שיעור בוקר 08.04.2015- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 243, מאמרי "שלבי הסולם",
מאמר: "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי"
"הכתוב אומר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".
ויש להבין מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וכי לא היו להם יסורים יותר גדולים במצרים. וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היו רק מן העבודה. כמו כן כתוב "וישמע אלקים את נאקתם", משמע, ששמיעת התפלה היתה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.
ונפרש זה על פי דרכינו. הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהן גורמות, שבשבילם יעסקו בתו"מ:
א. בשביל שיהיו לו תענוגי עולם הזה. ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו.
ב. שיהיו לו תענוגי עולם הבא. והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זאת היא סיבה שלו, המחייבתו לקיים תו"מ.
ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול,"
בדרך כלל אנחנו חושבים שלקיים תורה ומצוות לעצמו זה נקרא שהוא עושה, מקיים תורה ומצוות גשמיים. זאת אומרת עושה אילו פעולות וחושב לקבל על זה שכר בעולם הבא או בעולם הזה. אבל יכול להיות שהפירוש הוא אחר, שאני כבר הולך לא סתם כך ללמוד תורה אלא אני הולך ללימוד חכמת הקבלה, לישיבת חברים ולסדנאות ולכל מיני פעולות הפצה, ואני עושה את הכל, רק שאני חושב שעל ידי זה יהיה לי טוב. שאני אבוא לכל מיני מצבים שיהיה לי רווח.
וכך אנחנו צריכים לפזר את הידיעה שלנו לעמך. אנחנו לא צריכים להגיד לעמך שאנחנו רוצים להתחבר ואפילו להגיע לאהבת הזולת ובזה לשכוח מעצמנו. ההפך, על ידי זה אנחנו נגיע לעולם שכולו טוב, לחברה טובה וכן הלאה. זאת אומרת שזה לטובתנו. וקודם כל לטובתנו כאן בעולם הזה, בלי לצאת מהאגו. כי אנחנו רואים שהעולם שלנו מתקדם לצורות מאוד חדשות.
דיברנו על זה לא פעם, שאם לפני מאה שנה אפילו, 95% מהאנשים היו כפריים, היו עובדים רק כדי להאכיל את עצמם, ועוד 5% מהאנשים היו חיים בערים, אז היום זה ההפך, כבר מזמן 5% הם "אנשי האדמה" מה שנקרא, והם מאכילים את כולם ומעבר לזה. היום יש לנו בעיה עם כוח אדם מיותר, שאנחנו לא יודעים מה לעשות עימו. כי בגלל האוטומטיזציה מכל הרובוטיזציה הזאת אנחנו לא צריכים אנשים אפילו במפעלים כמו שהיה קודם. אז בקרוב נניח 10% מהאנשים יעבדו במפעלים למיניהם, ו-5% יעבדו בעבודות האדמה וזהו, מה נעשה עם יתר האנשים?
אנחנו רואים מכאן שאנחנו עומדים ממש במקום שהחברה האנושית צריכה להתהפך, ולא יודעים מה לעשות איתה. אולי להאכיל אותה בסמים ולעורר אותה בכל מיני צורות מעוותות של התנהגות, כך שהיא תתחיל ממש להרוג את עצמה. אין מה לעשות, זו בעיה גדולה מאוד. אנחנו רואים עד כמה שמיליוני אנשים נכנסים לכל מיני מלחמות, מאבק. וזה בכוונה, כי לא יודעים מה לעשות איתם. לכן אנחנו עומדים לפני מהפכה גדולה, האנושות מחפשת פרדיגמה חדשה איך לבנות את עצמה.
אם פעם החידוש היה על ידי מהפכה טכנולוגית בעבודת האדמה, ואחר כך מהפכה טכנולוגית בעבודה במפעלים, היום לא צריכים שום דבר. היום הבעיה היא לא איך נאכיל את בני האדם, הבעיה היא מה לעשות איתם, מה הם יעשו. ומדובר על לפחות 80% מכל אוכלוסיית העולם.
