עליות וירידות

1. קשה לצייר המצב של זמן הירידה, שבו אובדין את כל העבדות והיגיעות, שהושקעו במשך כל הזמן, שמתחילת העבדות עד זמן הירידה. ונידמה, למי שלא טעם טעם של עבדות ה' מעולם, וכאילו דבר זה חוץ לו. זאת אומרת, שזה נעשה לבעלי מדרגות גבוהות. אבל לפשוטי אנשים, להם אין שום שייכות לעבדות ה', רק להשתוקק לבחינת רצון לקבל הגשמי, שנמצא בזרם העולם, ששוטף את כל העולם ברצון הזה. אבל צריך להבין, למה באו למצב כזה? הלא, בין שאדם מסכים, ובין לשלא מסכים, אין שום שינוי בבריאת שמיים וארץ, אלא שהוא מתנהג בבחינת טוב ומיטיב. אם כן, מה נצמח ממצב כזה?

אלא צריך לומר, שזה בא להודיע גדלותו יתברך. שהאדם לא צריך להתנהג בבחינת ליבו גס בה. זאת אומרת, שהאדם צריך להתנהג בבחינת יראת הרוממות, לידע איזה ערך ואיזה מרחק יש בינו לה'. שמצד שכל החיצוני קשה להבין, או שיהיה באפשרות לקשר וחיבור בין הבורא לבין הבריאה.

ובזמן הירידה הוא מרגיש אז, שאין שום אפשרות, שיהיה לו חיבור ושייכות להבורא יתברך בבחינת הדביקות. כי מרגיש את העבדות לדבר מוזר לכל העולם כולו. והאמת הוא כן. אלא, "במקום גדלותו שם אתה מוציא את ענוותנותו". זאת אומרת, שהוא עניין למעלה מהטבע, שהשי"ת נתן המתנה הזאת להבריאה, לאפשר להם להיות חיבור ודביקות עימו.

לכן, בזמן שהאדם נעשה בחזרה מקושר, אזי הוא צריך תמיד לזכור את המצב הירידה שלו, בכדי לידע ולהבין ולהעריך ולהחשיב את הזמן של הדביקות. שידע, שעכשיו יש לו ישועה למעלה מדרך הטבע. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קצ"א, "זמן הירידה")

2. הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כוח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליה של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון. זאת אומרת, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מקדושה.

והתועלת מהדחיות הוא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד. לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה, שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה אין לו כוח לקיים את התורה ומצוות. שרק על ידי התגברות אמיתי על כל המכשולים למעלה מהדעת הוא יכול לקיים את התורה ומצוות. ולא תמיד יש לו כוח ההתגברות למעלה מהדעת. אחרת, הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה', אפילו משלא לשמה.

והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד. היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות. ולא רואה בזה שייקח סוף המצבים האלה, והוא יישאר תמיד מחוץ לקדושה. כי הוא רואה, אפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים, רק בהתגברות למעלה מהדעת. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?

אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזה גורם, שיקבע בליבו תביעה אמיתית, שה' יפתח את עיניו וליבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר א', "אין עוד מלבדו")

3. על ידי הגרעונות בעבודת ה', זה גורם לו שירומם עצמו לעלות למעלה. כי בלי דחיפה, האדם מתעצל לעשות תנועה, ומסכים להישאר במצב שבו הוא נמצא.

מה שאין כן אם הוא יורד למדרגה יותר נמוכה מכפי שהוא מבין, זה נותן לו כוח להתגבר, שאינו יכול להישאר במצב כל כך גרוע, היות שהמצב שבו ירד, הוא לא יכול להסכים להישאר כך. לכן הוא מוכרח כל פעם להתגבר, ולצאת מהמצב של הירידה, ואז עליו להמשיך רוממות ה', זה גורם לו, להמשיך מלמעלה כוחות יותר גבוהים, אחרת הוא נשאר בתכלית השפלות.

נמצא, שכל פעם על ידי השערות, הוא הולך ומגלה את רוממות ה', עד שהוא מגלה שמותיו של הקב"ה הנקראים י"ג מידות של רחמים, וזה סוד "ורב יעבוד צעיר". וכמו כן "רשע יכין, וצדיק ילבש". כמו כן "ואת אחיך תעבוד".

