סעודה – שיחה עם רב

מתבטלים לעליון - קטעים נבחרים מהמקורות

שיחה 08.08.21 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

תלמיד: בשנת 98 נתת לחבר תרגיל לעצור את הנשימה ולחכות מה הבורא יעשה, איך הוא יגיב על המחשבות, על רצונות, הדברים שמתעוררים בפנים. ולפני שבוע נתת לנו את התרגיל הזה. וכשדברנו על זה בעשירייה, כל החבר'ה שהיו אז זכרו את זה ואמרנו שעכשיו הגענו למצב כזה שכל הכלי העולמי נמצא בתרגיל הזה. אז זו באמת גדלות המעמד.

ספר לנו רב, איך נראה עכשיו הכלי הזה?

מה יש לי להגיד כל כך. אני מאוד שמח שזה לא כמה אנשים בודדים שהיו מזמן ורצו ונכנסו חלקית לבחינת העוּבר ועדיין נמצאים בכל מיני שלבים של העיבור.

אבל היום זה משהו אחר, זה אלפי אנשים שאנחנו מכירים אותם ולא מכירים אותם, גם נשים חוץ מהגברים, ודווקא בהצלחה, הם נמצאים במצב ששומעים, מבינים, מרגישים יותר ויותר מיום ליום מה זה נקרא להיות עוּבר רוחני, מה זה להיות במעבר בין הרגשת העולם הזה להרגשת העולם הרוחני. איך אנחנו יכולים בזה לעזור אחד לשני "איש את רעהו יעזורו". לְמה אנחנו צריכים להשתוקק, מה אנחנו צריכים לעשות. כאן זה חוקים אחרים בכְּלל, שאנחנו עכשיו נמצאים לעומת הפרט, כשכל אחד בעבר היה רוצה פה ושם להיות במעבר, בעיבור.

לכן אני מאוד שמח שהמעבר שאנחנו עכשיו עושים הוא ממש כל כך הומוגני, הוא בתנועה אחת, בנשימה אחת, בדחף אחד, ואפילו מי שפחות מבין, פחות מרוצה, פחות מסוגל, כול הזרם הזה לוקח אותו ומושך. ולכן אני שמח שיש כאן תקווה שבאמת אנחנו כדור האחרון נכנסים למצב של דור אחרון. והדור האחרון זה בעצם אותו הדור הראשון שנכנס לעיבור בבורא, על ידי זה שמבטל את עצמו ובעזרת "איש את רעהו יעזורו", בעשיריות בודדות, שאחר כך יתחברו ביניהן יותר ויותר ויותר ואז אנחנו נהיה כולנו כאדם אחד.

קריין: ציטוט מספר 1.

"בחינת עיבור, היינו שהעליון מתקן אותו. וזה יכול להיות, שהאדם הוא כמו עיבור במעי אמו, שהעובר מתבטל להאם, ואין לו שום דעה בפני עצמו, אלא כמו שאמרו חז"ל "עובר ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת", ואין לו שום רשות בפני עצמו, לשאול איזו שאלות, אלא הוא לא עולה בשם. וזה נקרא שהוא אלם, שאין לו פה לשאול שאלות.

וזהו בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה."

(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

בדיוק, "שאין לו פה". האדם חושב שהוא עובר חיים ארוכים עשרות שנים. ואם היה רואה את הסיכום הרוחני מהחיים שלו, היה רואה שאולי בכלל לא היה בתהליך העיבור, או אולי נכנס לכמה רגעים ועוד לא גמר אותו. לכן אנחנו צריכים לשים לב האם אנחנו באמת ממהרים את עצמנו לעבור את כל שלבי העיבור ולהגיע הלאה, כי לפנינו הלידה הרוחנית וזה העיקר. וגם בלידה הרוחנית יש לנו אז מצבי קטנות ואחר כך גדלות, עד שמגיעים כל אחד לגדלות שלו ויחד כולנו לעשר הספירות השלמות, זה גמר התיקון שלנו. אז נקווה שאנחנו נספיק. ודאי שאם הבורא כבר נותן לנו הזדמנות, אז ודאי שהכול מחושב, אבל מצד השני, הכול תלוי גם מהמאמץ שלנו.

