מוצאי חג שמחת תורה תשע"ט

שיעור ערב 01.10.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ג', דרגות הסולם, עמ' 1912, מאמר 587 "עליון מברר לצורך התחתון"

קריין: חוברת סוכות עמוד 298, מאמר "עליון מברר לצורך התחתון".

עליון מברר לצורך התחתון

"עליון מברר לצורך התחתון את הגו"ע (מטעם ש"אין חבוש מתיר את עצמו"). והעליון עושה מסך על מ"ן דתחתון, היינו כוח הדוחה, עד שיהיה בחינת מקבל על מנת להשפיע. ורק אז נתפס האור בהמ"ן.

פירוש, שענין מ"ן הוא בחינת רצון לקבל. וזהו מתבטא על ידי תפילה. שתפילה, הנקרא בחינת העלאת מ"ן, ועניית התפילה נקרא בחינת מ"ד, אור ישר, שפע עליונה, השפעה. והתפילה הזו, הנקרא מ"ן, צריכה לתנאים, היינו שיהיה בהתפילה התיקון של מסך, היינו שיהיה כוונתו לה', הנקרא לשמה.

והכוחות לעשות לשמה מוכרחין לקבל מהעליון, כי אין בכוחו של התחתון להתחיל בעבודה, אלא מבחינת שלא לשמה, הנקרא רצון לקבל, כי רק השלא לשמה נותן את כוח המנענע הראשון של התחתון, כי בזמן שאין האדם מוציא טעם מספיק מהנאות גשמיות, אזי הוא מתחיל לחפש אחרי תענוגים רוחניים.

נמצא ששורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע.

היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו.

ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו.

וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה, כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו.

וזה נבחן כשהעליון נותן לתחתון בחינת מוחין, אזי הוא נותן לו גם את הלבושי מוחין, כנ"ל שנותן לתחתון את השפע וגם את כוח המסך, שהוא הרצון להשפיע. וזה ענין "מתוך שלא לשמה באין לשמה"."

(רב"ש ג', מאמר 587. "עליון מברר לצורך התחתון")

סדנה

מה זה נקרא שהתחתון לא רוצה להרגיש את מציאותו, שזאת תחילת "לשמה"?

*

שאלה: אמרת קודם, "מרגישים סתומים". מה לעשות אם אני ככה מרגיש?

אבל אתה רואה שכולם ככה. כולם.

תלמיד: החבר שיושב לידי לא נראה לי ככה.

תחילת כל מדרגה זו סתימה, תחילת כל מצב הנכון. כי אתה מקבל כלים חדשים, אתה לא מכיר אותם, לא יודע, לא מבין. חכה, עוד תגיע למצבים שיהיה ערפול שלא תדע איפה אתה נמצא, יבואו כאלה מחשבות וכאלו דחפים מוזרים מאוד. כי אלה מצבים חדשים לגמרי.

מי שלא טועה נקרא "בהמה". בהמה לא טועה. אם היא טועה, זה סימן שהיא חולה. אבל במערכות הרגילות שלה היא לא טועה. יש אינסטינקטים, טבע הפועל נכון במאה אחוז. אלא מי שטועה זה האדם ומי שמבולבל זה האדם. ככל שהוא נעשה יותר ויותר אדם, זה כך. לכן ההרגשה שלא מבינים היא הרגשה טובה, והיא אופיינית לאדם בלבד.

תלמיד: אני מרגיש שזה סתום אצלי לגמרי.

זאת אומרת שאין בעיה, רק לפתוח.

תלמיד: זה כמו ניתוח לב פתוח. זה לא לפתוח סתם. זה ממש סתום.

ההרגשה הזאת לא נמצאת בכל אחד. רק במי שיש לו לב והלב סתום, הוא מרגיש שכאן זו הסתימה וחייבים לפתוח. זה כבר מצב רוחני.

תלמיד: תראה את החבר שלידי, הוא כן מצליח. למה?

מה אתה מדבר עליו, מה אתה יודע?

תלמיד: הוא מסתכל יפה בספר ועוקב.

כולם מסתכלים.

תלמיד: אני לא.

זה חבל. איפה הספר שלך?

תלמיד: פה, אני חולק עם החבר שלידי.

אתה חייב להגיע עם הספר, חייב לקרוא, חייב להתכלל ממש עם כולם, לבטל את עצמך. ואת כל הטענות שלך נפתח בעוד חצי שנה. אתה תראה שהן יהיו טענות אחרות, אמנם גם על הלב הסתום אבל אחרות. תרגיש את הסתימה בצורה יותר מיוחדת, יותר נעלה. זה הבורא כל הזמן עושה כך לאדם. אני שמח לשמוע, כתוב "לזה גרם קדושת היום".

שאלה: למה כשהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, הנברא רוצה להתבטל ממציאותו? הוא מקבל הנאה, לא?

אבל ברצון להשפיע. לכן הוא רוצה להתבטל כי אז הוא מקבל הנאה. זה עדיין לא כלי ממש מתוקן. קודם כל הוא נפעל על ידי העליון בצורה ישירה.

שאלה: מה זה הדבר הזה שהוא מתקן את המ"ן של התחתון? לפני שהוא משפיע לו אור, הוא משפיע לו תענוג מהשפעה.

זה נקרא "טרם יקראו ואני אענה", זה שהבורא מנהל את החיסרון שלנו. כשאנחנו מעלים את החיסרון שלנו אליו, זה מה שבעצם הוא ארגן בנו, ולכן זה לא ההישג שלנו. זה הוא מעורר והוא מבצע והוא עושה, אלא כל העבודה שלי היא להשיג שזה הוא, "אני ראשון ואני אחרון" ולהזדהות עם זה. ואז למצוא איתו את נקודת הדבקות שכביכול לא תלויה בו אלא בי, זה שליש אמצעי דתפארת. זה אחרי שאני מגלה שהוא ראשון והוא אחרון אבל אני באמצע.

תלמיד: זה נשמע שעולה מ"ן ובאיזה תהליך ביניים כזה הוא עושה את התיקון. אני לא מצליח להבין.

התחתון מבקש משהו מהעליון?

תלמיד: כן.

זה כאילו שהוא הראשון?

תלמיד: כביכול התחתון.

כן. אז הוא צריך לגלות שכאן הראשון זה גם הבורא. אחרי שהוא מעלה מ"ן, הוא צריך לגלות שהבורא מגלה את המ"ד. באיזה כלים הוא מקבל מ"ד? בזה שמזדהה שהמ"ן גם שייך לעליון. ואז הוא מקבל את התוצאה שהיא כבר מדרגה רוחנית, כי הוא השיג אותה על ידי זה שאיחד את הפעולה הראשונה גם עם העליון.

