שיעור בוקר 17.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 24.01.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/cYldXTue?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א',  מאמר

"מהו, שהארץ לא הוציאה פירות מטרם שנברא האדם, בעבודה"

שמענו את המאמר, "מהו, שהארץ לא הוציאה פירות מטרם שנברא אדם, בעבודה". משלבי הסולם, כרך א', דף קל"ב. למדנו שהאדם ההולך, עושה זאת על שתי רגליים במצבים מתחלפים, באופן תמידי ובלתי פוסק. וכשזורקים אותו ממצב למצב הוא צריך פשוט לשמור על כיוון המטרה, ולקבל זאת בכל פעם כאפשרות לעדכון המצפן. ואם הוא מרגיש שהוא לא משתנה, כלומר, לא נותנים לו מלמעלה קושיות, נפילות, אכזבות, מחשבות זרות, מצב רוח רע, בלבולים, משיכה לכל מיני תענוגים, סימן שהוא נמצא במצב דומם, מצב שחייב לגרום לו דאגה ושאלה למה כך מתייחסים אליו מלמעלה. יכול להיות שזה מפני שלא הכין עצמו לקבל שינויים והוא עדיין לא מוכן, ולכן עליו ממש לטפל בעצמו, להצטייד בכוח הקבוצה, בכוח התורה, בכוח הלימוד, בהתמדה, ואז יבואו ההפרעות שעל פניהם הוא תמיד יתקן את הכיוון שלו כלפי המטרה ויתקרב אליה.

ולמטרה מתקרבים רק בכוח האמונה. מהו כוח האמונה? כתוב, "שידוע, שמלכות נקראת בחינת אמונה. ולזכות לבחינת אמונה, צריכים מקודם לצאת מבחינת בהמה, הנקראת אהבה עצמית, כנ"ל, "שרוח הבהמה יורדת למטה", שענין "מטה" פירושו, למטה בחשיבות, שהיא בחינת בהמה, שרק לתועלת עצמה יש יכולת לעבוד." אם אדם עובד רק לתועלת עצמו ונקרא "בהמה", עדיין אין לו אמונה ועליו להתרומם למעלה ממצב הבהמה. שלא יחשוב על עצמו, ואז תהיה לו "בחינת אמונה", זאת אומרת, אמונה היא לא הרגשה, מחשבה, או תכונה דמיונית כלשהי שיכולה להיות באדם בזמן הסתר פנים, בזמן שהוא בהמה. אלא "ובזמן שהנברא עוד נמצא תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, הוא יכול לקבל רק אמונה חלקית. זאת אומרת שיש לו ירידות ועליות. שבזמן הירידה נאבד לו כח האמונה," אנחנו חושבים הפוך, אני צריך את כוח "האמונה" בזמן שאני בירידה ושרוי בחושך, כשאין לי אור, אין לי אחיזה בעליון, ברוחניות, אז אני צריך את הכוח הזה שיעזור לי, שיחזיק אותי. והוא אומר "לא", זה לא כמו שאנחנו חושבים.

אמונה על פי קבלה זה משהו אחר. בזמן שאני מקבל ירידה, זאת אומרת נאבד לי הקשר עם העליון, עם הרוחניות, זה נקרא שנאבדה לי האמונה "היות שענין ירידה בא לו מאיזה פגם. וכל הפגמים באים להנברא, בזמן שהוא שקוע באהבה עצמית. לכן יש תיקון להנברא, בכדי שלא יפגום בהמלך, נאבדת לו אז את האמונה במציאות המלך," משמע, הרגשת הבורא ואמונה הן אותו דבר. זה לא כמו שאנחנו חושבים בעולם הזה, אין לי את הרגשת הבורא ואני יכול להאמין שהוא קיים, זו לא אמונה אלה סתם דיבורים שאין להם שום הצדקה ושום כוח העומד מאחוריהם. אם אני לא מחזיק את הבורא בי, לא מרגיש אותו, הוא פשוט לא קיים בשבילי, אני לא אוכל לעשות שום דבר נגד המציאות הזאת. ההיפך, הרגשת האלוקות, הרגשת הבורא, בחושים שלי בתוך תוכי, נותנת לי כוח שנקרא "אמונה", שאוכל להתמודד נגד היצר הרע שלי, ולהפוך אותו באמת לאט לאט על ידי טיפולים, תיקונים לעל מנת להשפיע.

