"שבתחילה עלה במחשבה לבראתו (את העולם) במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין" (ב"ר ספי"ב, רש"י א א). והנה איתא (ב"ק נ.) "כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו וכו' מאי דכתיב ארך אפים ולא כתיב ארך אף ארך אפים לצדיקים ולרשעים". ... ובאמת נקרא יום הנחמה ... ... ... נקרא יום הדין הגדול והנורא. וצריך להבין למה נקרא בשם יום הדין הגדול, אלא באמת כך הוא, אם היה נברא העולם בדין וללא שיתוף מדת הרחמים, אז היה הרשע בחטאו מת מיד, ולא היה מצויר, (מדרש תהלים ז ח , זהר משפטים הסולם אות תלח) "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו". כי זה אינו משורת הדין כמובן, אבל לעתיד לבא, אז יוכר בין עובד ה' ללא עבדו, ויושלט מדת הדין בשלימות, וכל אחד ואחד יטול חלקו כפי חשבון מעשיו, בדקדוק גדול, ובזה יצאו ישראל זכאין בדין, ואומות העולם יאבדו ולכן נקרא יום הדין.
ולכן כשעלה ברצונו לברוא את העולם, היה במדת הדין, דהיינו, "צדיק וטוב לו ורשע ורע לו". אבל ראה שאין העולם מתקיים, פירוש, כמו שאיתא בספרים על הכתוב (איוב טו טו) "הן בקדשיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו". ופירשו, כדי להוסיף תמיד בהירות, ולכן לא זכו תמיד בעיניו והבן.
ובזה נבין כי אחר הבריאה במדת הדין, לא היתה זכה בעיניו עדיין הבריאה, מפני שרצה לתת לה יותר כשרון, לכן שיתף עמה מדת הרחמים, דהיינו להיטיב לרעים וטובים, כי על ידי זה יגדל עבודת הצדיק, כי יהיה יותר בזכות, בלי פניות, כיון שנמצאים צדיקים ורע להם, ותכבד עליהם המלחמה, מחמת רשע וטוב והבן. וגם על ידי אריכת אפים לרשעים יש להם שהות להתיישב ולשוב והבן, ואם בזה הארכת אפים לא הוטבו, אז ענשם כפול ומכופל ובזה יאבדו רשעים והבן. וזה פירוש, "ראה שאין העולם מתקיים". כי רצה שיהיה העולם יותר גבוה וחשוב, וזה בא ע"י ששיתף מדת הרחמים והבן היטב. וזה נמי פירוש דברי חז"ל, (אבות פ"ה א) "והלא במאמר אחד יכול להבראות" וכו'. עי"ש, וזה נמי פירוש דברי חז"ל, (עי' סנהדרין קיא., וש"נ) שמשה רבנו ע"ה ביקש מהקב"ה שלא יאריך אף לרשעים וכו', עד ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת וכו'.