ברית

1. "על כל קורבנך תקריב מלח", שפירושו "ברית מלח". שעניין ברית הוא כנגד השכל.

כי מדרך העולם הוא, כי כששני אנשים עושים טובות אחד להשני, בטח בזמן שאהבה פועלת בין שניהם, לא צריכים אז לכריתת ברית. אבל יחד אנו רואים, שדווקא בזמן שהאהבה פועלת, אז מדרך העולם הוא לעשות כריתת ברית. אז הוא אמר, שהכריתת ברית, שעושים, הוא על לאחר זמן.

פירוש הדבר, שעושים עכשיו הסכם, באם שיבוא אחר כך מצב, שכל אחד מהם יחשוב, שאין ליבו של כל אחד שלם לחבירו, ואם יש להם הסכם, אז ההסכם הזה מחייב אותם לזכור את הכריתת ברית שעשו ביניהם, בכדי להמשיך גם במצב הזה את האהבה הישנה.

וזה פירוש "על כל קורבנך תקריב מלח", היינו, שכל קרבות בעבודת השי"ת צריך להיות על "ברית מלך". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ע"ו, "על כל קורבנך תקריב מלח")

2. כתוב "ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי". כלומר, לעשות ברית, על זה שאני אומר אליכם כאן. דהיינו, "והייתם לי סגולה מכל העמים". כלומר, שאתם תהיו לי הסגולה. שעל ידיכם, תעבור ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף, אל כל העמים ואומות העולם. בהיות, שכל אומות העולם, עדיין אינם מוכנים כלל לדבר הזה. וצריך אני לאומה אחת, על כל פנים, להתחיל בה עתה, שתעשה סגולה מכל העמים.

ועל כן מסיים על זה: "כי לי כל הארץ". כלומר, כל עמיי הארץ שייכים לי, כמותכם. וסופם להידבק בי, אלא עתה, באותה שעה, שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד הזה, הנה לעם סגולה אני צריך. ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הרינו מצווה אתכם, אשר "ואתם תהיו לי "ממלכת כוהנים". (בעל הסולם, "הערבות", אות כ"ח)

3. "על כל קורבנך תקריב מלח", שהוא עניין ברית מלח, שעניין ברית הוא כנגד השכל. כי בזמן שהאחד לוקח דברים טובים מחבירו, הם צריכים לעשות כריתת ברית.

עניין כריתת ברית צריכים דווקא בעת שכל אחד ואחד יש לו טענות ותביעות על השני, ויכול אז להיות בחינת רוגז ופירוד. אז הברית שעשו מחייב אותם להחזיק את האהבה והאחדות שביניהם. שזה כלל, שבכל עת שיעלה על מי שהוא רצון וחשק לפגוע בשני, אז יש להם עצה להזכיר את כריתת הברית שעשו ביניהם.

וזהו מחייב אותם להחזיק את האהבה והשלום. וזה פירוש "על כל קורבנך תקריב מלח", היינו שכל קריבות בעבודת ה' צריך להיות על ידי ברית מלח, שזהו כל היסוד. (הרב"ש, מאמר 738, "ברית מלח")

4. באברהם עם אבימלך כתוב, "ויכרתו שניהם ברית". ושאל אאמו"ר ז"ל, אם שני אנשים מבינים, שכדאי שיאהבו זה את זה, כריתת הברית למה לי. למה זה עוזר שעושים מעשה, כאילו עושים חוזה. ומה זה נותן לנו. אז הוא אמר, זה נותן, שזהו שעושים ברית, הכוונה היא, היות שיכול להיות, שיבוא דבר שיכול להביא פירוד ביניהם, אזי הם כורתים עכשיו ברית, שכמו שעכשיו הם מבינים, שיש ביניהם אהבה והשתוות זה לזה, הברית הזו תהיה לקיום, אפילו שאחר כך יבואו דברים שצריכים לעשות פירוד, מכל מקום הקשר שהם עושים עכשיו יהיה לצמיתות.