ולכן באה חכמת הקבלה, מתגלה ואומרת "זה בעצם הזמן שלי". צריכים להסביר לבני אדם שרק על ידי חיבור ביניהם אנחנו נגיע למצב שכולם יהיו בחברה שוויונית, ברוגע, בטוב, "על ידי החינוך שלי" אומרת חכמת הקבלה, ואין פתרון אחר. לכן כשאנחנו מדברים כבעלי השיטה היחידים, על איך לפרסם את הדברים האלה בעולם, אנחנו הולכים לפרסם אותם בצורה ישירה, זאת אומרת מה שמתאים למשתמש, לצרכן. קודם כל להסביר לו את האמת, שאנחנו מתקדמים למצב שהעולם לא יחזיק סתם אנשים שנמצאים במשרדים או בעבודות כלשהן, כי זה עולה ביוקר גם מבחינה אקולוגית וגם מבחינת העולם כולו. יותר טוב שישבו בבית ולא יעשו כלום, רק שיחיו בשקט.
אבל בשקט הם לא יכולים לחיות כי הטבע האגואיסטי לא נותן לאדם לשבת בשקט. לכן אנחנו חייבים כאן חינוך חדש, יחסים חדשים בין בני אדם ואת זה מביאה חכמת הקבלה, ואנחנו מביאים אותה, את חכמת הקבלה להמון העם בצורה אגואיסטית. שיהיה לנו טוב, שבצורה כזאת לא נאכל זה את זה, לא נשתכר ולא ניכנס כולנו לסמים, לא נהרוג את עצמנו, אלא ההפך נחיה חיים טובים, במצב שאנחנו מרוויחים. אבל מרוויחים לא אוכל שהוא כמעט בחינם, ולא בגדים וכל מה שאנחנו צריכים כדי להתקיים אלא הרווח הגדול חוץ מהיחסים בינינו זה העולם הבא.
ואנחנו מדברים על הרווחים האלה, אוכל, מין, משפחה ועולם הבא, קשר יפה וטוב בין בני אדם, בצורה אגואיסטית. אנחנו לא צריכים להסביר להם שזה צריך להיות על מנת להשפיע לבורא. אין בורא. ולא על מנת לעלות לדרגה עליונה. אלא קודם כל ממש לפי המשתמש, שזה יביא לנו חיים טובים. כי במצבנו, כשאנחנו רואים ש-80% מהעולם הם אנשים מיותרים, אין לנו ברירה אלא כך לסדר את החברה.
אנחנו גם צריכים קודם כל להשתדל להביא את הידיעה הזאת בכל מיני צורות, בקשר עם חכמת הקבלה, ולא בקשר עם חכמת הקבלה, לאליטות בפוליטיקה, באידיאולוגיה, בכל מיני מובנים. מפני שהם אלה שדוחפים את העולם למלחמות ולצרות על מנת להוריד את התפתחות האוכלוסין וכן הלאה.
לכן כמו שרב"ש אומר כאן, כשאנחנו מגיעים לאנשים אנחנו מסבירים להם, כדאי לנו להתקשר בינינו, להגיע לקשר הטוב. על ידי זה אנחנו נעשה לנו ולילדים שלנו חיים טובים. כי הכל יהיה בשווה, לכולם יהיה הכל, היחסים בין בני האדם יהיו טובים, אנחנו נרגיש סיפוק, ובהחלט אין לנו שום אפשרות אחרת להתקיים, להימלט ממלחמות והשמדה.
"ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו," כך אנחנו צריכים לגשת לעמך, ואז יהיה להם מרץ ורצון לזה. "וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ.
והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן. ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, הוא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג.
ומשום זה כל הדאגות שלו, הן רק על הכמות. פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים. ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות. והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר. אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג.
נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורמת להם לקיים תו"מ, והיא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ."
גם אנחנו צריכים כך לגשת לעם ולהגיד. אלה חוקי הטבע, אין כאן שום דבר שאנחנו צריכים לעשות, כוונות כלשהן על מנת להשפיע נחת רוח לו. מה זה "לו"? כוח עליון, זאת אומרת להלביש עליו איזו אישיות, שהוא המקבל מאיתנו כוונות, רצונות, נטיות שלנו, יחס מיוחד. אלא אנחנו עובדים כאן בתוך מערכת הטבע, אין כאן שום דבר חוץ מזה. ואנחנו רק צריכים לדעת איך להשתמש בכוחות האלה, בחוקים של המערכת שבה אנחנו נמצאים וזהו. לכן זה דבר מטריאליסטי, ריאלי, קרוב לכל אחד, מובן לכל אחד. זאת הגישה.
"כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים.
מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וזה לשונו "יראה דאיהו עיקרא, הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש".
ומפרש שם בהסולם, שיש ג' אופנים ביראת ה':
א. דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.
ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו. אלא יראה שהיא עיקר, היא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. עד כאן לשונו.
נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו"."
זה כבר מגיע לו על ידי המאור המחזיר למוטב, ולא שזה קיים באדם מטעם עצמו, מסיבה עצמית. זאת אומרת כוונה כזאת של השפעה היא כבר לא מהעולם הזה, אלא מגיע כוח עליון, מתלבש בתוך האדם ונותן לאדם יכולת לחשוב כך.
"נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו".
וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף.
אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו. למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו היא אינה אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו. הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה.
נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אם כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.
וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית."
זאת אומרת, אם הוא עושה את זה לעצמו הוא ודאי מחפש את התוצאה, השכר. אם הוא עושה את זה למען הבורא, אז בכל רגע שעושה למענו התוצאה היא במקום. כי הוא עשה למען הבורא, אז מה עוד צריך? ואם רוצה לראות את התוצאה עצמה, סימן שזה לעצמו.
לכן כאן חייב להיות רק יתר דיוק במה שהוא עושה, ולהיות בטוח שהוא עושה לבורא, זה כבר יבוא כתוצאה אחרי שהוא מבטל את עצמו ומוותר על כל סימן של שכר או ידיעה מה שיקרה לו או לא יקרה או בכלל יקרה, כתוצאה מהמעשים שלו. אם הוא מוותר על זה לגמרי, הוא עולה לאמונה למעלה מהדעת, ומנתק את עצמו מכל התוצאות מהיגיעה שלו, ורק אחרי זה, דווקא בדחייה הזאת מעצמו מתגלה לו העולם הרוחני ושם הוא רואה תוצאות מהפעולות שלו.
וודאי שאם נופל מהגישה הזאת למעלה מעצמו, מחוצה לעצמו וקורה שם איזה קלקול קטן ביותר, והוא נעשה קשור לתוצאה, אז מיד נופל.
"נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם." דווקא אותן המחשבות שהוא עובד ועובד לעל מנת להשפיע, דרך הקבוצה, דרך הזולת, הכל להשפעה, מחוצה לו, ללא שום חזרה, ואחר כך מגיע איזה קלקול בכוונה הזאת, בנטייה לעצמו, זה נקרא "קליפה". סתם כך מלכתחילה אין קליפות. קליפות הן כנגד הקדושה, הן נולדות כתוצאה מקלקולים שבקדושה.
"נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.
אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:
א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.
ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.
ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.
נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית."
זאת אומרת, כל ההתנגדות נחשבת אצלנו כהתנגדות, אם היא באה כהפרעה מהיגיעה שלנו לצאת להשפעה, להגיע להשפעה. "קליפה" זה נקרא שבא הכוח האגואיסטי שלנו, שתופס אותנו, מושך אותנו, מושך את האדם למחשבה על עצמו. ואז כשלא מסוגל להיות בכוונה דלהשפיע, אז הכוונה שעכשיו קיבל לעצמו נקראת "קליפה".
כמו שעכשיו בסוף הוא דיבר, שהרגשת הגלות היא לפי עד כמה שאני משתוקק להתעלות לכוונה ולמעשים שיהיו ללא שום חשבון לעצמי. שיעלם הכל מחוצה לי, מה שאני עושה, כל התוצאות מהיגיעה שלי. ואם אני לא מסוגל כך לחשוב, משהו מחזיק אותי מבפנים, מושך אותי חזרה לתוכי, זה פרעה, זה הגלות. לא נותן לי לברוח, לא נותן לי לעשות פעולה שאני עף מחוצה לי.