תלמיד: זה מה שרב"ש כותב בסוף ש"העליון נותן לתחתון בחינת מוחין", זה בסוף?

כן.

תלמיד: כביכול יש פה שלושה שלבים?

בעצם אין שום פעולה שלא שייכת לעליון. אלא בעיבור יותר קל לנו להשיג את זה. יניקה, אנחנו כאילו מקבלים איזה חופש יחסי גם כדי לייחס הכול לעליון. ובמוחין יש לנו עוד יותר הפרעות כדי על פניהן לשייך גם אותן, את כל הפעולות לעליון. כל העבודה היא רק בזה. אין עוד מלבדו.

שאלה: המאמר מאוד נוח מבחינת העבודה. כתוב פה ש"תפילה עולה למעלה אז עליון מתקן את המ"ן והעליון נותן עליה כוח מסך ושטרם תחתון יודע בעצמו שכוונתו הוא להשפיע. היינו עליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו." מה נשאר לנו לעשות פה?

לקבוע שזה כך. לא נשאר לנו. זה נקרא "עבודת ה'". בסך הכול.

שאלה: מיהו העליון שלי פה בעשירייה?

החיבור בינינו. זה הכלי של הבורא, זה העליון.

תלמיד: זה שאני רואה אותם גדולים ממני ואז אני רוצה להשפיע אליהם ואז התכונה הזאת יותר גדולה בעיניים שלי?

כן.

תלמיד: והתחתון, זה אני שמגלה את זה?

כן. אמרת נכון, יפה.

תלמיד: המאמר 587 הוא מאמר קצר.

רב"ש כתב זאת לעצמו. זה מרב"ש ג', רב"ש ג' זה אוסף רשימות שהוא עשה לעצמו. זה לא פורסם בשום צורה. פשוט לקחתי את כל הדברים האלה מהשולחן שלו ביום שנפטר, ומתוך זה יש לנו את כרך רב"ש ג'.

תלמיד: מה שאני רוצה להגיד שהמאמר הזה למעשה מגלם בתוכו כמעט את כל חכמת הקבלה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה.

אנחנו לא מכירים מי הוא היה. באמת, אנחנו לא מכירים. עד היום כל פעם אני נדהם מזה.

תלמיד: זה מה שאני רוצה להגיד, משום שקראנו אותו כבר מספר פעמים וכל פעם מתגלים דברים, ויש אין סוף שאלות. אני יכול לברר את כל התהליך מלמטה למעלה וגם את ההשתלשלות ההפוכה. אין דבר שאי אפשר למצוא מ"לא לשמה" עד שבא "לשמה".

כן. כי הוא כתב את זה לעצמו ולכן הוא קיצר. ובקיצור, בתמצית אנחנו רואים שיש כאן הכול.

תלמיד: ככה זה נראה לי. אפשר לפתח את הדבר הזה באמת, זה לדעתי ולפי הרגשתי מאמר שממצה את כל חכמת הקבלה.

נכון, מסכים עם ההתפעלות שלך.

שאלה: יש התקדמות מהסבל?

כן, ודאי שמהסבל גם מתקדמים. אמנם זה לא יפה, לא בעיניי האדם ולא בעיניי הבורא.

תלמיד: אז אם זה לא יפה בעיני הבורא, אפשר להסביר את זה? כי הוא נותן את הסבל.

הבורא לא נותן סבל, זה לא נכון. הסבל בא מהטיפשות של האדם.

תלמיד: מה זו "טיפשות" בדרך שלנו?

בדרך שלנו זה שאדם לא מבין מה שעושים לו.

תלמיד: איך הוא יכול להבין מה הבורא עושה לו?

כי הוא נמצא בתוך האגו שלו ולא רוצה לצאת מזה, לכן הוא סובל. זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". מי זה כסיל? טיפש, הוא יושב בחיבוק ידיים הכוונה שלא עושה כלום ואוכל את עצמו. וככה אפשר עד סוף החיים. אלא מה לעשות? לשמוע מה שאומרים לך ולעשות את זה בלי לחשוב. לעשות את מה שאומרים לך בלי לחשוב כי השכל שלך זה מה שהוא עושה, מביא אותך כל הזמן לסבל. לכן לפני השכל שלך אתה צריך לעשות פעולות שאומרים לך, זה נקרא "כשור לעול וחמור למשא", עושים בלי מחשבה.

תלמיד: לפני יומיים, אמרת משהו לחבר.

זה לא חשוב. עזוב, לא רוצה לשמוע.

תלמיד: אז בלי זה.

אני לא רוצה לדבר עם השכל שלך.

תלמיד: אני לא רוצה לדבר מהשכל. אם כל הפעולות שעליהן המקובלים כותבים הן כבר דברים רוחניים, תפילה, בקשה, חיבור, אף אחד לא יכול לדעת מה זה לפני שהוא משיג את זה.

נכון.

תלמיד: אז מה נשאר לנו לעשות?

אני אגיד לך מה לעשות. להתכופף כלפי הקבוצה, לעשות מה שהם עושים. זה הכול.

תלמיד: אני יושב בסדנאות ומנסה לענות תשובות, ואין לי מושג אפילו במילה אחת מה זה אומר.

לא חשוב.

תלמיד: למה אני שואל עליהן, אני לא יודע.

גם נכון. כך לומדים. איך הילד לומד? הוא מבין משהו? כלום לא מבין. אלא מסתכל על הגדולים ועושה. אם הגדולים עושים כך, גם הוא עושה. למה? הטבע מכניס לילד אינסטינקט לחזור אחרי הגדולים. גם אתה צריך לעשות כך, בלי שכל. אתה לא יכול, אז בשביל מה אתה בא?

תלמיד: אני מנסה לעשות את זה.

אז אני אמרתי לך, חבל שאתה בא. אם זה בשביל להרגיז אותי, אני מבין, אבל חוץ מזה, מה אתה משיג?

תלמיד: אמרת שמצד הבורא סבל זה לא טוב, הוא לא רוצה שאתה תסבול.

בטח, כי בזה שאתה סובל אתה אומר עליו שהוא לא בסדר. כי הכול בא ממנו, הסבל שלך גם בא ממנו.

תלמיד: אבל אתה לא מסוגל לצאת מהאגו שלך.

תעזוב את האגו שלך, תעשה מה שאומרים לך לעשות.

תלמיד: אני מנסה באמת.

אתה לא מנסה, אתה שוב ושוב מעלה אותן הטענות. כמה זמן אנחנו כבר שומעים אותן?

החברים אומרים, ששת אלפים שנה.