ולפי זה צריכים לומר, שאם אחר כך באים דברים, שכן צריכים להפריד אותם, אז צריכים לומר, שכל אחד ואחד צריך ללכת למעלה מהדעת, ולומר, שהם לא משגיחים על מה שהם רואים בתוך הדעת, אלא שהולכים למעלה מהדעת. ורק באופן כזה יכול להתקיים הברית, ושלא יהיה פירוד ביניהם. (הרב"ש, מאמר 3, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", 1987)

5. מה זה עניין כריתת ברית בין שני חברים, כמו שמצינו בתורה (בראשית כ"א, כ"ז) "ויקח אברהם צאן ובקר, וייתן לאבימלך, ויכרתו שניהם ברית". ושאל, אם שניהם אוהבים זה לזה, ובטח אז שניהם עושים טובות זה לזה, ומובן מאליו, בזמן שאין האהבה נמצאת ביניהם, שמשום איזו סיבה שהיא האהבה נחלשה, בטח שאין הם עושים טובות זו לזו. אם כן מה מועיל את הכריתת ברית ביניהם.

ותירוץ, שהברית מה שהם עושים, אין זה על עכשיו, משום שעכשיו, בזמן שהאהבה מורגשת ביניהם, אין צורך לכריתת ברית. אלא הכריתת ברית נעשתה בכוונה תחילה על העתיד לבוא. היינו לאחר זמן, יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו, שגם אז יקיימו ביניהם היחסים כמקודם. ועל זה באה הכריתת ברית.

ולעינינו גם כן, הגם שעכשיו לא מרגישים את האהבה, כמו שהייתה בעת התיסדות החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת. ואז על ידי זה יתוקן הכול. וכל אחד ידון את חבירו לכף זכות. (הרב"ש, מאמר 9, "לעולם ימכור אדם קורות ביתו", 1984)

6. כל זמן שהאדם לא זוכה לאמונה בקביעות, מוכרח להיות עליות וירידות. והיות שיכול לבוא זמן, שאהבה שביניהם תתקרר, לכן עכשיו, בתחילת עבודתו, הוא מקבל עליו עול מלכות שמיים, שיהיה בכריתת ברית, בין שהגוף יסכים להיות עובד ה', ובין שהגוף לא יסכים, הכול הוא מקבל על עצמו, שלא יהיה שום שינוי. אלא שיאמר, אחת דיברתי ולא אשנה. אלא אני אלך למעלה מהדעת, על סמך שקיבלתי על עצמי בעת כריתת ברית בתחילת העבודה. (הרב"ש, מאמר 31, "מהו כריתת ברית בעבודה", 1987)

7. כתוב "כיתרון האור מתוך החושך". היינו, שאי אפשר לקבל אור, אם אין לו חיסרון וצורך להאור.

לכן, כשהאדם רואה, איך שבחינת אומות העולם שבו הם מתנגדים לה', והאדם לא יכול לסבול את השונא ישראל שבקירבו, אז הוא מקנא לאלוקיו, והוא לא מסתכל על שום ירידות שיש לו, והוא עושה מה שביכולתו, וצועק לה', שייתן לו עזרה, שיוכל לנצח את הרשעים שבקירבו.

ובזה שהוא מתגבר ואינו בורח מהמערכה, אז הקב"ה נותן לו את הברית. היינו, שכורת עימו ברית, שיהיה שלום בינו להקב"ה, בזה שהוא מקבל מתנה מה', שהם הכלי השפעה. וזה נקרא שכורת ברית, שהוא הקליפה, המכונה "רצון לקבל לעצמו", ובמקום עורלה נותן לו ה' כלים דהשפעה, שבזה יהיה כרות ברית, היינו שלום. (הרב"ש, מאמר 34, "מהו שלום בעבודה", 1989)

8. כמו כן עכשיו, שאף על פי שהם לא מרגישים את שיעור האהבה כמו שהיה אז, מכל מקום הם מעוררים את האהבה הישנה, ולא מסתכלים על המצב שבו הם נמצאים עכשיו, והם חוזרים לעשות טובות זה לזה. וזהו שמועיל את עניין כריתת ברית. היינו אפילו בזמן שאהבה שהייתה ביניהם, פג טעמה, אבל מטעם שעשו את הכריתת ברית, יש להם כוח לחזור ולעורר את האהבה, שהייתה להם מהעבר, המאירה, ומכניסים זה שוב לתוך העתיד.

