שיעור- 27.09.15 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", "אגרות", אגרת ל"ו
כל החגים ומועדי ישראל מציינים לנו, מסמלים לנו, מסבירים לנו מצבים מיוחדים ברוחניות שעובר האדם בדרך כשהוא רוצה להשיג את הבורא. כך הוא מרגיש. כל חג הוא כנגד גילוי הדין, גילוי הרחמים, גילוי הדרישה לתורה, קבלת התורה, כנגד תיקונים מיוחדים בשמאל, בימין, חיבוק כנגד גמר התיקון, יציאה מחומריות לרוחניות. כל חג, כל מועד הוא כאבן דרך. זאת אומרת כל החגים והמועדים הם כאבני דרך מיוחדים שמסמלים לנו תחנות שאדם עובר.
לכן כדאי לנו להתאמץ להבין את חג סוכות, כי באמת כמו שאומר לנו כאן רב"ש, "ותשובתי הכללית היא, שחג הסוכות מתרץ על כל השאלות אפילו הקשות ביותר והגרועים ביותר.".
"חג הסוכות מתרץ על כל השאלות אפילו הקשות ביותר והגרועים ביותר. כי ידוע שענין סוכה הוא בחינת צילא דמהימנותא," צל האמונה. "ומצד הדין צריך "צלתה מרובה מחמתה". כי לפי החוק הצל בסוכה צריך להיות הרבה יותר מהאור שבתוך סוכה.
"וזה ידוע, שחמה מרומז לבחינת ידיעה, ולבנה מרומזת לבחינת אמונה. והוא על דרך שאמרו חז"ל, "ישראל מונין ללבנה, ואומות העולם מונין לחמה". זאת אומרת מי שנמשך או לצל, לכיסוי האגו שלו ולעבודה מעליו, או לידיעה, למלא את כל מה שהרצון שלו דורש הוא נקרא או ישר א-ל, או אומות העולם. אומות העולם זאת אומרת כל הרצונות האגואיסטים שיש בנו. "היינו, שבכל פעם שרואין שיש בחינת חמה, ושהוא מרובה מצילתה, אזי צריכים לכסות יותר, בכדי שצלתה יהיה יותר מרובה.
ואם האדם בעל זוכה, ואין הוא מוסיף מעצמו בחינת צל, אז מהשמים מרחמים עליו ומכסים את החמה עבורו. ואז האדם נעשה ברוגז, היות שהאדם מבין אחרת." כי הוא מתחיל לראות שהחיים לא כל כך הולכים, וזה בכוונה. זאת אומרת זה שאנחנו לא מצליחים בחיים הבורגניים, הגשמיים, זה כדי לקרב אותנו לתכלית. הבורא מכסה את החמה ואנחנו לא מרוצים. "האדם לפי שכלו, אם יש לו בחינת חמה אזי רוצה שיוסיפו לו בחינת חמה, אבל "לא מחשבותי מחשבותיכם", ומוסיפים לו בחינת צל.
ואם האדם מתגבר על הצל נותנים לו בחינת חמה." אם הוא מסכים שיהיה בצל, זאת אומרת אם הוא ילך נגד האגו שלו לקשר עם הזולת, לצאת מעצמו ולהתעלות מעל האגו שלו, אז מוספים לו בחינת חמה, כי יש לו כבר כלי דחסדים, אור חוזר, ואז אפשר להוסיף לו בחינת ידיעה כדי שיכנס לתוך אמונה, כדי שאור חכמה יכנס בתוך אור החסדים. "ואז האדם צריך להוסיף בחינת צל." ושוב מוסיפים לו חמה. וכך כל פעם, זאת אומרת מצד האדם צריכים להוסיף כל פעם את הצל, ומצד הבורא כל הזמן הוא מוסיף חמה. אבל אם האדם לא מוסיף צל, אז הבורא עושה במקומו צל ואז האדם מרגיש שהוא נמצא בחיים רעים. "ואם אינו מוסיף, אזי מוסיפים לו בחינת צל מהשמים, וחוזר חלילה. עד שזוכה לדביקות לנצחיות." בסוכות אפשר לברר ממש את כל העבודות שלנו.
שאלה: איך מוסיפים צל?
צל נקרא שאני מעדיף התקדמות רוחניות על פני התקדמות גשמית, מעל ההכרחיות, זה קודם כל, ובמיוחד איפה שאני משקיע כוחות, או בחיים הגשמיים, בשירות לעצמי, או שאני מסתפק במה שצריך להיות בצורה נורמאלית. הכרחיות זה לא יגונה ולא ישובח, זה צריך להיות. אבל מעבר לזה אני משקיע רק במקום שצריך להביא לי הצלחה רוחנית, זה נקרא חיבור או קבוצה, זה בניית הכלי.