תלמיד: אני יכול לנסות לשקר, אני מנסה לשקר.

ודאי תשקר, זה נכון, אתה צריך לשקר.

תלמיד: שאני מרגיש טוב אפילו שלא.

כן, אתה צריך להראות לכולם שאתה שמח מאוד בעולמו של הבורא.

תלמיד: אז העבודה היא לשקר, להראות שאתה שמח, אפילו שאתה לא?

כן.

תלמיד: למה זו עבודה?

כי זה מאמץ, אז זו עבודה. אתה אומר, "לא. אני לא יכול. אני אדם ישר, אם אני לא מרוצה אז אני מראה לכולם שאני לא מרוצה".

תלמיד: מזה אתה באמת מקבל שמחה? מהמאמצים לשקר שאתה שמח?

תעשה ותראה. כל החיים שלך שקר, אז יהיה עוד שקר אחד.

תלמיד: הסבל באמת מרגיש כאמת.

אם לא תתחיל לעלות למעלה מזה, ככה לסגור עיניים ולעשות כמו מטומטם, אתה לא תצליח. אם אתה הולך כך, אני אומר לך לפני כולם, בעוד ארבעים שנה אתה תגלה שאני צדקתי. לא פחות מארבעים שנה זה ייקח לך, עד שהסבל הגשמי יצטבר לתוצאה רוחנית. אתה לא מאמין לי אבל זה יהיה כך.

שאלה: בסעודה אמרת שלמדרגה הבאה אנחנו צריכים עדינות הלב, מה זה עדינות הלב?

אנחנו לאט לאט יותר ויותר מתקרבים ללימוד הכוונות, ובכוונות יש ים של הבחנות. את זה צריכים ללמוד.

אחרי הכנס שיהיה בעוד שבועיים אנחנו נתחיל כך בצורה אינטנסיבית ללמוד את הכוונות, ונקדם את עצמינו כבר לכנס שלנו כאן.

שאלה: איך אני יכול לעזור לחבר שסובל לצאת מהאגו שלו?

לתת לו דוגמה, אפילו לדבר עמו. להראות לו משהו כתוב שאתה מצאת מתאים למצבו.

שאלה: קודם כל אני רוצה להגיד שאני מאוד שמח בעולמו של הבורא, והייתי רוצה לברר כמה דברים בהמשך.

זה לא טוב.

תלמיד: הבעיה שהחבר מעלה בשיעור פעם אחר פעם, למה זה לא נקרא מ"ן?

הוא לא יכול לראות את העולם מחוצה לאגו שלו ולא מבין שרואה את זה רק מתוך האגו שלו, לא מודע לזה.

תלמיד: אבל הוא רוצה לצאת משם.

לא, הוא רוצה רק להיפטר מהסבל, הוא לא רוצה להיפטר מהאגו שלו, רק מהסבל. לכן הוא כל הזמן מדבר עליו, הוא עדיין לא מבין שזה מפני שהוא נמצא בתוך האגו.

הוא יכול להגיד כך, אבל להגיד זה דבר אחד ולהרגיש שזה כך, שרק בעקבות האגו שלו הוא סובל, את זה הוא עדין לא מבין.

תלמיד: אני רוצה לשאול על התהליך.

בתהליך הזה יש שני דברים, או שהוא הולך בדרך הטבע, סובל וסובל, כמו שאמרו כאן ששת אלפים שנה, דרך יסורים. או שמתחיל לעבוד בדרך אחישנה, שזה לעשות כל מיני פעולות כדי למשוך את האור דרך הקבוצה, הכנעה לחברים, תפילה לבורא, לא חשוב איזו, אמיתית או לא אמיתית, ודאי שלא אמיתית, אבל לעשות פעולות, למשוך את המאור שאיכשהו ישפיע עליו. לעשות פעולות, לשכוח מהאגו, נכון שאני סובל והכול, אבל אני חייב, כמו אדם שחייב לקום בבוקר וללכת לעבודה, אחרת הוא לא יצא מזה.

זה שאני כל הזמן כביכול דווקא בועט בו זה פשוט כדי לנענע אולי, ואם לא, חבל שהוא נמצא, רק דוגמא רעה. ויש לו רצון טוב, יש לו יכולות טובות, אבל הוא יישב בתוך הרצון הזה עשרות שנים.

תלמיד: בהקשר למאמר אם אפשר להתייחס לנושא שהחבר העלה כדוגמה. אני דרך אגב מכיר את החבר מאוד טוב, אני יודע עד כמה הוא מעריך את החברה ואני רואה גם שהוא פועל.

יש לו נשמה מאוד גבוהה. אבל יחד עם זאת, בגלל זה הרצון שלו הוא כל כך כבד, ולכן כל כך קשה לו לצאת מזה.

תלמיד: הרב"ש כותב "שבזמן שהאדם לא מוצא מספיק טעם מהנאות גשמיות אז הוא מתחיל לחפש אחר תענוגים רוחניים זה תחילתה של העבודה".

כך כל העולם. מזה התחלנו גם אנחנו. זה התהליך שכך מבררים את החסרונות מקטנים לגדולים, מגשמיים לרוחניים.

תלמיד: רב"ש מצייר פה תהליך ממש שלם: "נמצא ששורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו שיוצא מתוך רצון לקבל, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע." איך הוא עושה את זה? "היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך," ומתוך זה שהוא מרגיש תענוג "אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו."

זה בינתיים, כך הוא מלמד אותו שכדאי להתקרב להשפעה.

תלמיד: ישנה בזה סתירה למה שלמדתי ושמעתי בסוכות ובחיים בכלל, שאנחנו מרגישים במאמצים שלנו להשפיע דווקא חוסר טעם.

העליון נותן לך טעם בזה שהוא מקרב אותך, זה בהתחלה כדי למשוך אותך. איך עושים עם הילד, איך עושים עם החיה? מפתים, לפתות, זה עדיין לא מצב ולא מדרגה.

תלמיד: נראה כאילו התהליך הזה מעביר אותו מ"לא לשמה" ל"לשמה".

כן. בטח, איך אתה חושב, שהתחתון בעצמו מעביר את עצמו? על ידי פיתויים קטנים, תענוגים קטנים, זה מה שהוא עושה. אבל אדם על כל צעד ושעל צריך לתת יגיעה.

מה הוא כותב הלאה?

תלמיד: "ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו,".

למה? בגלל שמרגיש תענוג?

תלמיד: לא. בגלל שהוא מתבייש מהמצב. הוא שם את הבורא לשלוט בעולמו, כך זה נשמע.

עוד נלמד את זה.