זאת אומרת, שכל העבדות, היינו הסתרות שהיו, שהם היו נראים כאילו מפריעים לעבודת הקודש, אלא שהיו עובדים נגד הקדושה, רואים עכשיו בזמן שזכו לאור ה', השורה על אלו הסתרות, רואים להיפך, שהם היו משמשים להקדושה, כלומר שעל ידם היה מקום, שהקדושה יכולה להתלבש, בהלבושים שלהם. שזה נקרא "רשע יכין, וצדיק ילבש", כלומר שהם נותנו הכלים ומקום עבור הקדושה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ל"ג, "עניין גורלות, שהיה ביום כיפורים, ואצל המן")

4. השב מאהבה, הוא הזוכה לתכלית הדביקות. דהיינו, רום המעלות. ואיש המוכן לחטאים, הוא מצוי בשאול תחתית. והמה שתי נקודות היותר רחוקות בכל המציאות הזו.

לכאורה יש לדייק על לשון תשובה, שהיה צריך להיקרא לשון שלימות, אלא להורות, שהכול ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה, כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור "נהמא דכיסופא (לחם ביזיון)" יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו, היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום, ושכרה בידה מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדביקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושווה צורתה ליוצרה. וכבר דיברתי הרבה בעניין זה.

ובזה תבין. אם הירידה לצורך עלייה היא. היא נחשבת עלייה ולא ירידה, ובאמת הירידה עצמה, היא העלייה, כי אותיות התפילה עצמם מתמלאים משפע, ובתפילה קצרה, יקצר השפע, כי יחסרו אותיות. (בעל הסולם, אגרת כ"ה)

5. יש לדעת, בזמן העבודה, כשהרצון לקבל בא להאדם עם הטענות שלו, אינו מועיל שום ויכוחים עימו ושום שכליות, מה שהאדם חושב שהם טענות צודקות, לא יעזור לו, שיוכל לנצח את הרע שלו. אלא כמו שכתוב "הקהה את שיניו", שפירוש רק ללכת במעשים ולא בוויכוחים, שזה נקרא, שהאדם צריך להרבות כוחות על דרך הכפייה, שזה סוד מה שאמרו חז"ל "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כלומר, על ידי ריבוי התמדה אז ההרגל נעשה טבע שני.

ובעיקר צריכים להשתדל, שיהיה להאדם רצון חזק להשיג את הרצון להשפיע, ולהתגבר על הרצון לקבל. ופירושו של רצון חזק הוא, שרצון חזק נמדד לפי ריבוי השהיות והמנוחות שבינתיים. כלומר, ההפסק זמן שבין התגברות להתגברות. שיש לפעמים, שהאדם מקבל הפסק באמצע, היינו ירידה. וירידה זו יכול להיות הפסק של רגע, או שעה, או יום, חודש. ואחר כך שוב מתחיל לעבוד בעניין התגברות על הרצון לקבל, ולהשתדל להשיג את הרצון דלהשפיע.

ורצון חזק נקרא, שההפסק אינו לוקח אצלו הרבה זמן, ותיכף נתעורר שוב לעבודה. וזה דומה לאדם, שרוצה לשבור אבן גדול. ולוקח פטיש גדול, והוא דופק דפיקות הרבה כל היום, אבל הם חלשים, כלומר שאינו דופק על האבן בתנופה אחת, אלא שמוריד את הפטיש הגדול לאט לאט. והוא בא בטענה, שהעבודה הזו לשבור את האבן, זה לא בשבילו, שבטח צריכים גיבור, שיהיה בידו היכולת לשבור את האבן הגדול. והוא אומר, שהוא לא נולד עם כוחות כה גדולים, שיהיה בידו לשבור את האבן.

מה שאם כן מי שמרים את הפטיש הגדול הזה, ונותן בתנופה גדולה על האבן, ולא לאט לאט, אלא בהתאמצות, תיכף האבן נכנע לפניו ונשבר תחתיו. וזהו "כפטיש החזק יפוצץ את הסלע".

כמו כן בעבודת הקודש, שהיא להכניס את הכלי קבלה לקדושה, הגם שיש לנו פטיש חזק, היינו דברי תורה, שנותנים לנו עצות טובות, ואם הוא בלי זרם, אלא בשהיות גדולות, בינתיים, אז האדם בורח מן המערכה, ואומר שהוא לא נברא לזה, אלא לעבודה זו צריכים מי שנולד עם כישרונות מיוחדים לזה.

אלא שהאדם צריך להאמין, שכל אדם יכול להגיע להמטרה, אלא שהוא צריך להשתדל, שכל פעם הוא ישתדל לתת כוחות דהתגברות יותר גדולים, ואז הוא יכול לשבור את האבן בזמן קצר.

