שיעור 10.10.14 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר 'כתבי רב"ש', כרך ב', עמ' 1489, חלק "אגרות", אגרת ל"ו
"ותשובתי הכללית היא, שחג הסוכות מתרץ על כל השאלות אפילו הקשות ביותר והגרועים ביותר. כי ידוע שענין סוכה הוא בחינת צילא דמהימנותא, ומצד הדין צריך "צלתה מרובה מחמתה".
וזה ידוע, שחמה מרומז לבחינת ידיעה, ולבנה מרומזת לבחינת אמונה. והוא על דרך שאמרו חז"ל, "ישראל מונין ללבנה, ואומות העולם מונין לחמה". היינו, שבכל פעם שרואין שיש בחינת חמה, ושהוא מרובה מצילתה, אזי צריכים לכסות יותר, בכדי שצלתה יהיה יותר מרובה.
ואם האדם בעל זוכה, ואין הוא מוסיף מעצמו בחינת צל, אז מהשמים מרחמים עליו ומכסים את החמה עבורו. ואז האדם נעשה ברוגז, היות שהאדם מבין אחרת. האדם לפי שכלו, אם יש לו בחינת חמה אזי רוצה שיוסיפו לו בחינת חמה, אבל "לא מחשבותי מחשבותיכם", ומוסיפים לו בחינת צל.
ואם האדם מתגבר על הצל נותנים לו בחינת חמה. ואז האדם צריך להוסיף בחינת צל. ואם אינו מוסיף, אזי מוסיפים לו בחינת צל מהשמים, וחוזר חלילה. עד שזוכה לדביקות לנצחיות."
אבל יש הבדל בין שהאדם עושה צל לבין שמשמיים עושים צל. אם אדם עושה צל, הוא בזה משיג את הבורא. אם משמיים עושים צל, אז בן אדם נכנס להסתרה. אבל צל חייב להיות, כי חייב להיות איזון בין הכלים.
"אבל צריכים להתאמץ בהתאמצות יתירה לקבל את הצל, ולאמור שזה צל קדוש, שכל הצל הזה בא משמים ולא מהסטרא אחרא, שנתנו לו זה בכדי שיהיה לו מקום לקבל על עצמו את האמונה, ואז זה נקרא צילא דמהמנותא, וזה קדוש. ועל דרך "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בה, ופושעים" וכו'.
וזה ענין שעושין את הסכך מפסולת גורן ויקב, שפירש אאמו"ר זצ"ל, שגורן מלשון "גר אנוכי" ויקב מלשון "ונוקב שם ה'". ולפרש דברי קדשו ז"ל הוא כנ"ל, שענין סכך הוא בחינת צילא דמהימנותא, הנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהוא בהפכיות להדעת. שהדעת מביאתו לידי פסולת ולידי גורן ולידי יקב.
היינו מצד הדעת, כפי שהעינים הגשמיים רואים יש מקום לפסולת גורן ויקב. ומזה בעצמה הוא עושה צל, ויושב תחתיה. היינו שעושה לעצמו ישיבה מכל אלו הדברים הנמוכים והגרועים ביותר," לפי דעתו, "ומקיים על ידי הפסולת מצות סוכה." שמעלה את כל הדברים שלא חשובים בעיניו, למעלה מהכל, שההשפעה תהיה בו חשובה למעלה מקבלה.
"ועיקר שיש לו שמחה ממצוה זה, כי אמונה למעלה מהדעת נקראת "שמחה של מצוה". נמצא שכל הקושיות והשאלות שישנם במציאות בעולם הם מתתקנים בסוכה, היינו כי בלעדיהם אי אפשר לעשות בחינת סכך.
ועל זה צריך האדם להיות אורח טוב ולומר, "כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי". שהאדם צריך לומר בפה, שכל מה שמתרחש בעולם, היינו שיהיו אנשים שיסבלו ויקבלו רע חס ושלום, כדי שאני אוכל לקבל טוב, היינו לקיים בחינת אמונה. אפילו שאני רואה את הרע הנמצא אצל אנשים, הוא בכדי שיהיה לו מקום לקבל את עול מלכות שמים.
וזה עוד יותר לומר, שאחרים יסבלו רע רק בכדי שיהיה לי מקום לקבל. ואמת שקשה להגיד כך, אלא דווקא אם האדם עובד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, נמצא שהוא בעצמו אינו עולה בשם רק הכל לשם השם. ואז, אם אין האדם באמצע, יכולים לומר הכל כי זה שאומר "לא טרח בעל הבית אלא בשבילי", היינו כדי שאוכל להמשיך בעבודת האמונה, וכל זה הוא רק בשביל ה' ולא בשביל עצמו."
תלמיד: איך אתה יושב ולא נרדם, כולם פה נרדמים.
אתם מרדימים אותי מאוד, אני אומר ברצינות. אבל מה לעשות? חשיבות, דיברנו על זה. חשיבות. עכשיו כולם יירדמו ואתה לא, ואתה תתחיל לראות איך שמחלקים כאן ממש מטבעות זהב, וכולם ישנים, רק אתה לא.
תלמיד: זה נראה קצת הזוי, "ועיקר שיש לו שמחה ממצוה זה, כי אמונה למעלה מהדעת נקראת "שמחה של מצוה". אני צריך להיות שיכור בשביל להיות בשמחה מעל הדעת, איך אני מגיע לשמחה הזאת?
אם אתה לא עושה את זה בשמחה, סימן שאתה קודם כל לא עושה, שאתה משקר. אני משפיע למישהו, מאיפה אני יכול לדעת שאני משפיע? אני נותן, אם אני עשיתי את הפעולה ואני סובל, זאת לא נתינה. לא עשיתי את זה מתוך רצון, אלא מתוך הכרחיות, או שאני מפחד שירביצו אותי, או שאני מפחד שאני אקבל עונש גיהינום או עוד משהו, זו לא נתינה.
נתינה זו פעולה שבאה מתוכי שאני נותן. ומאיפה אני בטוח שעשיתי כך? שיחד עם הפעולה הזאת יש הרגשת שמחה, בלי זה לא יכול להיות. מצווה לא נקרא אם אתה לא שמח ממנה.
תלמיד: אתה לא כל הזמן נמצא, יש לך משפחה, באים אליך אורחים.
אני לא יודע משפחה, אני מחלק את הדברים האלה פשוט, יש דברים שאני מקבל, לא חשוב באיזו צורה. כשאני נותן מתנה למישהו, זה נקרא אצלי מקבל, מקבל הנאה, זה לא שאני מוסר למישהו משהו. אני לא מסתכל על התנועה הגשמית, אני מסתכל על המהות, המהות שלה זה קבלה. אני נותן לאדם שאני אוהב אותו, אני נותן לו משהו, אני מזה נהנה? נהנה. קיבלתי. אז אתה נתת או קיבלת? קיבלת הנאה. נכון או לא?