שאלה: ברוחניות יש לאדם מציאותו מעצמו?

ודאי, ועוד איך, במידה שהוא עושה נחת רוח לבורא הוא נעשה כמוהו, זו מציאותו.

שאלה: לפי המאמר הבנתי שהמסך מעליון ונטילת מ"ד מעליון אלה שתי פעולות שונות.

מסך מגיע לתחתון על ידי השפעה מהעליון, כך אנחנו לומדים.

תלמיד: האם הפעולה מהתחתון זו רק העלאת מ"ן?

כן, רק העלאת מ"ן.

תלמיד: אבל זה שהעליון נותן לתחתון את המסך זה גם חלק מהמ"ד או שזו פעולה נפרדת?

מ"ד זה נקרא כל ההשפעה של העליון על החיסרון של התחתון. יש המון השפעות מהעליון, אבל מ"ד נקרא שמה שביקשת או חלק מזה, על זה אתה מקבל, זה נקרא מ"ן ומ"ד.

תלמיד: האם לפי רב"ש האפשרות להיות ב"לשמה" זה המ"ד?

זה תלוי מה התחתון שואל, אבל זה תמיד בקשה, ו''עניית התפילה''.

תלמיד: למה רב''ש כותב שקודם העליון נותן מסך ואחר כך מ"ד?

גם את המ"ן העליון מסדר, גם את החיסרון, גם את התפילה מסדר העליון. זה שאנחנו מרגישים שרוצים משהו, מאיפה בא הרצון הזה? גם מהעליון.

חוץ מזה אני לא כל כך רוצה להיכנס לתוך המאמר כי הוא קצר מידי. רב''ש כתב לעצמו. אולי פעם אחר כך [רצה] להרחיב את זה. אנחנו גם לא מבינים למה כתב, איפה כאן הנקודה הרעיונית שהוא רצה לברר אותה.

אדם שכותב משהו לעצמו, ולא לפרסום כמו שאני כותב לפעמים לטוויטר או למשהו שאז זה כבר יוצא החוצה, אבל לעצמו שכותב יש לו איזו הברקה שרוצה לברר אותה, להבליט אותה. כאן אנחנו עוד לא רואים את זה, אבל היא נמצאת.

שאלה: שמעתי אותך אומר שהעבודה שלנו היא לשייך הכול לעליון.

ודאי, אין עוד מלבדו, זה מה שאנחנו צריכים להשיג. זה כל עניין גילוי הבורא.

תלמיד: אפשר לשייך בצורה מכנית, פשוט להגיד, אבל בלי כוונה לעשות לו נחת רוח?

להגיד? אתה יכול לכתוב "אין עוד מלבדו", נקודה וגמרנו.

תלמיד: אבל זה בלי כוונה, אולי מתוך הרגל, או ששלחו לי מחשבה כזו, אבל אין פה כוונה על מנת לעשות לו נחת רוח. ואנחנו צריכים לשייך אליו כדי לעשות לו נחת רוח, נכון?

כן.

תלמיד: אז מה עושים אם אני מרגיש שהפעולה הזאת מכאנית, אם אין לי את הכוונה הזאת ואני רק אומר "אין עוד מלבדו"?

את הכוונה ''לעשות לו נחת רוח'' צריכים לבקש שהיא תתייצב בנו. זו בעצם העלאת מ"ן. זו המהות של העלאת מ"ן, מה אני מבקש? אני מבקש כלים, הבחנות, ידיעות, כוחות, מעשים למיניהם, לדעת את כל המערכת. בשביל מה אני הכול רוצה לדעת, לפתוח, להשיג? כדי לעשות לו נחת רוח.

שאלה: מה ההבדל בין הקליפות של עולמות בי"ע לבין התענוגים הגשמיים שלנו? האם יש הבדל ואיפה הגבול ביניהם?

התענוגים הגשמיים האלו הם בהמיים, זאת אומרת הם שייכים לדרגת דומם, צומח וחי, הם קיימים בטבע גם בבהמות במשהו, ובדרגה יותר גבוהה בבני אדם ולא שייכים לרוחניות. לכן כתוב עליהם "כולם כבמהות נדמו". אתה מקבל אותם בצורה כזאת או בצורה אחרת, לא חשוב, אבל אין להם קשר ישיר עם הבורא, זה כדי שהבהמה הזאת תתקיים.

והתענוגים הרוחניים, קליפה או קדושה, הם כבר שייכים לבורא. זה דרך הקבוצה, להשפיע להם או לקבל מהם כדי להשפיע לבורא או לקבל ממנו. אלה עולמות, עולמות הם מדרגות, מצבים של קליפה או קדושה.

תלמיד: האם בעבודה שלנו בעשירייה יש לנו נגיעה או עבודה עם הקליפות האלה?

תלוי מה אנחנו עושים בעשירייה. יכולים להתייחס אליה בצורה פורמלית, שאנחנו באים כדי ללמוד, לדבר ולא להתייחס אחד לשני. או שאנחנו כן מחפשים את מרכז העשירייה כדי להתחבר שם בלב אחד, ברצון אחד. וודאי שהבורא מסדר אותנו ומחבר אותנו ומייחד אותנו, הוא עושה את זה, אבל יש לנו נטייה לזה כדי שבתוך החיבור הזה אנחנו נמצא מגע עימו.

זאת הפעולה שאנחנו צריכים לעשות בעשירייה ולכן יום יום אנחנו נמצאים כך. לכן כמה שיותר נתקדם, הלימוד שלנו יהיה יותר ויותר קבוצתי, יותר בעשירייה, יותר בהידברות, יותר בהתקשרות. אחרת אין לו שום תועלת. אתם לא סטודנטים באוניברסיטה שבאתם לשמוע מפרופסור איזו הרצאה.

שאלה: יש את הרצון הזה לברר, להבין, ותוך כדי באה איזו מחשבה, הסחות דעת, שאני שוכח. האם ניתן לשייך את זה לקליפות?

לא, למה קליפה?

תלמיד: השתוקקתי, ניסיתי.

לא, זה בא בכוונה כדי שאתה תדייק עוד יותר בכוונה שלך, תדביק את עצמך עוד יותר בקבוצה. למה זה קליפה?

תלמיד: עדיין לא ברור, מה זה קליפה.

נניח שזה קליפה. נניח שאתה צודק. קליפות הם ממש מערכות. כאן זה בא, כדי להראות לך שאתה יכול עוד יותר להידבק למטרה. אז זה עזר כנגדו.

