שיעור בוקר 24.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 10.10.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/smZPWbey?activeTab=transcription&mediaType=video

סוכות 2003, שיעור 3

כולכם קיבלתם תיקיות שבהן יש מאמרים, מאמר "מתן תורה", מאמר "הערבות", אחר כך מאמר "בחירה חופשית" ("מאמר החרות"), עם אדם כזה שכבר יצא לבחירה חופשית, והמאמר "הסתר וגילוי פנים של השי"ת".

למרות שהדפיסו חצי ממה שהבאתי, אני מבקש להביא את זה איתכם. אנחנו כל הזמן נעבוד על המאמרים האלה מפני שבהם בעל הסולם ביטא את מהות היציאה של האדם למרחב אחר, למרחב שבו הוא חי. אדם חי בתוך עצמו, בתוך עצמנו אנחנו מרגישים את הכול, רק נדמה לנו שזה נמצא מבחוץ. למעשה אלה רק הרגשות הפנימיים שלנו, הקרנה, תגובה של החושים שלנו על המסך הפנימי שלנו מה שנקרא, שעליו כבר מודפסת התמונה של העולם שכביכול סובב אותנו, על אף שהוא בכלל לא סובב אותנו.

אנחנו יודעים, כבר דיברנו על זה פעמים רבות, אם החושים שלנו היו אחרים אז באופן טבעי היינו מרגישים דברים אחרים, באור אחר, בצורה אחרת בהקרנה אחרת. אם החושים שלנו היו אחרים, היינו עוברים דרך קירות, הקירות כבר לא היו נראים לנו כקירות, אולי להיפך, האוויר היה נדמה לנו כחומר דחוס כלשהו וכן הלאה. כלומר, המדע מבין את כל זה היום, בסופו של דבר גם הוא מדבר על זה היום, שכל זה התרשמות סובייקטיבית בלבד מהעבודה של החושים הפנימיים שבנו עם משהו שסביבנו. 

אם התמונה הזאת הייתה קופאת על שמריה זה היה ברור, אבל אם התמונה הזאת כל הזמן משתנה, מה משתנה מבחוץ? מה שמשתנה משתנה בתוכי. אני לא יודע, בצורה סובייקטיבית אני רואה מה שקורה סביבי, דומם, צומח, חי, הכול מסודר במצבי צבירה של מוצק נוזל וגז, כך אני מרגיש את כל זה, כיוון שבתוכי יש מדדים כאלה, סולם כזה של מצבים כאלה, תחושות כאלה.

אם המצב הזה היה קבוע, לא משתנה, אז בסדר, הוא קיים ואני כזה. סוג אחר של חי מרגיש בצורה אחרת. יכול להיות שיש כאלה שמתקיימים כך שהם לא מרגישים אותי, אני לא מרגיש אותם, ואנחנו בכלל לא נוגעים אחד בשני. החושים שלנו עובדים בממדים כאלה שאנחנו לא מרגישים זה את זה ולא תפסים באותה צורה את העולם שלנו. 

אבל חוץ מזה שכל אחד מאיתנו, כל אחד מהיצורים האלה תופס את העולם שלנו בצורה שונה, מה שנכנס לתוך הכלי, מה שמורגש בתוך הכלי בכל רגע נתון, זה נקרא "עולם". העולם הזה משתנה, לא כי משהו בחוץ משתנה, אלא אני משתנה, רק אני, רק בתוכי מתרחשים שינויים. והשינויים האלה מתרחשים לפי כללים כלשהם שלא אני מנהל אותם. אני פתאום מרגיש את עצמי במצבים כאלה, פתאום במצבים אחרים, פתאום משתנה מצב הרוח, משתנה ההרגשה, לא מתוכי, אלא פתאום אני מרגיש מבחוץ איזשהם שינויים, תנועות, השפעות שונות עליי. 

האם זה קורה באמת מבחוץ או כל זה גם קורה בתוכי? טבע הדומם, הצומח, החי, האנשים שסביבי, החברה, האנושות, האם הם קיימים מחוצה לי, או שכל זה בתוכי? האם הם קיימים ולכל אחד מהם יש חופש משלו, של חיים, של תנועה, של שינוי לכל אחד מהם, או שרק אני משתנה מבפנים ומשנה את כל הצורות של הבריות שנמצאות מחוצה לי, דומם, צומח, חי, בני אדם. כלומר, השינויים שבתוכי מכתיבים בתוכי הרגשת העולם הזה בצורה שונה.

איך כל זה בכלל קורה? יש שאלות רבות שנובעות מכל הבעיות האלה שתיארתי ומבעיות דומות לאלה הקשורות ל"אני" שלנו ולזה שזה ש"אני מרגיש", אבל הן כולן בסופו של דבר מתכנסות לאחת. איך אני מרגיש, נכון או לא נכון, מבחוץ, מבפנים, האם השינויים קורים בתוכי או לא, כל זה מעניין כמובן, אבל זה מעניין את המדענים. מה זה ייתן לי אם אני אדע על זה? מה ישתנה בי בסופו של דבר אם אני יודע משהו או לא יודע? העיקר עבורי לדעת האם אוכל לשנות את זה, מה אנחנו למעשה יכולים לשנות בתוכנו אחרי כל השאלות האלה וכל הבירורים האלה. לא משנה איזה חכמים נהיה, על כל זה מדבר המאמר של בעל הסולם, מאמר "החרות". 

כשנחזור אחרי ההתכנסות הזאת שלנו,  אני מיד אמצא אצלי את עיתון "האומה" שהוציא בעל הסולם בשנת 1930 ומיד נעלה אותו לאינטרנט, אני מתפלא איך זה עדיין לא עלה, אני לפעמים מתפלא איך אנחנו מפספסים דברים כאלה. יש לי את המקור, זה עיתון שבעל הסולם רצה לפנות איתו לכל העולם. בערך בשנות השלושים, בשנת 1930 הוא הוציא עיתון כי זו צורת הפנייה הזולה ביותר, לא היה לו כסף. בעיתון הזה הוא כתב שלושה מאמרים, "מתן תורה", "הערבות" ו"השלום".

שלושת המאמרים האלה הם מאמרים מכוננים, הם קובעים את היחס של האדם לעולם, אם האדם רוצה לשנות את עצמו בצורה כזאת שהוא באמת ירגיש את עצמו חי בעולם אמיתי. להרגיש לא רק את הקטע הקטן של הבריאה שאנחנו מרגישים, אלא מה שנמצא מאחוריו. מה שנמצא מאחורי זה בנוסף, זה נקרא "למעלה מהמחסום". כדי להביא בצורה הכי נוחה, קצרה, שמתאימה למסות, לא לאנשים בודדים, אלא כדי להביא את המסות לדרגה כזאת של קיום, הוא כתב את שלושת המאמרים האלה.

אנחנו נצטרך ללמוד אותם. וכשאנחנו נסתמך עליהם, נוכל לצאת אל המחסום. כי בעל הסולם הכין בהם, טמן בתוכם כוחות, ובצורה כזאת עשה שם הכנה ממש עם כל סעיף של מאמר, כך כשאדם שממש נכנס עם השיניים לתוך המאמר הזה ומנסה להרגיש על עצמו איפה ההבנה האמיתית, מה צריך להתרחש בתוכו, זה קורה בתוכו. כלומר, האור המקיף מוכן שם בצורה כזאת, מחולק למנות כאלה, בפרטים כאלה, בהקרנות הדרגתיות מאוד, שהוא פשוט לוקח את האדם כאילו ביד ומוביל אותו קדימה דרך המחסום.

לכן, אני ממליץ לכם לקרוא את המאמרים האלה בצורה מאוד מאוד רצינית. אנחנו עכשיו נעבור עליהם בצורה מקוצרת, בצורה שאני כבר עיבדתי אותם עבורנו. כי בעל הסולם כתב את זה כמובן בשפה יותר מדעית, בכלל את המאמרים שלו הוא מגיש בצורה מדעית. חוץ מזה השפה הזאת לא מותאמת לנו, היא כתובה בשפת המקובלים, כולל ציטוטים מהתלמוד, מספרים שונים. הוא כתב את זה בצורה די מורכבת, אבל גם בזה יש מחשבה מסוימת. כיוון שכשאתה חודר דרך הקושי הזה, אז כמו שלשים בצק, כך אדם לש את עצמו בתוכו, מכין מעצמו את הכלי שצריך להיות, ובעצמו משנה את המצבים הפנימיים שלו, מתאים את עצמו, הופך את עצמו דומה לצורה שבסופו של דבר הוא צריך לרכוש כדי להרגיש את האור הזה, שמאור מקיף הוא יהפוך בהדרגה לאור פנימי.

לכן, למרות שאנחנו נלמד את המאמרים האלה בקצרה, בצורה שאני הכנתי אותם, בכל זאת אני מאוד ממליץ לכם לעבור על הטקסט המלא של בעל הסולם. לא עכשיו, אלא כשאנחנו נבין בצורה סופית את המהות של מה שהוא אמר, כשנתחיל לקרוא את הטקסט ונבין מה הוא אמר, מהקל לכבד. אנחנו נלמד כמובן גם את הטקסט של המקור.

בכלל לבעל הסולם יש בנושא הזה סדרה גדולה מאוד של מאמרים. חוץ מ"מתן תורה", "ערבות", ו"השלום", יש גם "מצווה אחת", "השלום בעולם", "הדור האחרון" גם שייך לזה, ויש גם את " הסתר וגילוי פנים של השי"ת", שאותו נלמד הפעם. כלומר, אני היום משום מה זוכר רק שבעה אבל יש כפול. לא "מהות חכמת הקבלה", כאן לא מדובר על החכמה, כאן מדובר על האדם שבדרך הקצרה והנורמלית ביותר נכנס לעולם הרוחני.

חכמת הקבלה היא בנפרד, היא כחומר עזר למעשה עבורנו, כדי שאדם ימשיך על עצמו את האור המקיף. לגמרי לא צריך ללמוד את חכמת הקבלה. אם יש לכם דרך אחרת, אפשרות אחרת, באופן אחר לשנות את הרגשות שלכם, לעורר על עצמכם את המאור, לא על ידי חכמת הקבלה, אז תעשו את זה. חכמת הקבלה, איך שאנחנו לומדים אותה, היא אמצעי להמשיך עלינו את האור המקיף שיתקן אותנו.