תלמיד: אתה טוען שזה כך, אני טוען קצת שונה.
אתה כך אומר לילדים שלך. נתתי לכם את כל החיים, מה הם אומרים? עזוב אותי מהחיים, מה נתת, מה עשית? אתה שומע את זה מהם. לָמה הם אומרים כך? כי הכל עשית בגלל שאתה אוהב אותם, האהבה שלך חייבה אותך לתת להם. אתה נהנה מזה שאתה נותן. ואם לא תיתן, אתה תסבול, לכן אתה נותן. אז זה נקרא שאתה אוהב אותם? אתה אוהב את עצמך, לא אותם. אתה עוד בא אליהם בטענה שנתת להם. והם צודקים שאומרים לך לא נתת לנו כלום. אבל זה וזה, וזה, כן נכון, אבל זה אתה רצית ואתה נתת. אנחנו?
זאת אומרת, צריכים להבדיל בין הפעולה שנראית לעין ובין הפעולה שמורגשת כלפי הרצון. הרצון לקבל שלך רצה ליהנות לכן נתת להם מתנות. תגיד לאישה שהיא לא תניק את בנה הקטן, שלא תיתן לו לאכול. תגיד לה את זה, עד כמה הצער שלה, יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק. אז מה היא נותנת? כלום לא נותנת, בשבילה היא מקבלת, מקבלת תענוג, אחרת היא סובלת.
גם אתה, איפה הנתינה שלך, מתי נתת למישהו משהו? כל החיים רק לקבל. אם אתה עובד לפי הרצון לקבל, אתה כל החיים רק מקבל. אף אחד ואף פעם לא קיבל ממך שום דבר. תאר לעצמך, אף פעם לא נתת לאף אחד, וכך כל אחד ואחד. ממי מקבלים? מהבורא.
תלמיד: אני מבין, אבל לא ברור לי עדיין הקטע הזה של למעלה מהדעת, נניח שאתה חושב מעל הדעת, שזה עדיין שמחה מתוך מצווה. איזו שמחה, אני שמח מעל הדעת, זה לא טבעי. אני מעל הדעת ואני שמח?
כמו שאתה שמח בזה שאתה מקבל, כך אתה יכול להגיע למצב שאתה תשמח מזה שאתה נותן, באמת נותן. באמת נותן זה נקרא שאין לך כלום בכלים דקבלה שלך, מזה לא מצטרף שום דבר. אחרת זה לא נקרא מצווה.
תלמיד: אתה מדבר כבר ברמות מאוד גבוהות, שאני כבר אהיה בהשפעה, אז אני אהיה שמח. אבל מה אני עושה בינתיים עד שאני נמצא בהשפעה?
כל עוד אני לא נמצא בהשפעה מה קורה, איך אני יכול להיות שמח מעל הדעת? אני עצוב מעל הדעת.
לא, כל עוד אתה לא נמצא בהשפעה, אין לך למעלה מהדעת.
תלמיד: בדיוק, אז מה אני עושה בדרך, איך אני מגיע לשמחה, רק בהשפעה אני נמצא בשמחה?
כאן לא כתוב על זה, כאן לא כתוב על אנשים כמוך, כאן כתוב על אנשים שנמצאים בהשפעה.
תלמיד: בשביל זה אני אומר כל פעם שאני צריך להיות מעל הדעת, תהיה בשמחה, אני לא בדיוק בשמחה שאני מעל הדעת, אני כל הזמן סובל.
כי אתה לא מעל הדעת.
תלמיד: אז איך עושים את זה שבדרך גם אני אהיה מעל הדעת, איך אני עושה את זה? כשאתה לומד קבלה, אתה צריך הרבה שנים. איך אני יכול להיות בשמחה למרות שאני עדיין לא בהשפעה בשנים האלה, ולהיות בשמחה כל הזמן. אין אני עושה את זה?
היית רוצה להיות בהשפעה? כן, בטח. תבקש גדלות ה', תבקש גדלות הבורא.
תלמיד: אני כבר מבקש עשרים שנה, העניין הוא בדרך, הוא כותב מעל הדעת, בהשפעה. אני באתי שנה ראשונה, אני רואה חברים שמחים, כולם צבועים, עושים הצגות שהם שמחים?
לא, הם שמחים הם כבר נמצאים בזה.
תלמיד: רק אני לא?
רק אתה.
תלמיד: אני גם רוצה להיות כך, איך אני עושה את זה, לְמה אני מתחבר, למי אני מתחבר?
אבל מה אכפת לך, הם עשו עבודה עבורך, אתה תמשיך כך לישון, אפשרי?
שאלה: אם הבנתי נכון, גדלות הבורא זה המרכיב הכי חשוב, הגורם הכי חשוב.
זה גורם לי להיות בהשפעה, לעלות למעלה.
תלמיד: האם לקבל את גדלות הבורא זו בקשה אינדיבידואלית או שזו בקשה של הקבוצה, כמו שאתה הסברת מקודם על הקבוצה האידיאלית?
גם וגם. אפשר לבקש בצורה פרטית, אפשר לבקש בצורה כללית. תלוי בשביל מה אנחנו רוצים גדלות הבורא, זאת השאלה. האם אני רוצה את הגדלות שלו בגלל שאני נהנה, עם מי יש לי עסק, מי מנהל אותי, שאז אני כאילו מגלה בעל בית יותר גדול ואז אני גם יותר חשוב. או שאני נהנה מזה שאני רוצה גדלות הבורא ככוח בלבד שנותן לי אפשרות להשפיע, שנותן לי אפשרות לצאת מעצמי ולעבוד בשבילו? זה כמו שהוא אומר לנו עם המזוודות וחסיד. "לא אותי קראת יעקב".
תלוי בשביל מה אנחנו מבקשים. אבל חוץ מגדלות הבורא, רק זה מגיע לנו, ואז אנחנו יכולים לעבוד שזה חומר הדלק שלנו. יכולים להשפיע. אני הרצון לקבל, אני נשאר תמיד רק רצון לקבל. איך הרצון לקבל הזה יכול לתת, להשפיע, משהו לעשות מתוך עצמו. מגיעה הארה מיוחדת שזה נקרא גדלות הבורא, או מאור המחזיר למוטב, לא חשוב איך, אבל גדלות הבורא, ואז אני מוכן לעשות פעולות.