עוד יש לדעת, שבכדי שהיגיעה יעשה מגע עם ה', יש כאן תנאי קשה מאוד. והוא, שהיגיעה צריך להיות אצל האדם בבחינת הידור. שהידור נקרא אצל אדם דבר חשוב. מה שאם כן, אם היגיעה אינה בחשיבות, אין הוא יכול לעבוד בשמחה. היינו שיהיה לו שמחה, מזה שיש לו עתה מגע עם ה'. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

6. בהיכל המלך נותנים לכנס לאלו אנשים, שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע. ובזמן שהאדם עובד בעל מנת להשפיע, לא חשוב לו מה שהוא מרגיש בעצמו בעת עבודה. אלא אפילו במצב, שהוא רואה צורה של שחור, אין הוא מתפעל מזה, אלא רק הוא רוצה, שה' ייתן לו כוח, שיוכל להתגבר על כל המכשולים. זאת אומרת, אין הוא מבקש, שה' ייתן לו צורה של לבן, אלא שייתן לו כוח, שיוכל להתגבר על כל ההסתרים.

לכן, אלו אנשים, שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, ואם יהיה תמיד במצב של לבנונית, הלבנונית לא נותן להאדם להמשיך בעבודה. כי בזמן שמאיר, האדם יכול לעבוד אפילו בבחינת קבלה לעצמו. לכן אף פעם לא יהיה להאדם מקום לדעת, אם עבודתו הוא בטהרה או לא. וזה גורם, שאף פעם לא יכול לבוא לזכות לדביקות ה'.

לכן נותנים לו מלמעלה צורה של שחרית. ואז הוא רואה, אם עבודתו הוא בטהרה. זאת אומרת, אם גם במצב של שחרית הוא יכול להיות בשמחה - זהו סימן שעבודתו היא בטהרה. כי האדם צריך להיות שמח, ולהאמין שמלמעלה נתנו לו הזדמנות, שיהיה בידו לעבוד בעל מנת להשפיע. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

7. אי אפשר לייחס הרע להבורא יתברך, שהוא הטוב בתכלית, לכן כל זמן שהאדם מרגיש מצבים רעים, הוא מוכרח לומר שהם באים ממקום אחר - מהסביבה, אבל לאמיתו של דבר, כשהאדם זוכה לראות רק טוב, ושאין כל רע בעולם, והכול נהפך לטוב, אז מראים לו האמת, שהבורא יתברך עשה הכול, מטעם שהוא כל יכול, שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. (בעל הסולם, "שלושה שותפין")

8. בכל המצבים שהאדם נמצא, הוא יכול להיות עובד ה', מטעם כי הוא לא צריך לשום דבר, אלא הכול הוא עושה למעלה מהדעת. נמצא, שאינו צריך לשום מוחין, שעימהם יהיה עובד ה'.

בהאמור יש לפרש מה שכתוב "תערוך לפני שלחן נגד צוררי". ששלחן פירושו, כמ"ש (כי תצא, חמישי, "ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה") ששלחן הוא כמו "ושלחה", היינו יציאה לחוץ מהעבודה.

שיש לפרש, שאפילו בזמן היציאות מהעבודה, היינו מצב של הירידות, יש לו גם כן מקום עבודה. כלומר שבזמן הירידות, שהאדם מתגבר למעלה מהדעת, ואומר שגם הירידות נתנו לו מלמעלה, על ידי זה מתבטלים הצוררים. היות שהצוררים חשבו שעל ידי הירידות האדם יגיע לתכלית השפלות, והאדם יברח מהמערכה, ולבסוף הדבר נעשה להיפך, שהצוררים מתבטלים.

וזה סוד מה שכתוב "השולחן, אשר לפני ה'". שדווקא על ידי זה הוא מקבל את הפני ה'. וזה עניין אשר הוא מכניע כל הדינין, אפילו הדינין היותר גדולים, היות שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמיים בכל הזמנים. היינו, שתמיד הוא מוציא לעצמו מקום עבודה, בסוד מה שכתוב, שר' שמעון בר יוחאי אמר "לית אתר לאתטמרא מינך (אין מקום להסתתר ממך)". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר פ"ג, "עניין ו' ימינית, ו' שמאלית")

9. צריכים לדעת, כי מי שרוצה לכנס בעבודת ה', בכדי להידבק בו באמת ולהיכנס בהיכל המלך, אז לא נותנים להיכנס כל אחד ואחד. אלא בודקין אותו, אם אין לו רצון אחר, אלא רצון של דביקות. אותו נותנים להיכנס.

ואיך בודקין את האדם, אם אין לו אלא רצון אחד? זהו שנותנים להאדם הפרעות, היינו שולחים לו מחשבות זרות ושליחים זרים, בכדי להפריע לו, שיעזוב את דרך זה וילך בדרך כל הארץ.