נמצא לפי זה, עיקר הכריתת ברית, הוא לצורך העתיד. שהוא כעין חוזה שעושים, שלא יוכלו להתחרט במקום שיראו, שאין עוד קשר האהבה כמו שהיה. שבשביל האהבה זו היה להם תענוג גדול, בזמן שכל אחד היה עושה טובות כל אחד להשני. ועכשיו, שנתקלקלה האהבה, נמשך מזה, שאין כוחות, שמי שהוא יכול לעשות משהו לטובת הזולת.

ואם הם כן רוצים לעשות משהו לטובת חבירו, אז הם צריכים להסתכל על כריתת ברית שהייתה להם אז, ומזה הם צריכים לבנות מחדש את האהבה. היינו כמו שהאדם שעשה חוזה עם חבירו, אז החוזה מקשר אותם, שלא יוכלו להתפרד אחד מהשני. (הרב"ש, מאמר 19, "אתם ניצבים היום כולכם", 1984)

9. ובעניין ברית אמר אאמו"ר זצ"ל, בשביל מה שני אוהבים, אם יש ביניהם אהבה וידידות, צריכים הברית. אלא הברית היא כמו שעכשיו האהבה ביניהם היא בשלימות, ויכול להיות שלאחר זמן לא תהיה אותה אהבה, וכל אחד ידמה לעצמו שהשני עושה לו רעות, אז באה הברית, כדי שכל אחד יקיים את הברית שעשו בזמן ששררה ביניהם אהבה אמיתית.

שגם עכשיו, אפילו שלא מרגישים, יקיימו ביניהם את הידידות, כאילו שגם עכשיו יש להם הרגשת אהבה.

כמו כן בזמן שהאדם מרגיש את אהבת ה', אז הוא מבין שכדאי לעזוב אהבות אחרות עבור אהבת ה'. אבל אחר כך, כשההתעוררות עוברת ממנו, ולא מרגיש עוד אהבת ה', אז הוא רוצה לחזור לאהבות אחרות, מה שהוא כבר החליט שכדאי לזורקן.

אז האדם צריך לקיים את הברית, וללכת באותו הסדר, שהיה מתנהג את עצמו בזמן הרגשת אהבת ה', אף על פי שעכשיו אין לו שום הרגשה. ואז העבודה צריכה להיות על דרך הכפייה, לשעבד את עצמו להברית שעשה מקודם. וזהו נקרא "לעברך בברית". (הרב"ש, מאמר 471, "אתם ניצבים היום - ב")

10. "אתם ניצבים היום כולכם". מלמד שכינסם להכניסם בברית. "כולכם" פירושו, שכולם נכנסו בערבות.

מקשים, מדוע מתחיל ברבים "כולכם", ואחר כך לשון יחיד "כל איש ישראל". הכוונה, "כולכם", נכנס בכל איש ישראל, היינו שכל איש ישראל יהא כלול מכולכם, כמו שכתוב "ויחן העם תחת ההר", כאיש אחד בלב אחד. היינו שיש אהבת ישראל, אז יכולים להצליח. כמו שכתוב "חבור עצבים אפרים הנח לו".

האדם הוא עולם קטן והוא נכלל מכל העולם. וצריך להגיע לדרגת יחיד, כמו שכתוב "זכה, מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות" (קידושין מ', ע"ב).

לכן כשהאדם מכניס את כל הפרטים "ראשיכם ושבטיכם", שכולם צריכים להיכנס בברית, היינו להגיע, שיהיה עובד ה' "בכל לבבך - בשני יצריך". כלומר שאפילו הבחינות השפלות שבאדם, גם כן צריכות לקבל תיקון.

"למען הקים אותך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלוקים". כלומר שהאדם יבוא לידי השגה זאת, שהוא נמצא ברשות היחיד. (הרב"ש, מאמר 63, "אתם ניצבים היום - א")

11. האדם צריך ללכת על דרך האמת. היינו לומר, שמה שאני נמצא עכשיו בתכלית השפלות, זאת אומרת, שמשמיים זרקו אותי בכוונה תחילה, בכדי שאני אדע, אם אני באמת רוצה לעבוד עבודת הקודש מטעם להשפיע, או שאני רוצה להיות עובד ה' מטעם שעניין זה מספק לי יותר משאר דברים.