תלמיד: למה אני בכלל שואל, כי קודם כל זה לא מובן. נגיד יש את העולם שלנו, ויש את עולמות בי"ע. איפה שהוא שם נמצא שליש אמצעי דתפארת. איפה אנחנו נמצאים? מצד אחד כביכול העולם שלנו, ומצד שני המקום הזה שקשה להשיג אותו, שליש אמצעי דתפארת.

אתה נמצא לא פה ולא שם. אתה נמצא בקבוצה, בעשירייה. ואם אתה נדבק בהם, אתם ביחד מתחילים לייצב את הה-ו-י-ה. ובתוך הה-ו-י-ה בתוך הפרצוף הזה, הכול מתברר. כך צריכים לראות. ובפרצוף הזה אחר כך יהיה חלוקה לעולמות, ולמקום פרסא, אמצע היצירה, מקום קליפות, קדושה, כל זה יהיה אחר כך, אחרי שאתם תתחברו. הכול מתגלה אך ורק בחיבור ביניכם. קליפות, קדושה, בחירה, הכול בתוך החיבור.

לא הגעתם לזה, אין לכם שום דבר, בהמות. דרגת האדם מתחילה מזה שכולם מתחברים לפרצוף אחד. זה הימור, זאת המטרה, שהחיבור בינינו יהיה לפחות נקודתי.

שאלה: האם יש הבדל בין להתפטר מהאגו לבין להתפטר מהסבל? כיצד לרצות להתפטר מהאגו מבלי להתייחס לסבל?

על ידי החשיבות שמקבלים מהקבוצה, יכולים לרצות יותר להתפטר מהאגו למרות הסבל. זה תמיד כך, כמו אדם שהולך לניתוח, האם הוא הולך ליהנות או לסבול? זה בכל זאת סבל, אבל המטרה היא חשובה יותר.

שאלה: איך לצאת מהמצב של זלזול?

חוסר חשיבות. לא לעבוד על הזלזול בכלל, לא לנגוע בו אחרת רק תגדיל אותו אולי, אלא רק לעבוד על החשיבות, על המצב שנגדו, ועל זה צריכים לדבר עם החברים, לראות מה קורה שם. לנסות לראות כך בלי ביקורת, מה יש בהם. להשתדל, מה יש בהם, עד כמה יש בהם תכונות שאין בי. זה מאוד לא פשוט, אבל אדם יכול לכוון את עצמו כך, וכל פעם כמה דקות, כל פעם כמה דקות. ורצוי שהוא ישמע מחבר אחד על החבר השני שבו הוא מזלזל, ואז יראה עד כמה שהאחרים לא מזלזלים, ויראה דרכם תכונות ייחודיות שבו.

אין לנו יותר מלהעריך את תכונות החברים, ולראות כמה שכדאי לי להידבק בהם, להתקשר, להתקרב, ובזה אני מתחיל דרכם להרגיש את הבורא. אין שום צורה אחרת של התקרבות לבורא.

תלמיד: איך לפנות לבורא דרך החבר?

תפנה לחבר. תפנה לחבר וזהו, אחריו עומד בורא. אם אתה פונה ממש אליו, ללבו, אתה תראה ששם הבורא.

תלמיד: מה הכיוון של הפנייה?

הכיוון של הפנייה, שאני רוצה דבקות.

תלמיד: בעבודה בעשירייה, עד כמה אני צריך לקחת דברים ללב באופן אישי, ועד כמה לקחת את המצבים כעבודה להסתכל מהצד? האם אני מסתכל מהצד על עצמי ועל כל המצב, או שאני לוקח הכול באופן אישי?

מהצד אני יכול לראות את הדברים בזמן הלימוד. יש צורות הלימוד שאני צריך לברר אותם מהצד, זאת אומרת לברר אותם מבחינה מערכתית, כמו שאנחנו לומדים נגיד חלק ט"ז "תלמוד עשר הספירות". אבל העבודה שבקבוצה, בסדנאות, זה בצורה אישית בלבד וכמה שיותר קרובה לרגש, אפילו למעלה מהשכל. ממש רגש.

תלמיד: לפי המאמר גם את התפילה הבורא מתכנן, והוא לוקח אותה והופך אותה מעל מנת לקבל ל"לשמה". זאת אומרת שגם התפילה לא תלויה בנו?

גם בתפילה אתה יכול לראות את הבורא שמסדר לך אותה. וזה עוד יגרום לך לדבקות יתר בו.

תלמיד: אז מה תלוי בנו?

לאתר את זה קודם כל, אחר כך נגלה עוד צורות העבודה.

שאלה: רציתי לשאול איך משתמשים נכון בשכל? כי מצד אחד צריכים לעשות פעולות בלי שכל, ומצד שני..

אין דבר כזה לעשות פעולות בלי שכל. לא. גם כדי להיות למעלה מהשכל צריכים להיות באמת עם שכל גדול. זה שאני אומר, "עכשיו אני לא משתמש בשכל שלי", אני צריך שכל גדול כדי לא להשתמש בשכל. כך אנחנו מדברים, רק שזו מין אמירה כזאת. אבל תמיד משתמשים בשכל ועוד איך, השכל כל הזמן גדל דווקא כדי לדעת מתי להשתמש בו, מתי לא, ובאיזה אופן.

שאלה: גם מהמאמר הקודם שקראנו וגם עכשיו עלתה שאלה, שאם היה בכל התהליך של ירידת העולמות, כל צמצום א', צמצום ב', נשמת אדם הראשון והשבירה. כאילו כל התנאים האפשריים כבר קרו מלמעלה למטה, כל ההכנות.

הם קרו מלמעלה למטה, אנחנו תוצאה מהם.

תלמיד: כשכל השבירה היא רק כדי שנוכל לעבוד בהשפעה אחד לשני, ונוכל להתחבר, אז למה צריך פה מראש איזה תנאי נוסף של הצמצום? למה אנחנו לא יכולים להתחבר בצורה בלתי אמצעית, אלא צריכים גם לעשות צמצום כדי שיהיה לנו עוד חיבור בינינו, החיבור הנכון?

איך יכול להיות חיבור ללא צמצום, תסביר לי?

תלמיד: זאת השאלה. יש את כל התנאים מלמעלה, גם צמצום א'.

איזה תנאים מלמעלה, אני לא מבין. אנחנו כולנו רוצים עכשיו להתחבר לרצון אחד, במידה הזאת אז הבורא ממלא אותנו, מאיר לנו, אנחנו מגלים אותו. לא חשוב איך להגיד את זה. איך אנחנו מתחברים ללא צמצום?

תלמיד: למה זה לא מספיק שאנחנו רוצים להתחבר?

כי הרצון שלנו הוא אגואיסטי, רוצים להתחבר כדי ליהנות.

תלמיד: מה זה אומר?