ואם האדם מתגבר על כל הקשיים, ופורץ כל הגדרים, שעושים לו מחסומים, ועם דברים קטנים לא יכולים לדחותו, אז הקב"ה שולח לו קליפות ומרכבות גדולות, שיטעו את האדם מלהיכנס להידבק רק בה' ולא בדבר אחר. וזה נקרא "ביד חזקה הקב"ה דוחה אותו". כי אם הקב"ה לא יגלה יד חזקה, קשה לדחות אותו, משום שיש לו רצון גדול להידבק רק בה', ולא בדברים אחרים.

אבל במי שאין לו כל כך רצון חזק, כשהשי"ת רוצה לדחותו, בדבר קל הוא מדחה אותו, כשנותן לו תאווה גדולה לגשמיות. כבר הוא עוזב את כל עבודת הקודש. לא צריכים לדחותו ביד חזקה.

מה שאין כן כשהאדם מתגבר על הקושיים וההפרעות, אז לא בקלות יכולים לדחות אותו, אלא ביד חזקה. ואם האדם מתגבר גם על היד חזקה, ובשום אופן לא רוצה לזוז ממקום הקדושה, ורוצה דווקא להידבק בו יתברך באמת, ורואה שדוחים אותו, אז האדם אומר, ש"חימה שפוכה עליו", אחרת היו נותנים לו להיכנס, אלא ש"חימה שפוכה עליו" מצד ה', לכן לא נותנים לו להיכנס להיכל המלך ולהידבק בו יתברך.

נמצא, שמטרם שהאדם לא רוצה לזוז ממקומו, אלא הוא מתפרץ ורוצה להיכנס, לא שייך לומר שמרגיש, ש"חימה שפוכה שורה עליו". אלא אחרי כל הדחיות, שדוחים אותו, והוא לא זז ממקומו, היינו שכבר נגלה עליו את היד חזקה וחימה שפוכה, אז יקויים "אמלוך עליכם". כי רק על ידי התפרצות והתאמצות גדולה, מתגלה אליו את המלכות שמיים, וזוכה להיכנס פנימה בהיכל המלך. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ע', "ביד חזקה ובחימה שפוכה")

10. כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דווקא מההתקרבות, היינו הכנסות. זאת אומרת, הכניסות להקדושה. אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת "כולה שלי" בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות.

זאת אומרת שהאדם צריך לייחד הכול לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו יתברך. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכול ממנו יתברך.

ועל ידי זה הוא מוכרח להיות עניו. כיוון שהוא רואה, שהכול השי"ת עושה, בין היציאות ובין ההכנסות. וזה עניין הנאמר אצל משה ענוותן וסבלן, שצריכים לסבול את השפלות. היינו, שבכל מדרגה ומדרגה הוא צריך להחזיק את השפלות. וברגע שעוזב את השפלות, תיכף נאבד ממנו כל המדרגות "משה", שכבר השיג. ודי למבין.

וזה עניין סבלנות. שעניין שפלות יש אצל כל אחד ואחד, אלא לא כל אחד מרגיש את שפלות לדבר טוב. נמצא שלא רוצים לסבול. מה שאין כן משה רבינו עליו השלום, סבל את הענוות. לכן נקרא עניו. היינו, שהיה לו שמחה מהשפלות. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קכ"א, "הייתה כאניות סוחר")

11. כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות, שהבורא יתברך רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא יתברך, שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו. וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך.

יען, שהוא מתרגל לילך על קו של התרחקות. לכן, אם הוא מרגיש כל פעם, איך שהוא מרוחק, הדבר הזה אינו משפיע לו שום שינוי בתהליך. יען, שידע דבר זה מראש, שהוא הולך בקו של התרחקות. מסיבת שזהו האמת, שהמרחק בינינו לבין הבורא יתברך, אין די מילים לבאר. לכן, כל פעם שהוא מרגיש את ההתרחקות בשיעור היותר גדול מכפי שחשב, אינו גורם לו שום מדנה (כעס). (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קע"ב, "עניין המניעות והעיכובים")

12. אתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה.

כי אנו אומרים להשי"ת - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד השי"ת לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת".

היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו. (הרב"ש, אגרת כ"ד)

13. "סתירת זקנים בניין, בניין נערים סתירה" (מגילה ל"א, ע"ב).

זקנים, אלו שרגילים בעבודת ה'. נערים, אלו שבתחילת עבודתם. סתירה נקראת ירידה או נפילה. שקודם הייתה להם איזו עלייה בעבודה, שנחשב זה לבניין, כלומר שהם החשיבו את העליות. אבל הסתירה בזמן שהרגישו איזו נפילה, שזה בא מהסתרת ה', כלומר שה' מסתיר עצמו מהם, וזה נקרא סתירה.

סתירת זקנים, שאומרים שה' שלח להם את ההסתרה, נמצא שהם כבר נמצאים בבניין, היות שהם מאמינים שה' מטפל בהם, ומזה הם מקבלים חיות.