אנחנו נמצאים במצב מאוד ריאלי, דטרמיניסטי, מאוד פשוט, יש לי כוח שנקרא גדלות הבורא, אני יכול להשפיע. אין לי כוח, אני לא יכול להשפיע, אני נמצא בקבלה. הכול תלוי רק איזה כוח פועל בי.
שאלה: מי שמסתובב בעולם יודע שיש טרסות בכל מיני מקומות. כשאתה נוסע לפיליפינים, אתה רואה טרסות, והאנשים שם בטוחים שהם הראשונים שהמציאו את זה. אתה נוסע בדרום אמריקה וגם רואה טרסות, שהרצון לקבל שלהם אומר שהם המציאו את זה. גם פה בארץ, אנחנו רואים שיש כל מיני חצרות, וגם פה יש לנו מעגל של עשירייה. השאלה היא, אם אנחנו בעשיריה מגיעים לאיזה השגה שאנחנו חושבים שרק אנחנו המצאנו והגענו לזה. אז איך המבנה הזה עובד ואיך אנחנו מגיעים לחיבור בין החצרות?
לי לא אכפת. יש לי מטרה להשיג את הבורא, למה לי ללמוד מהפיליפינים או מהדרום אמריקאים. יש לי הוראה משלי, ספר הוראות שאני פועל לפי זה. אם אתה בא אלי עכשיו ואומר, אני רוצה לספר לך על משהו חדש, שזה פי כמה יותר טוב, פי כמה יותר מהר, פי כמה עוד משהו. אז אגיד לך, אל תמכור לי שום דבר, אני לא רוצה לקנות. ואתה תגיד, אתה מוגבל, אתה לא מבין, אתה מכשיל אנשים שהולכים אחריך, אתה עושה מוות לעולם ועוד ועוד.
אומר לך, אתה תקפוץ לפי החליל שלך, אני קופץ לפי החליל של המורה שלי. לא של עצמי, של המורה שלי. כלפיו אני כל הזמן רוצה לבדוק את עצמי, וזה הסימן היחיד שיש לפַני. לכן אם אתה רוצה, לך לפיליפינים, זה עניינך, תחפש איך שאתה רוצה. אם אתה רוצה ללמוד ממני, אז אומר לך לפי מה אני לומד ומלמד.
תלמיד: אמרת שיש איזה רובד מסיום שאנשים בעלי השגה רושמים ספרים.
נכון, ודאי. לא ספרים למתחילים. ספרי המקורות, שיצטרפו למקורות.
תלמיד: עכשיו בכיפור בני ברוך יושבים פה ולומדים יחד. ולמשל בכיפור כשאני נמצא בעיר שלי מסתובב בין החצרות ובודק איפה שיש חיבור. היום אנחנו חושבים רק על החיבור.
לפי מה אתה יכול לבדוק, מי אתה שאתה יכול לבדוק?
תלמיד: לא אני, הפנימיות שלי.
הפנימיות שלך, זה עוד יותר גרוע.
תלמיד: בגלל שאני מרגיש שפה יש בינינו חיבור, אז כשאני מגיע למקום אחר, אני רוצה להרגיש אם יש גם שם חיבור. השאלה, איך אני צריך לעבוד על זה בהרגשה שלי, שזה אפשרי להגיע לחיבור הזה, שאנחנו כל יום ורגע חושבים עליו, בין החצרות, בין הקבוצות, בין הכל, איך הדבר הזה בסוף יהיה אחד?
אני לא רואה באף מקום חיבור. לא נכנס לאף מקום, ולא מצפה לראות.
תלמיד: זה העניין, כי אנחנו פה.
אל תספר על העולם, שכאילו עם הפיליפינים אתה נעשה חכם. אני הייתי בכל החצרות, אני יודע מה זה. ואני אומר לך, אדם שלומד ורוצה לרכוש את המטרה, הוא לא מסתובב בין כל הקבוצות ומחפש שם עם השכל הקטן שלו, כאילו הוא יכול לבדוק באיזה חיבור הם נמצאים ועד כמה הוא נמצא ולא נמצא. מי אתה שיכול לבדוק, באיזה כלים? הפנימיות שלך נמצאת בפופיק.
תלמיד: אז מה יותר נכון בעצם?
יותר נכון, שב ואל "תקפוץ", עד שלפחות תרכוש קצת חכמה. אין לך אפשרות לחקור, לברר את הדברים ולדעת איפה זה ואיפה זה.
תלמיד: זאת אומרת, להגביל את עצמי?
לא להגביל, להיות קצת יותר חכם. ההיפך מלהגביל, לראות את עצמך מהצד. מי אתה שאתה הולך לבדוק, מי אתה שאתה מבין, מאיזה נקודת תצפית אתה בודק? אתה יכול לבדוק לפי החכמה, ולפי החכמה בטוח שתמצא אנשים חכמים שיבלבלו לך את המוח כל אחד בתורה שלו, אז בבקשה, תבדוק. אבל אם אתה הולך לבדוק לפי עוצמת ההשפעה של חכמת הקבלה, מי אתה בזה, שאתה יכול לעשות?
זה כל כך שטותי שאני לא רוצה להמשיך. התינוק הולך עכשיו לבדוק משהו שבכלל הוא לא מבין על מה מדובר. זה כל כך חסר אחריות שאתה הולך לבדוק חצרות. גם אותם אתה לא מבין.
קריין: אנחנו בעמוד 1490, טור ב' למעלה.
"כי בזמן שהאדם דואג עבור הנאות, אז קשה לרמאות את עצמו, ולומר שכל העולם לא נברא אלא בשבילו. אבל בזמן שהאדם דואג לתועלת ה', אזי לא קשה כל כך להאמין מטעם כי האנוכיות אינו עולה בשם.
היוצא מכל הנ"ל, שענין הסכך המכונה צל נעשה דווקא מפסולת גורן ויקב, כנ"ל. וזה ענין מה שאנו אומרים בתפילה שבתוך הסוכה, "ולחסות מזרם וממטר", היינו שהאמונה מציל את האדם מכל המזיקים. כי ענין מזיקים הוא ענין מחשבות זרות ודיעות זרות, והאמונה נבנית דווקא על פסולת כנ"ל, ורק באופן כזה הוא החסיה מזרם וממטר, אחרת האדם נמשך עם זרם העולם.
וענין מטר הוא דבר המחיה את האדמה, כי אנשים שהם מבחינת הדומם הם אינם ניזונים, אלא מבחינת הדעת, ורק הדעת יחיה אותם. ובמקום שאין הדעת מגיע, הם אינם מסוגלים להחזיק מעמד. והדעת הזה משאיר אלה אנשים בבחינת הדומם." מיד נגמר הכוח.