שאלה: בסוף המאמר רב"ש כותב "אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו," מה זה המצב הזה שמתגלה?
אם אני מרגיש גלות ואם אני עושה המון מאמץ כדי להתעלות מהגלות הזאת. כמו שכתוב שאף אחד לא היה יכול לברוח מהמצרים, כי פרעה מחזיק כך את האדם שאף אחד לא יכול להתעלות מעל זה. זה בכוונה כך נעשה. אנחנו לא צריכים לחשוב כך מראש שאנחנו לא נוכל לצאת. כי אם אנחנו כך נעבוד, אז אף פעם לא נגיע להתפרצות לצאת.
אבל האדם שכל הזמן מחפש דרך קבוצה, דרך הפצה, עושה מאמצים, מגיע מאור המחזיר למוטב. המאור הזה בונה בתוך האדם עוד יכולת להתאמץ ולעשות פעולות על מנת להשפיע כביכול, אבל זה בתוך מצרים. מה זה בתוך מצרים? שהוא עושה פעולות ובאמת על מנת להשפיע והכל, ופתאום מתגלה שחשב על עצמו. והוא לא חשב על עצמו באותו רגע, בטוח שלא, לפי מה שנגלה לו, אבל לאחר מכן זה מתגלה לו פתאום שלא, אתה לא חשבת, אבל אתה לא גילית שיש לך אגו עוד יותר גדול, שכבות עוד יותר פנימיות של הרצון לקבל לעצמו ושם אתה כן מקבל את זה לעצמך. אני אראה לך.
כמה שאנחנו רוצים לעשות פעולות למען אהבה, למען החיבור, למען משהו, אחר כך מתגלה לנו שזה הכל לעצמנו. וזה בדיוק עבודת הפרעה, להראות לנו שככל שנעשה אילו פעולות יפות, טובות, ובאמת באותו רגע שעושים זה הכל במסירות, אני מוכן למות, בסדר, זה כך נראה לך. תראה מה שבפנים. הבפנים זה החשבון האגואיסטי. אבל אני לא עשיתי את זה. נכון, אבל בפנים זה כך.
וכך פרעה לוקח את כל המאמצים שלנו לעצמו. זאת אומרת, האגו שלנו, כל מה שאני רוצה לתת לקדושה, להשפעה, לזולת, לאחרים, בולע, בולע לעצמו. זה נקרא "חיל בלע" אבל "ויקיאנו". שאחר כך הוא מקיא את זה, אני מקבל את זה בחזרה. זאת אומרת זה עזר כנגדו. שהוא בולע את הדברים ואני רואה שלא עשיתי כלום. אז אני ניגש לפעם הבאה, להשפעה עם כלי עוד יותר ריק, עם מצב שאני אף פעם לא עשיתי השפעה, שאני עכשיו פעם ראשונה אולי אוכל לעשות. וזה פרעה מכין לי את ההזדמנות הזאת בגלל שהכל לקח לעצמו. ואז אני עושה בכל הכוח רק כדי לצאת מעצמי. אולי עכשיו אני אעשה את זה, ושוב עשיתי, מיד מתגלה שזה שוב לעצמי ושוב הוא בולע. וכך עד שהוא מתמלא לגמרי, זה נקרא "ד' מאות שנה" ואז מגיע זמן שאני מקבל את זה בחזרה.
כך בצורה כזאת אנחנו מתקדמים. זאת אומרת שהפרעה כאן, אנחנו צריכים להבין, זו מערכת שכוללת שני חלקים ואנחנו חייבים לדעת איך אנחנו עובדים עם שניים. הפרעה מלווה אותנו כל הזמן. הוא עבד נאמן, ממש "מלאך" של הבורא, נמצא בשליטה שלמה של הבורא לכן זה נקרא "בראתי יצר הרע".
שאלה: רב"ש אומר פה "נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית,". יש דבר כזה שנקרא תפילה שהיא לא אמיתית? אם אני כבר מגיע לתפילה, אני מתפלל מכל הנשמה, מה זאת אומרת תפילה לא אמיתית?