ועיקר אמונה ניכר בזמן הירידה, כלומר בזמן שאינו מאיר לאדם, שאז הוא עומד בפני ההתלבטות. או שיאמר, "אני לא צריך שום רווח, אלא אני רוצה לעשות נחת רוח למעלה, ולא חשוב לי מה שאני מרגיש", או חס ושלום אחרת. (הרב"ש, מאמר 44, "סתירת זקנים בניין, בניין נערים סתירה")

14. "ישראל שגלו שכינה עימהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצווה גוררת מצווה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם.

ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמיים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל ייסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמיים.

נמצא כשהתחיל לעבוד, בטח הייתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש עניין לשם שמיים, מטעם "מצווה גוררת מצווה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות.

ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים".

נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת.

והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת. (הרב"ש, מאמר 71, "עניין גלות")

15. מי שהוא חכם, והוא רוצה להרוויח זמן, אין הוא מחכה עד שיקבל ירידה מלמעלה. אלא, בזמן שהוא נמצא בזמן עלייה, ורוצה לקבל את החשיבות של המצב של התקרבות לה', אז הוא מתחיל לצייר לעצמו, מהו מצב של ירידה. היינו, איך הוא קיבל ייסורים, מזה שהוא היה מרוחק מה'. ועתה, איך הוא מרגיש, שהוא מקורב לה'. נמצא, שגם בזמן עלייה, הוא לומד את ההבחנות, כאילו הוא היה במצב הירידה, ויכול אז לעשות חישוב, להבחין בין עלייה לירידה.

והוא יקבל אז תמונה של היתרון בין אור לחושך. כי יכול לעשות ציור, איך שהוא היה פעם במצב של ירידה, והיה חושב, שכל עניין עבודה דלהשפיע, לא שייך אליו, ועד כמה שהוא סבל מהמצבים האלו, שהיה רוצה לברוח מהמערכה, ורק ממקום אחד, היה לו לקבל איזה הרווחה, היינו רק מתקווה אחת, שהיה חושב, מתי אני אוכל ללכת לישון, שאז הוא יברח מכל המצבים של האי סבלנות, שהיה מרגיש, שהעולם חשך בעדו.

ועתה, בזמן עלייה, הוא רואה הכול אחרת. והוא רוצה אז רק לעבוד לתועלת ה'. ועל תועלת עצמו אינו דואג עכשיו. ומכל אלה החשבונות, שהוא יעשה בזמן עלייה, נמצא, שהוא מקבל עכשיו מקום, שיוכל להבחין בין אור לחושך. ואין הוא צריך להמתין, עד שיתנו לו מלמעלה את מצב של ירידה. (הרב"ש, מאמר 8, "מהו, ואברהם זקן בא בימים, בעבודה", 1991)

16. בזמן שהאדם נמצא במצב העלייה, עליו ללמוד ממצב מה שהיה לו בזמן הירידה, בכדי לידע את היתרון בין אור לחושך, כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". אולם מדרך העולם הוא, שאין אדם רוצה לזכור את זמן החושך, מטעם שזה יגרום לו ייסורים, ואין האדם רוצה לסבול ייסורים בחינם, אלא הוא רוצה ליהנות ממצב העלייה, שבו הוא נמצא עכשיו. אומנם, אבל על האדם לדעת, שאם הוא יסתכל בזמן עליות על מצב הירידות, אז ידע מזה ב' דברים, שהם יהיו לטובתו, ולכן לא יסבול ייסורים בחינם ממצב הירידות:

א. שידע לשמור עצמו, שלא יבוא לידי ירידה, עד כמה שאפשר,

ב. כיתרון האור מתוך החושך, אז יהיה לו יותר חיות ויותר שמחה ממצב העלייה. ויהיה בידו לתת תודה לה', על זה שעתה ה' קירב אותו אליו. היינו, שיש עתה להאדם הרגשה טובה, מזה שהוא נמצא במצב, שהוא מבין שכדאי להיות עובד ה', מטעם שמרגיש עתה גדלות וחשיבות המלך.

