.
שאלה: האם חיבור עם החברים יכול להיות רק בכיוון הרוחני, לא פיזית? האם אפשר אחד בלי שני?
חיבור בין החברים חייב להיות אך ורק מפני שבלי זה אני לא מגיע לבורא, מה לעשות? לכן אני חייב להתקשר איתם.
אם אני נניח לא גבר, אלא אישה. לאישה הרבה יותר קשה להתקשר לחברות, זה פשוט עולם אחר לגמרי של התקשרות. אבל עליה להיות בפעולה חיצונה כמה שאישה כן מסוגלת, להיות בפעולה חיצונה, הדדית, יחד עם כולם כדי לבנות את המקום. מקום שהן מסוגלות לעשות. הן מסוגלות לבנות את החיבור אם בתוכו ישנה קבוצת גברים. נשים סביב זה כן יכולות להתקשר ולתמוך. זה מה שהן צריכות לעשות.
לבד, ללא גברים, הן ממש לא יכולות. רק למען השלישי נשים יכולות להתחבר, למען הילד, למען הגבר, למען הבורא, למען הקבוצה. אישה אם היא תומכת בגברים, אם היא עושה אפילו קצת כמה שמסוגלת לעשות בקבוצה שלה, היא עושה טוב.
שאלה: מתי אפשר לקבל תעונג רוחני?
תענוג רוחני הוא מגיע לאדם מתי שהוא כבר נמצא מחוצה לעצמו. לתענוג הרוחני הזה הוא צריך לפתח כלים נוספים.
אנחנו נולדנו בכלים שהם מרגישים תענוג שמגיע, ואז אין לי שום מאמץ לקבל תענוג וליהנות. לתענוג רוחני, אני צריך לעשות מאמץ גדול כדי להתחיל ליהנות ממנו. נניח שנותנים לך לשתות חומץ ואתה צריך להגיע למצב שזה תענוג. זו עבודה בכלים לקבל על מנת להשפיע. כי כוונה על מנת להשפיע היא הורסת את התענוג, וכאן צריכים לבנות כלים חדשים.
נניח שאני צריך להשתדל להנות למישהו שאני מאוד שונא אותו, וליהנות מזה שאני מהנה לו. זאת אומרת לתאר משהו נגד הטבע, ואז זה נקרא "לקבל על מנת להשפיע". אחרי שאנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל ורוכשים ל''השפיע על מנת להשפיע'', אז מגיע ''לקבל על מנת להשפיע'', זה דבר מאוד גבוה, זה שתי דרגות מאיתנו בביטוי ההשפעה. צמצום, מסך, אור חוזר, כלי דבינה ואחר כך כלי דכתר.
שאלה: האם כדי להתעמק יותר בלימוד אנחנו צריכים לעבוד יותר עם המקורות, עם הטקסטים, עם רב"ש, בעל הסולם?
אני חושב שכן, אתם צריכים בכל זאת. אתם צריכים ללמד את האנושות, אתם המורים של האנושות, של הדור הזה והדור הבא, ולכן טקסטים אוריגינלים חייבים להיות לפניכם. זה לאו דווקא חייב להיות בעברית, אלא בשפה שלכם, אבל זה חייב להיות כך. ולכן צריכים לדאוג שהאינטרנט שלנו יהיה בכל השפות, ולסדר אותו נכון. אנחנו מאוד זקוקים לזה. אני עשיתי הרבה מאוד עבודה על הטקסטים של בעל הסולם, רב"ש ובכלל.
שאלה: קראנו באחד מהמאמרים, שכמשה הגיע לעם ישראל, הוא סיפר להם שצריך לעבוד בעל מנת להשפיע ולא לקבל כלום לעצמם, אז הם מיד נפלו לאהבה עצמית. מה הוא סיפר להם שזה כנראה קידם אותם מאוד?
איפה זה כתוב?
תלמיד: באחד מהמאמרים.
שעבודה צריכה להיות על מנת להשפיע?
תלמיד: כן. ולא לקבל כלום לעצמם. ואז כתוב שמיד הם נפלו לאהבה עצמית. מה זה היה? כשאנחנו בשיעור איתך, אתה מספר לנו ואנחנו עולים דווקא.
אתם בכלל לא מקשיבים. אני גם לא משה.
תלמיד: אבל אולי יש בזה משהו.
באמת שמתגלה מה זה נקרא "על מנת להשפיע", כנגד זה האדם מרגיש שהוא נמצא ברצון לקבל. זה טבעי, זה ברור.
שאלה: פעם נתת דוגמה שהרב"ש נתן לך משימה להעיר חבר ולא הצלחת. ואמרת לו שהייתה חסרה לך אמונה במורה. איך מחזקים אמונה במורה?
תתפלל, זה תרגילים שעושים מלמעלה.
תלמיד: החיבור זה תמיד עבור צד שלישי?
חיבור זה יכול להיות אך ורק עבור הקבוצה או הבורא.
שאלה: לגבי מה שאתה כותב בטוויטר, מה זה האיקו קבליסטי?
בגלל הפסח, יש חופש, זמן פנוי, אז אני כותב.
שאלה: מזה האיקו בכלל, השיר היפני?
זה לא שיר, זה חיבור של שלוש שורות. "באשו" היה שם של מחבר יפני ידוע, פייטן שחי במאה השבע עשרה או אפילו לפני המאה השש עשרה והוא אולי לא היה הראשון, היו עוד האיקו לפני זה, אבל הוא סידר את זה בצורה קלאסית. ממנו והלאה זה נעשה די פופולארי, יש מזה הרבה מתורגם לרוסית ולכל השפות. יש בזה הרבה זרמים וסגנונות.
מה שטוב בזה, שאפשר לדבר בכמה מילים, ובין המילים לתת הרגשה של מצב מסוים. אני אוהב אותם, נראה לי שאני מרגיש אותם. אני חושב שלעת עתה זה יכול לעזור.
אבל זה מאוד מנוגד נגיד לפייטנים היוונים. שם זה ידיעה ברורה, מובנת, הכול חתוך, כאן זה הכול באוויר. אתה חייב להיכנס למצב ואז אתה מבין מה הוא רוצה להגיד, לא במילים. לכן זה יכול לעזור לנו קצת יותר לפתוח את הרגש. עוד מעט יגמרו החגים, יכול להיות שגם זה יגמר. אבל אני ממליץ לקרוא, בגלל שבזה תחפשו את אותו מעמד, אותו מצב שאני משתדל כך למסור.
אני לא יודע איך זה בתרגום ליתר השפות, כי זה מאוד בעייתי להעביר את זה בצורה נכונה. תנסו לקרוא. באינטרנט בטוח יש הרבה על שירים כאלו. זה בדרך כלל שלוש שורות, השורה הראשונה גדולה, האחרונה גדולה ובאמצע קצרה. שבע, חמש, שבע, אבל אם אני כותב את זה ברוסית, אז זה כבר לא [אותו הדבר] אבל זה יפה, זה מעורר.
(סוף השיעור)