אם אין אני לי, מי לי

1. "אם אין אני לי, מי לי, וכשאני לעצמי מה אני". זהו תרתי דסתרי (שניים שסותרים). והעניין הוא, שהאדם צריך לעשות כל עבודתו בבחינת "אם אין אני לי, מי לי". שאין מי שיכול להושיע לו, אלא "בפיך ובלבבך לעשותו". זאת אומרת, בחינת שכר ועונש. אבל בינו לבין עצמו, זאת אומרת בצנע צריך לידע, "כשאני לעצמי, מה אני". זאת אומרת, שהכול בהשגחה פרטית, ואין שום איש יכול לעשות שום דבר.

ואם תאמר, אם הכול בהשגחה, מה עניין עבודתו בבחינת "אם אין אני לי, מי לי"? אלא, שעל ידי עבודתו בבחינת "אם אין אני לי, מי לי", זוכה להשגחה פרטית. זאת אומרת, להשיג את זה. זאת אומרת, שהכול הולך על דרך התיקון. והחילוק את החיבה יתירה, שנקרא "בנים למקום", זאת אינו מגולה, אלא בהקדם עבודה בבחינת "אם אין אני לי, מי לי". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר רי"ז, "אם אין אני לי, מי לי")

2. כבר אמרתי בשם הבעש"ט. כי קודם עשיית המצווה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: "אם אין אני לי, מי לי". אבל אחר המעשה, מחויב האדם להתיישב בעצמו, ולהאמין שלא מכוחי ועוצם ידי עשיתי המצווה, אלא רק מכוח ה', שכן חשב עליי מכל מראש, וכן הייתי מוכרח לעשות.

כמו כן הסדר במילי דעלמא (בענייני העולם), כי שקולים הם הרוחניות והגשמיות, לכן טרם שאדם יוצא לשוק להרוויח דבר יום ביומו, צריך הוא לסלק מחשבותיו מהשגחה פרטית, ולומר אז: "אם אין אני לי, מי", ולעשות כל ההמצאות שעושים הגשמיים, בכדי שירוויח מעותיו כמותם.

אולם בערב, כשבא לביתו ושכרו איתו, חס ושלום מלחשוב שבריבוי המצאותיו, עשה את הרווח, אלא אפילו היה מונח במרתף כל היום גם היה מצוי שכרו בידו. כי כן חשב עליו השי"ת מכל מראש, וכן מוכרח להיות. ואע"ג שבשכל החיצון, הם דברים הופכיים, ואינם מקובלים על לב, מכל מקום, מחויב האדם להאמין כן, כי כן חקק עליו השי"ת בתורתו, מפי סופרים ומפי ספרים. (בעל הסולם, אגרת ט"ז)

3. הנה, בכדי לזכות לבחינת לשמה, אין זה בידי אדם להבינה. כי אין זה בשכל אנושי להבין, איך אפשר להיות דבר כזה בעולם. וזהו מטעם, כי כל מה שנותנים לאדם להבין, שאם יעסוק בתורה ומצוות ישיג משהו, מוכרח להיות שם תועלת עצמו, כי אחרת אין האדם מסוגל לעשות משהו. אלא זהו הארה הבאה מלמעלה. ורק מי שטועם זה, הוא יכול לדעת ולהבין. ועל זה נאמר "טעמו וראו כי טוב ה'".

אם כן יש להבין, בשביל מה האדם צריך לעשות תחבולות ועצות איך להגיע לשמה. הלא, לא יעזור לו שום עצות, ואם ה' לא ייתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע, לא יועיל לאדם שום יגיעה, בכדי להשיג את העניין של לשמה.

והתשובה היא, כמו שאמרו חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (פרקי אבות ב', ט"ז). זאת אומרת על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא (ההתעוררות מלמטה), היות שזהו בחינת תפילה. כי תפילה נקרא חיסרון, ובלי חיסרון אין מילוי. לכן כשיש להאדם צורך לבחינת לשמה, אז בא המילוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפילה. היינו, שהוא מקבל מילוי על חסרונו. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

4. "אין קדוש כה'". שואל: אבל יותר גרוע מה' יש קדוש. "אין צור כאלוקינו". משמע שיש צור אחר, אלא שהוא גרוע מעט מה'. אלא, יש קדושים מלאכים ונשמות, וכולם מקבלים קדושה מה'. מה שאין כן "כי אין בלתך", אלא אתה תיתן להם קדושה (ספר הזוהר, פרשת תזריע, דף י"ג, אות ל"ז).