מה שאין כן בזמן הירידה, היה ממש להיפך, שהגוף היה שואל אותו, מה יהיה לך מזה, שאתה רוצה להתבטל אליו יתברך, ולבטל את עצמך מכל העולם הזה, ולדאוג רק איך לעשות נחת רוח להבורא. ובזמן שהאדם מסתכל על ב' קצוות, אז הוא רואה את ההבדלים שיש בהם. אז יהיה לו ערך של חשיבות אחרת, מכפי שהוא חושב על העלייה. נמצא, שעל ידי הסתכלות על הירידה, מתעלה אצלו את העלייה לדרגת יותר נעלה, מכפי שהוא מרגיש מבלי הסתכלות על הירידה. (הרב"ש, מאמר 9, "מהו ריח בגדיו, בעבודה", 1991)

17. מה נותן לנו זה שהאדם מרגיש בתוך הדעת, שהוא נמצא במצב אחורה ולא קדימה. כלומר לאיזה צורך האדם צריך להרגיש שהוא נמצא במצב ירידה, מהי התועלת מזה ואנו רואים, שבזמן של מצב עלייה, היינו שיש להאדם תשוקה לרוחניות ולתענוגי עולם הזה, מה שכל העולם רוצים אחריהם, בכדי להשיג את התענוגים האלה, הוא מסתכל על זה כדבר שנברא ללא צורך, כלומר שיותר טוב היה, אם הבורא היה בורא את כל הנבראים שייהנו מדברים רוחניים. אם כן, המחשבות של ירידות האלו, מה האדם הרוויח מזה, שאחרי כל עלייה הוא בא לידי ירידה. לכן האדם שואל תמיד, מהו השיעור של עליות וירידות, ולמה צריכים זה בכלל, הלא יותר טוב היה, אם האדם היה נשאר במצב עלייה.

אלא התשובה היא, כי אי אפשר להעריך שום דבר, אם לא יודעים את החשיבות שבהדבר. כלומר שיש כלל, שהנאה שהאדם נהנה מאיזה דבר, תלויה בחשיבות של הדבר. ויש לפעמים שנותנים לאדם איזה דבר חשוב, ואם היה יודע להעריך את זה, היה יכול לקבל מדבר הזה הנאה גדולה. והיות שהוא לא יודע את הערך שבדבר, אינו האדם יכול ליהנות, אלא לפי מה שהוא מבין את חשיבותו.

למשל, האדם קנה איזה חפץ, איזה ספר, שהוא לא כל כך בצורה יפה. ואותו ספר שהוא נדפס מחדש, עלה יותר ביוקר. והיות שלא היה לו הרבה כסף, לכן קנה זה הספר. וגם המוכר לא ידע את הערך החשיבות של הספר, לכן מכר לו במחיר נמוך. ולאחר זמן, בא מי שהוא לתוך ביתו, וראה את הספר, ואמר, היות שהספר הזה נדפס לפני שלוש מאות שנה, לכן הספר הזה שווה הון רב, שנמצאים רק שלושה ספרים בעולם. נמצא, עכשיו, שהוא שמע שיש להספר הזה ערך רב, הוא מתחיל ליהנות מהספר.

והנמשל הוא, שאין לנו השכל איך להעריך את חשיבות של עלייה. כלומר שאין לנו שכל להבין, כמה שווה רגע אחד שיש לנו הכוח להאמין בה', ושיש לנו קצת הרגשה מגדלות ה', שבמצב העלייה יש לנו השתוקקות להיבטל אליו בלי שום שכל וסברה, אלא כנר בפי אבוקה. וממילא אין אנו יכולים ליהנות מזה שהבורא קירב אותנו, ונתן לנו קצת התקרבות. ומזה אנו צריכים להרגיש את השמחה וההתרוממות הרוח, מה שזה צריך להביא לנו, אולם היות שאין בנו החשיבות להחשיב זה, לכן אין אנו יכולים ליהנות מזה אלא לפי החשיבות, כנ"ל במשל.

לכן ניתן לנו ירידות, בכדי שיהיה לנו מקום ללמוד את החשיבות של העליות, כמו שכתוב, "כיתרון האור מתוך החושך", שדווקא על ידי הירידות האדם יכול להגיע לדעת ולהחשיב את העליות. ואז הוא יכול ליהנות מהעליות, ויבוא לידי הרגשה, "כי הם חיינו ואורך ימינו". (הרב"ש, מאמר 22, "מהו שאין הברכה מצויה בדבר שבמניין, בעבודה", 1989)

18. האדם צריך להרגיל עצמו בכל דבר ודבר, לעשות השוואה בין זמן של ייסורים לזמן תענוג, ולתת ברכה על הנס, שהוציא אותו מהייסורים למצב של תענוג. ובזה תהיה לו היכולת לתת תודה לה', ולקבל הנאה בכלים החדשים, ממה שנתווספו לו עכשיו, בזמן שהוא שוקל את הב' זמנים זה לזה. ומזה האדם יכול להתקדם בעבודה.

וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, לא חשוב מה האדם מקבל מהבורא, אם זה דבר גדול או דבר קטן. אלא חשוב עד כמה שהאדם נותן תודה להבורא. בשיעור התודה שהאדם נותן, בשיעור זה מתגדלת הנתינה, מה שהבורא נתן. לכן מוטל על האדם להיזהר לתת תודה רבה, היינו להעריך את מתנתו יתברך, בכדי שיוכל להתקרב להבורא. לכן כשהאדם מסתכל תמיד בזמן העלייה, באיזה מצב הוא היה בזמן הירידה, כלומר איזו הרגשה הייתה לו בזמן הירידה, כבר הוא יכול להבחין בבחינת "כיתרון האור מתוך החושך". וכבר יש לו כלים חדשים לקבל שמחה ולתת תודה לה'. וזה שכתוב, שהאדם צריך לברך "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה", היינו במקום שנמצא עתה בזמן עלייה, כי אי אפשר להיות עלייה, אם לא היה מקודם מצב של ירידה. (הרב"ש, מאמר 15, "מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה", 1991)

19. האדם צריך להאמין, שיש לו נקודה שבלב, שהיא ניצוץ המאיר. ולפעמים היא רק נקודה שחורה ואינה מאירה, והניצוץ הזה צריכים תמיד לעורר, כי לפעמים נתעורר הניצוץ הזה מעצמו ומגלה חיסרון בהאדם, שהוא מרגיש שחסר לו רוחניות, שהוא מגושם יותר מדי, ואינו רואה תכלית, שיהיה בידו לצאת מהמצבים האלו.

והניצוץ הזה לא נותן לו מנוח לנפשו. זאת אומרת, כמו ניצוץ גשמי אינו יכול להאיר, אולם מניצוץ האדם יכול להדליק דברים, שעל ידי הדברים, שהניצוץ נוגע בהם, יכולה להתלקח אש גדולה. כמו כן הניצוץ שיש בליבו של אדם, אינו יכול להאיר, אולם הניצוץ הזה, יש באפשרותו להדליק את המעשים שלו, שיאירו, כי הניצוץ דוחף אותו לעבודה.

אולם לפעמים הניצוץ מתכבה ואינו מאיר. וזה יכול להיות באמצע עבודה. וזה נקרא שקרה להאדם תאונת דרכים. כלומר, שבאמצע עבודה קרה לו מקרה, וירד ממצבו ונשאר מחוסר הכרה. היינו שכבר אינו יודע שיש רוחניות במציאות, אלא שכוח הכול, ונכנס בעולם הגשמי עם כל חושיו.

רק לאחר זמן האדם מתאושש, ורואה שהוא נמצא בעולם הגשמי. ואז הוא מתחיל עוד הפעם לעלות למעלה, היינו להרגיש את החיסרון הרוחני, ומקבל שוב דחיפה, איך להתקרב להקב"ה.

ואחר כך עוד הפעם יורד ממדרגתו. אולם האדם צריך להאמין, שכל פעם הוא מעלה את הניצוץ שלו לקדושה. והגם שהוא רואה, שירד ממצבו, ונפל חזרה למקומו, כמו שהיה בתחילת עבודתו, אלא כל פעם הוא מעלה ניצוצות חדשים, זאת אומרת, כל פעם הוא מעלה ניצוץ חדש.

ובהקדמה לספר הזוהר (אות מ"ג), אומר וזה לשונו, "והנה האדם, בעת שנולד, יש לו תיכף נפש דקדושה, ולא נפש ממש, אלא בחינת אחוריים של הנפש, שפירושה, בחינה אחרונה שלה, המכונה בעת קטנותה בשם נקודה. והיא מלובשת בלב האדם".

וזה יש לפרש כנ"ל, ש"נקודה" זו, שהיא עדיין חושך, מתגלית כל פעם ומאירה, כפי עבודתו בטהרת ליבו, שאז הנקודה מתחילה להאיר. זאת אומרת, שכל פעם שהאדם מתחיל לעלות שוב לאחר הירידה, האדם צריך להאמין, שזוהי בחינה חדשה, כלומר ממה שהיה קודם בזמן עלייה, שכבר העלה אותה לקדושה, ומתחיל כל פעם בחינה חדשה. (הרב"ש, מאמר 6, "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה", 1991)

20. "עובד ה'" נקרא מי שרוצה לעבוד לשם שמיים, והגם שלא הולך לו, כי על זה צריכים לגלות תפילה אמיתית, שה' יעזור לו. אבל אם התחיל ללכת בקו ימין, כלומר שכבר יש לו בחינת שמאל המתנגדת לקו ימין, אז כבר מתחיל סדר העבודה של דרך ה'. לכן הוא כבר נקרא "עובד ה'", היות שהמטרה שלו היא להגיע לידי מצב, שכל מעשיו יהיו לשם שמיים. והגם שיש באמצע הרבה ירידות והרבה עליות, אבל הכול הולך כפי המתכנן, כלומר שגם הירידות הם חלק מהעבודה, היות שעל ידי זה מקבלים צורך "לישועת ה'", כי על ידי הירידות האדם בא לידי החלטה, שאי אפשר לעשות שום דבר בכוחות עצמו, אלא שרק הקב"ה יכול לעזור. והשגה זו האדם משיג דווקא על ידי הירידות. (הרב"ש, מאמר 18, "מתי נקרא עובד ה' בעבודה", 1988)