ישנם אנשים, והם היו רבים באנושות, שהם לא למדו את החכמה בפני עצמה. הם רק עסקו בעבודה על עצמם, בעזרה לאחרים, כלומר עבדו בצורה ישירה על תיקון האגואיזם, וכך התחילו להרגיש את העולם העליון. בעיקרון לימוד חכמת הקבלה הוא בעצמו האמצעי העיקרי, אבל זה אמצעי. אחרי זה, כשאדם עובר את המחסום, עבורו הקבלה הופכת לא לחכמה. וכשהוא מסתכל בספר הוא יכול ללכת קדימה בצורה מהירה, להבין מה קורה לו, לעורר את המצבים הבאים שלו, להכיר את העולם הרוחני, את העולם שבו הוא כבר קיים. עבורנו זה רק כאמצעי, סגולה מה שנקרא, תכונה מיוחדת שטמונה בספר, בחכמת הקבלה.

הדבר המעניין שקורה עם האדם כשהוא עובר את המחסום, זה שהוא מתחיל לראות את הכוחות שעומדים מאחוריו ומאחורי כל האחרים. הוא רואה כוח אחד שמתלבש בכול, הוא עדיין לא מרגיש את הכוח הזה כבורא אלא הוא פשוט רואה שהכול מתרחש בהרמוניה, איך כל אדם נע, איך כל אדם פועל. זה כמו חלקיק בתוך שדה משותף, במחשבה אחת משותפת, שנע בצורה מדויקת ומקיים את מה שאותו השדה, אותה המחשבה מנהלת, מה שבאותו רגע צריך לקיים, לממש. המצב אצלו משתנה, משתנה אצלו תפיסת העולם, והנה מה שקורה לו. בואו נתחיל מהמאמר הקשה ביותר "הסתר וגילוי פנים של השי"ת".

כולנו יודעים, לא פעם שמענו, קראנו למדנו. אני מקווה שכל מי שפה היום עברו שיעורים וירטואליים, שמעו את כל השיעורים הווירטואליים, ואם לא, אז כמובן זה יחסר להם.

הדרך שלנו מורכבת מארבעה מצבים. אלה שמתחילים ללמוד את חכמת הקבלה עוברים ארבעה מצבים. המצב הראשון הוא הסתר כפול של הבורא. זה כשהאדם מרגיש בצורה ברורה שהוא נמצא בהסתר כפול, כלומר הוא מרגיש שהוא לא מרגיש אפילו את הסתר הבורא. כלומר, אני יודע שהוא עכשיו לחלוטין נסתר ממני.

יש מצבים שאני מרגיש שהוא נסתר, אבל הוא כל הזמן בונה לי משהו, עושה לי משהו, הוא איתי, באיזושהי צורה נסתרת, אבל נמצא איתי בקשר. לפחות אני ברגשות שלי יכול להגיד שיש איזשהו קשר בינינו. אני פתאום מרגיש שהוא עומד מאחורי אותן התופעות, הפעולות של מה שקורה איתי. מצב כזה נקרא הסתר רגיל של הבורא, כלומר אני רואה, מרגיש, שומע בכל החושים שלי. בסופו של דבר אני מרגיש שהבורא קיים אבל נסתר ממני.

ויש מצב שאני נופל מהמצב של הרגשת הסתר הבורא למצב שאני אפילו לא מרגיש את ההסתר הזה של הבורא, אבל אני יודע שהבורא קיים, שהוא נמצא איתי בקשר כלשהו. אני הרגשתי משהו שעומד מאחורי כל התופעות שקורות איתי, הרעות והטובות, בעיקר הרעות, ועכשיו אני לא מרגיש את זה, הרגשה כזאת נקראת "הסתר כפול" של הבורא. כלומר גם הסתר כפול וגם הסתר אחד של הבורא זו הרגשה שעובר אדם שעוסק בהתפתחות הרוחנית שלו בצורה רצינית, שנמצא בתהליך של ההתקדמות שלו אל המחסום.

מה הוא מרגיש במקרה כזה? הסתר כפול. בספרים קוראים לזה "הסתר בתוך הסתר". זה פשוט תרגום של רשימות של בעל הסולם, זה לא מאמר. הוא כתב את זה, זה קיים אצלי בכתבי יד על פני שני דפים קרועים. כלומר זה לא מוכן להדפסה, זה לא כמאמר מוגמר, פשוט רשומה שהוא רשם בשביל עצמו.

בספרים זה נקרא "הסתר בתוך הסתר". זה אומר שאדם אפילו לא רואה את האחוריים של הבורא. הפנים של הבורא זה כשאנחנו מרגישים את היחס הטוב שלו אלינו. פנים זה כשמתגלה לנו מחשבת הבורא, טוב ומיטיב, האהבה השלמה שלו לכל הנבראים, שהיא שווה לחלוטין ולא מוגבלת בשום דבר, זה נקרא "פנים של הבורא". אנחנו מרגישים כוח כזה שמנהל את כל העולם בטוב מוחלט, וזה נקרא שאנחנו מרגישים את הבורא. זו לא דמות, זו הרגשה של כוח, של מחשבה שמנהלת את הכול, סובבת את הכול, שספוגה בכול, וכולם נעים בהתאם לאותה מחשבה בצורה נכונה באופן מקסימלי, בצורה טובה וברצון טוב. מצב כזה נקרא "פנים", פני הבורא.

כשהאדם מרגיש את הסתר הבורא, זה אומר שההופעה הטובה של הבורא נסתרת ומורגשים האחוריים שלו. כלומר יש בעולם כוח והכוח הזה מעורר בי כל מיני תחושות לא נעימות, אבל הכוח הזה קיים. הוא אחד והוא עושה לי עכשיו צרות, אבל את הצרות האלה הוא כנראה עושה לי במטרה להביא אותי, לחנך אותי, להביא אותי למצב מוגדר, שלם וטוב.

כאשר אדם מרגיש יחס קוטבי של הכוח הזה הממלא את כל הנצח, את כל העולם, מצב כזה נקרא שהוא מרגיש "אחוריים", את האחוריים של הבורא, את הגב של הבורא. הבורא לא מתגלה אף פעם בצורה שלילית לאדם. מה זאת אומרת להתגלות? לבטא את עצמו בצורה חיובית. מה זאת אומרת בצורה שלילית? הוא לא פונה בצורה שלילית, אלא רק האדם בתכונות ההפוכות שלו תופס כך את הבורא.

אנחנו שוב חוזרים לבעיה של ביטוי, אנחנו אומרים שהבורא פונה אלינו עם האחוריים. למעשה הבורא לא פונה אלינו, לא עם הפנים ולא עם אחוריים, היחס שלו הוא כל הזמן קבוע בצורה מוחלטת. ואנחנו ב-620 התכונות שלנו, אם הן תואמות לפנים של הבורא לפי התיקון, אז אנחנו נמצאים פנים בפנים אל הבורא, ותופסים אותו כמו שהוא, כי אנחנו גם נמצאים באותן תכונות שלו.

כלומר, אם אנחנו נמצאים כטובים ומיטיבים, עם רצון טוב לכול, אז אנחנו מרגישים באופן טבעי גם את הבורא בפנייה דומה כלפינו. ולהיפך, אם אנחנו נמצאים בכל 620 התכונות והרצונות שלנו הפוכים מהבורא, רק לטובת עצמנו ולא החוצה, אז אנחנו מרגישים מהבורא או הסתר כפול, או הסתר אחד, או בכלל לא מרגישים את ההסתר, ומרגישים לחלוטין לא טוב. 

אנחנו אומרים שהעולם לא משתנה, רק אנחנו משתנים בתוכנו, כלומר רק בי תלו באיזה אופן אני ארגיש את הבורא, בהסתר כפול, בהסתר אחד, או ביחס הישיר שלו אליי, בפנים. הוא מצידו תמיד נמצא בכלי, הוא תמיד נמצא ביחס ישיר אליי, ואני מצידי תופס את זה בהתאם לתכונות שלי, בהתאם לתיקונים שלי. 

אם כל התכונות שלי מתוקנות לחלוטין ואני מרגיש את הגילוי של הבורא בצורה שלמה כמו שהוא באמת, ואנחנו נמצאים ממש פנים בפנים, מצב כזה נקרא "דבקות", או "גמר התיקון", או "עולם אין סוף". כי לא קיים שום גבול, אין סוף, אין גבול, יש גילוי של אחד בתוך השני, יש תפיסה לא מוגבלת של הבורא או של העולם הרוחני.

במידה ש-620 החושים שלי, הרגשות שלי, התכונות שלי, לא משנה איך לומר, לא מתוקנים, הם יכולים להיות מתוקנים חלקית וחלקית לא, וגם כל אחד מתוך 620 הרצונות יכול להיות באיזשהו גובה, ובאיזשהו לא, יש כאלה שבכלל לא מתוקנים, ויש כאלה שכמעט מתוקנים לחלוטין. זה כמו ספקטרום כזה של כל 620 הרצונות, שצריך להעלות כל אחד מהם בכל המאה אחוז, בכל עשר הספירות הפרטיות, ואז הרצון יהיה בגובה מקסימלי, ויכול להיות שאחד למעלה ואחד למטה.

כמו בתמונה של ספירלה, כמו שאנחנו רואים את הצליל באיקוולייזר. אנחנו רואים את זה לפי תדרים. אנחנו רואים עשרים תדרים ואנחנו רואים מה יותר גבוה, מה יותר נמוך. כך גם כאן, יש 620 תכונות שלנו, רצונות, וכל אחד עולה לגובה של עשר ספירות פרטיות, ולפי הגובה של כל אחד מהם, מצטיירת לנו תמונת העולם. הם הסנסורים שלנו, שלתוכם נכנס הבורא. ככל שהם יותר מתוקנים, כך הבורא יותר נכנס לתוכם, ככל שהם פחות מתוקנים כך פחות, וכל התלות הזאת של גילויי הבורא בכל 620 התכונות, זה מה שמצייר לנו את תמונת העולם. 