"מה שאם כן מי שרוצה להיות בבחינת צומח, אסור לו לקבל את הדעת הזה לסמיכה. כי המטר הזה אינו מסוגלת למי שרוצה ללכת בדרך האמת. ואם האדם נכשל, ולוקח לעצמו איזה סמיכה מהדעת הזה, תיכף הוא מקבל ירידה ונפילה לשאול תחתיות.
מה שאם כן לבחינת הדומם יש בידו לקיימם, ולא מקבלים שום נפילות, לכן הם מחפשים תמיד בחינת דעת שיסמוך את עבודתם. ובכדי לא להכשל בהדעת הזה הנקרא מטר יש סגולה בהסכך הנ"ל, וזה שאנו אומרים "ולחסות מזרם וממטר", ובזה יתישבו השאלות ויהי רצון שנזכה לצילא דמהימנותא."
זאת אומרת, חייבים אנחנו למצוא כל פעם מצב, שמה שלא חשוב דווקא במוח ולב שלנו, זה "פסולת, גורן ויקב". גורן זה כלפי הלב, ויקב זה כלפי המוח, שהפסולת שלהם תהיה כל כך חשובה לנו, שאנחנו נעלה אותה למעלה מהדעת. זאת אומרת, למעלה מהמחשבות על מנת לקבל ולמעלה מהרצונות על מנת לקבל, ונוכל ללכת בחשיבות למעלה מהם ואז לבנות לעצמנו סכך, סוכה. וכך להינצל מהזרמים האלה שבאים כל פעם כאילו להכשיל אותנו, אבל בעצם זה רק לשם שאנחנו נחזק את הסוכה.
שאלה: האם יש פה עניין של לא להיות חכמולוג בקבלה, אלא יותר רגיש?
לא, ודאי שלהיות חכם, אבל "לא חכם בלילה", שאתה לא יודע כלום ואתה כמו ילד הולך לבדוק קודם כל אחרים. מאיפה אתה יודע מה קורה שם? כשאתה הולך עם השכל שלך והרגש שלך, זאת אומרת, שכבר מלכתחילה הכלים האלה הם פסולים, אז עם מה אתה הולך?
לפני שאדם נעשה ניטראלי מעצמו, אין לו מה לבדוק. כמו שופט עם רעלה. זאת אומרת, מי ששופט צריך להיות ניטראלי. וניטראלי זה נקרא למעלה מהרצונות והמחשבות של עצמו, שהוא יודע לנהל את עצמו, ובמילים אחרות שנמצא בכלים דהשפעה. אז אפשר להגיד שהאדם הזה מסוגל ללכת, ותלוי לאיזה מקום, תלוי לאיזה עומק החקירה, אבל הכלים שלו דהשפעה צריכים להיות לזה מוכנים. ואז באמת הוא יכול לברר ולדעת בדיוק מה קורה בכל מקום, ולמיין את זה כי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". אז העיניים שלו הן באמת נמצאות בגובה.
אבל פה הוא הולך לבדוק חצרות, טראסות ולא יודע מה שם, מי, ומה, ומביא כאן הוכחות מההתרשמות האגואיסטית הקטנה שלו. על מה יש לדבר בכלל? היחס הוא לא רציני. תלמד, תבדוק מי אתה מה אתה. זאת אומרת, לפי מה אתה שופט? לפי מה אתה חוקר? אחר כך תראה. כך כמוך כל העולם שאתה רואה, ומתוך כך כל העולם נכשל, כי כל אחד חושב שהוא מסוגל להיות בלתי תלותי. אבל מאיפה? כל התלות שלו היא בבטן שלו, הרצון לקבל נמצא הרי בוער, מעורר אותו, הוא לא יכול לראות דרך ייחודו עצמו.
אם לפחות היה אומר, אנחנו נמצאים בעשירייה חזקה, ומתוך העשירייה אנחנו תמיד מחליטים, תמיד רואים, תמיד מבררים את הדברים. ואנחנו בעשירייה הלכנו ובדקנו כמה דברים ואחר כך חזרנו, עשינו דיון חזק על זה, ביררנו בינינו וניסינו להתעלות יחד. זה אני מבין, הם מעלים את עצמם, הם משתדלים לראות דרך העשירייה את התופעות, זה כבר רציני. אפילו שבינתיים כל אחד מהם הוא לא מתוקן, אבל ההשתדלות הזו מקרבת אותם.
תלמיד: עניין למעלה מהדעת זה העניין הכי חשוב, זה כבר השגה? אני יכול להבדיל בין קבלה להשפעה.
כן.
תלמיד: ומה בדרך, כשאנחנו עדיין בדרך ואנחנו כאילו כל הזמן צריכים לתפוס את למעלה מהדעת. איפה הסימנים האלה?
מה מחייב אותי?
תלמיד: המטרה. השגת הבורא, גדלות הבורא.
גדלות הבורא.
תלמיד: גילוי.
גילוי זה אתה מקבל. גדלות הבורא. בשביל מה אתה צריך גדלות הבורא? אנחנו מדברים על מה שמתגלה בנו. ומה שלא מתגלה, אין על מה לדבר, אין לי מילים. אז מתגלה גדלות הבורא, ומה הלאה? בשביל מה?
תלמיד: כדי להיות כמוהו, להשפיע.
רק להשפיע, נקי?
תלמיד: גם ליהנות כנראה.
כאן אנחנו צריכים לבדוק, לכן דברנו. אם אני רוצה לבדוק את עצמי, האם אני יכול ללכת על גדלות הבורא כדי באמת לנסות להשפיע, אז יש לך אפשרות לעשות זאת כלפי הסביבה ושום דבר חוץ מזה. בשביל זה הייתה שבירת הכלים, שיש לך אפשרות לעשות זאת כלפי הסביבה. שאז בסביבה כולם כאלו שאתה לא רוצה לתת ולהסתכל עליהם ולהתחבר אליהם. ואם אתה מסוגל להתרומם על כל המכשולים של האגו שלך ולהיות איתם יחד כדי להגיע להשפעה לבורא, אז הבורא מסדר לך בדיוק. ההוא דוחה אותך, ההוא שונא אותך, ההוא צוחק ממך, ועוד כל מיני דברים. הבורא מסדר לך בדיוק אותם המכשולים שלך הפנימיים, כדי שאתה תגיע להשפעה. ככה הסביבה עובדת עליך, כל עוד אתה לא תרגיש אותם כאהובים, שפשוט תגיד, זה הנשמה שלי. ואז ברגע הזה הבורא יתגלה בהם כלפיך.
תלמיד: אז הוא שונא, הוא דוחה, ואני עולה למעלה מהדעת כדי להשפיע. מה פה הכוח הזה, שאני עולה מעל להרגשות שלי?