זאת אומרת, אמונה היא כוח שאדם מקבל כתוצאה מהרגשת הבורא. לא לחכות שכוח כזה יבוא בזמן שנמצאים בחושך. אין מצב שיכולה להיות הסתרה וביחד איתה כוח לעבוד נגד הרצון לקבל. גילוי הבורא, האמונה בו, הרגשתו, כוח לעבוד נגד הרצון לקבל, מעבר למחסום, ברוחניות, כל הדברים האלה הם אותו דבר. לכן אין לאדם לצפות שהוא יהיה שונה במשהו לפני שהוא עובר מחסום. זה לא כמו שחושב עמך "עכשיו אין לי כלום ואני צריך להיות באמונה". מכאן עולה שאלה, אז מה נקרא אור חסדים בלי אור חכמה? כשבחושך, כאילו יש לאדם יכולת להחזיק את עצמו זה נקרא "אור חסדים". זו אותה התגלות והרגשת האלוקות רק במידה שהיא נותנת לי אפשרות להחזיק מעל הרצון לקבל שלי. את הרצון לקבל אני מחזיק תחתיי, שולט עליו. שוב, מכוח מה? מכוח הרגשת האלוקות. אי אפשר לעשות שום דבר לפני שהבורא מתגלה. זה מה שהוא כותב כאן במאמר שלנו, בדף קל"ז.

תלמיד: עד שאדם עובר מחסום, האם התחליף לאמונה זו בעצם קבוצה?

קבוצה היא לא תחליף לאמונה. גם לאחר המחסום יש עבודה עם קבוצה מסוימת, אומנם לא כמו לפני, אבל בהחלט הכוח שהוא יכול לרכוש, זאת אומרת, מחשבות נכונות, חדשות, הגברת המחשבות הטובות, כל הדרך שלו לפני היא בכוח הקבוצה.

תלמיד: בתקופת ההסתרה יש אפשרות לבחור, אחר כך אין, מהבחינה הזאת לא צריך לבקש התגלות. אבל בלי התגלות אין יכולת לעבוד. כוח האמונה הוא רק בהתגלות.

אז למה זה נקרא אמונה ולא ידיעה או משהו אחר? אם אני מבקש התגלות האלוקות רק כדי להיות שולט על הרצון לקבל שלי, על הטבע שלי, זה נקרא שאני מבקש ממנו כוח אמונה.

תלמיד: מה הוא מושג האמונה החלקית לפני המחסום?

לפני מחסום יש לו אמונה חלקית, זאת אומרת מעין הארה הנותנת לו ביטחון בכך שבאמת יש משהו במה שכתוב בספרים האלה. זו בכל זאת הרגשה, לא סתם שמעתי ממישהו ולפי זה אני הולך. אז זה בכלל לא נקרא שאני עובד עם השכל שלי.

תלמיד: איך דרגת הדומם הופכת אחר כך לצומח?

אם אדם לא משתנה זה נקרא דרגת "דומם". מה זאת אומרת לא משתנה? מה ההבדל בין משתנה ללא משתנה? שעושה אלף ואחד מעשים בדקה, מסתובב ועושה, הוא עושה לך במטבח עבודות כמו שאתה רוצה, הוא מחזיק לך את כל בני ברוך פרפקט, אחד. אם הוא לא מכניס לזה כוונה הוא נשאר דומם, הוא לא מתפתח. מישהו אחר עושה קצת עבודה, מה שצריך, כמו שהחברה מתחלקת בנטל שווה לכל אחד, אבל מכניס לזה עוד ועוד כל מיני מחשבות, וכוונות, ויחסים, הכול לפי היחס שלו שרוכב על המעשה, כי אי אפשר בלי מעשה. מעשה חייב להיות, הכול בא מהאדמה, מהדומם, אבל ככל שהוא מוסיף על פני המעשה, לפי זה הוא גדל.

זה כבר הבדל בין אבן לצומח. ובהתאם לאיזו מחשבה, כוונה הוא מכניס, אז כבר בהתאם לזה הוא או צומח, או חי, או מדבר. זה כבר הבדל בכוונה. אבל בכל זאת כבר יש לו אילו כוונות, איזה מין מחשבות פנימיות, מאבק, ימין שמאל, כל מיני דחפים, הוא כבר חי לא מזה שהוא סתם קיים, בא ללמוד "ברוך ה'", טבלאות, שרטוטים, כל מיני דברים.

זה מה שעניתי אתמול במכתב למישהו ששאל אותי אם הוא יכול ללמד שם באמריקה בשמנו. אז אמרתי לו, שההבדל בינך לבינינו יכול להיות בזה שאתה יודע את החומר טוב מאוד, לא פחות אולי מאיתנו, זה לא חשוב לי, אבל מה המסר שאתה מוסר ואיזה דבר אתה מלמד אותם? האם אתה מלמד אותם להיות בדרך ולא לרכוש סתם חכמות וכל מיני דברים שאחרי כמה שנים הם יהיו אלופים במה שכתוב, יודעים בעל פה כמו שלומדים גמרא. הם ידעו בעל פה תלמוד עשר הספירות, תעשה להם בחינות, ותראה שהם ממש שולטים, בכל דף, הם יודעים איפה כתוב משהו, אבל משהו יותר פנימי אתה מעביר להם? אתה רוצה את זה? אם אתה רוצה את זה אתה חייב קבוצה, אתה חייב התפתחות, אתה חייב שינויים. יש לך את זה? אתה משתוקק לזה?

