שיעור בוקר 27.11.13 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
ספר "כתבי בעה"ס", חלק "אגרות", אגרת נ"ו
"הנה רבים אומרים "מי יראני טוב", ועם כל זה, מיעוטא דמיעוטא מוצאים את זה. וצריך אם כן להבין, איה טמון המכשול הגדול הנמרץ הזה, המכשיל את הרבים בלי חמלה.
כבר העירותיך כמה פעמים, על החוק המפורסם בספרים הקדושים: שאין שום דבר ניתן אלא "בזכות". דהיינו, על ידי יגיעה, המכונה בכל מקום: "אתערותא דלתתא". שזולתה לא יארע לעולם בשום פנים, כל השפעה מלעילא המכונה: "אתערותא דלעילא".
הדברים והחוקים הללו מפורסמים לכל, אולם שעורם לא ידוע, או לא ירצו לדעתם, ובגלל זה, יש בנין גדול של הס"א, העומד ומיקל בדבר - אשר א"צ יגיעה למעלה מכח אנושי. ובשעת הדחק, יש לו תורה שלמה מפי סופרים וספרים, להראות טובו ורחמנותו של הנהגתו ית', עם האדם שאינו מקפיד כל-כך. ויש לו מן המוכן אלף ראיות על זה ברגע אחד, כמ"ש: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", וכדומה.
ועל זה וכיוצא בזה, אמרו ז"ל - שהתורה נקראת ס"ם. משום שאם לא זכה נעשה לו התורה עצמה סם המות, משום שלומדים תורה מפי ס"ם הרשע ר"ל, וממנו המה מבינים, ודברי תורה שלו מתקבלים מיד על הלב, גם שמורים בזכרון תמיד, שהוגים בהם יומם ולילה - ר"ל ממנו ומהכרוכים אחריו.
ומה נעשה לאלה ואיך נוכל להושיט להם ידינו, או להזיזם בשעור מה ממקומם, באותה שעה שאינם מוכנים כלל לאתערותא דלתתא? רצוני לומר, אפילו אם נצליח על-ידי רחמי שמים, להמשיך עליהם התעוררות הגדולה ביותר של הגוף, לנהום ולחשוק אליו ית'. עם-כל-זה לא ירצו, או לא יוכלו עם כוחם זה, לתת את שעור אתערותא דלתתא המשוער לאתערותא דלעילא. אשר הקב"ה לא ותר על-זה מימות עולם עד היום הזה, ותמיד. כי "חוק נתן ולא יעבור.
ועל-זה נאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה", אשר הקב"ה מודד לאדם סאה בסאה. וכן מקרא כתוב: ,כי לא שלם עון האמרי עד הנה", שהכונה גם-כן על הנדון שלנו. כי עון האמורי הוא ענין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אתערותא דלעילא", או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שעור "אתערותא דלתתא", המחוייב שנקרא "זכות". דהיינו, היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי.
כי כל שבכחו לעשות נקרא עבודה סתם, ואינו נקרא עוד יגיעה, וכשבאים ישראל עד לנקדה זו, אז משלימים שעורם, ואז מכונה: "כי שלם עון האמורי". כלומר, שניכר לכל, שאין ארץ-ישראל וכבוד ה', שה"ס השכינה הקדושה, שייכת להם. ואז שוברים אותה הקליפה שנקר' "אמורי", ומקימים שכינה מעפרא, ולא קודם לזה אפילו רגע כמימרא. שז"ס, המספר המפורש "ד' מאות שנים", המראה לנו בדיוק הגדול, השייך בענין הזה, שאין ענין ותור נוהג כאן כלל וכלל. וכמו שאמרו ז"ל, שענין דילג את הקץ, שהיה מחויב ומוכרח בשביל כלל ישראל, הנה, הדילוג הזה, גרם לכל הגלויות עד הנה, כנודע.
ונודע גם-כן, שכלל ופרט שוה, כי גם לכל פרט מישראל, בנוגע לנשמתו, נוהג בו ענין ביאת הארץ, וכל האמור בכלל ישראל. וכי באתערותא דלתתא שלו יש לו גם אותו המספר "ת" שנים, שה"ס "ת" מות, "ת" חיים. שאמרו ז"ל עש"ה - שענין ת' שנים של השעבוד, הוא ענין המקום שנותנים לו לפרוע שעור היגיעה שלו, בדיוק, שבזה אין ויתור אפילו כחוט השערה, כאמור.