נכון. אז מה?
תלמיד: הוא אומר "מטעם שאין לצאת מגלות זו" זאת אומרת התפילה עצמה.
כל פעם שאתה מבקש, מתפלל, צועק, מתפרץ בבּקשה, בתפילה, בתחנונים או אפילו בהודיה, זה הכל אמיתי, כן. לכן זה נקרא "תפילת כל פה", הפה הכי מלוכלך גם מתפלל.
תלמיד: איך אני מגיע למצב שבאמת, הרי שאני מתפלל אני גם לא בטוח שמישהו יכול לעזור לי, אני מתפלל כי אני יודע שאף אחד לא יכול לעזור לי. אז מי יעזור לי, הבורא יעזור לי? זה מצב הכי גרוע שיש.
במצב הכי גרוע שיש אתה דווקא פונה לבורא אם אין לך למי לפנות.
תלמיד: אבל אתה רואה שהוא לא עוזר לך כביכול.
זה לא חשוב, בכל זאת אתה מתפלל.
תלמיד: מה זה נקרא "תפילה אמיתית"?
תפילה אמיתית זה כבר דברים גבוהים מאוד. תפילה אמיתית זה שלעת עתה אני מרגיש שאני מתפלל רק עבור הזולת ואני כביכול לא קיים. זה נקרא "תפילה אמיתית". כל היתר זה תפילה לעצמי.
מה זאת אומרת "לעצמי"? שהבורא הכין לי מצבים רעים, גרועים שאני מאבד משהו, אני סובל ממשהו. הוא עשה לי, כי "אין עוד מלבדו", ואני מתפלל אליו, על מה? שיסיר את זה, שייקח את זה. "תפסיק לעשות לי מה שאתה עושה" כאילו, זאת התפילה, אם אני מתפלל עבור עצמי. זאת תפילה אגואיסטית שמגיעה משנאה לבורא, כי הוא עשה לך את כל הדברים הללו שקורים לך ואתה רוצה להיפטר מהם. אתה מפר את הייחודיות שלו, אולי אתה חושב שזה לא הוא. איך אתה מתפלל אליו אם הוא עשה את זה? מה אתה מבקש ממנו, שלא יעשה? זאת אומרת הוא לא הבורא הטוב, הוא הבורא הרע. ואז אתה מתחיל לחלק אותו לשניים, הא-לוהים הטוב וא-לוהים הרע וכך מתחיל להתבלבל עם מי יש לך עסק.
לכן תפילה אמיתית היא רק תפילה שאדם משתדל לבנות אותה דרך החברים. הקבוצה היא עיגול, כמו עדשה שדרכה אתה יכול לכוון את הראייה שלך, הנטייה שלך לבורא באמת, שזה מחוצה לך. שכל קרן הראייה שלך היא דרך הקבוצה שמכוונת לאינסוף. אינסוף זה שמשם אין חזרה. שאתה הכל שולח לאינסוף.
שאלה: אני רוצה לעשות סימולציה קטנה, אני רוצה להבין מה אתה אומר לי. אני נמצא במצב רע, המצב שלי לא טוב.
כל עוד אתה לא תגיד שהמצב שלך הוא מצב מצוין וטוב ואתה נמצא בגמר התיקון, ואין מצב יותר מיוחד כי אתה נמצא תחת שליטת הבורא האחד יחיד ומיוחד, והטוב ומיטיב ושאין עוד מלבדו, אז לא יכול להיות שאתה נמצא במצב רע, אלא זה המצב האידיאלי. כל עוד אתה לא תרגיש כך, בכל מצב שתהיה, זה לא נקרא "רוחניות".
תלמיד: את זה אני מבין, אתה אומר לי "כשתהיה מקובל, אתה תעשה את העבודה הזאת". זה בסדר.
מה זה שאתה תהיה? שאתה תגיע לזה.
תלמיד: שאני אגיע לזה. אבל עכשיו כרגע אני לא שם, אז מה אני עושה בדיוק?
איזו תפילה זאת, למי אני מתפלל ומה קורה?
אתה מקלל את כולם וזהו, עבור זה שרע לך, האגו שלך לא מתמלא.