תלמיד: זה חומר הדלק?

חומר הדלק שלו? הוא בעצמו אוהב חכמה, אבל זאת דוגמה, הוא בן אדם קצת משונה אז דווקא אין לי מה להגיד על כך שזה הבדל בין דומם לחי. צומח, או חי, או מדבר, זה כבר עניין אחר, זה כבר בירורים.

תלמיד: מאיפה בא לדומם חיסרון להיות הצומח?

לא, מדומם לצומח יש הבדל, אלה שני העולמות. כדי להיות צומח אתה צריך כבר נקודה שבלב. אם לא נותנים נקודה שבלב, בינה, שהיא מתחילה להתפתח בתוך האדם, בתוך האדמה, בתוך הדומם, אז לא יצא שום דבר. מים זה בינה, זה מביא חיים. בלי זה לא יהיה שום דבר, ודאי. 

אז לא דורשים סתם מאדם מהרחוב "למה אתה בהמה", אז לך לאומן שעשני. אליו אתה לא יכול לבוא בטענה. רק למי שיש נקודה שבלב, צריך לבוא אליו ולעזור לו, להראות לו שיש שיטה איך לפתח את הנקודה. זה סך הכול. אבל לכל אחד ואחד יש גם שוני במידה ובקצב ההתפתחות, זה הכול.

תלמיד: איך בקבוצה אפשר לפתח רצון לכוח אמונה?

רצון לכוח האמונה, גם ליחיד וגם לקבוצה אפשר לפתח רק מהכרחיות, שאם לא יהיה לי כוח אמונה, זאת אומרת הרגשת האלוהות, אני לא אוכל בכלל לשלוט בטבע שלי בעצמי. אז אני תמיד רק אסתכל על עצמי ואני אראה על עצמי עד כמה אני פשוט נזרק כל פעם לפי הרצונות, לפי הדחפים שיש בי ואני לא אוכל לעשות איתם שום דבר. 

נותנים לפעמים לאדם כאלו דוגמאות. הוא יודע שעכשיו הוא הולך לעשות דברים רעים ואין לו שום אפשרות להימנע מזה. עוד לא הרגשת את זה? לא. בסדר, אתה תרגיש. אם תתפתח הלאה, תרגיש את כל הדברים, אל תדאג. למה נותנים לנו את זה? כדי ללמד אותנו שאנחנו בעצמנו, מתוכנו, אף פעם לא נוכל להוציא כוחות להתמודד עם עצמנו, אלא רק עם הכוח החיצון.

הכוח החיצון הזה הוא באמת כדי להתמודד עם הרצון לקבל, לא לתת לו איזשהו חשבון ש"כדאי לי לא לעשות את זה אחרת אני אקבל מכות, כדאי לי במקום הזה להרוויח במשהו יותר", לא חשבון כזה, שבזה כל החינוך שלנו, כך אומרים, "למה לך את זה, תעשה כך, יהיה לך יותר טוב, אל תהיה כך, יהיה לך כך". 

ככה אנחנו מלמדים את עצמנו ואת הילדים ואת כל העולם. "כדאי לי להיות יותר טוב, יותר אדיב, אל תזיק לחבריך, ושהם לא יזיקו לך, נעשה שולם בעולם". כל מיני דברים כאלה. למה העולם צריך שלום? העולם צריך מלחמה. מה השלום הזה עושה אם הוא מביא לבהמיות? אבל ככה אנחנו מלמדים כי אין לנו ברירה, במסגרת העולם הזה אתה רק יכול לתת במקום תמורה בהמית אחת, תמורה בהמית אחרת.

מה שאין כן אם אתה רוצה להיות מעל הבהמיות, אתה צריך בהחלט להיכנס להרגשת האלוהות. רק אם אתה מרגיש את האלוהות שיש בך, ומה זה מרגיש? שיש בך את הכוח שלו, אתה יכול במידה שיש לך את הכוח הזה, לשלוט על הרצון לקבל. כבר לא לתת לו זה תמורת זה, בוא לא נעשה את זה, נעשה משהו אחר. אני מפחד שאני אקבל מכות או אולי שם אנחנו יותר נרוויח, אלא אתה לא נותן לו שום תמורה בשפה שלו, אתה שולט עליו וזהו. זה אפשר רק אם יש לך כנגדו כוח הבורא בפנים, והכוח הזה נקרא "אמונה".