חשיבות הבורא, אם היא יותר חשובה. או חשיבות הקבוצה, זה היינו הך רק "בורא" אנחנו לא יודעים מה זה. חשיבות הקבוצה, אם היא יותר גדולה מהחשיבות שלך, זה נקרא שאתה כבר מגיע לאיזו מסירות נפש, לעל מנת להשפיע.
שאלה: האם אפשר להגיע לגדלות הבורא לפני שמגיעים לגדלות הרב?
גם לא. כל האמצעים חייבים להיות חשובים כמטרה. כך מתקדמים ממדרגה למדרגה. עכשיו תבין עד כמה קשה להגיע לדרגה הרוחנית הראשונה. כי גם הקבוצה ובמיוחד הרב נראים לך תמיד פחות ופחות חשובים, עד הזלזול.
תלמיד: אני מרגיש שאנחנו לא מדברים מספיק בחברה על גדלות הרב וכשהדבר הזה עולה, ההרגשה היא שחברים אולי מתביישים לדבר על זה, האם זה משהו אישי?
אין כאן אישי, אנחנו אנשים רציניים וגדולים, לא ילדים קטנים ולא תינוקות. אם צריך את זה להשגת המטרה אז עושים, אם לא צריכים אז לא עושים. מה זה חשוב? לי לא איכפת אם תדברו עלי או לא תדברו עלי, אישית מה זה חשוב לי? חשוב לי אם אתם מדברים וזה עוזר לכם להשיג את המטרה, אז תדברו. כתוב על זה שצריכים לשבת חברים ולדבר על גדלות הרב ולכן חייבים לעשות. מה אני מקבל מזה או לא מקבל מזה? אני מקבל מזה נחת רוח, שאתם מדברים על גדלות הרב, כי זה אמצעי להגיע לגדלות הבורא. זהו. אני בזה כמו אמצעי, המפתח, הבובה, אני לא יודע איך להגיד, אבל ודאי שצריכים אז צריכים. אתה בזה עושה לי משהו? אני לא צריך שאתה תכבד אותי בצורה אישית. אתה תכבד אותי בתנאי שעל ידי זה אתה תעלה מעלי לבורא.
הם עושים חשבונות ארציים לכן ככה הם מתייחסים.
תלמיד: כשמדברים על גדלות הרב, מרגישים פתאום שנולד איזה כוח גדול בשיחה.
ודאי שכן, אז תתחילו לקבל ממני הקרנה בהתאם לזה.
תלמיד: איך לדבר נכון על גדלות הרב שהחבר לא יתבייש, שיוכל לפתוח את הלב, פשוט לעשות את זה?
צריכים להיות יותר בוגרים, יותר רציניים. כמו רופאים, הם מתביישים לשאול אותך על כל מיני דברים שיש לך עם הגוף שלך, שככה אתה מתנהג או ככה מתנהג, יש לך כאלו יציאות, כאלו כניסות וכולי? מדברים על גופה ועל הפיזיולוגיה שלה, איך שהיא מתפקדת. יש בזה בושות או משהו? זה גוף. אותו דבר כאן, אנחנו מטפלים בגוף שלנו, רק בגוף הפנימי ואין בזה שום בושה, אי נעימות או משהו, כלום.
אני אומר לך, אני שאלתי את רב"ש, "למה אני שונא אותך?". אפשר כך להגיד? אבל אני חייב לברר אם פתאום מתעוררת בי הרגשה כזאת. אז הוא מסביר, שברצון לקבל שלך בטוח אתה מרגיש שאני גונב ממך תענוגים ולכן יש מקרים שאתה מברר את הנקודה הזאת, אז במקרים האלה אתה שונא אותי. וגם כך הוא מרגיש אם אני שונא או לא, אוהב או לא. העליון מרגיש מה שקורה עם התחתון, הוא בולע את התחתון בפנים. כמו שאתה מסתכל על הילד שלך מה שהוא עושה, לא ברור לך מה עושה הקטנצ'יק הזה שלך? ברור. אתה קורא אותו ככה, הוא לא צריך לספר לך. אותו דבר ברוחניות.
אבל אני אגיד לך ממה אני מפחד, שאתם תהפכו לחסידים. שאתם תתחילו לראות "אהה הוא נותן לנו כוח, אנחנו מתעוררים", ואז תעשו ממני איזה "פטיש" ותתחילו להיות חסידים, מזה אני מפחד. בזה גומרים את כל התהליך הרוחני, לכן זו בעיה. אתה רואה מה קרה עם כל התלמידים של הבעל שם טוב, לא התלמידים ממש, אלא תלמידים של תלמידים של תלמידים, הפכו לחסידות של היום.
תלמיד: אז איך משתמשים בכוח הזה של גדלות הרב בינינו?
אם אתם נזהרים להשתמש בגדלות הרב אך ורק כדי לקיים מה שאני אומר בקשר ללימוד, בלבד. ואני אמרתי את זה כבר הרבה פעמים.
תלמיד: דבר אחד זה לקיים את העצות שלך, הפצה וכולי, ודבר שני זה גם לדבר על גדלות הרב. כי אני ראיתי שכאשר אנשים נמצאים במצבים של שפל, ומדברים על גדלות הרב פתאום זה אוטומטית נותן איזה כוח ומעלה, זה מוציא מהמצב החולה.
נכון, אבל מה יוצא מזה שהם יוצאים מהמצב שלהם? אז מה, שיפרו את מצב הרוח? זה עוזר להם להתקדמות או לא? "אה, עכשיו ברוך ה' נעשה טוב". היה לי חבר חוזר בתשובה, זה היה לפני יותר מארבעים שנה, הוא כל הזמן היה מדוכא ואז נסע לרבי מלובביץ', אחרי שחזר משם הוא אמר, "מיכאל, יש לי רב'ה", "אז מה?" אני שואל. "יש לי רב'ה, לא צריך יותר כלום". כך אני לא רוצה שאתם תהיו.
תלמיד: אמרת שאתה לא רוצה שנהיה כמו חסידים, אבל כשאני מסתכל למשל על הציבור הדתי, אני במובן מסוים מקנא בהם מאוד, כי הם מאוד עקביים ומאוד מסורים.
בטח מקנא, כי יש להם חומר דלק, יש להם כוח.
תלמיד: ואני לא עקבי כמוהם.
נכון, כן. הם חזקים מאוד, יש להם בשביל מה ולמה, תמיכה, חברה גדולה, בטח, הכול, חוץ מהבורא.
תלמיד: אני רוצה להיות כמוהם במסירות, אני רוצה להיות גם מסור כמוהם. אני רואה שאין לי מסירות כמו שיש להם.