אז בואו נעשה לחיים, לזה שנזכה לעזרת הבורא, לעזרת ה', שבהחלט נזכה להיות עוּבר, נולד קטן ואפילו גדול, עד שנתחבר כולנו למעמד של אדם ראשון אחד. לחיים!

בוא נזכיר לעצמנו בכל זאת מה זה עיבור.

קריין: מתוך כתבי רב"ש, מאמר "ענין יניקה, ועיבור", ציטוט 2.

""עיבור", היינו שעובר מבחינתו עצמו, לבחינת רשותו של הקב"ה, אבל זה הוא זמני, פירוש שהוא באמת רוצה לבטל את עצמו לעולמים, אבל הוא לא יכול להאמין שיהיה עכשיו ביטול לעולמים היות שהיה כבר הרבה פעמים שהוא היה חשב שיהיה כך, אבל אח"כ ירד מדרגתו, ונפל למקום אשפה.

אבל הוא לא צריך לדאוג מה נאכל למחר, היינו, שבטח הוא יפול אח"כ מדרגתו, כי זה מחוסר אמונה אלא צריכים להאמין ישועת ה' כהרף עין, נמצא כיון שהוא מבטל עצמו לשעתו, ורצה להשאר כך בתמידיות נמצא שיש לו ערך של עיבור."

(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)

יש הרבה פסוקים, הבחנות על המצב הזה שנקרא עיבור. אבל העיקר דיברנו היום בבוקר ואני חושב שיצא לנו סך הכול בירור יפה, איך אנחנו מבטלים את עצמנו לגמרי לגמרי, ואנחנו גם דיברנו אתמול בשיעור צהריים, שאנחנו צריכים לתאר לעצמנו כאילו אנחנו נמצאים בתוך הבורא ואז אנחנו מבטלים ומבטלים ומבטלים את עצמנו יותר ויותר ויותר, עד שמתחילים להרגיש שאנחנו נמצאים בו. ועד כמה שנמצאים בו, עד כמה שיכולים להתקשר אליו, עד כמה שהוא משפיע עלינו, אז בצורה הדדית "אני לדודי ודודי לי" שאנחנו משפיעים לבורא, הבורא משפיע עלינו, וכך אנחנו יותר ויותר מגיעים להרגשה שאנחנו נמצאים בתוך הבורא וזה כל החיים שלנו וזה נקרא "עולם האמת".

תלמיד: כבוד גדול לדבר עכשיו. ויש לי רגשות כאלה שפשוט אי אפשר להרגיש בשום מקום אחר בעולם הגשמי. משהו תמיד היה חסר, חסר לנו בגשמיות. כשאנחנו החברים מדברים, אנחנו תמיד מרגישים, מבינים שמשהו תמיד היה חסר. אבל הגענו לכאן וגילינו מה היה חסר לנו, וזה החברים, הרצון של החברים. וגילינו שהדבר היחיד שהיה חסר לנו זה רצון משותף שלכולנו יש כאן. ועכשיו יש לנו את ההזדמנות הזאת באמת לכופף את היצר הרע שלנו לעשות את זה למען הבורא.

אנחנו מקבלים הרבה כוח מכל החברים כל בוקר בזמן שיעור הבוקר, אנחנו רואים על המסכים עם כל שאלה שאנחנו שואלים, שאתם שואלים, שזה נותן כוח אדיר. ואנחנו תמיד מרגישים שהבורא נמצא מאחורי החברים. כל בוקר הרב וכל החברים, כל עוד אנחנו יחד, כל העשיריות יחד והקשר שיש לנו לכולנו יחד, הוא כל הזמן משתנה, ואנחנו הולכים להתגבר על כל המכשולים שהולכים להפריד בינינו. אנחנו מרגישים את כולכם וכל יום אנחנו מעלים את המ"ן הזה וכל יום זה נהיה יותר ויותר ברור, מובן.