אז מי שלא יוצא ממסגרת העולם הזה מעל המחסום, הוא תמיד הולך במקח וממכר, בחליפין עם הרצון לקבל. זה תמורת זה, ובסופו של דבר הרצון לקבל שולט. אלא האדם תמיד איכשהו בונה לעצמו איזה מין סדר עדיפויות, ערכים, הוא יכול כביכול לשטוף את השכל שלו על ידי חברה חיצונית, עיתונים, בית ספר, לא חשוב, אבל בזה אנחנו לא מתקנים בעצם שום דבר, בזה יכול להיות שאנחנו עושים יותר קלקולים, כי נדמה לנו שאנחנו נעשים יותר טובים. דבר עם כל יפי הנפש האלה, עם כל אנשי ה"גרינפיס", למיניהם. הם חושבים, "אני משקיע את כל החיים שלי בשביל חתולים", או בשביל איזה דולפינים, או כל מיני חיות שיחיו.

זאת אומרת אדם נכנס לשקר שהוא בזה עושה חיים יותר טובים. תראה איך האמריקאים בטוחים שבמה שהם עושים, הם עושים טוב לעולם. "בואו כולם נחיה כמו בהוליווד", הם לא מבינים שצורת החיים שלהם מקולקלת יותר מכל דבר אחר.

זאת אומרת, כל עוד האדם לא יוצא לרכוש את הכוח האלוהי, אין לו שום אפשרות להתמודד עם הרצון לקבל שלו.

תלמיד: מה זו הכוונה שאדם מוסיף לפני מעשה שהוא עושה בתוך הקבוצה?

כמו שאדם עושה כוונות לפני כל מעשה ומעשה אם הוא רוצה לא להיות דומם אלא מעל הדומם, ואז הוא צריך לחשוב מה הכוונה שלו. הכוונה שלו היא נגיד כמו ברכה שאנחנו מחויבים לעשות מהתורה, או שאומרים "הריני מוכן ומזומן", יש כאלה פסוקים שאומרים לפני מעשה. על מה הם מדברים? הם מדברים על תוכן העניין שאני הולך לבצע.

הביצוע עצמו יהיה או מצד הטבע שחינכו אותי כך לעשות, וקיבלתי את זה כבר כמו אינסטינקט מוקנה, הרגל נעשה טבע שני. ואם אני לא עושה לפי ההרגל, אז אני סובל, לכן הסבל שלי, הטבע שלי מחייב אותי עכשיו לקיים את זה. על זה אני לא צריך שום ברכה ושום תזכורת.

בשביל מה אני צריך דווקא מהתורה כאילו לעשות לעצמי כל מיני תזכורות למה אני עושה, ו"ברוך אתה ה'" וכן הלאה, לפני מה שאני עושה? להזכיר לעצמי כביכול שאני עושה את המעשה הזה כדי לא להיות כמו בהמה, לא כמו אבן, כמו דומם, אלא אני עושה את זה לשם מטרה מיוחדת והיא מחייבת אותי לעשות.

לכן אדם שנכנס ללימוד הקבלה, המעשים שלו נחלשים לגמרי. למה? כי הוא נכנס כבר לתחום שכל המעשים הם קשורים לכוונות. קודם יכול להיות שהוא עשה מעשים בלי כוונות, עכשיו הוא רואה בהרגשה הפנימית שלו, אפילו ללא הבנה עדיין, שמעשה ללא כוונה במישור הצומח שאליו הוא עלה מעל מישור הדומם, לא נחשב בכלל למעשה, הוא נחשב לאפס. אם נחשב לאפס, אז הוא מפסיק לעשות.

לכן בכל זאת צריכה להיות חשיבות במעשה, כי בינתיים אתה לא יכול לצרף אליו כוונה. אם לא יהיה לך מעשה, אז גם לכוונה לא יהיה במה לאחוז. כדאי בכל זאת לשמור על מעשים במידה, ובשביל שנצרף לזה כוונה. כי באמת, מעשה בלי כוונה כגוף בלי נשמה.

אם אנחנו גם חושבים על הקבוצה, ובכל מעשה ובכל פעולה שאני עושה, סתם בהמית, אני מתחשב בזה שאני חלק מהקבוצה ושהם עומדים מאחורי, או שאני מבצע את זה לטובת כולנו, אז כאן כבר החשבון אחר לגמרי. כאן הוא מיד עולה מדרגת הצומח לדרגת האדם, מפני שהקבוצה שייכת לרמת האדם, ויש כאן כבר חשבונות אחרים. ביטול וחיבור שייכים לדרגת האדם מה שאין לא לצומח ולא לחי.