יש לשאול בעבודה מה מרמז לנו זה. אלא שהאדם צריך להאמין, איך כל התגברויות בעבודה והאם נתן יגיעה לזכות לקדוש, כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני". אז האדם צריך לדעת, שכל עבודת האדם אינו מועיל כלום, אלא הכול מה'.

כלומר, כל הקדושה שהאדם מרגיש שיש לו, בא לו מה'. וזה פירוש, אין קדושה, היינו שום קדושה בעולם, שיהיה יכולת באדם להשיג מכוחות עצמו, אלא הכול בא מה'. זה שכתוב, "אין קדוש כה', ואין צור כאלוקינו".

ידוע, שעניין כלים נקראים בשם אלוקים, ואורות נקראים בשמות הוי"ה. וזה שכתוב, "אין צור", זה שהאדם רואה, שיש לו כלים דהשפעה. שנברא אצלו דבר חדש, שזה נקרא צור. היינו במקום שהיה לו כלים דקבלה, נצטיירו אצלו כלים דהשפעה. שאל יעלה בדעתו של אדם, שהוא עזר משהו לה', ובזה השיג כלים דהשפעה. אלא, הכול בא מלמעלה.

כידוע מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שלפני עבודה האדם צריך לומר, "אם אין אני לי, מי לי", ואחר העבודה הוא צריך להאמין בהשגחה פרטית, דהיינו, שהכול עושה ה'. וזה שכתוב שם, ש"הקב"ה צר צורה בגו צורה". שיש לפרש, שבתוך צורת הכלים שהם קבלה, שם צר צורה של השפעה. (הרב"ש, מאמר 845, "אין קדוש כה'")

5. האדם צריך להאמין, ש"אין עוד מלבדו", שהכול עושה הבורא. כלומר, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לומר לפני כל עשייה, שרק הבחירה ניתנה להאדם, כי "אם אין אני לי, מי לי". כלומר, שהכול תלוי בבחירת האדם. אומנם לאחר המעשה, האדם צריך לומר, שהכול הוא השגחה פרטית, שאין האדם עושה לבדו דבר. (הרב"ש, מאמר 19, "מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה - ב", 1990)

6. אצל הבורא שייך לומר תורה, כי עבודה, שייך דווקא לנבראים.

עבודה נוהגת רק בנבראים. לכן כשמדברים מעבודה, יהיה הכוונה שלומדים מה שהאדם צריך לעשות. והאדם צריך לומר במצב זה, "אם אין אני לי, מי לי".

ואחר כך על עבודה זו צריכים להמשיך בחינת "תורה", שזה נקרא מה שהקב"ה עושה. כלומר צריכים להמשיך בחינת השגחה פרטית, ואסור לו לומר, "כוחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה", וזה שתורה נקרא שמותיו של הקב"ה, כלומר שהכול עושה הבורא. (הרב"ש, מאמר 659, "מהו תורה ועבודה")

7. כל זמן שאין לאדם את הרצון להשפיע, אין האדם מוכשר לקבל טוב ועונג. לכן, בזמן שהאדם מקבל רעות, אז נאבדת לו האמונה. מה שאין כן לאחר שזכה לרצון להשפיע, אז הוא מקבל טוב ועונג מה', אז הוא זוכה לאמונה בקביעות. נמצא, שכל אלו עליות וירידות, יביאו לו להגיע, שה' יעזור לו להשיג את הרצון להשפיע, שאז כל מעשיו יהיו לשם שמיים.

אולם על האדם לדעת, בזמן שהוא בא לידי מצב, שאין הוא רואה מציאות, שיוכל פעם לצאת מאהבה עצמית, ורוצה לברוח מהמערכה, עליו לדעת, שיש כאן ב' עניינים, שהם הפוכים זה לזה, כמו שאמרו חז"ל (פרקי אבות ב', ט"ז) "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".