למשל, יש תמונה מסוימת, ברמה מסוימת, בדרגה מסוימת של העולם הרוחני. אני מצייר אותה בצורה כזאת באיזשהו אופן, אני נמצא בדרגה הזאת. אותו חלק מתוך 620 רצונות, למשל למעלה, שמתוקן, ובו נמצא הבורא, זה נקרא "עולמות של גילוי הבורא". אותו חלק תחתון מתוך 620 הרצונות שעוד לא מתוקן, שם הבורא לא מתגלה, וזה נקרא "מידת הסתר הבורא". לכן עולם מהמילה "העלמה", זה מידת גילוי והעלם, הסתר של הבורא. 

העולם התחתון ביותר זה ההסתר הגמור של הבורא. והעולמות הרוחניים הם מידות מסוימות של גילוי הבורא. כלומר, מתוך 620 הרצונות שלי, בשילוב מסוים, בסידור מסוים, הרצונות האלה מתגלים בהשתוות עם הבורא ומרגישים את הבורא. 

למה לא כל הרצונות האלה מיתקנים באותה צורה, בצורה שווה, ובהם אני מרגיש את הבורא? מפני שהם שונים, גם באיכות שלהם וגם בעביות שלהם, לפי האגואיזם שלהם. ולכן קיים עולם שנקרא "עשיה", המלכות, שהוא שונה מ"יצירה" שתכונתו זעיר אנפין, מ"בריאה" שתכונתו בינה, מ"אצילות" שתכונתו חוכמה, מ"אדם קדמון" שזו תכונת הכתר. כלומר, כל עולם, חוץ מזה שהוא מהווה הרגשה גדולה יותר של הבורא, קבלה גדולה יותר כביכול של הבורא, חוץ מזה בתכונות שלו, בשילוב של 620 התכונות, הרצונות עולים, לא בצורה פרופורציונלית, אלא בכל אחד מ-620  הרצונות יש תכונה שאופיינית לו, והיא עולה במידה כזו או אחרת.

כלומר, כשאנחנו עולים מדרגה לדרגה, לא כל 620 הרצונות שלי עולים ב-10%. אחד אולי ישתפר ב1% ואחד ב-8%. כלומר, ההשגה היא יחד עם הגדילה המשותפת של הרגשת הכוח שבו אני נמצא. חוץ מזה, זה משתנה גם איכותית בהתרשמות. ואותו הדבר כמו בעולם שלנו. אנחנו מרגישים אותו לא רק חזק יותר או חלש יותר בביטוי שלו כלפינו, אלא לפי האופי של הביטוי, פחות נעים, יותר נעים.

יש עד עכשיו שאלות? תשאלו. אנחנו נקרא עכשיו את המאמר הזה בהדרגה. היום פשוט קשה לנו בגלל התקשורת, אבל אחר כך אנחנו נעבור, אנחנו נבנה את הלימודים בצורה אחרת, החל ממחר. אחר כך תחזור גם קבוצת מוסקבה, בכל זאת זה יותר ממאה איש. זו קבוצה מאוד גדולה, אנחנו צריכים קצת לחכות. לא שאני מושך את הזמן, אבל אנחנו עוד נחזור על כל זה. 

תלמיד: מה הקשר בין 620 הרצונות שלנו ובין הכלל "ואהבת לרעך כמוך"? למה 620 הרצונות האגואיסטיים שלנו מהווים חלקים של הכלל "ואהבת לרעך כמוך"?

בגלל שהחוק הזה "ואהבת לרעך כמוך", זה התנאי היחיד שאנחנו מכירים, שעל ידו אנחנו צריכים, על ידו אנחנו יכולים להידמות לבורא. כלומר, הבורא מביע את עצמו ביחס אלינו כאוהב. זה למעשה מה שאנחנו מגלים מהצד השני של המחסום. אנחנו רוצים לעבור את המחסום, להרגיש אותו, להיות יחד איתו, להתכלל בו.

 אנחנו צריכים לשנות את עצמנו באותה צורה, כמו שהוא שם. המעבר הוא איכותי, בתכונות שלנו. שום דבר אחר לא משתנה. משתנים רק הרגשות של האדם שתלויים בתכונות הפנימיות שלו. לכן אם אנחנו רוצים לצאת ל"עולם העליון" מה שנקרא, להרגיש את הבורא, להרגיש את עצמנו בצד האחר של המחסום, בשביל זה אנחנו צריכים להידמות ליחס שלו לעולם.

 אותו עצמו אנחנו לא מרגישים בשום אופן. למדנו בחוכמת הקבלה שהאור בעצמו שנמצא מחוץ לכלי, הוא לא מושג על ידינו. אנחנו יכולים רק לדבר על זה שהוא כנראה קיים. כלומר, מחוצה לכלי מי ירגיש אותו? הכלי מהווה את החוש שלנו. כלומר, הוא הכול. בו יש את כל העטיפות, את כל מה שמהווה את הבריאה, כל מה שחוץ מהבורא, והבורא הוא הממלא את הכלי. כלומר נותן לכלי חיים ואת כל הנעימות שהוא יכול להרגיש, זה נקרא "ממלא", וזה באופן שונה מאוהב, "טוב ומיטיב". אי אפשר להתייחס לאור, לתפוס אותו בצורה אחרת בעולם העליון. לכן אם האדם רוצה לצאת לרמה הזו, הוא צריך להיות דומה לבורא, כלומר, להתייחס באותו אופן לעולם. 

כדי לתת לאדם את האפשרות הזו, הבורא ברא את הכלי, שבר אותו לחלקים, ובכל חלקיק הוא החדיר גם את התכונה שלו, את תכונת הבינה ואת תכונת המלכות, של כלי המלכות. ועכשיו יש לאדם אפשרות להתייחס לכלי הכללי, כלומר לכל מה שמחוץ לו, חוץ ממנו, חוץ מהבורא, באותו אופן כמו הבורא. 

כלומר צריך למקם את עצמנו כביכול כך. אני נמצא, לידי נמצא הבורא ונמצאת הבריאה שהוא ברא, האם אני יכול להידמות לבורא ביחס שלו לבריאה הזו? אם אני יכול להידמות לו, אז אהיה קרוב יותר אליו עד שנידבק לאחד. ואם אני לא יכול להידמות לו, כלומר לא יכול לאהוב אותם בצורה מוחלטת ללא גבול, אז זה אומר שאני לא יכול להתקרב אליו, אני הפוך ממנו. במצב כזה, ארגיש אותו "באחוריים", בצורה הפוכה, אין כאן שום דבר אחר.

לשם כך התרחשה שבירת הכלים כדי שלכל אחד מאיתנו תהיה אפשרות להעמיד את עצמו בצורה נפרדת מהבריאה, ולהתייחס אליה בצורה לחלוטין מבודדת, נפרדת. רק לאדם יש אפשרות כזו, לא לשום יצור אחר. כשהוא מעמיד את האני שלו בצורה כזו, בנפרד מכולם, הוא מתחיל לעבוד על עצמו בהידמות שלו לבורא. וזאת העבודה שלנו.

כשאני מתחיל לעשות את זה, אני מתחיל לגלות בתוכי בהדרגה, במעבר המחסום, רק תכונה אחת, אגואיסטית. לאחר מכן היא מתחילה להתפתח בתוכי ומייצרת בפנים 620 תכונות שונות באופיין. זה כמו ילד שמתפתח ברחם האם, בהדרגה מתוך טיפה, כלומר תכונה אחת, רק נבט של חיים עתידיים, מתפתח גוף שלם, ראש, תוך, סוף, רגליים, כל האיברים הפנימיים. כך גם אני מתחיל לראות את עצמי, את ההתפתחות הזו עד לכל 620 התכונות השלמות, כל אחת בכל הגובה שלה. זה מה שנקרא התפתחות הנשמה.

ואז אני רואה את הקשר בין 620 התכונות שלי לבין התנאי "ואהבת לרעך כמוך", שהוא ההידמות לבורא. אם את כל 620 התכונות האלה אהפוך ליחס טוב, לאהבה לבריאה, לדומם, לצומח, לחי, למדבר, לכול, בזה אני אדמה לבורא. כלומר הנשמה מתפתחת בי, מתבטאת בתוכי, במידה שאני יכול להידמות בה לבורא. זה נקרא שניתן לי קו שמאל, וכשאני מסתכל על הבורא אני מתחיל לנהל אותו מימין. הבורא כאילו נמצא מימין, והתכונות מתגלות משמאל, 620 התכונות, וכשאני משווה ביניהן, אני מתחיל להתייחס נכון יותר לבריאה. זה נקרא ההידמות שלי לבורא, ההתקרבות אליו ולאחר מכן הדבקות בו.

נצטרך להעביר את כל זה לשפה רגשית פנימית, ושלא יפריע לנו אם נדבר בשפה מתמטית, בחינות, ספירות, פרצופים, כל זה בתוכנו. אנחנו פשוט מסבירים בצורה מדויקת יותר מה קורה בתוכנו. אי אפשר לתאר את זה כמשהו מופשט.

לכן ביהדות אסורה תמונה, בכלל אסור לצייר תמונה. במהלך אלפי שנים היה אסור, לא היו מציירים כלום. היום בימינו התחילו לצייר, אבל שום דבר לא היו מציירים. היו איזה שהן חריטות מיוחדות במהלך אלפי שנים, מהמאה החמש עשרה ומהמאה העשירית, אבל ככלל לא היו מציירים. וזה נובע מאותו חוק, לא לדמיין שום דבר שלא נמצא בחושים שלי. אבל איך אפשר? המקובלים רשמו.

לכן אנחנו לא צריכים להיות במבוכה מהשפה הזו. אם נקרא יחד איתכם תורה, תלמוד, קבלה, לא משנה באיזו שפה זה יהיה כתוב, את כל זה אנחנו צריכים בסופו של דבר להעביר לתוכנו, לשפה הרגשית שלנו. ולאחר מכן, מעבר למחסום, נוכל לדבר ללא שפה, זו תהיה מסירה ישירה של רגשות, זה מה שנקרא דבקות, זה חיבור בין הרצונות שלנו. ואז לא צריך שום שפה חיצונית, הכול נמסר כיוון שיש שיתוף. כל אחד לא נמצא בתוך עצמו, אלא כל אחד נמצא באיזשהו אופן מחוץ לו.