תלמיד: איך לשמור שתמיד הכוונה תהיה נכונה, שאדם לא ישקר לעצמו? איך לדאוג לטהרת הכוונה שהוא ינסה את זה, זה ניסוי בסך הכול.

לדאוג לכוונה זו מלחמה. צריכים לעשות כל מיני תרגילים, צריכים שיזכירו לך את זה, שאתה תעשה לעצמך כל מיני סימנים בדרך, שעון מעורר כל חצי שעה. אני הייתי עושה סימן על היד. הייתי נוסע עם הרב'ה, ובזמן הנהיגה הייתי שם כל מיני סימנים על היד. הוא היה צוחק מזה, כי הסתכלתי על זה פעם אחת, ואחר כך לכמה שעות שכחתי להסתכל, לא ראיתי את הסימן הזה, והוא לא היה מזכיר לי שום דבר. זה לא יעזור, אבל לנסות צריכים הכול, כי כל דבר מקדם לכישלון הבא. אנחנו הרי הולכים מכישלון לכישלון, לכן צריכים ללכת. יוצא שזה מחיל אל חיל.

תלמיד: אמרת שקבוצה זו דרגת אדם, אני לא הבנתי.

קבוצה זו דרגת אדם, כי לצומח ולחי אין בכלל בטבע לבטל את עצמו כלפי השני, להתחשב בשני, להתחבר עם השני. יש להקות, יש כל מיני עדרים, אבל זה על רקע בהמי, לא לטובת ביטול אלא לטובת חיבור ורווח נוסף.

בקבוצה יש אלמנט של ביטול, אלמנט רוחני בזה שאני מתאחד עם האחרים, לכן זה מיד מקפיץ. אם אני בכל מחשבה ובכל דבר מאחד את עצמי עם הקבוצה, לא חשוב מה, אבל מחבר את עצמי כך במחשבה עם הקבוצה, אז מיד המעשה שלי עולה בדרגה. 

תלמיד: יש כל מיני דברים שאנחנו עושים בשגרה, למשל ללמד כל שבוע, או כל מיני דברים יומיומיים שנמשכים כל הזמן.

אין שגרה. אין דבר כזה שגרה. זו כל הבעיה, שהרגל נעשה טבע, והטבע הזה כבר מת.

תלמיד: איך שומרים על כוונה?

הכוונה, לפני כל דבר שאתה עושה, צריכים איחוד עם הקבוצה. עם הבורא זו בעיה. 

תלמיד: אבל כשהפעולה מופנית החוצה?

אז מה אם החוצה? כשאני יושב באולפן מול הטלוויזיה או ברדיו, או נותן שיחה, ראיון או הרצאה, למה אני לא יכול להרגיש שהקבוצה קשורה אליי ועומדת מאחוריי, ואני עכשיו מיטיב להם ולכל העסק שלנו? אני חייב לחבר את זה לכלי הפנימי. זה לא צחוק, נראה לנו שזו עוד מחשבה קטנה צדדית, לא, זה מוציא אותך מהאגו שלך, ובכל זאת מחבר אותך למשהו חיצון. 

תלמיד: כתוב "זה האדם צריך להשתמש עמו בבחינת קו ימין, כלומר שהמעשה הפשוט הוא צריך להחשיב ולומר, שהוא נותן תודה רבה להבורא, בזה שזיכה אותו לעשות מעשים פשוטים בתכלית הפשטות, ולומר, שגם זה הוא לא שווה, שהבורא נתן לו במתנה לשמש אותו בפשטות". מה זה "לא שווה"? בהתחלה הוא כותב שזה חיובי ואחר כך שלילי.

הרב'ה באמת כותב כאן בצורה לא כל כך מובנת. קו ימין זה חסד, זה נקרא שאני מקבל מלמעלה איך שזה, בלי לעשות שום ביקורת, בלי להתערב בזה עם הרצון לקבל שלי, אלא מה שאני מקבל זה שלימות. מה שנותנים לי מלמעלה אני רוצה להיות דבוק לזה, לקיים את זה, לא להכניס לזה את הטבע שלי, רק להיות דבוק לחוק הזה, לרעיון הזה, למעשה הזה. זה נקרא קו ימין. אם אני מבצע את התכונה שבקו ימין שעכשיו מתגלה לי, אז נקרא שאני דבוק לקו ימין, וזה נקרא שאני לא מכניס לזה את העביות שלי. זך.

כשהבנתי וקלטתי את המידה של קו ימין עם העביות דשורש שלי, אני מתחיל כבר לצרף לזה את יתר העביות שיש לי, אני כבר מתחיל להשתמש בשמאל. ואז על פני שמאל אני גדל מעיבור ליניקה למוחין.