למי המסירות? זה לא חשוב, העיקר ההרגשה.
תלמיד: אני רוצה שתהיה לי כזאת מסירות ללימוד הקבלה.
בקיצור, אתה רוצה שיהיה לך טוב. זה בדיוק מה שכל הדתות רוצות לספק לאדם, הרגשה טובה. אתה תהיה איתנו, העולם הזה, העולם הבא, הכול יהיה פרפקט. חוץ מחכמת הקבלה, היא אומרת, אתה תהיה איתנו, יהיה לך יותר גרוע כל פעם יותר ויותר, עד שאתה תזדקק לבורא שהוא הפוך. אם אנחנו לא נלך על הנקודה הזאת אז כולנו נהפוך להיות חסידים. זה אסור.
כאן אתה יכול לראות מה זה נקרא "גבר" מהמילה התגברות, ומה זה נקרא אישה, "תשש כוחה כנקבה". אז אם תהפוך להיות חסיד היום, זה בחינת נקבה, דבוק וזהו. לקנא כן, אבל לקנא במה? האם יכולה להיות כזאת מסירות בהשפעה. כן. כל הזמן למעלה מהדעת, שאדם מרגיש שאין לו כלום ומברך את זה, מנשק את המקל מפני שזה עוזר לו להתעלות, להתכלל בקבוצה. מה שאין בחסידות. מה שהיה קודם לחסידים הראשונים, המקובלים ואחר כך נעלם, ומה שאנחנו כן צריכים להחיות, זה עניין הקבוצה. אתה צריך להתכלל בקבוצה, היא צריכה להיות בשבילך ערך עליון, אבל בתנאי ששם, בתוכה אתה מגלה את כוח ההשפעה, הבורא.
שאלה: יש רצון, כוונה, פעולה ותוצאה. האם זה מקביל לתחתון, עליון, עלי עליון, נחת רוח לבורא?
כן.
תלמיד: אני רוצה לספר סיפור. עובד איתי בחור בשם יהודה אשלג, אמרו לי שהוא ממשפחתו של בעל הסולם.
יש הרבה כאלה, לרב"ש היו אולי חמישים נינים.
תלמיד: הלכתי אליו, ושאלתי. יהודה, אתה נכד של בעל הסולם? הוציא תעודת זהות, הראה לי, ואמר, אני על השם של סבא שלי. בעל הסולם זה סבא שלו, יהודה לייב אשלג קוראים לבחור, ובעל הסולם זה הסבא של הבחור שעובד איתי.
הוא אמר לי, סבא היה אומר, "אם אין קמח, אין תורה". אמרתי לו, אתה מספר לי? אני לומד את הסבא שלך, אבל אני אגיד לך יותר מזה, אני גם לומד את הדוד שלך. שאל אותי, איזה דוד? אמרתי לו, הרב ברוך אשלג. הוא אומר, "כן". הבחור הזה הוא חרדי, הוא לא יחד איתי, אבל אנחנו עובדים ביחד. תודה רבה לכם שהקשבתם.
זה מהצד השני של המשפחה. לבעל הסולם היו שני בנים, וזה מהבן השני, מהאח הקטן של הרב"ש. הבן הבכור היה רב"ש, והבן השני שלמה. שלמה נפטר נדמה לי שלוש או ארבע שנים לפני הרב"ש.
עברתי בבני ברק, פתאום ראיתי, "נפטר שלמה אשלג". אני לא ראיתי אותו אף פעם. לא היה קשר ביניהם בכלל, הייתה ממש שנאה. אז רצתי מהר לרב'ה, הוא אמר, שב איתי, אל תכניס אף אחד הביתה. ישבתי ליד הדלת ממש, לא נתתי לאף אחד להיכנס, כי באו. הוא החליט. הוא לא היה בלוויה, הוא ישב שבעה בבית שלו, אני ישבתי איתו שבוע ימים. אז בשבוע הזה למדנו זוהר, למדנו תניא אפילו, כל מיני דברים. אבל לי אמר, לך לתנחומים, זאת אומרת לנחם. הלכתי לשם, נסעתי עם עוד כמה אנשים שילוו אותי, ישבתי כמה דקות. אין יותר מה להוסיף, יותר בריא לא להוסיף.
שאלה: מה ההבדל בין נחת רוח לבורא לנחת רוח לרבו?
אין הבדל. כמו נחת רוח לקבוצה, אין שום הבדל. כל מה שיוצא מחוץ לגבולות האדם, זה הכל בורא. לפי אופי ההתבטלות שלך כלפי הקבוצה, כך ההתבטלות כלפי הבורא. התבטלות שלך כלפי המורה, זה התבטלות לפי התורה, לפי השיטה. גם זה וגם זה אתה צריך, אלה התנאים שאתה צריך לקיים כדי להתקרב לבורא.
שאלה: ברגע שאני עומד מול הרב, אז הרבה יותר מוחשי לי, גם מורגש לי כמה הוא רוצה שנגיע להשפעה. קל לי כביכול להבין מה זה נחת רוח לרבו, כאילו יש לי לזה איזו הרגשה. הבורא, אני מבין שהוא גם רוצה לא פחות מהרב שאני אהיה בהשפעה, אבל אין לי הרגשה.
לכן נתן לך קבוצה ורב, וספרים והפעלה. אני לא מבין, אני רואה את כל העולם הזה כאמצעי. מה יש לי בעולם הזה, בטווח ראייה שלי, בחושים שלי הנוכחיים?
תלמיד: אז זה מספיק שאני אשקיע את כל המאמץ כדי לגרום נחת רוח לרב? כי זה הרבה יותר קל לי, אישית אני יותר מרגיש.
לא, אתה חייב להיות בכוונה כלפי הבורא כל הזמן. הרב הוא אמצעי, הקבוצה אמצעי, הכל אמצעי. אחר כך אתה תראה איך שהאמצעי והמטרה מתחברים יחד, אבל בלי שאתה מתכוון לבורא, לא. "סוף מעשה במחשבה תחילה".
תלמיד: אז איך נחת רוח לרבו, אם רב זה אמצעי והבורא זה המטרה?
בדרך אתה עושה את זה גם כן, גם לחברים, גם לקבוצה. אבל במה אתה תעשה לי נחת רוח?
שאלה: נאמר שאני מאוד אתאמץ להגיע להשפעה או לרצות השפעה, בזה אני אגרום לך נחת רוח, כאילו זה יותר קל לי.