מכאן אמרו ז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן". וכן: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". וכן: "הרוצה לחיות ימית את עצמו". ועוד כהנה רבים.
וכנגד זה אמרו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן", כי ידעו ז"ל שאותו ס"ם הרשע שתורתו בידו להראות כי אפשר למצוא את ישועת השי"ת, בלי יגיעה למעלה מכח אנושי, שבו מרפים ידיו מ"אתערותא דלתתא", ודוחים אותו יום יום לתהום רבה.
הנה אחר-כך, כשחוזר ומכיר בשקרו, ומוצא אמונתו בדברי חז"ל - אשר חסרון היגיעה ואתערותא דלתתא הורידו אותו לטמיון, ועל-כן רוצה להתחזק ולמסור נפשו בעבודת ה',- הנה אז מיד חוזר עליו בכפירה חדשה. אשר גם יגיעה אינה מועלת כלל, כי ח"ו אינו שומע תפלת כל פה. דהיינו, שיש לו ראיות מן המוכן, להראות שישנם מתיגעים ואינם מוצאים כלל ח"ו. ועל-כן הזהירו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן" ח"ו.
הנה הראיתי לך את הרשת שבו נדונים נשמות העשוקות שאין להם מנחם. דהיינו, הטעות הזה, בפירוש המלה של יגיעה, אבל אמת הכתוב "ומשחרי ימצאנני".
עוד רעה רבה אראה בעולם, אשר הנלכדים ברשת הס"א, נמצאים שמתיגעים שלא לצורך, שהוא רק ציור של עונשים. כלומר, שאינו מצטרף כלל בחשבון "ת" שנים. ועל-זה לבי דאבה יותר מהכל. ועל כיוצא בזה צריך אדם להתחזק בתפלה: "יהי רצון וכו', שלא ניגע לריק" ח"ו. כי צריכים הצלחה גדולה בדבר הזה.
גם תדע שענין היגיעה והעמל המתגלה בלב האדם בשעת תפלתו, היא היותר נאמנה ויותר מצלחת ומגיעה למטרתה מכל הענינים שבמציאות."
כל המציאות היא היחס בין שני כוחות, הכוח המקבל והכוח המשפיע. כשהכוח המשפיע, שנקרא "האור", פועל על הכוח המקבל, שנקרא "הרצון לקבל", ומשנה אותו, מתקן אותו, עד שהרצון לקבל יהיה בצורתו דומה לכוח המשפיע. שהרצון לקבל יקבל צורה שנקראת "נברא", שהוא מחוץ לבורא, מחוץ לכוח המשפיע, הפוך ממנו, ועומד מולו. ואחר כך, אותו הכוח המקבל, הנברא, לאט לאט משיג בהדרגה את המצב שלו, ההפוך מהכוח המשפיע, ובהתאם לזה, הוא מתחיל להשתתף בשינוי העצמי על ידי האמצעים שניתנים לו.
ולמרות שהיגיעה היא למעלה מהכוח האנושי, למעלה מהכוח של אותו הנברא, כי הרצון לקבל לא יכול להציל את עצמו, אבל הוא יכול לעשות פעולות שונות ומכל התנאים שמסדר לו האור, הכוח המשפיע, הוא פועל לקראת השינוי במה שאפשר, במה שמסוגל, במה שניתן לו. כשכל היגיעה שלו היא במסגרת שהוא נמצא עדיין ברמת החי, מתוך דומם, צומח, חי. וכשנותן את כל היגיעה הנדרשת בדרגת החי, אז האור העליון פועל עליו, לא בצורה ישירה, אלא מה שנקרא "אור מקיף", "המאור המחזיר למוטב". וכך, בכמות היגיעה הוא מגיע לחיסרון, לשינוי, שהאור העליון מסיים את היגיעה ואז יוצא ש"יָגעתי ומצאתי".
וכדי שייתן בדיוק את היגיעה הנכונה בדרך, אז אותו האור העליון מאיר עליו כל הזמן ומטפל בו, ומביא לו כל מיני הבחנות בעד ונגד, קירוב וריחוק, והרצון לקבל צריך להבחין בהן בצורה הנכונה.
העניין כאן הוא מאוד פשוט. שאם האור העליון פועל על הרצון ואין יותר, אין עוד מלבדו, יוצא שמה שיש בתוך הרצון לקבל, זה תמיד מה שבא מהאור. אז איך הרצון לקבל יכול לתת יגיעה, זאת אומרת, תוספת של איזו תנועה לקראת השינויים, לקראת האור, אם יש רק אותו ואת האור שמולו?