לפעמים הוא לא כותב בצורה כל כך מדויקת. שגם זה הוא לא שווה, זה כתוב לא כל כך במדויק, מה זה, "שגם זה הוא לא שווה"? הוא רוצה להגיד, שהמעשה עצמו לא כל כך חשוב. ובאמת הוא בעצמו לא שווה הרבה, אבל מפני שהבורא נתן לו את זה במתנה, והוא מרגיש שבאמת לא מגיע לו את זה, אז אומנם הדבר הזה הוא קטן מאוד ולא שווה, אבל בשבילו זה הכול. זה נקרא ימין, לא מכניס לעצמו ביקורת, שום דבר. 

תלמיד: באיזה מקום שבבחינת אמונה יש גם בחינת יראה, זה בתוך אמונה או משהו נפרד? 

אמונה כוללת בתוכה הרבה הבחנות, כי אמונה זו הרגשת האלוהות בכלים של הנברא. ההרגשה הזאת לא מביאה לנברא מילוי ברצון לקבל שלו, אלא מביאה לו כוח, הכרת גדלות האלוהות. זאת אומרת, נוכחות הבורא בתוך הנברא היא בצורה כזאת שהנברא מרגיש את הבורא ולא מרגיש שמשהו מתמלא ממנו, כי הוא מרגיש אותו. 

אתה מרגיש אדם גדול. הוא גדול, הוא לא שייך לך, הוא לא בא לשרת אותך, שום דבר, אתה רק מרגיש אותו כמו שהוא כביכול. אבל אתה מרגיש אותו, אתה קולט אותו, הוא נמצא בך כאילו. אם אתה רוצה לקנות את ההרגשה שלו כגדול, כשולט, כדי לשלוט בטבע שלך, הרגשה הזאת בכללות נקראת אמונה. 

באמונה יש לך הרגשת הביטחון, קודם כל. ביטחון בזה שאתה שייך לגדול. בזה שאתה מסור לו, אתה בביטחון שלך נמצא כעוּבר. יש מטרה להיות שייך לגדול הזה בכל העביות שהתגלתה. זו המטרה, זה מיד מתגלה לך. בזה שהרצון לקבל מרגיש את האלוהות, הוא רוצה רק דבר אחד, כאילו מהטבע שלו, להכניע את עצמו ולהיות מסור ומכור. אז יש פה הרבה מאוד התפעלויות והתרגשויות שסך הכול הן נקראות אמונה. 

זאת אומרת, הכוח הכללי, כוח ע"ב ס"ג, הכוחות למסך, שבונים את המסך, בסופו של דבר, בכללות, הם נקראים "אמונה". לכן ע"ב נקרא "חסד". לכן מבינה יוצא האור שמתקן את הכלי, אור חכמה שמתקן את הכלי. אנחנו לא מתחשבים באיזה אור זה, אנחנו מתחשבים במה שהוא עושה.

תלמיד: נראה שיש פה סתירה, אמונה נותנת ביטחון ומצד שני אדם צריך שתהיה לו יראה.

אתה אומר שיש פה שני דברים סותרים. אנחנו צריכים להיות בביטחון, אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו שאנחנו נמצאים בתוך שליטת האלוקות עלינו. מה יכול להיות יותר טוב, יותר בטוח, מצד אחד. מצד אחר אנחנו צריכים להיות ביראה, בחרדה, בחיפוש, בכל מיני דברים. דברים סותרים אחד את האחר. נכון. אז מה? אבל הם סותרים אחד את האחר כי אתה רוצה לבדוק אותם מתוך אותו חומר, מתוך אותו כלי של רצון לקבל. אתה לא מבין ששני דברים סותרים מורגשים אצלנו כסותרים בגלל שהם שייכים לשני מקורות, לרצון לקבל ולרצון להשפיע. 

זאת אומרת, אני צריך להיות בביטחון ובאמונה, ובהרגשת האלוקות ושלמות והכול, בכלים דהשפעה שלי, לא בכלים דקבלה שלי. בכלים דקבלה אם אני ארצה להרגיש אותו ביטחון ואמונה וכוח נצחי והכול, אני ארגיש חושך. זאת אומרת, אם אני הולך לבדוק איזו תופעה, אני צריך לבדוק אותה גם מהאגואיזם שלי וגם מהאלטרואיזם שלי כאילו. אז אני אראה שמצד אחד זה מביא לי שמחות וכל מיני דברים טובים, חיוביים כאילו. ואם אני בודק מצד האחר, נגיד מצד הכלים, זה מביא לי דברים שליליים.

