כל התפילות שאדם מתפלל כל ימי חייו, מתקבלים להבורא בשני פעמים, פעם אחד, נקרא עניה, דומה לאדם שעונה לחברו בשעה שקורא אותו. ופעם שני, נקרא שמיעה, דומה לאדם ששומע צרת חברו ופיוסו, וזה שכיון הנביא, (ישעיה סה כד) "טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע". דהיינו, שתי הקבלות הנ"ל.
והעניין, שעל קיבוץ התפילות ממין הא', כשהקב"ה עונה אותם, משפיע לו על תפילותיו בחינת תוספות טובה שבאותה, התוספות טובה, משלים כל רצונותיו של אדם.
מה שאין כן בקיבוץ התפילות ממין הב', כשהקב"ה עונה אותם, ולא ישפיע לו בעניתו שום חידוש ותוספות, אלא רק מודיעו בעליל ששמע היטב כל תפילותיו.
זה עניין "עוד הם מדברים ואני אשמע". נמצא עניה של התפילה דבוקה ממש בתפילה גופא, וגם מובן שמתקבלת ונענית ישר עם דברי התפילה, כי לא יתוסף לה כלום, אלא רואה את עניית התפילה, בתפילה עצמה, ואפילו ההודעה מהבורא ית' משיג גם בדברי תפלתו גופא. וזה ממש שיעור הכתוב, "עוד הם מדברים ואני אשמע". אלא בעודו בגלות, אינו יודע ששומע הקב"ה את דבריו, ואחר כך ברגע הגאולה רואה בתפלתו גופא, שהבורא ית' שומע כל דבריו, אחד מהם לא נעדר, ודי לו למילוי כל מבוקשיו, והבן.
יש לדעת שהבורא יתברך, שומע תפלת כל פה, וזה לא יקרה בעולם שתהא איזה תפילה מאיזה בן אדם נאבדת, אלא כל תפילה ותפילה, תהיה ממי שתהיה נענית מיד בהוה, בלי שום זמן. כי הקב"ה, למעלה מן הזמן, אלא שיש חילוק בגופים, דהיינו, שתשע מאות תשעים ותשעה אנשים, מתפללים תפילות גדולות בכל מורשי לבבם כל ימי חייהם, ומכל מקום לא הגיעה המענה אלא לאחד מהם, ואותו האחד, משיג ממש כל שיעור מבוקשם של התתקצ"ט אנשים הנ"ל. והטעם, מפני שאינם מוכנים לקבלת המבוקש, ואי אפשר להם בשום אופן לקבל המענה על תפילותיהם מרוב עכירותם, אבל מחמת תנאי שיש להבורא עם בריותיו, בא ומגיע המענה לאותו האדם שמוכן לקבל אותה.
וזה סוד שני הצמצומים שבגשמיים, דהיינו, המקום והזמן, שהמה סבות העבודה לגבוה,
צמצום הזמן מתוח אפילו לאדם אחד, כי אם לא היה נברא זמן בעולם, היו אותן ב' המענות הנ"ל דבוקים בו תמיד, ולא היה עולה ויורד, ופשוט הוא.
צמצום המקום הוא מגושם יותר, כי אלמלא לא היה מקום, לא היה יותר מאדם אחד בכל שבעים שנה, וכל אחד ואחד היה מוכרח להשתלם בזמנו, ובכח המסירה מדור לדור היה התיקון קרוב מאד.
אבל כיון שנברא מקום לריבוי אנשים, ואין השלימות מוכרח לכולם, כי תנאי של קבלת התפילה יתקיים אפילו באחד מהם, לפי אותו הסדר, אם כן אין המסירה מדור לדור עולה יפה.
ויש לדעת שאדם בעברו ממקום למקום, הוא נעשה כמו בריה חדשה לפי המקום החדש, והאות, כי מצב דרכי בריאותו, אכילתו ותאוותיו הכללים השתנו כמו אצל אנשי המקום, ובשיעור זה ישתנו גם צינורות שכלו.
וכיון שימי אדם קצרים, ואי אפשר לו בחיי הבלו, לשוטט בכל המקומות, על כן התרבו הגופים ונפוצו על כל המקומות המשונים על האדם.