נניח שאנחנו נמצאים עכשיו באיזה משחק בבורסה או באיזה מקום, ואם אנחנו מתחברים אנחנו מרוויחים.

תלמיד: כן, אבל זאת לא הסיבה שאנחנו פה.

איזו סיבה?

תלמיד: אנחנו רוצים להשפיע נחת רוח לבורא, להגיע למטרת הבריאה.

אתה בא לשקר לי, או לעצמך?

תלמיד: נגיד שכן, אבל.

מה זה "נגיד", "בוא נגיד".

שאלה: איזה דרך אז אחרת יש לעשות את זה?

אני לא מבין אותך.

תלמיד: מה מונע מאיתנו באמת להתחבר?

האגו שלנו מונע מאיתנו להתחבר. אנחנו יכולים להגיד מילים יפות כמו שאתה עכשיו מנסה למכור לנו, אבל בעצם אנחנו לא רוצים חיבור. מה זה נקרא "חיבור"? חיבור זה נקרא שאני משרת את הרצונות שלך ואתה משרת את הרצונות שלי, בצורה הדדית, בכניסה הדדית זה בתוך זה.

תלמיד: למה אנחנו לא יכולים לפחות להתחיל להשפיע?

כי הרצון לקבל שלי לא נותן לאף אחד לפרוץ לתוך הגבולות שלי. כך הוא עומד, הוא לא רוצה. תענוגים כן, אבל שאני אתן, שאני אתחבר בצורה הדדית. לא. לשלם כן, אם כדאי לקבל, אבל זה לא חיבור רוחני.

תלמיד: אז אי אפשר, האם מתוך זה אמורה לצאת לנו תפילה?

לא. מה פתאום מתוך זה יכולה לצאת תפילה, מדוע? רק על זה שלא הולך לי, "לָמה אני לא מצליח", כמו תינוק שבוכה כשהוא רוצה משהו ולא יוצא לו. הוא בוכה על אותה מטרה שהוא לא יכול להשיג. זה בכי כזה שקרי, סרק, או איך שאומרים, "דמעות תנין".

.

תלמיד: אז מה כן צריך לעשות, למה זה לא בסדר אם אנחנו מתאמצים ומשתדלים וזה מה שיוצא לנו?

מתוך הניסיון שלך להתחבר אף פעם לא ייצא שום דבר. אני לא מבין מה אתה שואל, איזה כוח יש לך לחיבור, מה אתה חושב שזה חיבור?

תלמיד: ברור שאין כוח מראש לחיבור, אנחנו כביכול צריכים לבקש מהבורא שיחבר.

אבל איך נבקש ממנו אם לא ניסינו מראש את כל מה שאנחנו יכולים לכאורה לעשות?

תנסו, בבקשה. ומה יהיה? מה אומרת חכמת הקבלה, האם היא אומרת לך להתחבר? קודם כל היא מראה לך שאתה לא מסוגל. זה כמו במדע, כשאתה בא עכשיו אתה לא צריך לגלות את כל הפיסיקה מימיה הראשונים עד ימי איינשטיין. לא, אלא מביאים אותך בצורה קצרה למה שיש היום. כך בחכמת הקבלה, אותו דבר. מה מסבירים לך, בשביל מה אתה צריך את כל הכתבים האלה? כדי לא לעבור את כל ששת אלפים שנה.

בשביל מה ניתנה לנו כל החכמה? כדי שתפסיק לגלות בדרך הטבע, כי הקצב הזה יקח לך עוד מאות שנים, אלא תגלה את זה עכשיו, במשך החיים הקצרים שלך. נותנים לך אפשרות להשתמש במאור המחזיר למוטב, כדי שתשיג מהר מה הבעיה, מהו הטבע שלך, למה אתה לא יכול להיות בו, וגם זה לוקח עשרים ושלושים שנה. אבל בצורה כזאת, אתה יכול להשיג את הדברים האלה ממש תוך כמה שנים, בתוך החיים האלה. אבל זה אם אתה משתמש נכון במאור המחזיר למוטב.

תלמיד: אז ממה שאני מבין, כל מה שחסר זה רק הנחיצות לפעולה הזאת?

הנחיצות ישנה. רק צריכים לכוון את הנחיצות. אתה רואה איך לחבר שדיבר קודם יש נחיצות, אבל מה יש לו בינתיים עם הנחיצות הזאת? הוא מחפש איך עוד ועוד לטעון. מה התועלת בזה? יש לנו פה בדיוק דוגמה טובה. מה יוצא מזה? שום דבר. כי הוא לא שומע את מה שאנחנו ממליצים לו אלא הוא בשלו, "רע לי. הבורא אשם. אני לא רוצה". אז תישאר כך. אין מה לעשות. ואתה אומר אחרת. "אנחנו נעשה את זה בדרך הרגילה, בדרך השכל. ברוך ה' יש לי שכל, אני חכם, אני אעשה כמו שאני רואה".

תלמיד: לא. אני אומר, איך אנחנו צריכים לפעול כדי שמשהו יזוז ממש?

אני אגיד לך, זה יהיה בשבילך חידוש. יש עשירייה, כאילו יש, ב"עלמא", הבורא מביא אתכם יחד ואתם צריכים לעשות ממנה תיבה רוחנית. זה הכול. את זה תעשה, בידיים, ברגליים, במה שאתה רוצה, תעשה את החיבור הזה. תתפלל, במה שאתה רוצה, בכל המעשים, בלימוד, בהפצה, בישיבות, בריקוד, לא חשוב איך, כי אם לא תעשה את זה, חבל על הזמן. אל תסתכל על שום דבר אחר. רק לעשות מעשירייה ה-ו-י-ה.

תלמיד: הבוקר דברנו על תשע העדשות, הזכוכיות.

כן. אני כבר לא יודע איך להסביר לכם את זה.

תלמיד: האם הזכוכיות האלה הן קבועות וכל פעם שיושבים איתי חברים הם משתנים, אבל אני כל הזמן מלטש את הזכוכית עצמה?

נניח שכך. מה זה חשוב לך? זה לגמרי לא שייך לחיבור.

תלמיד: אני פשוט לא מצליח להבין משיעור לשיעור אפילו, מה אני לוקח מתוך מה שעבדתי בו?

זה לא חשוב. כל רגע אתה חדש. התחברת כאן במשהו? כן. ושם עוד התחברת במשהו? כן. אתה יכול לשבת כאן בעשירייה, שם בעשירייה, בכמה עשיריות.

תלמיד: אז איפה מצטבר החיסרון הזה?

בנשמה שלי. אלא איפה הוא מצטבר, בשולחן שבו ישבתי?