במידה שבה אנחנו נמצאים מחוץ לנו, נכללים בשדה המשותף הכללי הזה שנקרא הבורא, במידה הזו אנחנו מבינים אחד את השני, מבטאים את עצמנו ללא שום מילים, כיוון שבינינו קיים השדה הכללי הזה של תקשורת שנקרא הבורא. במידה זו אנחנו לחלוטין מבינים זה את זה, נמצאים במגע זה עם זה, לא צריך שום מילים, אפילו שום פעולות, שום דבר.

תלמיד: איך לנצח את הטבע שלנו?

למעשה זו שאלה מאוד נכונה, זו לא שאלה מצחיקה.

אנחנו מגלים בתוכנו תכונות שונות, יש כאלה שנראות לנו טובות, יש כאלה שנראות לנו רעות. יש כאלה שאנחנו מסכימים איתן ויש כאלה שלא. תכונות רבות שלנו אנחנו אפילו לא מכירים, זה כך. פתאום אנחנו מגלים בתוכנו ואנחנו נדהמים בצורה לא טובה, או להיפך נהיה לנו נעים ממה שאנחנו מגלים. יש תכונות בתוכנו שאנחנו מסתירים מעצמנו, אנחנו לא יכולים, אנחנו מתביישים בכך שזה קיים ואנחנו מסתירים את זה פנימה. אנחנו, ביחס לעצמנו, מביעים את עצמנו רק בצורה מסוימת מאוד כלפי עצמנו, אחרת זה מעורר בנו גילוי שלם של עצמנו ביחס לעצמנו. זה יעורר ייסורים כאלה שהאדם פשוט לא יוכל להתקיים. ולכן אנחנו כל הזמן מחזיקים את עצמנו במצב שקרי, אבל נוח.

אבל לדוגמה, אנחנו מתארים לעצמנו מהו הטבע שלנו ואנחנו נדהמים, אנחנו בשוק, אבל מה הלאה? האם אני בכלל יכול, האם אני מסוגל לתקן את עצמי?

כתבתי את זה, בורא תן לי כוח לדעת מה אני יכול לתקן, מה אני לא יכול לתקן. בבחירה חופשית אין את זה? כן, נכון, יש לנו בבחירה חופשית. בתפילה עתיקה אחת נאמר, תן לי כוח לשנות את מה שאני יכול, תן לי גבורה לקבל מה שאני לא יכול לשנות, ותן לי חוכמה, להבדיל בין השניים.

זו פנייה נכונה, מהחיים, אבל אנחנו צריכים לתקן את עצמנו. זה נאמר פשוט על ידי אדם רגיל - תראה לי מה אני יכול לעשות, אדע איפה אני יכול להשקיע את הכוחות שלי, תראה לי מה אני לא יכול, בשביל מה לדפוק את הראש שלי בקיר, בכל זאת לא אשנה שום דבר. תן לי חוכמה לעשות את זה, תן לי כוח לראות את זה, ותן לי כוח לעבוד במה שאני יכול. כמה אנחנו רוצים לתקן את האחרים, את הילדים שלנו, אחד את האחר ואת עצמנו. לו היינו יודעים בצורה נכונה במה כן, במה לא, כלומר להתייחס בצורה חכמה, כך היה קל יותר לחיות.

אבל כאן לא מדובר בדרגה כזו פשוטה, רגילה, רגועה של החיים הרגילים. מדובר במשהו אחר. מדובר בכך שאנחנו צריכים לחלוטין לתקן את עצמנו, באופן מוחלט.

איך אנחנו יכולים לבצע את זה? אני יכול לומר רק דבר אחד, כל עוד האדם לא יתחיל להרגיש את הבורא ממש לפני המחסום, לא בצורה ברורה, אלא בצורה שעדיין לא ברורה של המחשבה המשותפת, של השדה המשותף של אהבה שקיים בעולם, שמנהל את הכול, שספוג בהכול, כל עוד האדם לא ירגיש את הבורא, אין שום תקווה, שום אפשרות שמשהו ישתנה בו.

מאין הוא ישתנה, אם הוא ב-100% תוצאה של שבירת הכלים? מאיפה יכול להיות משהו בנו? אנחנו רק מתארים לעצמנו שיש בנו משהו חיובי. כי אפילו אותו האור שאנחנו מרגישים, האור המקיף, לא נותן לנו עדיין להכיר בכמה אנחנו כלום, בכמה אנחנו שפלים, הפוכים מהבורא.

אבל תיאורטית, בצורה שכלית, אפשר לתאר לעצמנו, שבנו אין שום דבר שיש לבורא, ואם היה, היינו בתוך התכונה הזו, מיד מרגישים אותו. במידת ההשתוות שלי לבורא הייתי מרגיש אותו בצורה ברורה, לפחות בהיבט אחד מתוך 620, אבל אני לא מרגיש את זה. נדמה לי שאיפשהו, איכשהו, ולמעשה אין שום דבר ברור.

ברור זה פשוט ברור, אני לא צריך לכוון את עצמי, אני לא צריך בשביל זה להמציא משהו, תנאים פנימיים, מצבים, ששם אתפוס אותו בזנב. אין שום דבר כזה. הרגשה ברורה, קיום ברור בתוך הבורא זה לא מה שמשיגים מתוך מדיטציה, זה קיום ברור בתוך תכונה מתוקנת, לפחות באחת מתוך 620, למרות שזה לא יכול להיות באחת, זה כל ה-620 ברמה האלמנטארית ביותר.

כי אפילו טיפת זרע שממנה מתפתח העובר, או נקודה ראשונית שמתוכה מתפתח פרצוף רוחני, גם היא מורכבת מעשר ספירות או מ-620 תכונות. ולכן על השאלה איך אנחנו יכולים לתקן את עצמנו, התשובה היא בשום צורה, רק גילוי הבורא אלינו.

כלומר גילוי האור, גילוי השדה הזה, הרגשה באיזה עולם אנחנו באמת חיים. מה עומד מאחורי כל זה, מאחורי כל מה שאנחנו מרגישים עכשיו אתכם, כל הדמויות שאנחנו מרגישים. מאחורי כל האובייקטים האלה עומד כוח אחד, יחיד, קבוע, טוב, שמנהל. כל עוד לא נרגיש את זה, לא נרצה להיות דומים לו. וברגע שנרצה להיות דומים לו, באותה מידה נתחיל להיתקן.

וכאן באמת יש מסקנה מאוד רצינית עבורנו, אדם לא צריך לחשוב בשום פנים ואופן שהוא צריך לתקן את עצמו, בשום פנים ואופן לא, כי כמובן שזה בלתי אפשרי, ואף אחד לא מכריח אותנו למשוך את עצמנו בשיער מתוך הביצה שבה אנחנו נמצאים, זה בלתי אפשרי. רק גילוי הבורא, במידה שהוא מתגלה לנו, באותה מידה הוא מושך אותנו אליו ולכן באותה מידה אנחנו מיתקנים. לכן אנחנו צריכים לחשוב רק על זה, רק לזה להשתוקק.

אבל להשתוקק, לא לזה שיהיה טוב, אלא לזה שאני אהיה מתוקן, כי אני רוצה להדמות לו, כי אני רוצה להיות כמוהו, ביחס לאנושות, ביחס לבריאה. בצורה שלנו זה ביחס לקבוצה.

ועל זה כותב בעל הסולם במאמר "הדור האחרון". כלומר הוא כותב שם, שקודם כל צריך לייצר חברה קטנה, הוא כותב לא על קבוצה אלא אחרי הקבוצה. צריך לייצר חברה קטנה שבתוכה יהיו כל אותם איברים כביכול כמו במדינה קטנה, שיהיו בקשר ביניהם, שיתנהלו לפי עקרונות ההשפעה החלוטה, ואנשים יעבדו שם מתוך אותו עיקרון זה ביחס לזה.

אבל מה יהיה ההבדל בין החברה הזו, לקבוצה קומוניסטית, או לחברה הקיבוצית האוטופית, החברות האוטופיות האלה? ההבדל יהיה שהמטרה תהיה דבקות בבורא.

בעל סולם אומר, שאם אנחנו ניצור חברה כזו, היא תתחיל למשוך. כמו שמורידים את הקצף, השכבה הכי טובה מהעולם תתחיל להתחבר עם החברה הזו. אני מקווה שזה מה שיקרה אתנו, ושבמשך השנה הקרובה יתאספו עוד ועוד מהשכבה העליונה ביותר של העולם. כלומר המתקדמים ביותר, השכבה הדקה ביותר, השכבה הזו נקראת "ישראל", מהמילה השתוקקות לאל, לבורא. ושוב, אל תיקחו את זה בהקשר לאיזה עם או מדינה, אלא המשתוקקים לבורא, ישראל, המשתוקקים ישר לאל.

מתאספים אלה שמשתוקקים לבורא, לחברה אחת קטנה והחברה הזו בהדרגה הולכת וגדלה והופכת לדוגמה עבור כל העולם. בעל הסולם אומר על כך, שדווקא בצורה כזו זה מתחיל להתרחש. אבל אנחנו נמצאים בשלב מוקדם יותר, ביצירת הקבוצות. ואחר כך ההתמזגות של הקבוצות האלה, לתוך חברה כזו.

אז העיקרון הזה של היחס לאנושות, לבריאה, כמו שאמרתם על הג'וקים, על החולדות, לא משנה למה, כשאדם מרגיש את היחס לבורא, לכל הבריאה, לא חשוב לו למי ולמה, הוא מתחיל להתייחס באותה צורה לכול, ואין לו שום הבדל אם כבר מדברים ביחס לג'וק, או ביחס לאדם, או לחולדה. מפני שזה בא מתוכי החוצה, ללא שום קשר אליי, זה שווה לכולם, לחלוטין.

כיוון שאנחנו לא יכולים עכשיו בצורה כזו להתייחס, או לממש את עצמנו בצורה ריאלית בדומה לבורא, ביחס טוב כזה לכל האנושות, לכן אנחנו זקוקים לקבוצה. כי שם בתוך הקבוצה יש אנשים שדומים לי, שרוצים להגיע לאותו הדבר, שרוצים את אותה המטרה, שרוצים למענה להשתוקק קדימה, לעשות מאמצים. ואז בצורה הדדית כשאנחנו תומכים זה בזה, מראים דוגמה, אנחנו ביחד מתחילים להשתוקק למה שעושה הבורא בדיוק.