תלמיד: באותו מצב שבו אני נמצא, אתה אומר לי תתפלל לחברים שלך. איך אני מגיע למצב שאני אתפלל לחברים שלי כשאני נמצא בצרות?
אתה יכול להמשיך לעשות מה שהאגו שלך מכוון אותך, כך אתה לא מתקדם. אנחנו מסבירים לך, שאם אתה רוצה להתקדם למצב הרוחני, אתה צריך לעשות כאן איזו פעולה שהיא לא לפי הרצון שלך. תתחיל בכל זאת לשייך את עצמך לחברה, להתכלל בה, למרות שאתה לא צריך, אתה לא רוצה, אתה לא מאמין, אתה לא כלום. אבל תתחיל לעשות את זה, למרות שאלה פעולות מלאכותיות כאלה שהן לא לפי הרצון, לא לפי ההבנה ולא לפי המחשבה שלך, ובכלל אין לך שום דבר, אבל אתה עושה אותן, למה? זה נקרא "אמונת חכמים". כי יש לך מורה שאומר לך "תעשה את זה", תעשה אפילו אם אתה לא רוצה, אני יודע שאתה לא רוצה. עוד יותר מלא רוצה או כן רוצה, אין לך בכלל לא בעד ולא נגד, אין כלום, פשוט לא קיים דבר כזה לחשוב על אחרים. תעשה כביכול שכן קיים, תעשה מאמצים.
מה יהיה לך מזה? יבוא המאור המחזיר למוטב. הוא מגיע לאדם למרות שהאדם לא רוצה אלא עושה פעולה מלאכותית. כך הטבע של האור הזה, שהוא מגיע מבחוץ, הוא אור עגול, שלא עובד לפי כמה רצונות טובים או רעים יש לך, מסכים או רשימות, אלא אפילו שאתה עושה פעולות כמו ילד קטן. למה ילד קטן גדל? הוא עושה פעולות של משחק. "משחק" זה נקרא שזה לא אמיתי, ולכן הוא גדל, האור המקיף פועל עליו. זה אותו אור מקיף, ועל כל הבריאה כך נעשה.
בדומם, צומח וחי שם יש נטייה אמיתית, טבעית, של הברואים האלה, שהם משתוקקים להיות גדולים. הם עושים פעולות להיות גדולים, ואז הם גדלים. זה בצמח, בחיה ובבן אדם הקטן כמו החיה. אנחנו צריכים לעשות פעולות בדרגת המדבר, פעולות כאלה שכביכול רוצים. כמו הילד הקטן שרוצה להיות גדול, כך אני האדם עכשיו צריך לעשות פעולות מכוונות להיות גדול. הכוונה לאדם כמו בעולם הזה. אני עושה את זה נגד הרצון שלי. אני עושה את זה בהכרה, בהבנה שכך אני חייב לעשות, למרות שאני לא רוצה. כי על ידי כך אני אגדל, על ידי אותו האור המקיף. כי ההבדל ביני לבין דרגות דומם, צומח וחי שגדלים, שהם עושים את זה בצורה טבעית, אינסטינקטיבית, כי בא להם דחף מהטבע, ואילו אני חייב לפתח את הדחף שלי לבד, בעצמי, על ידי מורה, ספרים. ודאי שמלמדים אותי, זה לא בא אצלי מצד הטבע. אבל אני צריך לתאר לעצמי מה זה נקרא להיות במדרגה יותר גדולה, מה זה נקרא להיות המדבר, כי עכשיו בינתיים אני נמצא בדרגת החי.
לכן יש לנו עכשיו הכרחיות לעסוק במשהו דומה לאדם הרוחני. והאדם הרוחני הוא חושב על הזולת, הוא חושב על הבורא, לא על עצמו בכלל. לכן אנחנו צריכים לעסוק בכך, לשחק. בהתאם לזה יבוא אלינו האור המקיף, אבל כבר בדרגת המדבר, לא כמו שהוא משפיע בדרגת דומם, צומח וחי. ואז אנחנו נגדל, כמו התינוק שגדל. אתה רואה איך המקובלים מספרים לנו על שלבי הגדילה שלנו, אלה גם עיבור, יניקה, מוחין, ג' שנה, ו' שנה, ט' שנה, י"ג שנה ויום אחד, כ' שנה, ע' שנה, כך אנחנו גדלים. זה ממש לפי אותה התבנית, זה ממש אותו דבר.