זאת אומרת בניית הסוכה זה בעצם בניית הקבוצה, בניית הכלי, בניית יחס כזה שמעל האגו שלי שבו הייתי רוצה לקבל גילויים, ידיעות, אושר, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד מושכלות, גילויים רוחניים, אני מסתיר את הכל, ובמקום זה רוצה לעבוד בהשפעה. איפה זה מתבטא? בהשפעה לזולת, לחברים, כשאני מחזק את הקבוצה ועובד בערבות. אם אני עושה כך, אני בונה את הכלי, אני בונה את הסכך, את סוכה.
לָמה הסכך הוא מִפסולת, גורן ויקב? כי אלה דברים שאין בהם שום חשיבות, זה נקרא "מצוות שאדם דש בעקביו". הרי מה זה פסולת, פסולת זה משהו שאנחנו הולכים עליו, משהו שאין בו שום תועלת. מה נשאר אחרי שמוצאים את המיץ מהענבים? שום דבר, קוראים לזה זגים. אין מה לעשות עם זה. היום עוד עושים מזה וודקה, כל מיני דברים, אבל בעצם אין מה לעשות עם זה.
אותו דבר פסולת מגורן, מקליפת חיטים, היום עושים מזה כל מיני תוספות ואומרים שזה מאוד בריא, אבל בעצם אין בזה שום תועלת, מורידים אותם. לכן פסולת, גורן ויקב זה נקרא פסולת מאוכל ופסולת מיין, כי אנחנו ממש ניזונים מלחם ויין. בעבר הם היו אבות המזון, כי קמח היה אפשר לשמור הרבה זמן, וגם יין היה אפשר לשמור הרבה זמן, מזה האדם חי.
לכן אם במקום הדברים החשובים אתה לוקח דווקא דברים שלא חשובים לך, דברים שמהם הרצון לקבל לא נהנה אלא הרצון להשפיע, ואתה מעלה אותם למעלה מכל התועלת האגואיסטית שלך, זה נקרא שאתה בונה סכך. כי אם אתה רוצה לכסות את עצמך, ולהיות דווקא בערכים שבנויים מדברים שלא חשובים לאגו שלך, זה נקרא שאתה בונה צל. במילים פשוטות אתה בעצם משתמש בכלים דהשפעה, בתכונת ההשפעה, בתכונת הבינה, באור דחסדים. זה עניין הסכך.
לכן אם אדם מוסיף סכך מעצמו, הבורא מוסיף לו חמה. זאת אומרת אם אדם מפתח אור חסדים, נותנים לו אור חכמה שמתלבש באור חסדים, ואז יש לו גילוי הבורא, דבקות עימו, וזה נקרא שהשיג איזו מדרגה. אם על החמה שגילו לו הוא מוסיף שוב סכך, שוב צל, אז שוב מוסיפים לו חמה. זאת אומרת הוא שוב מוסיף אור חסדים, ושוב מוסיפים לו אור חכמה בתוך אור חסדים, ואז יש לו מדרגה עוד יותר גבוהה, וכך הולך כל פעם.
אבל אם הוא לא מוסיף צל, לא מוסיף אור חסדים, אז הבורא מוסיף אור חסדים כדי שהאדם לא יתחיל לקבל רוחניות בעל מנת לקבל. אבל אז האדם נעצר, הוא נמצא בחושך כי ההסתרה לא באה ממנו בזה שהוא מסתיר מעצמו את החמה על ידי הסכך, על ידי החסדים, אלא שמסתירים מלמעלה, ואז הוא מרגיש שבאה הסתרה, בא חושך.
מתי בא חושך עלינו? כשאנחנו לא מפתחים בזמן את ההסתרה. לכן אנחנו צריכים ללמוד שאנחנו מפגרים בחיבור בינינו כדי שכל פעם נוסיף הסתרה.
"אבל צריכים להתאמץ בהתאמצות יתירה לקבל את הצל, ולאמור שזה צל קדוש, שכל הצל הזה בא משמים ולא מהסטרא אחרא, שנתנו לו זה בכדי שיהיה לו מקום לקבל על עצמו את האמונה, ואז זה נקרא צילא דמהמנותא, וזה קדוש. ועל דרך "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בה, ופושעים" וכו'." יכשלו בהם.
וזה ענין שעושין את הסכך מפסולת גורן ויקב, שפירש אאמו"ר זצ"ל, שגורן מלשון "גר אנוכי" ויקב מלשון "ונוקב שם ה'". ולפרש דברי קדשו ז"ל הוא כנ"ל, שענין סכך הוא בחינת צילא דמהימנותא, הנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהוא בהפכיות להדעת. שהדעת מביאתו לידי פסולת ולידי גורן ולידי יקב.
היינו מצד הדעת, כפי שהעינים הגשמיים רואים יש מקום לפסולת גורן ויקב. ומזה בעצמה הוא עושה צל, ויושב תחתיה." לא שיש קודש בפסולת הזאת, אלא לבנות ממנה סכך, כיסוי, זה קודש. זאת אומרת להפוך את הדברים שלא חשובים לנו מפני שהם השפעה, אהבת הזולת, ולהעלות אותם לגובה של הערכים החשובים, זו עבודת קודש. "היינו שעושה לעצמו ישיבה מכל אלו הדברים הנמוכים והגרועים ביותר," שכך נראים לרצון לקבל שלו, "ומקיים על ידי הפסולת מצות סוכה." כי דווקא בתוכם הוא מוכן לחיות, תחת הסכך.