כמובן שהנטיות שלנו הן ממש מלאכותיות. כמו ילד שמחקה מבוגר, מסתכל מה שהמבוגר עושה ועושה אותו הדבר, כאילו אותו הדבר, הוא בכלל לא יודע במה מדובר, אבל הוא כמו קוף עושה הכול, כך גם אנחנו צריכים לעשות. כשנשתדל לעשות את זה, כמו ילדים, שכאילו זה ככה בקבוצה, ובתוכנו לכולנו ברור שאנחנו אגואיסטים, שאנחנו לא רוצים, שאנחנו לא צריכים את כל זה, כשאנחנו ננסה לעשות את זה, אנחנו נידמה בצורה כזאת, ותנועה כזאת נקראת אמונה למעלה מהדעת.

כלומר אני עושה את כל זה למעלה מהאגו שלי בצורת משחק, בצורה שקרית, אבל אני עושה את זה, כיוון שאין לי שום אפשרות אחרת מתוך הטבע שלי לעשות משהו אחר, ואני רוצה לעשות את זה, אז אני מושך על עצמי את האור המקיף, ואז הוא מתחיל להשפיע עליי. כי בצורה מכאנית, כשאני מדמה לרוחניות, לא פנימית, לא בכלים האמיתיים שלי, אלא בצורה מכאנית, אני בכך מושך על עצמי את האור המקיף.

אם הייתי עושה את זה כבר בתכונות הפנימיות שלי, אז האור הזה היה נכנס לתוכי, הוא היה הופך לאור פנימי. אבל כיוון שאני נמצא עדיין בצידו הזה של המחסום, לא בתכונות שלי אלא רק בהשתוקקויות שלי, בשאיפות שלי, רק בפעולות המכאניות שלי אני מתדמה, אז בהתאם לכך האור הזה מאיר אליי כאור מקיף, והאור הזה כבר מנקה אותי, מזכך אותי.

אין לי שום אפשרות בצורה אחרת מתוך המצב שלי, מהצד הזה של הקיר, של המחסום, למשוך משם את אור הבורא, את הופעת הבורא אליי, רק אם אני כמו ילד אפעל בצורה כזאת. ולכן בעולם שלנו מתרחש החינוך, הלימוד, הגדילה. שוב, בשום פנים ואופן לא צריך לחשוב שאנחנו צריכים לתקן את עצמנו, זה בלתי אפשרי. אנחנו צריכים לייצר תנאים מכאניים בתוכנו כך שהאור ישפיע עלינו, ימשוך אותנו קדימה ויעביר אותנו דרך המחסום, ושם אנחנו כבר מתחילים להרגיש אותו ובהתאם אליו להיתקן.

לפני המחסום ככל האפשר לא נתקרב אליו, אנחנו נשארים אגואיסטים. קיימים בנו רגשות, רצונות מסוימים של אלטרואיזם לצאת החוצה מתוך עצמנו, אנחנו כבר מרגישים שזה באמת ישועה מכל הרגשות השפלים האלה, מהחיים האלה. האגואיזם בהדרגה מתחיל להגעיל אותנו, אבל אנחנו בכל זאת לא יכולים להיפטר ממנו לפני מעבר המחסום. כלומר לפני גילוי הבורא. רק אור, אור אמיתי, לא מקיף, האור המקיף רק מושך אותנו, דוחף אותנו אל המחסום, אבל דרך המחסום כבר מעביר את הגילוי של הבורא.

אם אנחנו לא נשכח את זה, לא נדרוש מעצמנו תיקון, יהיה לנו הרבה יותר קל, אנחנו נדע בצורה ברורה באמת מה נאמר כאן. אז אנחנו נפרש בצורה נכונה את המשפט הזה, אלוהים תן לי כוח בחיים האלה לשנות את מה שאני יכול, וגבורה לשנות את מה שבכוחי, זה כבר לא יהיה כלל של החיים האלה, אלא איך להתייחס להתקדמות הרוחנית שלי שאני לא צריך לתקן את עצמי, אני צריך פשוט להשתוקק ליצור סביבה כזאת סביבי. ולכן הפכתי את זה להקדמה למאמר של בעל הסולם.

ולאחר מכן מגיע מאמר "החרות", בחירה חופשית, וכאן אני כתבתי שני עמודים בעצמי, ולכן לקחתי את זה כדי להבין איפה נמצאת הבחירה החופשית. לבחור מכל מה שיש לנו את האזור שבו אנחנו יכולים באמת לעשות משהו ורק שם לרכז את כל הכוחות שלנו. לפני המחסום איפה אדם יכול לקחת את הכוח לעבודה הזאת? רק מתוך הקבוצה.

הקבוצה צריכה לתת לכל אחד מאיתנו דוגמה למה שצריך להיות. ולהפך, אם הקבוצה לא נותנת דוגמה כזאת, זאת לא קבוצה. ולכן בעל הסולם אומר, שצריך כל הזמן לחפש קבוצה חדשה. אתה לא יכול לחפש, אתה לא תרוץ כל יום ותחפש עוד קבוצה, אלא צריך כל פעם לשנות את הסביבה שבה אתה נמצא כדי שהיא תשנה אותך.

שוב, זה נעשה בצורה כזאת מלאכותית, אני יכול לשנות את האחרים, את עצמי אני לא יכול לשנות. את האחרים אני בשמחה אשנה, בכל צורה אני אשבור אותם ואני אסובב אותם. אבל מה לעצמי? אז תשנו את הקבוצה בצורה כזאת שהיא תשנה אתכם. וזו המשמעות כולה של כל המאמר הזה בחירה חופשת, כי אנחנו לא יכולים לשנות את עצמנו בעצמנו, אבל כיוון שאנחנו נוצרנו מהכלי הכללי, פעם היינו כלי כללי למרות שהפכנו לאינדיבידואליסטים ואגואיסטים, השורש שלנו טמון בכלי הכללי.

ולכן רוצים אנחנו או לא, האם אנחנו מתנגדים או לא, מה שהכלי הכללי הזה ייתן לנו, איזו הוראה, זה מה שאנחנו נרצה, כלומר פרסומת, דעות של הציבור, של הקהל.

אתה יכול להיות מי שאתה רוצה, זה ישפיע עליך כיוון שהשורש שלנו נמצא בכלי המשותף שבו אנחנו קשורים זה לזה. ככל שאני לא אהיה אגואיסט, ככל שאני לא אעמיד את עצמי למעלה, מעל כולם, אני תלוי בדעה הכללית, בדעת הסביבה, כך כל אחד מאיתנו, וצריך להשתמש בזה. זה הדבר היחיד שיש לנו בבחירה חופשית. כלומר עכשיו אם אני מבין שאני לחלוטין תלוי בדעה של הסובבים והם יכולים לשנות את דעתי ולתת לי הערכה מחדש של כל ערך, ואני אחשוב שזה טוב וזה רע והם יכולים להכתיב לי את כל סולם הערכים ביחס לכל החיים שלי, לכל הבריאה, הם יכולים לשכנע אותי שזה טוב למות ורע לחיות, או להתייחס שונה, מה שהם רוצים.

מה שאני צריך לעשות עכשיו שהחברה בצורה כזאת תכתיב לי את הערכים הרוחניים, שהערכים האלה יהיו מודפסים בתוכי, חתומים בתוכי, וזה יכול להיות אם כל האחרים ככה יביאו לי את המידע הזה, ואני אשתנה, לא יישאר לי שום דבר אחר, אני אשתנה כך שאני ארצה להגיע למחסום, אני ארצה את הבורא הזה שעכשיו הפוך ממני לחלוטין, אני ארצה לחיות בעולם העליון למרות שהחיים האלה הפוכים לחלוטין מחיי האגואיסטים של היום.

כך אני אוכל לרצות את זה היום, עד שאני אכנס לכל זה. אני יכול מחדש להעריך את כל הערכים עם הסביבה, הקבוצה שבה אני נמצא כל הזמן תגדל את הערך הזה. ולכן הכי חשוב אצלנו זה לייצר קבוצה כזאת. ולכן בעל הסולם כותב על בחירה חופשית, אני חושב שהדגשתי את זה כאן.

הוא כותב כאן, האדם לא יכול לשנות את מהותו, את החוקים לפי המהות שלהם הוא לא יכול לשנות, כלומר הרשימות שמתגלות בנו כל הזמן, הגן הפנימי שכל הזמן נפתח בנו, את זה אנחנו לא יכולים לשנות, זה חייב להיפתר בצורה כזאת. החוק של שינוי התכונות הפנימיות תלוי בכל ההשפעות החיצוניות, הוא לא יכול לשנות, ואת הסביבה האדם יכול לשנות לחלוטין ובזה טמונה הבחירה החופשית שלנו.

ולכן כתוב כאן, כיוון שאנחנו נמצאים בשליטת העולם הזה, התוצאה מיציאה משליטתו היא ליצור סביבנו בסביבה הטבעית את הסביבה המלאכותית, קבוצה שרוצה לצאת משליטת כל העולם ולהיות תחת שליטת סביבה שמשפיעה עלינו. אנחנו צריכים ליצור קבוצה כזאת שכל אחד מאיתנו יתרשם מהחוקים של העולם העליון. נרצה את זה או לא, לעשות שטיפת מוח בצורה מלאכותית ביותר כדי שאנחנו נבין שאנחנו לא רוצים, אבל אנחנו עושים את זה כמו ילד, זה נקרא "ללכת למעלה מהדעת", ללכת למעלה מעצמנו.

כשאנחנו נמצאים מהצד האחר של מחסום, אנחנו לא יכולים עם התכונות שלנו לעבור אותו, אלא רק כשאנחנו מדמים את עצמנו לעולם הרוחני. אנחנו צריכים לייצר לפני המחסום חברה כזאת, סביבה כזאת, כאילו שאנחנו נמצאים שם בצורה מלאכותית. זה כמו ילד שעושה בצורה מלאכותית אותו דבר שעושים המבוגרים. כשאנחנו נייצר זאת בצד הזה של המחסום, במידה הזאת נמשוך את האור המקיף שהוא ידחוף אותנו לשם, יכניס אותנו לשם.