הכוח השלישי הוא האמצעי לתוספת, להביע משהו מתוך עצמו. הרצון לקבל מקבל מזה שהוא עבר שבירה ויש סביבו הרבה רצונות לקבל שהם מרוחקים זה מזה על ידי הרצון לקבל שנקרא "האגו". ואם הם יכולים להתקרב ביניהם על ידי כך שיעשו פעולות שונות במישור שלהם, במישור העולם הזה, בדרגה האחרונה, התחתונה, שמאפשרת לעשות כך, שבה אפילו ללא רצון אפשר לעשות שינויים, אז יוצא שאותם הרצונות לקבל, המרוחקים זה מזה, יכולים לעשות התקרבות זה אל זה, כאילו הם נמצאים תחת השפעת האור.
זאת אומרת, שהאדם יכול להתקרב לחברו ולעשות פעולות שונות וזה כמו שהאור פועל ומקרב ביניהם כביכול, ודאי שזה לא אמיתי, כי מזה הרצון לא משתנה, אבל משתנה הגורם לאור, וכך זה עובד.
וזה גם פלא מה שקורה בעולם הזה, במדרגה כל כך נמוכה, נבזית, שפלה, שהיא מצד אחד לגמרי הפוכה מהרוחניות, ונמצאת בניתוק גמור מהרוחניות, ומצד שני יש בה איזו הזדמנות נפלאה, שעל ידי קירוב פיזי בכל מיני פעולות חיצוניות שקריות, האדם יכול להשפיע על הרצון הפנימי שלו. ואז, דרך הרצון הפנימי שלו, הוא יכול להשפיע על המאור המחזיר למוטב, ואז המאור המחזיר למוטב ישפיע עליו בצורה נסתרת, עד שיביא אותו לשינוי אמיתי בתוך הרצון.
יוצא שלמרות שהאדם הוא עדיין כמו קוף בעולם הזה, יש לו הזדמנות, קצה חוט שמתוכו הוא יכול להוציא את עצמו לעולם הנאור. ולכן, אם הוא משתמש נכון בכל היוצרות האלה, בכל האמצעים שמסרו לו, שנתנו לו מלמעלה, אם מקבל את זה כמו שהם ניתנו לו מלמעלה, אז הוא מסוגל לתת אתערותא דלתתא הנדרשת לאתערותא דלעילא. רק צריך לדעת בדיוק את סדר הדברים שעליו לעשות ואת אלה שעל האור לעשות. כי הידיעה הזאת, הבירור הזה, שומר על האדם לא לצפות לזה שתבוא ישועה ללא יגיעה, ושהזמן יעשה את שלו. יש אנשים שיותר קל להם לעבור את השלבים הללו, ולא נדרשות מכל אחד מהם ארבע מאות שנות גלות, זאת אומרת, מידה שלימה של עבודת כפיים בחיבור, בקבוצה, כדי להשיג את הערבות ואת כוח החיבור מעצמם.
אם האדם יודע שיש לו כל האמצעים כדי להגיע לתוצאה הרצויה, למטרת החיים, אז הוא לא מתייאש, הוא ממשיך ומגיע. וגם אחרי כל החשבונות, הוא ממשיך להתעלות מעל התוצאות, כי הוא מתחיל להבין שהיגיעה, ההזדמנות ליגיעה שקיבל, היא השכר.
שאלה: מהי יגיעה שלא לצורך, שמוזכרת במאמר?
"יגיעה שלא לצורך" זה כל דבר שלא מביא להשפעת המאור המחזיר למוטב, שלא מעמיד אותי בחיסרון נכון כלפי המאור המחזיר למוטב, שאני מצפה שהוא ישפיע עלי וישנה אותי בצורה כזאת, שאני אהיה ראוי לעשות נחת רוח לבורא.
שאלה: אם כך, מהי יגיעה נכונה?
אנחנו נמצאים בדרגה רוחנית שהיא מחוץ לרוחניות, והדרגה הזאת היא מאוד מיוחדת, הרבה יותר חשובה מכל הדרגות הרוחניות. יש בה שילוב פלאי של תכונות של הרצון לקבל והרצון להשפיע שאין באף מקום, באף מדרגה. זה כמו ילד שמשחק, וללא רגש, ללא שכל, ללא הבנה, ללא הפעלה של מערכות גדולות, פתאום הוא נעשה חכם. זאת אומרת, הוא מפעיל את המערכות האלה, אבל הוא לא יודע איך. ובכלל, אם קיימות המערכות האלה, אז לאיזה מצב הוא צריך להגיע? הוא לא יודע ולא רואה כלום, אלא יש לו דחף והוא משחק.