נמצא, מצד אחד אדם צריך לעבוד ואף פעם לא להיבטל ממנה. משמע מכאן, שזה הוא ביד אדם להשיג, היות שאומר "ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". נמצא, שהאדם צריך לעבוד, מטעם שבטח ישיג את מבוקשו, היינו שיהיה בידו לעשות מעשים, בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו.

ומצד ב' אומר "לא עליך המלאכה לגמור", משמע שאין זה בידי אדם, אלא כמו שכתוב, ה' יגמור בעדי, היינו שאין זה בידי אדם להשיג את הרצון להשפיע. אלא שכאן נוהגים ב' עניינים:

א. שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי, מי לי". לכן אל יתפעל האדם מזה שעוד לא זכה, להשיג את הרצון להשפיע, אף על פי שהשקיע לפי דעתו הרבה עבודה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שה' מחכה לו, עד שהאדם יגלה את מה שהאדם צריך לעשות.

ב. ואחר כך "ה' יגמור בעדו". כלומר, שאז הוא יקבל בפעם אחת את מבוקשו, כמו שכתוב, "ישועת ה' כהרף עין". (הרב"ש, מאמר 6, "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה", 1991)

8. כתוב, "מלך ישראל וגואלו". היינו, לאחר שקיבלו עליהם את מלכות שמיים, שנקרא "מלך ישראל", אז השיגו, שה' הוא "גואלו". כלומר, שרק ה' גאל אותם מיד שליטת הרע, והם בעצמם, לא היה כוח לזה.

ועל דרך הנ"ל יש לפרש מה שכתוב "ה' צבאות". השם הזה מורה לנו, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל, שאמר צבאות הם שני מילים צא - ובא. שפירושו צבא הם אנשי מלחמה. זאת אומרת, אלו אנשים שהולכים כל יום להלחם עם יצר הרע, הם נקראים "צבא". לכן לאחר שזכו לבחינת גאולה, היינו לאחר שכבשו את היצר הרע, ויצאו משליטת הרע, והסדר העבודה שלהם היו בדרך עליות וירידות, זה נקרא "צבאות". כלומר, פעם יצאו משליטתם, ואחר כך שוב באו תחת שליטתם, שהשם של עליות וירידות נקרא "צבאות".

ובשעת עבודה, שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי, מי לי", חושבים אז במצב העבודה, שהם עושים בעצמם את העליות וירידות. כלומר, שהם אנשי מלחמה, הנקרא "צבא", "גיבורי חיל". מה שאין כן אחר כך, בזמן שנגאלו, אז הם השיגו, שה' צבאות. כלומר, כל העליות וירידות, שהיו להם, ה' עשה זה.

היינו, אפילו הירידות גם כן בא מה'. שסתם אין האדם מקבל עליות וירידות כל כך הרבה פעמים. אלא שה' סיבב אותם את כל אלו יציאות. שאפשר לפרש "יציאה" היינו "יציאה מקדושה". ו"בא" "ביאתם להקדושה". הכול עשה ה'. לכן אחר הגאולה ה' נקרא "ה' צבאות". ומי הוא. "מלך ישראל וגואלו". (הרב"ש, מאמר 6, "מהו למעלה מהדעת, בעבודה", 1989)

9. אסור לו לאדם לומר, שאני מחכה עד שה' ייתן לי התעוררות מלמעלה, אז תהיה לי אפשרות לעבוד בעבודת הקודש. כי הוא זצ"ל אמר, שעל עתיד אדם מחויב להאמין בשכר ועונש. היינו שהוא צריך לומר "אם אין אני לי, מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי" (פרקי אבות א').

אם כן אסור לחכות על רגע אחד אחרי כן. אלא האדם צריך לומר, אם לא עכשיו אימתי. ואסור לחכות על זמן יותר מוכשר, ש"אז אני אקום לעבוד עבודת הקודש". אלא כמו שאמרו חז"ל (פרקי אבות ב', ה') "ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה". (הרב"ש, מאמר 18, "מי הוא הגורם לתפילה", 1986)

10. הוּא (הילל הזקן) הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי. (פרקי אבות א', י"ד)