אם אתה לא רוצה, אל תעשה. אבל אם אתה רוצה לגדול, לא להישאר בדרגת בהמה אלא להגיע לדרגת האדם, הם מלמדים אותך איך לעשות. אלה דברים פשוטים ואל תגיד שאתה לא יכול. אתה הגעת לקבוצה? "בורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר קח לך"1. כל היתר תקבל דרך קשר עם הקבוצה. אני, היינו הבורא, אור אין סוף, משפיע עליך, מגדל אותך, מפתח אותך, במידה שאתה עכשיו לוקח את הקבוצה ועושה כלפיה פעולות מלאכותיות כאילו אתה אדם גדול. כמו שילד משחק כאילו הוא גדול.
לכן בעולם שלנו הכל מסודר לנו לתפארת. ממש. יש לך הכל, מה חסר? יש לפניך ספרים, אתה נמצא בבית שבו הכל מוכן כאן כדי שתתפתח, בקבוצה שמוכנה לתת לך כתף, יש לך מורה ששופך עליך כל מה שאתה צריך. מה עוד? תתחיל מעצמך לעשות פעולות ההכרחיות כדי להיות אדם.
תלמיד: אתה אומר שאני קיבלתי הזדמנות מלמעלה לעשות עבודה רוחנית, רק שאני צריך להבין שזו הזדמנות. זה לא שאני מוכרח לעשות, אלא זו הזדמנות ללכת נגד זה ולעשות, לקחת את המזל, את החיים שלי בידיים. בעצם זה מה שאתה אומר.
אין דבר כזה מוכרח, לכן זה נקרא בחירה חופשית. לא מוכרח. בחירה חופשית זה נקרא שנותנים לאדם תנאים, ולא מחייבים אותו במאה אחוז, אלא בתשעים, אפילו בפחות. בהתחלה מחייבים אותו באחוז אחד, אחר כך בשניים, אחר כך בשלושה.
זאת אומרת, נותנים לאדם חופש. אבל החופש הזה הוא די מוגבל. כי נותנים לך חיים רעים, שאתה תבחר בטוב. אם אתה לא בוחר בטוב, נותנים לך חיים עוד יותר רעים שאתה תבחר בטוב. אם לא, אז עוד יותר רעים, עד שאתה תבחר בטוב, וכך מתקדמים.
איך אתה עושה את זה עם הילד הקטן שהוא שובב ולא רוצה לשמוע? אתה בינתיים אומר לו את זה, אחר כך לא נותן לו את מה שהוא אוהב, אחר כך אתה לוחץ עליו יותר, עד שאתה מרביץ לו. כי אתה חייב שהוא יעשה מה שלטובתו, אחרת איך הוא יתפתח? מה הוא יהיה?
ואנחנו? אין ילדים יותר גרועים מאיתנו, שעשו הכל, ומסבירים את הכל, אבל מה לעשות.
שאלה: אנחנו רוצים להגיע למדרגת האדם, אז אילו פעולות מבצע האדם?
זה כתוב במאמר ה"ערבות". בקשר בינינו אנחנו צריכים להידמות בתכונתנו לתכונת האור במדרגה הראשונה. במקצת להתקשר בינינו, על מנת לבנות מעגל כזה ששם כולם נבלעים, מתמוססים, כמה שאפשר. שבמקום "אני" יהיה "אנחנו", ובמקום "אנחנו" יהיה "אחד". ואז מתחילים להרגיש את הבורא. ושוב, הרגשת הבורא היא באה לא כדי להקל עלינו, "אני מרגיש, אני מגלה", אלא דווקא כדי להקשות עלינו.