רק הדחף הזה חסר לנו, כל היתר נשאר לנו כמו לילדים. יש לנו כל האמצעים להגיע לדחף הזה, להצטייד בו. זה יכול להיות אם אני נמצא בסביבה, והסביבה מגרה אותי, כל הזמן מחממת אותי, בקנאה, תאווה, כבוד, שלהם יש ולי אין, וכן הלאה, ואז אני מתחיל להשתוקק, מתחיל לרצות. "מה אתה רוצה?" אני לא יודע מה, רק נראה לי שיש להם משהו, ולי לא. מצד הטבע כבר נמצאים בי היוצרות האלה, נמצאים בי הרצונות הללו, ואני רק צריך לסדר אותם בצורה הנכונה, לעשות מזה רשת יחסים כזאת בינינו, שהם יתנו לי הבנת גדלות המטרה. ופתאום אני רואה שהם נמשכים לזה, אולי יש להם את זה כבר, ולי עוד לא, ואני עוד רחוק מזה. אחר כך הם נותנים לי דוגמה איך לעזור זה לזה, וזה כבר קרוב ונחשב לרוחניות.
זאת אומרת, העיקר זו הקנאה. קנאה, קנאה, קנאה. כי האגו שלנו נדלק מזה, הוא מאוד סובל מזה. אז אם אני נמצא בסביבה וקושר את עצמי אליה, בצורה כזאת שכבר אין לי לאן לברוח, אז הקנאה, למרות שהיא הרגשה שלילית, לא זורקת אותי, אלא ההיפך, אני נמשך קדימה וכך אני מצליח.
מה אני מצליח? אני מצליח לרצות. זאת אומרת, הרצון הוא לא שלי, קניתי אותו מהחברה. אבל זה קרה מפני שלא ברחתי מהם, והכנעתי את עצמי כלפיהם, התקשרתי אליהם באיזו צורה. והדברים האלה יכולים להיות לגמרי גשמיים, עד כדי כך שאני יכול לשלם בכסף. יש לנו דוגמה של רבי זושא שקנה מוסיקאים כדי שיעשו לו התעוררות. אני יכול גם לעשות סעודה לחברים, להשקיע בצורה כזאת, ואז הם משפיעים עלי. זה יכול להיות עד כדי כך בדברים האלה.
כשאני מקבל את הרצון שלהם לרוחניות, אז זו לא רוחניות, זה בעצם הישג גשמי, אני רוצה להיות יותר גדול, יותר חכם, יותר, יותר, יותר. אבל זה כבר מספיק לי, ועד כמה שאני אשתדל, אני בכל זאת לא אחשוב על רוחניות. כי אני עדיין ברצון לקבל, מהצד התחתון של המחסום, אבל זה מספיק כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב.
זאת אומרת, יש במדרגה שלנו יכולת לעבוד ולמשוך את המאור, ולהשפיע מעל המדרגה עצמה. זה כמו המגנט שיכול להשפיע דרך הקיר, דרך דבר כלשהוא, על הצד השני.
המאור המחזיר למוטב משפיע עלי. מה פתאום הוא משפיע? איך האור משפיע עלי אם אני לא מסוגל להגיע אליו, אם אני והוא הפוכים זה מזה? גם במעבר שבין שתי המדרגות, ביני לבין הרוחניות, במדרגה הקרובה, שמשם מגיע המאור, האור לא פועל כך. זאת אומרת, האור יכול לפעול עלי ולשנות אותי בהתאם לטבע של הכלים שבהם הוא נמצא במדרגה יותר עליונה. ואז אני יכול להשוות את עצמי עם הכלים האלה וכך להתחיל להיכנס לתוך המדרגה העליונה כעובר, ולעבור עיבור, יניקה, מוחין, עד שאני רוכש אותה.
במצב שבו אנחנו נמצאים, אנחנו צריכים רק להשתמש נכון במדרגה שנקראת "העולם הזה", עם כל האנושות, עם הקרובים, עם הרחוקים, עם הלימוד והקבוצה, עם כולם, כך שאתה לא תהיה זקוק יותר לכלום. הכל נמצא, צריך רק לסדר.
(סוף השיעור)