בסדר, שזה יהיה אמצעי. לכן יש לך גם קבוצה וגם בורא, וזה חייב להיות שביל אחד, או יחד, ממש כך. צריכים לבדוק כל פעם, וזה גם כלפי ההשפעה וגם כלפי יראה. אסור שיהיה לך יראה מהחברים, יראה מהקבוצה, יותר מיראה מהבורא. נניח, אתה מפחד שידברו עליך כך וכך, שיגלו כך וכך, אז אתה חייב לעשות את זה כך שגם כלפי בורא תהיה לך אותה יראה. אנחנו נכייל את עצמנו לזה יותר, נעבור את החגים, נעשה.
שאלה: פעם הייתי שומע ממך בתרעומת, שאתה משתמש בנו.
כן, גם עכשיו אני יכול להגיד לך. תשמע שוב.
תלמיד: זה שימח אותי מאוד שאתה אומר את זה כך, כי הרגשתי שאנחנו כלי מתאים שאתה עובד איתנו.
אני לא יכול להגיד, זה בורא נתן לי כך.
תלמיד: והיום אני שומע שאתה אומר, אתם מרדימים אותי. ועם זה אני לא בדיוק יודע מה לעשות, קשה לי לשמוח מאמירה כזאת. מה אפשר לעשות עם זה?
כל החג עובר בערפול כזה, כל החג. אתמול לא היה כך? וודאי. אנחנו נמצאים יחד, אנחנו עובדים יחד, אין לנו ברירה, תלויים זה בזה, צריכים להמשיך, להשתדל להתעורר.
הבעיה היא שאנשים חושבים שאנחנו מדברים שטויות, משהו קל, בדיחות, כל הדברים האלה הם מאוד מאוד רציניים. דווקא ההיפך, כמה שזה נראה פשוט, מה למדנו, מה עשינו? זה לא נכון.
שאלה: אז מה לעשות עם המצב הזה, איך להעלות את המתח בקבוצה שנהיה כלי מתאים?
זה תלוי ממה אתה חי, איך אתה בִפנים רועד, נמצא או לא.
שאלה: בינתיים יש כל מיני דברים. בפעם שעברה שמענו שאתה דורש מאיתנו לסגור את הדלתות, לא לתת להיכנס לחברים שלא מגיעים בזמן. או שיש חברים שאנחנו משעממים אותם, הם מעדיפים לעמוד בחוץ.
גם אצל רב"ש לפעמים זה היה כך. אני מסוגל לשבת עשר שעות וללמוד ולהיות מרוכז בזה. אם לא בזה, אז באיזה מדע, בדברים אחרים, ויש אנשים שלא מסוגלים. תן להם משהו לעבוד, תביא לו מברג, פטיש, פלאייר, או משהו, הוא לא מסוגל לשבת, ללמוד, אז יש ויש. לא שאין לו שכל, הגישה לחיים היא אחרת, ואני לא פוסל את זה, גם זה טוב. אם במקום לפטפט עם החברים, הוא ירד למטבח או לאיזה מקום, זה לא פחות חשוב ממי שיושב כאן איתנו, רק חבל על הזמן אם סתם מתבטל.
שאלה: אנחנו שואלים אותך לעיתים תכופות שאלות כלפי איך לעשות משהו, איך להחליט משהו, כדי שתביא לנו תשובה. וככלל, כמעט מה שאתה עונה לא תואם את מה שציפינו לשמוע, ואתה נותן תשובה שאנחנו צריכים לממש. ואז מתחילים דיונים, למה התכוונת ואיך כל אחד שמע מה שאמרת, ומה בעצם צריך לעשות. והשאלה, מה זה נקרא לממש נכון עצה שנתת, בלי לערב שום תוספות בתוך זה, של איך אני שמעתי או איך הייתי רוצה לשמוע, או מה אני הייתי רוצה ליישם ואיך בפועל צריך ליישם, וכולי. איך בצורה נקייה, מזוככת, למלא אחרי העצה שאתה נותן?
לברר בתוך הקבוצה, אין אפשרות אחרת, ורק אחר כך לעשות. בלי פזיזות, לא למהר, אך ורק אחרי הבירור ביניכם. ואם מבררים, לא חשוב עד כמה שנכון או לא נכון, אם זו כבר החלטה משותפת שלכם. אבל צריך לראות האם אתם בהשתתפות ביניכם נמצאים בקומה שווה, שכל אחד מקטין את עצמו, רק על ידי זה אתם תהיו שווים כלפי מרכז הקבוצה. אף אחד לא לוחץ על השני, אף אחד לא בולט, זה מאוד חשוב, אחרת אין חיבור. אנחנו יכולים להרגיש שכן כאילו, אבל זה לא, אין. צריכים טוב טוב באמת להתאמץ ולבדוק האם אתם בונים עשירייה נכונה, ששם כולם שווים, זאת אומרת, כולם מבטלים את עצמם, עד כמה שהוא יותר חזק, מישהו יותר שולט, יותר יודע, כולם מתבטלים. אם כולם אפסים, ממש כולם, כל אחד עושה מעצמו מקסימום אפס ואז מתרשם מקסימום מאחרים, אז אתם מתחילים להגיע לתוצאה אמיתית, אחרי שעשיתם את ההכנה הזאת אתם מתחילים ללבן את העצה שאמרתי ואז תגיעו לחישוב הנכון.
תלמיד: כנראה שתהיה לנו עכשיו סדנה ואז נדון בעשירייה בשאלה שאתה תיתן לנו. ואנחנו שומעים ממך שדיון נכון, זה שאני מבטל את הדעת שלי ומנסה לעבוד עם הלב.
בסדר, נניח.
תלמיד: הבעיה היא שאני לא מצליח לנתק את הראש, הוא כל הזמן דוחף את עצמו קדימה.
ואם אנחנו ננתק את הלב ונעבוד רק עם הראש?
תלמיד: אם קורה כך, אז אני לא מרגיש כלום, אני רק חוזר על מילים ששמעתי ממך, מהספרים, מהחברים.
מצוין. זאת אומרת, עם הראש אני לא יכול לעבוד בלי הרגשה. בהרגשה, אם אני עושה בלי הראש, גם איזו הרגשה זו, מאיפה אני אקח מוח ולב שלי האמיתיים? זו השאלה הראשונה של הסדנה. אין שאלה, איפה נמצא הראש והלב האמיתיים? במרכז הסדנה, בין כולנו, איפה שאנחנו בונים מוחא וליבא שלנו הכללי, ויהיו כולם בלב אחד. לזה צריכים להגיע, ואז בתוך הגוף החדש שאנחנו בנינו, מוח ולב המשותפים, שם אנחנו מבררים את הכל.