ואז אין סתירה שבאותו זמן אני יכול להרגיש גם שמחה ושלמות, וגם חיסרון וחרדה. כי אם לא הייתי כלול משני כוחות, בורא ונברא בתוכי, לא הייתי יכול להרגיש את שני הדברים. אבל אם שני השורשים האלה נמצאים בי, בתוך עצמי, אז אני כן יכול להרגיש דברים הפוכים. דברים הפוכים כי מאותו נושא האור מופיע אצלי נגיד, מאיר עליי. אם אני מוכן לזה אז אני מקבל מזה כוחות, התמדה, כל הדברים החיוביים, גם בתיקונים וגם במילויים. ואם אני לא מוכן לזה אז אותו אור מורגש אצלי כחושך, כאבים נוראיים, בעיות, ייסורים.

תלמיד: זאת אומרת, האור שמתגלה נותן לך הרגשת הביטחון והרגשת השלמות?

אותו אור שנותן הרגשת הביטחון ושלמות בכלים דהשפעה, נותן חושך וייסורים נוראיים בכלים דקבלה. לכן אנחנו אומרים שם איפה שאתה תרגיש את הדברים הנוראיים ביותר, כאבים איומים, שם יתגלה לך דווקא טיפת הייחוד, הנועם וטוב וממש השלמות, דווקא שם. כי שם אתה תרכיב את המסך הגדול ביותר במקומות שבהם אתה מרגיש עכשיו חושך איום ונורא וייסורים, שם יהיה המסך הגדול ביותר. אז תקבל דווקא שם את ההתגלות הגדולה ביותר.

תלמיד: זה שאדם מפחד לאבד את זה, זה לא מצד הקבלה, "אוי, חס ושלום שזה לא יהיה לי"?

השאלה איזה פחד, כמו שבעל הסולם מסביר בהקדמה לספר הזוהר ב"פקודין דאוריתא". יש פחד שיהיה לי טוב, שלילדים שלי יהיה טוב, גן עדן לכולם, ויש פחד שהוא כבר על חשבון הבורא, האם אני אוכל לעשות לו משהו פעם או לא.

תלמיד: אי אפשר לעשות שום דבר לפני שהבורא מתגלה.

כן.

תלמיד: אם אדם עובר מהסתר כפול להסתר רגיל, האם הוא מסוגל משהו לעשות?

כן. ההבדל בין הסתר כפול והסתר רגיל הוא הבדל עצום. אפילו שאדם לא נמצא למעלה מהמחסום, נמצא עדיין בעולם הזה, אבל הוא חי בהרגשת נוכחות הבורא. הוא מרגיש שהבורא נמצא, חי, משגיח עליו, עושה לו כל מיני דברים, גם רעים, נכון. אבל הוא עדיין לא רואה שכל הדברים הרעים שהבורא עושה הם לא רעים בכלל אלא טובים. אלא הוא חושב שהם רעים, והבורא בצורה כזאת מלמד אותו לקח נגיד. זה נקרא הסתר פנים, הבורא מרביץ ועושה לי בזה טוב. 

כשאני עובר את המחסום ונכנס לשכר ועונש, אני מתחיל להצדיק את הבורא מתוך זה שאני מכיר עכשיו מה הוא עשה לי קודם. אני עכשיו מתחיל להכיר, ואני רואה שהוא לא עשה לי שום דבר רע, ומתוך זה אני מתחיל להצדיק אותו. אז נקרא שהשגגות, שאת זה הוא עשה ועשה אומנם לטובתי, אבל הרביץ לי, עכשיו נעשות לזכויות. הוא לא הרביץ לי בכלל, זו לא הייתה מכה בכלל. 

תלמיד: אם הקבוצה משמשת כמכשיר לאמונה כמו שאמרת, האם אין סכנה שבגלל זה בן אדם לא ירגיש את החיסרון האישי שלו באמונה, כי הוא כל הזמן מקבל כוח אמונה כאילו הוא קיים?

יש סכנה שאדם שיהיה שקוע בקשר עם הקבוצה, יפסיק להרגיש את עצמו וירגיש רק את הקבוצה.

תלמיד: איפה הגבול?

איפה הגבול בכל זאת לשמור על הייחודיות של עצמו. כי כל אחד ואחד הוא ממש פנינה, חלק מאדם הראשון, הנשמה שלו מיוחדת. איך עכשיו הוא הולך למחוק אותה, את כל האישיות שלו, את כל הדבר, ורוצה להיות מכור לקבוצה? האם יש בכלל עניין להתבטל ברוב? ההיפך, בעל הסולם כותב במאמרים, שאחרי הרבים להטות זו עבודת הכלל, ואצלנו ברוחניות זה אחרי יחיד להטות. לכן אם אני מיוחד, אז איך אני הולך עכשיו למחוק את מה שהבורא ברא? האם בזה אני אקיים את מחשבת הבריאה? 