ואז, אם האדם יכול לומר, שאני רוצה עכשיו לעבוד בעל מנת להשפיע, ואין אני רוצה לעבוד עבודת הקודש בעל מנת שאני אקבל איזה סיפוק בעבודה, אלא זה לבד מספיק לי, בזה שאני עובד עבודת הקודש כמו כל איש ישראל, שהולך להתפלל או ללמוד איזה שיעור בדף היומי, ואין לו זמן לחשוב אז על איזו כוונה הוא לומד או מתפלל, אלא הוא מקיים פשוט מעשה בלי שום כוונה מיוחדת, אז הוא נכנס שוב לעבודת הקודש, משום שהוא רוצה עכשיו להיות פשוט עובד ה' בלי שום תנאים מוקדמים.

וזה שכתוב "אתם ניצבים היום כולכם". היינו, כל הפרטים שעבר עליכם, היינו כל המצבים שהיו לכם, מצבים של גדלות או מצבים פחות מגדלות, שהיה נחשב למצב של בינוני וכדומה, אתם לוקחים את כל הפרטים, ואין אתם מחשיבים מדרגה לגבי מדרגה, מטעם שלא חשובה לכם שום תמורה, אלא חשוב רק שעושים רצון ה', שציווה לנו לעשות מצוות וללמוד תורה, וזה אנו מקיימים, כמו כל איש ישראל הפשוט. היינו שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו, הוא חשוב אצלו, כמו שהיה חושב שנמצא במצב הגדלות. אז "ה' אלוקיך כרת עימך היום".

זאת אומרת, שאז ה' כורת עימו ברית. היינו דווקא בזמן שהאדם מקבל את עבודתו יתברך בלי שום תנאים, אלא שמסכים לעבוד את עבודת הקודש בלי שום תמורה, שזה נקרא "כניעה ללא תנאי", אז הקב"ה כורת עימו ברית. (הרב"ש, מאמר 19, "אתם ניצבים היום כולכם", 1984)

12. עיקר עבודה בתורה ומצוות הוא, כשמתחילים ללכת בדרך המביא לשמה. כלומר, שבזמן שהאדם התחיל את העבודה, מתחילים בשלא לשמה, כמו שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה באים לשמה".

ומשום זה תחילת עבודתו הייתה בחשק, מתוך שהיה רואה, שעל ידי קיום תורה ומצוות הוא יגיע לבחינת אושר בחיים. אחרת לא היה מתחיל. לכן בתחילת עבודתו, כלומר, זמן שעדיין עוסק בשלא לשמה, זאת אומרת, שכל זמן שהוא עובד, הוא מסתכל על השכר שיקבל לאחר עבודתו, לכן יש לו כוח לעבודה.

היות כמו בגשמיות, האדם רגיל לעבוד במקום, שידוע שיקבל שכר תמורת עבודתו. אחרת אין האדם מסוגל לעבוד בחינם, אם לא בשביל תועלת עצמו. ורק בזמן שהוא רואה, שיצא מעבודה זו לתועלת עצמו, יש לו כוח לעבוד בחשק וברצון. היות שהוא מסתכל אז על השכר ולא על העבודה.

אף העבודה לא עולה בחשבון, אם האדם מבין, שהוא מקבל כאן אצל בעל הבית זה פי כפל שכר מכשהיה עובד אצל בעל הבית הקודם, מטרם בא למקום עבודה שמשלמים פי כפל. זאת אומרת, כפי גודל השכר, כן נעשה בשיעור זה העבודה יותר קלה ויותר קטנה.

ובזה יש לפרש על דרך העבודה, שעניין "כריתת ברית" יהיה הפירוש, כשהאדם מקבל על עצמו העבודה, אפילו בשלא לשמה, הוא צריך לכרות ברית עם הקב"ה, שיעבוד אותו בין שיש לו חשק ובין שאין לו חשק.

אבל יש להבין, במה תלוי החשק. זה תלוי רק בהשכר. כלומר, בזמן שנותנים הרבה שכר, אז החשק לעבודה לא מתפסק. ורק בזמן שהשכר מוטל בספק, אז עובר חשק של עבודה, ועובר למנוחה. כלומר, שמרגיש אז יותר טעם במנוחה. עד כדי כך, שהוא אומר "אני מוותר על העבודה, עבודה זו יכול לעבוד מי שרוצה, כי זה לא בשבילי".