ואנחנו רוצים להתבטל, שהבורא פשוט ייקח ויעשה איתנו מה שהוא רוצה. אנחנו רוצים וצריכים רק דבר אחד, תחבר אותנו, תן לנו לב חדש. כל עשיריות הגברים והנשים שלנו פה בטורקיה אנחנו כולנו בוערים, מלאים בתשוקה, יש לנו רצון גדול ואנחנו רואים את המאמץ של הרב, ואנחנו דוחפים בהפצה, ואנחנו מתחזקים יותר ויותר, ואנחנו בטוחים שאנחנו נלך ונגדל עוד ועוד. אנחנו לא רוצים ללכת אף צעד לאחור במלחמה הזאת, עד שאנחנו נסיים את המסע הזה יחד, ואנחנו תמיד נהיה איתכם. לחיים חברים יקרים ואהובים, לחיים!

באמת זו עשירייה אני חושב הכי צעירה שיש לנו היום, האחרונה. וזה מאוד משמח.

תלמיד: מה שיפה מאוד שעלי אמר, "שהבורא ייקח ויעשה איתנו מה שהוא רוצה". ולהגיד מילים כאלה שזה באמת ממש כמו בקשה, ממש כמו תפילה שאנחנו ממש צריכים להחזיק בה.

זו סיסמה של עיבור, זה מה שאומר העוּבר בכל רגע ורגע בקיומו בתוך הבורא, "תעשה ממני מה שאתה רוצה". התבטלות.

קריין: ציטוט 4, כתבי רב"ש, אגרת ס"ה.

"מוכרח האדם להחליט בעצמו שרוצה שה' יתן לו רצון להבטל אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמים.

וכשהחליט בלבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכח אל הפועל - בבחינת כח. זאת אומרת הגם שבבחינת כח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו שירצה להבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחינת רצון. וזה נקרא תפילה שלמה, היות שרצונו שה' יתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו והוא מבקש שה' יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו."

(הרב"ש. אגרת ס"ה)

אנחנו רואים את זה בתינוק שהוא בוכה, צועק, צורח, האימא מבינה מה שהוא רוצה, הוא בעצמו לא מבין, פשוט חסר לו משהו, אז הוא מבטא את זה בצורת בכי, צעקות. ואחר כך לאט לאט האימא מסבירה לו. היא נותנת לו משהו, אז הוא מבין שזה חסר לו ועוד ועוד ועוד, וככה זה שבוע אחרי שבוע, אחר כך חודש אחרי חודש, הוא לומד מה שהוא באמת רצה ומה באמת היה חסר לו.

והעליון יודע את זה, התחתון לא יודע, התחתון צריך רק בכל זאת, בכל מה שאפשר להביע שהוא רוצה משהו, והעליון כבר ילמד אותו מה בדיוק הוא צריך לרצות ומה הוא רוצה, ומה החסרונות האלה, שמלכתחילה העליון החדיר את זה לתוך התחתון. רק שעכשיו מהתחתון צריכים למצוא איזה מאמץ למצוא קשר, דרך בכי, דרישה, לא חשוב מה, העיקר לא לעזוב.

מה שאנחנו צריכים, זה סך הכול כל אחד ואחד וכולנו יחד לא לרדת מהבורא, לא לעזוב אותו. כמו שילד קטן תופס את האימא וזה בשבילו הכול. הוא לא עוזב את זה, הוא חייב כל הזמן להיות דבוק אליה. אם כבר יצא ממנה, אז להיות דבוק בצורה חיצונית כמה שאפשר. וזה מה שאנחנו צריכים. זאת אומרת, סך הכול לעזור אחד לשני כל הזמן לפנות לבורא ולדרוש קשר עימו וזהו. וודאי שהקשר הזה הוא אגואיסטי, וודאי שאנחנו כולנו עדיין מקולקלים ולא מתוקנים, אבל זה לא חשוב, העיקר כל הזמן רק להיות מכוונים אליו.

אז אני מאוד מקווה ואני רואה, אני יודע שאנחנו נמצאים בדרך הנכונה ומתקדמים יפה והבורא מקדם אותנו ורוצה אותנו. אז בואו נשתה לחיים עבור ההצלחה שלנו הקרובה.

טוב חברים, אני חושב שהזמן שלנו לצערנו כבר עבר, אנחנו צריכים להכין את עצמנו לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב, שוב לאותו הנושא, שוב לאותה המטרה, עד שאנחנו קובעים בדיוק את המקום שלנו בתוך הבורא, נכנסים בו ונדבקים בו כמו ברחם עליון וכך מתחילים לגדול בצורה נכונה כבר בעולם החדש.

(סוף השיחה)