דווקא בצורה כזאת שאדם מבטל את עצמו כלפי הקבוצה, בזה הוא מעלה את האישיות שלו פי כמה וכמה בצורה אישית, אינדיבידואלית שלו דווקא כלפי האלוהות. כי הוא מגביר את כול הכוחות שלו על ידי הקבוצה, הוא אף פעם לא נעלם בתוכה. מה זה נעלם? בזה שאתה מבטל את השימוש בעל מנת לקבל שלך, נראה לך שאתה מתבטל ולא קיים יותר, אבל בזה אתה דווקא זוכה לשימוש על מנת להשפיע.

אנחנו חושבים שאם אני רק נותן ולא מקבל, רק ממני החוצה, אז איפה אני מורגש? זו הפעולה שנותנת לך בהחלט קיום נצחי, זו פעולה נצחית ורוחנית כשאתה נותן. פעולת המקבל במרחב האמיתי, הרוחני לא קיימת, לא מורגשת. לכן מימוש עצמי הוא בזה שאתה נותן, בזה שאתה מוחק את האני שלך. מה זה מוחק? חס ושלום למחוק, אלא כך אומרים, אתה לא לוקח בחשבון את האינטרסים האישיים שלך, וזה המימוש האישי הגדול ביותר, בזה אתה גדל. אתה צריך לגדול עד דרגת הבורא, עד גודל הבורא. אתה האחד וכל אחד מכאן צריך לגדול להיות כבורא. האם זה נקרא שהפעולה הזאת על מנת להשפיע מוחקת את האדם? מנקודה אתה צריך להיות פרצוף ענק של עשר ספירות, בגובה של אדם קדמון מקצה עד קצה. 

תלמיד: רב"ש כותב מה ההבדל בין אדם לבהמה. הוא כותב על יראה ראשונה ויראה שנייה, מה זה?

יראה ראשונה ויראה שנייה, צריך לראות במאמר, יכול להיות שהוא מפרש את זה לפי מה שכתוב ב"הקדמה לספר הזוהר", שיראה ראשונה זו יראה בהמית ויראה שנייה זו יראה רוחנית. יראה ראשונה היא שאדם מפחד על עצמו, על הקרובים שלו, על המשפחה שלו, גם על מה שיש להם בעולם הזה וגם על מה שיהיה להם בעולם הבא. העולם הבא שלו הוא מה יהיה אחרי שהוא ימות. 

אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא לומדים מילה אחת על מה שקורה עם הנשמות אחרי שהגוף מת. אנחנו לומדים רק מה קורה עם הנשמות בזמן שהגוף שלהן חי, והנשמה משיגה אלוהות, רוחניות, הרגשת הבורא. את זה אנחנו לומדים, מה היא מרגישה, על זה מקובלים כותבים לנו, איך לבוא להרגשה הזאת ומה להרגיש. ומה שקורה עם הנשמות אחרי שהגוף הבהמי הזה נפטר, אחרי שהבהמה הזאת מתה, על זה לא כתוב באף מקום, כי זה לא העניין שלנו. לנו כותבים רק מה ששייך לתיקון שלנו ושום דבר חוץ מזה. הם אכזריים כאלו.

אני רוצה לדעת מה יקרה אחרי שאני מת, אם יש עוד איזה קיום אצלי, או רק כשאני חוזר לכאן ביחד עם הגוף, וללא גוף הנשמה שלי לא קיימת או כבר לא מורגשת אצלי. או שהיא נכללת באין סוף ואין לה שום הרגשה פרטית, אישית, או שהיא שייכת למבנה של אדם הראשון שהוא בגמר תיקון, ושוב צריכה אחר כך לרדת. מה קורה כאן? איזו מין מציאות זאת? אם כך, מי אני, האם אני הוא מי ששייך לאותה נשמה, או אני הוא מי שרק דרך הגוף הזה מרגיש אותה? הם כמעט ולא מסבירים לנו את זה. בעל סולם כותב על זה במכתב, שעניין הנשמות שהן מופרדות מהגוף אין על זה בכלל שום דבר. אני לא זוכר בדיוק באיזה מכתב, באיזה מילים כתוב כך, אבל זה כתוב כך.

מי שחושב, מדמיין שיהיה לו טוב בעולם הזה, לילדים שלו, למשפחה, לקרובים, אפילו לכל העולם, לא חשוב, שיהיה טוב לכל העולם, ושבעולם הבא כל אחד יקבל גן עדן, יש שם מקום לכולם, מה יש? זה נקרא יראה בהמית. ויש יראה יותר גבוהה, יראה להשפיע לבורא. האם אני יכול, האם אני מסוגל, האם אני אזכה לזה, האם אני לא מספיק משפיע אחרי שאני כבר משפיע. זה נקרא יראה רוחנית. 

(סוף השיעור)