כשאנחנו נכניס את עצמנו לשם, כבר מתוך גילוי הבורא, במידה הזאת נהפוך להיות דומים לו. ואין לנו כאן שום בחירה חופשית, כי ברגע שמרגישים את העליון מיד רוצים להיכלל בתוכו ולהיות לחלוטין כמוהו. כלומר, כל הבחירה החופשית שלנו היא לא אחר כך לעשות משהו, אלא בזה שאנחנו נשים את עצמנו תחת השפעת האור המקיף, וכך כל פעם.

אחרי המחסום, כשאנחנו נהיה בכל מדרגה רוחנית, נצטרך למשוך על עצמנו את ההקרנה מהמדרגה העליונה יותר, מאח"פ דעליון, והוא יצטרך להשפיע עלינו כמו אור מקיף ולמשוך אותנו אל תוכו. וכשהוא כבר מושך אותנו, סופג אותנו לאח"פ דעליון, במצב המתקדם הבא הבורא מתגלה, ואנחנו כבר נמצאים בשליטתו והופכים להיות כמוהו.

כלומר האור בונה את הכלי, האור מתקן את הכלי, האור עושה עם הכלי את כל השינויים לחלוטין. הדבר היחיד שאנחנו צריכים זה להעמיד את עצמנו כמו ילד כדי שהאור הזה ימשוך אותנו פנימה. הפעולה הזאת שלנו היא מלאכותית נגד האגואיזם שלנו, אנחנו משחקים את זה, צריכים להבין את זה ולפעול כך.

תלמיד: אם תיקנתי בעצמי כמה תכונות מתוך 620, האם אני צריך לחכות שכל היתר ייתקנו?

אנחנו כבר דיברנו שאי אפשר לתקן שום תכונה לחלוטין בלי שמתקנים את היתר, הן כולן מגיעות לגמר התיקון בבת אחת. כלומר יש ביניהן יחסים שונים, אחת גדולה יותר, אחת קטנה יותר. אבל למרות שהן גדולות או קטנות, לכל אחת מ 620 התכונות יש אחוז משלה של תיקון, ויחד עם זה כשלוקחים את סכום של כל הגודל, זה נותן את אותה הדרגה שבה האדם נמצא. והדרגה הזאת היא קובעת אם זו דרגה עשירית, דרגה 20 או דרגה 125. כלומר אי אפשר לתקן איזו תכונה לחלוטין ושהיתר לא יהיו מתוקנות.

האדם לפני המחסום, אמרנו מה הוא צריך לעשות. הוא צריך להכין את עצמו בצורה מלאכותית, למשוך את עצמו בצורה מלאכותית, בהתאם למה שכותב בעל הסולם במאמר בחירה חופשית, במאמר החרות, כלומר ביצירת קבוצה, ביצירת אותה סביבה שתעזור לו בצורה המקסימאלית להידמות לבורא ביחס שלו לקבוצה. אין לנו שום דבר אחר, אין לנו שום כלל, שום אפשרות להביא את עצמנו להיות דומים לבורא.

אנחנו צריכים להעמיד את עצמנו במצב כזה שקיים אני וקיים בורא כשתי יחידות עצמאיות, וקיימת אנושות שהיא כביכול נמצאת מתחתנו. הבורא מתייחס לאנושות בטוב מוחלט, באהבה מוחלטת, ואני כדי להידמות לבורא צריך גם להתייחס כך לאנושות. זו תהיה מידת ההשתוות שלי, מידת ההתקרבות שלי, עד לדבקות בבורא, אין משהו אחר. ברוחניות ההתקרבות היא השתוות הצורה.

ההתקרבות לבורא מתרחשת ביני לבורא, והמרחק בינינו מחולק לחמש מדרגות הנקראות חמישה עולמות. מהעולם שלי שהוא מבודד לחלוטין מהבורא ועד להתקרבות דרך חמישה עולמות, חמש בחינות, עולם עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, א"ק, עד ההתקרבות השלמה המלאה לבורא שהוא עולם אין סוף. אם אני עומד כאן והוא עומד שם והעולמות בינינו, זאת מידת ההתקרבות שלי אליו.

באיזו מידה אני מתקרב אליו? במידה שבה אני מתייחס לאנושות, אפשר להגיד לבריאה לא רק לבני אדם. שאלו שאלה נכונה לגבי חרק, אז גם צריך, זה אותו דבר. אם אני מתייחס לבריאה בדיוק כמו שהוא מתייחס, אז רק בזה אני יכול להשתוות עמו.

המדרגות של ההשתוות נקראות עולמות. איך אני יכול לעשות את זה היום? היום אני יכול לעשות את זה רק בצורה מלאכותית. כלומר במקום בריאה, אנושות, שאני לא מבין בזה כלום, אני אצור סביבה, קבוצה, שתעזור לי להתייחס אליה כמו שהבורא מתייחס לאנושות. אחר כך אותה הקבוצה, כמו שאומר בעל הסולם, תהפוך לחברה קטנה, ואחר כך החברה הקטנה, חברת הדור האחרון, תהפוך לכל האנושות, ואז כבר נשיג דבקות שלמה עם הבורא.

כל הקיום שלנו היום תלוי לחלוטין בקבוצה, בזה שניצור אותה, נבנה אותה בצורה כזאת שאני תומך, שאני מקבל תמיכה מהקבוצה, ומתייחס אליה כמו שהבורא מתייחס אליה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות היום. כלומר אהבת אחרים, לפי העיקרון שרבי עקיבא אמר, "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" או בקבלה. למה זה הכלל הגדול? כי זה יחס הבורא לבריאה.

האור שיוצא מבחינת שורש לבחינה א' יש לו תכונה כזאת. למעלה מזה אנחנו לא יודעים שום דבר, למעלה מזה אין בורא, למעלה מזה יש עצמותו, מה שקיים מחוצה לנו, לא ביחס אלינו. ביחס אלינו רק בצורה כזאת הוא מביע את עצמו.

לכן אני צריך לבחור קבוצת אנשים שמסכימים איתי בזה, ולייצר בינינו יחסים כאלו. אבל כאן מופיעה שאלה, מה זו קבוצה? קבוצה היא משהו רוחני שנמצא בינינו, זו המחשבה המשתפת שלנו, הרעיון, האידאה. זה לא היחס שלי לכל אחד, אלא למה שיתגלה בינינו, בתוכנו, כמו בורא. אם נתחיל להתייחס זה לזה בצורה כזאת, אז בנו בינינו תיווצר תחושה כזאת, הרגשה כזאת שתיקרא בורא.

אנחנו נרגיש את האור הזה, נרגיש את היחס הטוב הזה, כך הבורא יתגלה בנו. אני לפתע אתחיל לגלות שאני לא צריך להידמות לבורא שעומד כביכול לידי, זה אני שמתאר לעצמי עכשיו אותו כך ומתקרב איתו עם העולמות האלה, אלא אני אתחיל לראות שהוא נמצא שם בתוך הקבוצה הזאת, ביחסים בינינו. וכשאני נכלל בתוך היחסים בינינו, אני מתקרב, אני נדבק, כך שאני מאבד את האני שלי בתוך זה. זה מה שנקרא יציאה דרך המחסום, אתה כאילו קופץ לשם, והאני שלך, האגואיזם נמצא מבחוץ, מעבר, בצד השני.

כל העבודה היא פנימית, ובאיזו צורה אתה יכול לבטא את זה? אתה יכול לבטא את זה בצורה חיצונית. כמובן שכדי לארגן את אותה העבודה הפנימית אתה צריך שיהיה לך במה לארגן את זה. יכול להיות שאתה צריך בשביל זה גם פעולות חיצוניות כדי לאסוף קבוצה גדולה. אתה אחד ממשתתפי הקבוצה הפנימית שלנו, ואתה יודע כמה השקענו פה כדי לשבת היום בכמות כזאת של כמה מאות אנשים ולדבר על דברים כאלה. בשביל זה צריך להשקיע כוחות בעולם שלנו. אבל אם לא היה צריך לעשות את זה, אז לא היה צריך. במיוחד בשביל עצמנו לפי הנחיצות, וגם בגלל שזה מבטא את השאיפות הפנימיות שלנו, אנחנו מוצאים עבור עצמנו אפשרויות כאלה כדי להיות יותר יחד, יותר להתחבר, למצוא פעולות משותפות, לבטא כל אחד את הפנימיות שלו החוצה.

עד כדי כך, שאם לא תהיה לכל אחד מספיק אפשרות להיות בקשר, אז אנחנו נקלקל את הקולף, את מה שחותך ירקות, אנחנו נעמוד שם יחד ונקלף. אנחנו זקוקים לאיזו צורה, לבסיס, חומר לקשר, שם אנחנו נימצא יחד, בשביל זה צריך. בשביל זה אנחנו צריכים את האוהל הזה, בשביל מה אנחנו צריכים את הסוכה הזאת?

כמובן שיש כאן ייחודיות, אור מקיף, וז שאנחנו נמצאים תחת סכך, מסך שמעליו נמצא אור עליון, כל זה סמלי. אנחנו כאילו נמצאים תחת האור שמאיר לנו דרך החרכים, אור מקיף, אנחנו עוד נלמד את זה. אבל התאמה של כל הדברים האלה לעולם העליון, אנחנו עושים. בלי סוכה ובלי כל זה, האם לא יהיה שום דבר? יהיה אותו דבר. אבל אנחנו משתמשים בכל מיני דברים חיצוניים, עזרים חיצוניים, כדי לשייך את עצמנו יחד עם האחרים.

אם הייתי לבד צריך לעשות את זה, אז אני אף פעם לא הייתי עושה את זה. אבל בגלל שאנחנו עושים את זה יחד, משקיעים את המאמצים המשותפים שלנו, זה כבר מייצר את אותו היסוד שעליו אנחנו בונים את הכלי המשותף שלנו. רק כדי לייצר את השותפות, את הדבקות, את הקשר בינינו מהדרגה הבהמית ביותר ועד למעלה, רק בשביל זה אנחנו עושים את זה. אם לא זה, אז לא הייתי עושה את כל זה, רק למען זה.