וכריתת ברית הוא, בזמן שהתחיל ללכת בעבודה אפילו של שלא לשמה. והיות כעת יש לו חשק לעבודה, אחרת מי היה מכריח אותו להיכנס בעבודת ה'. לכן האדם צריך לכרות ברית עכשיו, ולומר "אפילו שיבוא איזה זמן של ירידה, כלומר, שלא יהיה לו חשק לעבודה, מכל מקום הוא מקבל עליו, שלא יסתכל על החשק שלו, אלא יעבוד כאילו היה לו חשק". וזה נקרא "כריתת ברית". (הרב"ש, מאמר 31, "מהו כריתת ברית בעבודה", 1987)

13. אשריהם ישראל, שהקב"ה קרא להם אדם. כמו שכתוב, ואַתֵן צאני, צאן מַרעיתי, אדם אתם. וכן כתוב, אדם כי יקריב מִכֶּם. מה הטעם שקרא להם אדם? הוא משום שכתוב, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם. אתם, ולא שאר עמים עכו"ם. ומשום זה אדם אתם. אתם קרויים אדם, ואין עכו"ם קרויים אדם.

כיוון שאדם מישראל נימול, נכנס בברית שכרת הקב"ה עם אברהם, כמו שכתוב, וה' בירך את אברהם בכל. וכתוב, חסד לאברהם. והתחיל להיכנס במקום הזה. כיוון שזכה לקיים מצוות התורה, נכנס באדם הזה של המרכבה העליונה, ומתדבק בגוף המלך, ואז נקרא אדם. (זוהר לעם, פרשת יתרו, מאמר "לא יהיה לך", סעיפים 406-405)

14. ועל זה כתוב, וייאנחו בני ישראל מן העבודה. כשראו את העבודה הקשה, עד שהייתה נזכרת להם הברית העליונה, ואימא עילאה, בינה, התעוררה ברחמים על בניה. כמו שכתוב, ותעל שוועתם אל האלוקים, זוהי אימא עילאה, שכל החירות בידיה, ופתחה לישראל הפתחים העליונים, חמישים שערים, והוציאה אותם משם. ואימא תחתונה, מלכות, התמלאה רחמים עליהם. ומשה יצא לעולם, ממונה, ואב, לרעות את ישראל בתורה. (זוהר לעם, זוהר חדש, פרשת חוקת, מאמר "בחבלי אדם אֶמְשְׁכֵם בעבותות אהבה", סעיף 60)

15. אלה דברי הברית אשר קיבלו עליהם החברים אשר באו על החתום, לקיים עליהם לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כולם, כי נעשו כולם להיות כאיש אחד, לעבוד את העבודה הזאת עבודת ה', להיחשב אחד מהם ככולם לכל העבודה הזאת. וזה אשר קיבלו עליהם שיהיה הלימוד הזה לא על מנת לקבל פרס בשום צד של ציפוי שכר או לשום צד מחשבה ופנייה אחרת חלילה, כי אם רק לתיקון השכינה הקדושה ולתיקון כל ישראל עם ה', לעשות נחת רוח ליוצרם, ולא יהיה להם שכר מזה, כי אם לזכות לעשות עוד תיקונים כאלה, וכאלה ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ולתיקון כל ישראל. שלא יחשב הלימוד הזה לשום אחד מהחברים לתיקון פרטי, אפילו לכפרת עוונות, רק תהיה בו הכוונה שלימה לגמרי לתיקון השכינה הקדושה ולתיקון כל ישראל. (תקנות חבריי קבוצת הרמח"ל)

16. על ידי כריתת הברית תהיה אהבתם אהבה נצחית, בל תמוט לעולם ועד, ולא יפרידם שום מניעה, מפני שעושים ביניהם קשר אמיץ וחזק, שיתייחדו ויתקשרו באהבתם בקשר נפלא ולמעלה מן הטעם והדעת, שאע"פ הטעם והדעת היה צריך לפסוק האהבה, או לגרום איזה שנאה, אעפ"כ מחמת הכריתת ברית, מוכרח להיות אהבתם לעד קיימת ועל כל פשעים תכסה אהבה זו וקשר אמיץ זה, לפי שבאו בברית והתקשרות, כאילו נעשו לבשר אחד. וכמו שלא יוכל לפסוק אהבתו על עצמו, כך לא יפסוק אהבתו מעל חבירו. (רבי שניאור זלמן מלאדי, "ליקוטי תורה")