תלמיד: אבל איך אני משתמש בנשמה הזאת כדי לקדם אותה לאן שהוא, את החיבור הזה שאנחנו מייצרים?

למה אתה תולה את הנשמה שלך, דווקא באותם הגופים שיושבים איתך יחד?

תלמיד: אני לא.

אז אני לא מבין את מה שאתה אומר.

תלמיד: יושבים פה ארבעים עשיריות, ועוד מאה בכל העולם, ואנחנו לא מרגישים את הנשמה הזאת כדי להפוך אותה להיות יותר דחוסה?

אתם לא מיועדים בינתיים להרגיש. כי כדי להרגיש אתה צריך להיות בתכונת ההשפעה.

תלמיד: זה לא מה שאנחנו עובדים עליו?

אתה עובד, אבל עוד לא הגעת. אתם היום ממש מוצלחים. זה טוב, אני אוהב את זה. זה סימן של מדרגה חדשה.

שאלה: לגבי העשיריות, הייתה עכשיו תקופה של חופשות, ואני מרגיש שלקחתי גם חופשה מהעשירייה. היו לנו עכשיו כמה שבועות שהשגרה של העשיריות בקבוצה נשברה לגמרי. לא היו סיכומי שיעור בגלל אופן הלימוד, לא היו שיחות זום במהלך היום כיוון שהיו החגים ולו"ז קצת הפוך. בקיצור, היו כל מיני סיבות, לכאורה אובייקטיביות, שמנעו מאיתנו מלממש את השגרה של עשירייה שאמורה להחזיק את האדם.

אני מרגיש שמי שאשם זה לא הנסיבות האובייקטיביות, אלא אני בחרתי לברוח מזה והיה לי מאוד קל בחגים לברוח מזה. ומשיחה עם החברים, אני גם לא היחיד שעבר את התהליך הזה.

השאלה שלי, איך ממחר אנחנו חוזרים בחזרה לשגרה, איך אנחנו כולנו מרימים את עצמנו חזרה למצב של עבודה נכונה בעשירייה, שהוא גם נטל וגם ברכה ביחד?

אני לא יודע, תעשו מה שאתם רוצים. אני מנהל את השיעור. אני לא מנהל קבוצות, לא עשיריות, לא מפגשים, לא סעודות, שום דבר. זה אתם. מה שאתם מקבלים מהשיעור, איך שאתם קולטים אותו, מתוך זה תפעילו את עצמכם, וכתוצאה מזה יהיה לכם או לברכה או ההיפך.

תלמיד: אבל האם ההרגשה הזאת נכונה, היא צריכה להיות כזאת שמצד אחד, עשירייה זו ברכה, זה הקשר שלך, זה מה שמוציא אותך כל פעם מאיפה שאתה חזרה לקצת אוויר נקי. ומצד שני, קללה, הכבדה, אתה רוצה לברוח מזה?

לפי מה שאתם קובעים ולומדים מהמקורות. אני לא נוגע יותר, לא בעשיריות ולא בשום פעולות שאתם עושים. לא. החיים בידיכם. תרצו? יהיו. לא תרצו? לא.

תלמיד: אתה אמרת גם בתחילת השיעור וגם עכשיו עוד פעם, אני חשוב שזה מורגש, שהתחלנו מדרגה חדשה ולכן יש סתימה.

כן.

תלמיד: מה היחס הנכון?

אחרי החגים זה תמיד ככה בצורה יותר או פחות בולטת.

תלמיד: מה היחס הנכון לזה? איך אנחנו צריכים לקבל את זה, להתמודד, להודות על זה? מה היחס שעכשיו אנחנו צריכים שורת פעולות לעשות עם הציבור?

עם כל הבירורים והכוחות שקבלנו בזמן החודש האחרון, אנחנו צריכים עכשיו לגשת כאילו בנייה מחדש. "ויהיו בעיניך כחדשים". בנייה מחדש של העשיריות, של ההתכללות שלנו בהם כדי להיכנס לעיבור. מה זה עיבור? התכללות במרכז העשירייה. פשוט, בכל מחיר.

שאלה: האם אני צריך לבצע פעולות שיגרמו לחבר להתחבר אלי ולצפות לתוצאות, או שהעבודה צריכה להיות חד כיוונית ממני אליו ללא ציפייה לתוצאה מצדו?

לא. חייבת להיות עבודה עם תוצאות ברורות בתוך העשירייה, שכולם נכללים. אני מרגיש ממש כשהם באים לשיעור שהם באים מוכנים להתכלל בלבבות עד שבתוך ההתכללות הזאת אנחנו משיגים את הבורא. זה ממש עומד לפנינו, לפנינו ממש. חייבים את זה לבצע. בלי זה כבר אי אפשר יותר לדחות את העניינים.

תלמיד: אמרת שאם אני מזלזל בחבר אז כדאי לבקש מחברים אחרים לספר לי על החבר.

כן.

תלמיד: באיזה צורה אני צריך לפנות לחברים?

להגיד להם את זה. אין שום בעיה. כל החברים צריכים להיות מוכנים לספר על כל אחד שבחים כך שלכל אחד יהיה לו כוח להתבטל.

שאלה: אם יש חברים בעשירייה שהתרחקו ולא מורגשת בהם חשיבות, האם עדיף להתרכז באלו החברים שנמצאים איתי קרוב, או להתפזר ולהשקיע מאמץ בניסיון לגרום לחשיבות החברים שהתרחקו?

לא. קודם כל אלו שנמצאים. קודם כל באלו. ואחר כך, יחד איתם, לא לבד, צריך גם לחשוב, אולי להחזיר עכשיו לקראת הכנס יש הזדמנות, להחזיר אותם לפחות לזמן הכנס יחד לצפייה, להעביר את זה כך.

שאלה: כיצד להשתמש בהכנות לכנס כדי ליצור נשמה אחת ב"בני ברוך"?

לשתף את כולם ולתת להם אפשרות להשתתף. כמו שאנחנו כלפי הילדים שלנו נותנים להם מקום להופיע, לבטא את עצמם.

שאלה: איזה תפקיד בהתקדמות שלנו מהווה תחושה כזו שאנו מתעצלים בלהגביר את החיבור? האם החיבור שלנו אינו חזק מספיק? למה אנחנו מקיימים את הכנסים?

עצלות, כותב בעל הסולם שזו דווקא תכונה טובה. כי היא מונעת מאיתנו לעשות כל מיני פעולות טיפשיות שאין בהן תועלת. היא באה מתוך האגו שלנו שלא רוצה לבזבז סתם את האנרגיה שלו. אבל הכול תלוי בחשיבות.