כלומר אם יש כאן משהו קדוש, עליון, מכוון לבורא, זה כיוון שנתנו כאן את הרצונות שלנו. לא כדי לבנות את הסוכה הטובה הזאת, אלא כדי לייצר ביחד כמות מספיקה של מאמצים כדי להוסיף לזה את הרצונות שלנו, את ההשתוקקויות שלנו, כדי שבסופו של דבר נבטא את ההשתוקקות שלנו לעליון בצורה כזאת שהוא יענה לנו באור מקיף גדול. אחרת אין בזה שום קדושה.

כשהוציאו את כל הקדושה מבית המקדש, הוא מיד נחרב בירושלים, ברגע שהתלמידים של רבי עקיבא התחילו לשנוא זה את זה במקום לאהוב. מה אמר רבי עקיבא? "ואהבת לרעך כמוך", זה הכלל הגדול והמשותף. במקום זה האגו התפרץ, ובצורה כזאת הם עברו שלב מסוים היסטורי שבו האגו היה צריך לפרוץ. הוא פרץ בהם עד כדי כך, שמיד כל 24 אלף התלמידים שלו שהיו באהבה, התחילו להתייחס זה לזה בצורה אגואיסטית, התחילו לשנוא זה את זה. אנחנו לא מתארים לעצמנו שזו שנאה, ולמעשה זו שנאה, אבל אנחנו על עצמנו לא רוצים לדבר ככה, אלא שאוהבים.

מיד נחרב בית המקדש, אחרת מה היה נשאר מכל האבנים האלה? איזשהו ארמון. היו עושים שם סיורים כדי לקחת כסף. מה עוד? שום דבר יותר. כלומר ללא יחס פנימי, לכל החיצוניות הזאת אין שום עזר, לכן זה נעלם מהעולם שלנו כיוון שהשורש הרוחני נעלם. לכן גם בסוכה הזאת אין שום קודש אם לא ההשתוקקויות שלך לרוחניות, המחשבות שלך על הרוחניות, אחרת לא היינו עושים את זה.

לכן אנחנו מייצרים את עצמנו בתוכנו. ואני גם ממליץ לכם לקחת דוגמה, וחוץ מהפצה לייצר כמה שיותר עבודות משותפות, מטבח, שידור, מחלקת הקלדות, תרגומים, כל מה שאפשר, ובאיזשהו אופן לחבר את חברי הקבוצה ביניהם.

תלמידה: חוק זה חוק, אף אחד לא שואל על הכוונה.

האדם יכול להגיד, הייתי רוצה, הייתי משתוקק, יש לי כוונות כאלה. העולם נידון לא לפי כוונות, אלא לפי המידות הפנימיות של התיקונים שלנו, של התכונות שלנו. זה מה שרציתי להגיד, אולי לא ביטאתי את זה בצורה ברורה. זה פשוט עדיין לא עבר עריכה שלך. יכול להיות שאתה כותב, אתה נמצא במצב מסוים, אתה יכול לבטא, או לא יכול לבטא.

באמת, העולם נידון לפי מי שאנחנו. זה ככה נאמר, האדם נידון באשר הוא שם, לפי המצב הפנימי שבו הוא נמצא. לפעמים אני כל כך הייתי רוצה, למה זה כך ולא אחרת, למה הכול יוצא הפוך? החשבון איתנו מתרחש לא לפי מה שאנחנו רוצים, אלא לפי מה שאנחנו באמת, אחרת אנחנו תמיד מתארים את עצמנו לא כמו שאנחנו באמת.

החוק עובד בצורה מדויקת ביותר, השעון מתקתק, כלומר כל רגע הרשימות מתחדשות בנו. אם אנחנו לא מממשים את אותן הרשימות בצורה סיסטמתית, באותו רגע שהן מופיעות בתוכנו, אנחנו מאחרים, ומיד באותו רגע, הזמן הזה של האיחור מתהפך לכוח מחייב, כדי שאנחנו נמריץ את עצמנו.

האמת, ישנו מצב שלם, מוחלט, שבו אנחנו נמצאים בגמר התיקון השלם, בגמר התיקון המוחלט. מתוך אותו המצב יוצא האור העליון ועובר את כל המדרגות עד לעולם שלנו, עד למצב הנוכחי שלנו שבו אנחנו מרגישים את עצמנו היום, ובאמת נמצאים. ואותו האור בהדרגה, מה זאת אומרת בהדרגה? הוא לא משפיע בהדרגה, הוא לא משתנה, אנחנו רק אומרים כך. הוא מתגלה בתוכנו וכל הזמן מעורר בתוכנו רשימות חדשות יותר ויותר.

כלומר בתוכנו הגן הרוחני הזה כל הזמן מתפתח, ואנחנו כל הזמן מרגישים שינויים בנו. יכול להיות שלא בנו אנחנו מרגישים את השינויים, אלא בעולם הסובב, כאילו הכול פה משתנה. אבל האמת ששום דבר לא משתנה מבחוץ. בתוכי משתנות הרשימות, כל הזמן מתגלות חדשות יותר ויותר, והספיראלה של הגן הרוחני שלי נפתחת יותר ויותר. זה נפתח ונפתח עד שזה יביא אותי לגמר התיקון, עד לרשימו האחרון.

האור כל הזמן מאיר באופן קבוע, והספיראלה כל הזמן מסתובבת ונפתחת. וכל רשימו מגיע ושם את עצמו תחת אותו האור. עכשיו הרשימו הזה, אחר כך הרשימו השני, ואחריו הבא בתור לפי הספיראלה. אם אני לא אממש בצורה נכונה את כל הרשימו שהגיע לאור הזה, ועכשיו נמצא מול אותו האור, כלומר לא אעשה עליו מסך בצורה מיידית, ואעמיד אותו בצורה כזאת לגמרי עם האור העליון, הרשימו הזה כאילו יקפוץ קדימה, ויופיע הרשימו הבא, אבל גם את הרשימו הבא אני לא יכול לממש בגלל שאין לי את המסך הקודם.

איך אני יכול לייצר מסך על הרשימו הבא? ואז יוצא שכל אותן הרשימות שמאחרות, כי לא עשיתי אותן עוצרות אותי ומעוררות בי ייסורים. מה זאת אומרת ייסורים? הרגשה שכל אותה השרשרת עוצרת, הכול נעצר, וזה מעורר ייסורים עצומים. או ייסורים גלובליים בעולם או בתוכנו, וכל הסיבה היא שאנחנו לא מממשים מיד את הרשימו ביחס לאור שמגיע מלמעלה.

אף אחד לא שואל אותך על הכוונות שלך. החוק הוא חוק, ואף אחד לא שואל מה הכוונות שלך, השעון מתקתק, ומודד האם יצאת מרשות הקדושה. אם את ברשות הקדושה, אז יש מדד אחר שמודד כמה כוחות השקעת, כלומר אם צריך עוד.

זה תרגום לא שלי, אני דיברתי בעברית, ותרגמו את זה לרוסית. עוד צריך לתקן את זה, לשנות את זה, בעברית זה לא נשמע בצורה כזאת. את המאמר הזה אני אתאים, ואחר כך את תקבלי אותו לעריכה. אבל בינתיים שיהיה לפחות בצורה כזאת.

עוד קשה לי לדבר על זה בצורה כזאת, כי כל מה שמעל המחסום אני לא מאוד יכול, ורוצה, וצריך להגיד. קודם כל בגלל השאלה עצמה, האדם מפסיק להרגיש את עצמו, מה זאת אומרת להרגיש את עצמו או לא להרגיש את עצמו? את האני שלו, מי אני או לא. מי אני האם זו מידת הדבקות שלי בבורא, ושם האני שלי נאבד, או להיפך מופיע אני חדש, ואותו האני האגואיסטי שעכשיו אני כאן קיים ביחס לאחרים, אני והם זה נעלם, האני הזה נעלם.

אני האגואיסטי המפריד אותי מהאחרים נעלם, זה בהדרגה במהלך כל המדרגות עד גמר התיקון. אבל המדרגות הראשונות שמעבר למחסום הן באמת מדכאות את האני שלי, לכן המצבים האלה נקראים עוּבר. כמו שהעובר מתפתח בתוך האם בלי לפעול בצורה עצמאית, וכל מה שהוא מקבל, כל מה שמגדל אותו זה לא על חשבונו, אלא על חשבון גוף יותר עליון.

כך גם אנחנו נכנסים לעולם העליון, בשלב הראשון אנחנו נמצאים במצב עוּבר, ומאבדים את האני שלנו. אנחנו נכללים באור עליון, ורוצים פשוט להיות בתוך המצב הזה. וזה לא הולך לאיבוד, פשוט האני הקודם שלי בהדרגה מתמוסס, אבל רק בעביות שורש, רק בדרגת אפס של האגואיזם. אלה שלבים. האני האגואיסטי כמובן מתחיל להעלם. אבל זה לא אומר שהאדם מתבטל, מתאפס, להפך, מתחיל להופיע בו גוף רוחני, נשמה מתחילה לגדול מעל המחסום.

מתוך הנקודה מתחיל להיווצר כלי, נשמה, הוא מתחיל להרגיש את עצמו כנמצא בים של אור עליון, בים של אותה מחשבה, טוב, אהבה שמכונה הבורא. וכשהוא נמצא בזה, הוא רואה איך כל היתר בעולם שלנו נמצא במצב מתוקן, איך כולם מבצעים בצורה לא הכרתית את כל מה שנמצא באותו שדה, את כל המחשבה של הבורא. איך כולם בצורה אוטומטית מסתובבים ועושים, והכול קורה בצורה כזאת.

יתרה מכך, במידה שהאדם נכנס לאותו השדה, מתאים את עצמו, הוא רואה שכולם מתחילים לממש גם את הרצונות שלו, את המחשבות שלו, כאלה שתואמות לבורא. ובמידה שהוא עדיין לא תואם לבורא, הוא רואה שכולם לא מקיימים את הרצונות שלו, אבל מקיימים את רצונות הבורא. כלומר, זה גילוי מעניין, אני מאחל לכולם, אני מקווה שאנחנו ניכנס לתוך המצב הזה. לפחות יש לנו את כל הנתונים לזה.