ועיקר שיש לו שמחה ממצוה זה, כי אמונה למעלה מהדעת נקראת "שמחה של מצוה". נמצא שכל הקושיות והשאלות שישנם במציאות בעולם הם מתתקנים בסוכה, היינו כי בלעדיהם אי אפשר לעשות בחינת סכך.
ועל זה צריך האדם להיות אורח טוב ולומר, "כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי". שהאדם צריך לומר בפה, שכל מה שמתרחש בעולם, היינו שיהיו אנשים שיסבלו ויקבלו רע חס ושלום, כדי שאני אוכל לקבל טוב, היינו לקיים בחינת אמונה. אפילו שאני רואה את הרע הנמצא אצל אנשים, הוא בכדי שיהיה לו מקום לקבל את עול מלכות שמים.
וזה עוד יותר לומר, שאחרים יסבלו רע רק בכדי שיהיה לי מקום לקבל. ואמת שקשה להגיד כך, אלא דווקא אם האדם עובד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, נמצא שהוא בעצמו אינו עולה בשם רק הכל לשם השם. ואז, אם אין האדם באמצע, יכולים לומר הכל כי זה שאומר "לא טרח בעל הבית אלא בשבילי", היינו כדי שאוכל להמשיך בעבודת האמונה, וכל זה הוא רק בשביל ה' ולא בשביל עצמו.
כי בזמן שהאדם דואג עבור הנאות, אז קשה לרמאות את עצמו, ולומר שכל העולם לא נברא אלא בשבילו. אבל בזמן שהאדם דואג לתועלת ה', אזי לא קשה כל כך להאמין מטעם כי האנוכיות אינו עולה בשם.
היוצא מכל הנ"ל, שענין הסכך המכונה צל נעשה דווקא מפסולת גורן ויקב, כנ"ל. וזה ענין מה שאנו אומרים בתפילה שבתוך הסוכה, "ולחסות מזרם וממטר", היינו שהאמונה מציל את האדם מכל המזיקים. כי ענין מזיקים הוא ענין מחשבות זרות ודיעות זרות, והאמונה נבנית דווקא על פסולת כנ"ל, ורק באופן כזה הוא החסיה מזרם וממטר, אחרת האדם נמשך עם זרם העולם.
וענין מטר הוא דבר המחיה את האדמה, כי אנשים שהם מבחינת הדומם הם אינם ניזונים, אלא מבחינת הדעת, ורק הדעת יחיה אותם. ובמקום שאין הדעת מגיע, הם אינם מסוגלים להחזיק מעמד. והדעת הזה משאיר אלה אנשים בבחינת הדומם.
מה שאם כן מי שרוצה להיות בבחינת צומח, אסור לו לקבל את הדעת הזה לסמיכה. כי המטר הזה אינו מסוגלת למי שרוצה ללכת בדרך האמת. ואם האדם נכשל, ולוקח לעצמו איזה סמיכה מהדעת הזה, תיכף הוא מקבל ירידה ונפילה לשאול תחתיות."
איך אנחנו הולכים למעלה מהדעת?
כשמקבלים דעת, איך אנחנו הולכים לפי זה למעלה מהדעת. בְמה אנחנו רואים שקיבלנו דעת ואיך אנחנו צריכים להגיב על זה נכון?
מה הביטוי למעלה מהדעת, פרקטית?
אם אני הולך לפי דעתי, זה ברור. אם אני הולך לפי דעתי נגד הקבוצה זה נקרא שיש לי יצר הרע. אבל אם אני מתגבר עליו והולך נגד דעתי, דווקא כשיש לי משהו שמתנגד לחיבור בקבוצה אני הולך אחרי דעת הקבוצה, משתתף ומוסיף ועובד בערבות, משקיע בחברים שיתקדמו ודוחף אותם קדימה למרות שאני לא רוצה, ולא רק שאין לי לזה שום עניין אלא ההיפך, זה נקרא שאני נמצא למעלה מדעתי, למעל מהדעת.
איך אני בודק את גודל למעלה מהדעת שלי, איך אני מודד את זה?
איך אנחנו יכולים לשלב את הציור ללכת למעלה מהדעת כלפי החברה עם הדברים שקראנו באיגרת, שהבורא מוסיף צל וחמה, ואנחנו מתקדמים על ידי זה שמוסיפים צל והוא מוסיף חמה, ושוב מוסיפים צל והוא חמה. איך זה משתלב בעבודה שלנו בקבוצה?
איפה הסוכה, איפה אני היושב בסוכה, איפה צילתה וחמתה, צל, סכך ואור, איפה זה בתוך הדעת ולמעלה מהדעת, פסולת, קודש?
(סוף השיעור)