שאלה: איזה חבר אני צריך להיות כלפי החברים? מה אני עושה כלפי חבר ומה בשום פנים ואופן לא? למה כתוב "מוות בידי לשון הרע"?

מה אני עכשיו אתחיל להסביר לו כל מה שרב"ש כותב בעשרים מאמרים שלו הראשונים? סתם שאלות מאין מה לשאול. תחזרו על השאלות, על המאמרים של רב"ש. תעשו מזה קיצור.

שאלה: המאמר מתאר את מערכת היחסים בין העליון ולתחתון כמערכת של שניים, של בורא מול יחיד. קל לדמיין את היחס האישי שלי עם הבורא, אבל לפי הלימוד שלנו היחס שלי עם הבורא הוא רק דרך העשירייה. איך ניתן להבחין טוב יותר את העניין?

אם אני נדבק עם העשירייה, אני נדבק עם הבורא ואין באמצע אף אחד. העשירייה הופכת להיות דבק שקושר אותי עם הבורא. היא מפרמטת אותי. אני לא יודע איפה יש בטכניקה, שככה לבד אני לא רואה ועל ידי הקבוצה אני מזהה? שדרך הרשת הזאת של הקבוצה אני מזהה אותו. אחרת אי אפשר לזהות אותו, לראות אותו, להרגיש אותו. שרק דרכה אני יכול לייצב את התמונה. כמו שדברנו בבוקר עם הפיקסלים, שבלי זה אני לא יכול לזהות.

אנחנו לא מדברים על העשירייה. לא מדברים על הקבוצה. אנחנו מדברים על אני ובורא, אבל ברור שבאמצע חייב להיות הייצוב הנכון מצידי אליו שזו עשירייה. אחרת אין לי אפשרות לא לראות, לא להתייחס, לא להבין, לא לקבל ממנו. שום דבר. אלא מה שאני מקבל ממנו, מקבל רק תגובה בהמית.

שאלה: עוד שאלה על המאמר שקשורה לפסקה, אז אני קורא. "ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו." מהי חיות על חשבון לשמה?

שהכול זה רק מפני שהבורא הוא מחייב אותי להמשיך לחיות ולתפקד. זה נקרא "לשמה". זה הכול.

שאלה: איך להתייחס לחבר מעל לצמצום?

דברנו על זה. מעל לצמצום להתייחס לחבר זה נקרא שאני לוקח מהחבר את כל הרצונות שלו ומשתדל לממש אותם. כיסא? כיסא. כרית? כרית.

שאלה: האם כל רצון של חבר הוא קדוש ואני חייב למלא אותו?

אני לא יודע מה אפשר להגיד. אנחנו ודאי שעושים בירורים, כי אנחנו כולנו נמצאים עדיין בכל מיני ניגועי האגו. אבל "חבר" נקרא, בדרך כלל שכותבים "חבר", אז הכוונה על הרצון שאתה והוא, הרצון שלך והרצון שלו, ביניכם אתם בונים משהו שמגלים את הבורא. לכן הוא נקרא "חבר". אחרת לא נתונים שם "חבר" לאדם. זה שותף באיזה ביזנס או משהו. לא חבר. חבר זה מהמילה חיבור.

שאלה: שמעתי שהרצון הגשמי הוא לא מקום התיקון. אז בשביל מה בדרך דווקא מתגלים לנו דחפים חזקים גשמיים?

כדי שאנחנו נברר את הכדאיות. כדי שאנחנו נמיין את כל הרצונות האלה, מה חשוב ומה לא.

שאלה: מהו רצון להתבטל ממציאותו? רצון להתבטל ממציאותו?

ממציאות עצמו? מהו הרצון? גדלות העליון. זה כמו עובר. זה נקרא קליטת העובר בתוך הרחם. הרצון להתבטל ממציאות עצמו ולהיות שייך לעליון כאילו אתה מאבד את הראש, מאבד את הכול, רק להיות בשליטה שלו. אז יש לך ראש? יש לך חושים? כן. אבל בהם דווקא אני רוצה להרגיש בכל בחושים, בכל השכל שלי, עד כמה שאני מתבטל. תתאר לעצמך איך אני קולט. אני שותה מה שהעליון נותן לי, יותר ויותר ויותר עד כמה שהוא ממלא אותי ושולט בי כל הזמן יותר ויותר. זה העובר.

שאלה: היום יש איזו הקלה בתחושה, שעד היום הכול היה דרוך ועכשיו נרגע. הרצון לקבל שמח ונינוח. מצד שני, יש חרדה מאוד גדולה על ההמשך. מאיפה מקבלים עכשיו חשיבות?

מיד, לא לחכות למחר, אלא מיד צריכים לדאוג שהחשיבות לשלב הבא היא תגדל יותר ויותר. והשלב הבא זה עיבור. והעיבור הוא קודם כל שאנחנו מתבטלים כלפי הקבוצה כל אחד. ואז במידה הזאת אנחנו נוכל להתבטל כלפי הבורא.

שאלה: שמתי לב שיש דברים לא מסודרים, לא מאורגנים באדמיניסטרציה. האם יש עניין להעלות אותם ולעבוד איתם או להניח?

זה לא איתי. אני לא יודע. אני שמעתי שיש הרבה בלגן בקשר עם המטבח, עם התשלומים, עם זה שזה יקר, עם זה שזה לא מסודר. רק שמעתי ככה לידי עברו כאלו השמועות. ועוד חוסר סידור בכל מיני מקומות, בכל מיני דברים, בניהול שלנו כאן.

אני כבר לא מדבר על הניהול של ההפצה וישנן בעיות. אומרים שמרגע שמצלמים משהו, נניח אותי, ועד שזה יוצא להופיע בפייסבוק, אני לא יודע איפה, זה לוקח המון זמן. אני שומע טענות כאלה. שאתם לא כל כך זריזים. אני לא יכול להגיד. אני שותק. יש לנו במה לשפר את הדברים, אבל אני לא יכול לשלוט על זה. חבל. יש כאן חשבונות.

זה לא שייך לי. חוץ מהשיעורים שאתם מקבלים מנה יום יום ואחר כך בטוויטר, פייסבוק וכן הלאה, חוץ מזה אתם לא תקבלו ממני כלום. רק תבינו שזה לא יעזור. כל הדברים ששייכים לארגון עצמו, לארגון הקבוצה, לעשירייה, לאיחוד ולגילוי הבורא בזה, המימוש עליכם. זה הכול. תרצו? כן. לא תרצו? לא. מה להגיד לכם?

(סוף השיעור)

heb_o_rav_2018-10-01_lesson_rb-dargot-sulam-587-elion-mevarer_n2_p2_hd