כשהוא מתגלה זה להקשות עלינו. אני עכשיו אצטרך לעשות פעולה למעלה מזה שאני מגלה אותו, להסתיר את עצמי ממנו. אז אני אצטרך לבנות מסך. לכן לא לחשוב שגילוי הבורא בא, ו"עכשיו אני יודע, עכשיו זה בסדר גמור". ההיפך, זה מביא לנו עוד קושי, הכבדה, ועכשיו אני צריך לעבוד מעל זה שהוא התגלה. למה התגלה? דווקא התגלה, כדי שעכשיו אני אצטרך לעבוד למעלה מזה, כביכול שלא קיים, כביכול שאני לא יודע, כביכול שאני לא מבין. זו עבודה אחרת לגמרי, הפוכה, אנחנו עוד נגיע.
שאלה: איך קורה הסוויץ הזה שאני פתאום עושה משהו לא לתועלת עצמי, רק לטובת הבורא? יש איזו נקודה קטנה, וגם בנקודה הזאת האור עושה את העבודה, ואני מצפה לאור שיעשה, לכן זה כבר לתועלת עצמי. איפה הנקודה הזאת?
אתה מגדל אותה על ידי המאור, מתוך כך שאתה נכלל עם החברים. האור מגיע רק על הקשר שלך עם החברים. ואז על ידי המאמץ להיות איתם בלב ובנפש, אתה מעורר, אתה חושב כל הזמן על המאור, איך אני אשתזף, כדי שישפיע עלי יותר טוב, כי אני רוצה להתעלות מעל המצב האגואיסטי. וכך זה מגיע אלי שאני מאבד את עצמי בהם, רוצה לאבד את עצמי בהם, מבקש ממנו שיעשה את זה. הפנייה שלי לאור כבר הופכת יותר מטרתית, יותר הכרתית.
תלמיד: אבל עדיין לתועלת עצמי אני מבקש אותו, אני עדיין רוצה שיהיה לי טוב.
לא, אני רוצה להיות למעלה מקבלה, בהשפעה. אם אני מבקש את ההשפעה, אז בתוך פעולת ההשפעה, בתוך כוח ההשפעה שאני מבקש, יש שם מדרגות, הרבה מדרגות. ודאי שאני מתפלל, אז אני מתפלל, אבל אני מתפלל עבור הזולת, ושם אנחנו כבר מתחילים לראות מה זה נקרא להתפלל עבור הזולת.
הזולת הזה הוא מביא לי המון עביות. כל העביות הגדולה שיש לנו בעולם הרוחני, דרגות, עולמות, עביות איומה, עצומה, שם זה היצר הרע, שם זה הרצון לקבל ממש. כאן, אצלנו, אלה בהמות. כלום. כמו שאתה רואה על איזו חיה, כמו שהיא נמצאת בגן חיות, היא אוכלת, ישנה, מתרבה וזהו. אותו דבר אנחנו. כל הרצונות האגואיסטים שלנו הם בעולם הרוחני. שם הם מתפתחים. דווקא כשאתה רוצה להשפיע, מגיעות לך ההפרעות האמיתיות.
תלמיד: למה אני רוצה להשפיע?
למה אתה רוצה להשפיע? מפני שאם אתה מגיע לקבוצה, לפתח את הרשימו שלך, את הנקודה שבלב, אז אתה מתחיל להשתוקק לכך. יש לך נטייה לכך. לכן אתה רוצה להשפיע. מה זאת אומרת "אתה"? זה לא אתה, זה הרשימו שבך. אלא איפה אתה? אתה רק באותן כמה מהפעולות שאתה יכול לבצע עם הקבוצה, בחיבור, בזה אתה חופשי. אבל לא ברצון שלך, בנטייה שלך לרוחניות, בזה אתה לא חופשי.
כשאתם יושבים כאן, ומשתוקקים למשהו רוחני, ואני לא יודע איך אתם מתארים זאת לעצמכם, אף אחד מכם לא נמצא כאן בגלל שהוא בחר. אף אחד. ולכל אחד הרשימו עובד על איזה שלב בדרך, ואחר כך נעלם. או שהאדם באמת ממשיך הלאה. זה תלוי בגובה הנשמה, זה לא תלוי בנו.
(סוף השיעור)
-
"הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר, את זה קח לך". (רש"י, דברים ל')↩