קיימת בעיה מסוימת לתאר לעצמנו באיזה אופן 620 רצונות, 620 תר"ך איברים, 620 חלקים של הגוף הרוחני, של הפרצוף, עוברים תיקון. "עוברים תיקון" בחכמת הקבלה זה נקרא נולדים ומתפתחים עד למצב השלם שלהם. כלומר כשאנחנו מדברים על כך שקיים מצב של עיבור, יניקה וגדלות של הפרצוף, ועיבור זה עביות שורש שמתפתח מסך אפס אצל האדם, אחר כך מתפתחת אצל האדם יניקה, שזה המסך של הדרגה הראשונה, עביות א', אחר כך ב', ג', ד'. 2-3-4 זה כבר גדלות.

תלמיד: האם התיקון הוא דיסקרטי?

את התיקונים האלה אנחנו לומדים החל מחלק ח' של "תלמוד עשר הספירות" ושם זה מוסבר. למשל החלק העשירי של "תלמוד עשרה ספירות" נקרא "עיבור". החלק האחד עשרה, כבר "יניקה". החלק השתיים עשרה זה כבר "גדלות". החלק השלוש עשרה זה באיזה אופן הפרצוף הזה, "הנשמה" מקבלת את האור העליון מ"אריך אנפין", מהגילוי העליון ביותר של הבורא אליה. אחר כך ארבע עשרה, חמש עשרה, שש עשרה איך כבר עולים לגמר התיקון.

כלומר הלידה, ההתפתחות דומה לחלוטין לעוּבר בעולם שלנו, כמו שהעובר מתפתח בתוך האם ואחר כך מתפתח הילד, אחר כך מתפתח המבוגר, אותו המצב של האדם המבוגר לפי אותם השלבים בדיוק בעולם הרוחני. לכן אני אומר, אנחנו יודעים שבשלושה חודשים, בחמישה חודשים בתוך הרחם כל פעם מתפתח חלק אחר, ולא מתפתח הכול בבת אחת.

ואחר כך כשהאדם מתפתח הוא לא יכול ללכת, יש לו רגליים הוא עדיין לא יכול ללכת, בשביל מה הוא צריך רגליים? שיולד בלי רגליים ואחר כך לגיל שנה יגדלו לו הרגליים. לא, הוא נולד מיד עם הרגליים. בשביל מה? וכן הלאה, אתה מבין. בשביל מה אם הוא עדיין לא יודע לדבר ויש את כל המכשיר, הוא פשוט עדיין לא יכול לנהל, הוא מקבל.

כלומר יש התפתחות של איברים שונים, ויש הפעלה בהתאם למידת ההתפתחות, במידת הקשר למוח, כמה הם יכולים לקבל מידע של ניהול. הרגליים יכולות להיות מפותחות, יכולות להיות חזקות אצל הילד, אבל הוא עדיין לא מקבל את הניהול, עדיין הן לא מופעלות ולכן הוא לא שולט בהן. אותו הדבר עם הידיים.

רק באותה מידה ניתן להשתמש בכל משאבי הגוף במידת התפתחות המסך, במידת התפתחות המוח. אתה מבין, אחרת הילד למשל בעולם שלנו פשוט היה פוגע בעצמו אם היה מיד מתחיל לרוץ. קודם כל מופיע השכל, ובמידה שהשכל מופיע, הוא יכול להשתמש בתכונות שלו. אותו הדבר גם ברוחניות, רק במידה שהוא רוכש מסך מתחיל לקבל על אותן תכונות מסוימות את האפשרות לעבוד איתן. מקבלים את המסך בהדרגה.

ההתפתחות שלו בגוף הפרצוף תלויה לא רק בעביות, אלא בתכונה עצמה של הספירה. למשל אם מתפתחת ספירת "בינה", מכל עשר הספירות הכי קל לפתח אותה בתכונתה שלה, היא הכי קרובה לאור, לכן היא מתפתחת הכי מהר מכולן. ואותה ספירה כמו "הוד" שהיא מהווה מיניאטורה של "מלכות" בתוך "זעיר אנפין", ההתפתחות היא בצורה הכי קשה מכולן. לכן כך זה קורה לא רק במידת העביות, אלא גם לפי האיכות.

מאיפה אנחנו רואים את זה? אנחנו רואים את זה גם משבירת הכלים, כשאנחנו נלמד בתוך הקורס הווירטואלי שלנו, אנחנו נלמד על שבירת הכלים, אני אראה את זה במחויב. איך הכלי מתפתח? היו עשר ספירות הן כולן קיבלו אור עצום ונשברו לחלקים, ואחרי שהן התפוצצו לחלקים, הן עוד המשיכו והמשיכו להתפוצץ.

כלומר כל המסכים שהדביקו כמה תכונות המכוונות לאלטרואיזם, התפרקו וכולם הפכו להיות מכוונים פנימה בצורה אינטרוברטית, אגואיסטית. וזה קרה בהדרגה, כמובן בצורה של תגובת שרשרת, אבל בצורה הדרגתית ולא הכול בבת אחת, הכול תלוי בתכונה ראשונית מדרגת עביות ומהתכונה עצמה.

כלומר, לדוגמה "בינה" נפלה, אבל היא לא נפלה הכי נמוך, אלא הכי גבוה מכולם. ומלכות שהייתה למעלה מכולם כיוון שהיא עבדה להשפעה יותר מכולם כי יש לה עביות עצומה, היא נפלה והפכה להיות למטה מכולם, כי יש לה עביות ללא מסך והיא נהייתה בדרגה נמוכה ביותר.

אותו דבר בגלגולים של האדם, כלומר בחיים שלו בעולם הזה כי אנחנו חיינו הרבה פעמים, עשינו גלגולים, לא צריך להיכנס לזה, אין בזה שום דבר מעניין, אנחנו צריכים להסתכל קדימה ולא אחורה. אנחנו לא היסטוריונים ולא ארכיאולוגים, אנחנו צריכים להביט רק קדימה. אז כל אותם הגלגולים מוכתבים כל אחד לפי התכונות שלו, לפי האופי שלו דווקא לפי הגן האישי של האדם. וגם לפי אותם הפרמטרים שלו שהוא צריך לפתח לפי שרשרת בצורה כזאת, במקום כזה, בתכונות כאלה, עם הורים כאלה. אתה נולדת ככה וכן הלאה, בתקופה כזאת ועשית את העבודה המסוימת. כלומר, כל זה מוכתב מבפנים, מתוך האינפורמציה הרוחנית שלנו.

איך אנחנו יכולים לשנות בתוכנו בצורה איכותית "ואהבת לרעך כמוך"? אנחנו לומדים יחד איתכם שרק הנחיצות שהביאה אותנו לחוכמת הקבלה מהווה אותו הגורם שבזכותו אנחנו שינינו את החיים שלנו, ובכלל משתנים בתוכנו, הכול קורה רק מתוך הכלי במידת הצורך. לא יכול להיות שום דבר שיקרה מעצמו. לכן אם אנחנו רוצים לעשות משהו, לשנות משהו, אנחנו לא צריכים לחפש איך זה ישתנה, אלא איך תיווצר בתוכי נחיצות אמיתית.

ברגע שהיא תיווצר, אני אשתנה או שזה ישתנה, אבל זה ישתנה רק אם אני באמת ארצה בזה. הכול תלוי בהכנת הכלי, ברצון שלנו. לכן שינוי איכותי של "ואהבת לרעך כמוך", ההשתוקקות, ההכרה הזאת צריכה להתבסס על הכרה של נחיצות בזה. ללא זה החיים שלנו יישארו חיים בהמיים. אנחנו כמובן יכולים לכוון את עצמנו גם היום לכך שכך זה יסתיים, אבל זה גם תלוי בחברה בה אנחנו נמצאים.

אם החברה שלנו לא תיתן לנו אפשרות להסכים עם החיים האלה, ותעורר אותנו עד כדי כך שאנחנו נרגיש שכל האטה היא פשוט מגעילה ושפלה ובלתי נסבלת באמת, אנחנו באמת נוכל לשנות משהו. הכול תלוי רק בקבוצה. הקבוצה עצמה צריכה לנהל אותנו, ובעצמה לעורר אותנו לכך שכל אחד יביע יחס כזה לקבוצה. כלומר זו עבודה הדדית של האדם והקבוצה. אי אפשר לעשות כאן שום דבר אחר.

איך אדם שנמצא באיזה מצב יכול קונקרטית להגדיל את האיכות של היחס שלו לקבוצה, כמו שהבורא מתייחס לאנושות? זה אפשרי רק בצורה מלאכותית. אתה שואל, איך אני יכול לשנות את היחס שלי? כלומר עכשיו יש לי יחס מסוים, איך אני יכול בתוכי לשנות את זה ליחס אחר, למכוון יותר, לחזק יותר, למטרתי יותר, לדרשני יותר.

איך אני יכול לעשות את זה? אם זה ישתנה בי אז זה ישתנה, ואם לא, איך אני יכול בעצמי להעלות את זה בתוכי? או שהקבוצה תכוון אותי לזה ואז בצורה טבעית אם אני אקבל ממנה תוספת רצון, אז היא תעלה. זאת לא תהיה עבודה שלי, לא משנה איזו, בכל זאת אני אתעלה. או שאני אעשה את זה דרך הקבוצה, שאני עכשיו בצורה מלאכותית אעורר את הקבוצה לזה והיא תשפיע עליי ותעלה אותי.

בכל מקרה כל שינוי לא יכול לבוא רק מהאדם, האדם בעצמו לא ישנה את עצמו. אני יכולה לשנות את עצמי בצורה מלאכותית, אבל אם הקבוצה תעשה משהו מהלחץ המלאכותי שלי על הקבוצה, אם היא תחייב אותי להשתנות, השינוי הזה כבר לא יהיה מלאכותי אלא אמיתי. כך אנחנו תופסים כל ערך. כל ערך הופך לשלנו, כל דעה הופכת לשלנו. כלומר אין שום אפשרות אחרת לשנות את עצמנו חוץ מדרך החברה. לכן רק בזה חופש הבחירה שלנו.

(סוף השיעור)