כל עוד לא מגיעים לכלי הזה, אין לנו יותר מה לעשות, אין לנו כלי. זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיע לכלי הרוחני. זה כלי רוחני, עד כמה שזה רוחני, אבל כשמגיעים לזה, עכשיו אנחנו יכולים לזרוק לתוך הכלי הזה כל מיני רעיונות, כל מיני שאלות, ואז נתחיל לברר. וכל פעם שאתה זורק בו משהו, אתה צריך לכייל את הכלי יותר, אז זה נכון בהתאם לשאלה הזאת, האם אנחנו מספיק מחוברים, אנחנו מספיק נכללים זה עם זה? ואז מבררים. ומה מבררים? מבררים מידת החיבור, שהשאלה הזאת גרמה זעזוע ומידת החיבור נעשתה שונה מהקודמת, מהאיפוס, היה מאופס ועכשיו הכלי השתנה, ואז אתה מודד את מידת הקשר, ומידת הקשר הזאת היא בדיוק התשובה על השאלה
על מה שהכנסתם לתוך הכלי. אתה כל הזמן מודד מידת החיבור, ומידת החיבור כל פעם שונה, כך וכך, וכך וכך, לכל מיני אופנים וגודל, על ידי כל התיקונים, כל השאלות שאתה זורק לשם, כך זה עובד. וכשאתה מתחיל לגלות את זה אז אתה רואה, אין לי שום דבר חוץ מקבוצה. ובאמת אני מתחיל לגלות את העולמות, את כל הפעולות שאנחנו לומדים בחוכמת הקבלה, וחוץ מזה אין כלום. ואחר כך אתה מתחיל לגלות איך שאתה עובד בזה והעולם מסביבך מוקרן כהעתקה. הוא תוצאה מזה, ואז ממש רק בזה אתה צריך להיות.
תלמיד: ביומיים הראשונים של החג, כשעשינו הרבה סדנאות, אז הרגשתי שאני נמצא באיזה קושי מאוד גדול לחדור את ההרגשה שאתה נמצא באיזה כנס מדעי, כאילו אתה לא מסוגל להיכנס אל תוך ההרגשה, יש משהו בפנים שלא מאפשר לך לחדור את זה.
יש הרבה מכשולים לכל אחד ואחד כשהוא רוצה להתכלל בתוך הקבוצה, הרבה מכשולים. לפי שפה, לפי כל הבעיות, כל ההבדלים. כל מה שאנחנו סוחבים מהבבל, הכל עכשיו מתחיל להתגלות. מה לעשות? עזרה הדדית, גם ממני, גם מהקבוצה, גם מהלימוד, וגם צריך זמן להיות בזה, הפעולות בכל זאת נעשות כך.
שאלה: כשאנחנו לומדים ממך, אנחנו בונים את האמון מאיך שאתה מלמד אותנו. אנחנו לוקחים את העצות ומבצעים אותן, ואנחנו רואים את התוצאות שאתה הסברת. איך מהצד שלך האמון בנוי כלפי התלמיד?
איך אני בונה את האמון שלי בתלמידים?
תלמיד: כשאנחנו לומדים, אז כתוצאה מזה שאתה נותן עצות ואנחנו מיישמים, רואים שזה ממש עובד בפועל, כמו שאמרת, אז נבנה בנו אמון בדרגה מסוימת של תלמידים ברב, שבאמת הרב מוביל בדרך הנכונה, הרגשה כזאת של אמון. מה צריכים לעשות התלמידים כדי שגם ברב תיבנה הרגשה של אמון כלפיהם?
זה לא אמון, זה דעת. זה לא אמונה, אמונה יכולה להיות רק למעלה מהדעת, זאת אומרת, בההיפך מהדעת. אם אתה רואה שאני מוביל אותך בדרך נכונה זה לא נקרא אמונה, זה דעה, דעת, עובדה, זה לא אמונה, זה לא כלי של אמונה.
תלמיד: מצד הרב, איך הרב יכול לסמוך על התלמידים שלו? מה התלמידים צריכים לעשות כדי לבנות ברב כזאת הרגשה? הרב בונה בתלמידים כזאת הרגשה.
שיהיה בטוח בהם?
תלמיד: כן.
במידה שהאור העליון משפיע עליכם, במידה הזאת הוא מחזיק אתכם באיזו רמה, במידה שהוא ייעלם, אז אתם תיפלו וזהו.
תלמיד: הייתה שאלה שאתה משתמש בנו כדי להפיץ ולממש את המטרה שלנו.
זה שאני עושה את זה, זה גם המטרה שלך, שאני אשתמש בך כדי דרכך לתקן את העולם. גם בי משתמשים מלמעלה נשמות אחרות, כדי דרכי לתקן את העולם. אני לא רוצה לראות את זה, כי אז לא יהיה לי כוח האמונה להידבק בהם. ההיפך. אבל כשאני חושב על זה, זה ממש טוב לי שמשתמשים בי לתיקון העולם.
תלמיד: אז אתה עושה כל מיני דברים כדי שאנחנו נגיע למטרה ולתת נחת רוח לבורא.
כן.
תלמיד: את זה אנחנו רואים ומרגישים. אני וגם החברים, התלמידים שלך, אנחנו רוצים לעבוד בהדדיות. אז מה בדיוק אני צריך לעשות, בפעולות, במחשבות, ביחס, איך אני יכול לבנות את זה?
רק לממש מה שאני ממליץ לכם לעשות, לחבר את כל החברים יחד.
תלמיד: איך אני בודק את עצמי שאני עובד איתך בהדדיות? מצדך אתה עושה את כל העבודה, זה ברור. איך אני מצידי כתלמיד יכול להגיד שאני עובד איתך בהדדיות, שאני מצידי עושה הכל, כדי שגם מצידך תהיה הרגשה שזה כך?
אתה צריך לבדוק את עצמך, לפי גדלות. אם השאלה היא עד כדי כך, אז לפי הגדלות. האם מה שאתה עושה, אתה עושה מפני שגדלות הרב מחייבת אותך?
תלמיד: איך זה נראה מהצד שלך? בוא נניח שאני עכשיו לא בטוח ויש לי דאגה שאני לא מממש את מה שאתה רוצה ממני, ומצד שני אני מנסה לעשות משהו. ואני רוצה גם לדעת מהצד שלך איך זה נראה, איך אתה רואה?
אסור לי להגיד לך. איך אני רואה אתכם? אני רואה אתכם מתוקנים במאה אחוז. ובמידה שאנחנו צריכים לעשות בכל זאת בפועל גילוי הבורא לעולם, לכן כל אחד מגלה את הקלקול, שזה לא קלקול שלו, אלא קלקול במידה שהוא צריך לתקן בעולם.
(סוף השיעור)