21. כשהאדם רואה שיש לו הפרעות בעבודת ה', והוא רוצה להתפלל לה' שיהיה לו כוח לעבודה, מה עליו לבקש. כלומר, יש ב' אפשרויות:

א. שה' יסלק ממנו את ההפרעות, ממילא הוא לא יצטרך לתת כוחות גדולים בכדי ללכת בדרכי ה'.

ב. שה' ייתן לו טעם יותר גדול בתורה ובתפילה ובמעשים טובים, ועל ידי זה ההפרעות לא יוכלו לעכב אותו, כי כאשר לתורה ומצוות יש חשיבות, להפרעות אין מקום ושליטה.

כדוגמה, שאין האדם יכול לומר שיש לו הרבה הפרעות, לכן אין הוא יכול להציל את החיים שלו. דהיינו, אין זו אמת מה שיטען האדם, שבגלל שיש לו הפרעות מהקרובים שלו או מהסביבה שלו, אין בכוחו להציל את חייו. אלא ודאי האדם ייתן בעד נפשו כל אשר לו, וכל המכשולים אינם חשובים בעיניו. לכן הוא מבקש מה' שייתן לו טעם חיים בתורה ומצוות, וכנגד החיים אין האדם יכול לומר שיש לו הפרעות, כי חשיבות החיים לא נותנת לו להתייחס לההפרעות. (הרב"ש, מאמר 164, "מה לבקש מה' - להיות עובדו")

22. בזמן התעסקותו בתורה ומצוות, היות שהאדם צריך ללכת בב' קווים, ימין ושמאל, היינו זמן של שלימות וזמן של חיסרון. היות שמצד אחד אנו צריכים להודות לה', ובטח מי שמרגיש שקיבל הרבה טובות מה', הוא יותר מסוגל לתת תודה רבה יותר גדולה. לכן בזמן שהאדם מתעסק בתורה ומצוות, אז הזמן להיות בשלימות, כלומר, כאילו שהקב"ה קירב אותו להיות מהמשמשי המלך. אולם אין האדם צריך לשקר לעצמו, לומר שהוא מרגיש, שהוא משמש את המלך, בזמן שאין לו הרגשה כזו. אם כן איך הוא יכול לתת תודה רבה על זה שקירב אותו, אם אין הוא מרגיש זה.

אלא האדם צריך אז לומר, שאף על פי שהוא נמצא בתכלית השפלות, כלומר שהוא עדיין משוקע באהבה עצמית, ועדיין אינו מסוגל לעשות משהו למעלה מהדעת, מכל מקום ה' נתן לו מחשבה ורצון לעסוק בתורה ומצוות. וגם נתן לו קצת כוח, שיוכל להתגבר על בחינת מרגלים, מה שמדברים אליו, ונוקרים את ראשו בטענותיהם, ומכל מקום הוא יש לו קצת אחיזה ברוחניות.

אז האדם צריך לתת תשומת לב על זה, ולהאמין, שה' מטפל עימו, ומדריכו ללכת בהמסלול המוביל להיכל המלך. נמצא, שהוא צריך לשמוח בזה, שה' משגיח עליו, ונותן לו גם הירידות. כלומר, שהאדם צריך להאמין, כמו שהאדם יכול להבין, שה' נותן לו את העליות, שזה בוודאי אין האדם יכול לומר, שהוא בעצמו מקבל את העליות, אלא שה' רוצה לקרב אותו, לכן הוא נותן לו העליות.

כמו כן האדם צריך להאמין, שגם הירידות נותן לו ה', בגלל זה שהוא רוצה לקרבו. לכן כל עשייה ועשייה, שיש לו באפשרותו לעשות, הוא צריך לעשות זה, כאילו הוא היה נמצא במצב עלייה. לכן זה שהוא מתגבר משהו בזמן הירידה, זה נקרא אתערותא דלתתא. וכל פעולה שהוא עושה, ומאמין שכך הוא רצונו ה', מזה עצמו הוא זוכה להתקרבות יותר גדולה, היינו שהאדם בעצמו מתחיל להרגיש, שה' קירב אותו. (הרב"ש, מאמר 6, "מתי האדם צריך להשתמש עם גאווה, בעבודה", 1990)

23. שהאדם משתוקק להגיע לידי ידיעה, היינו שלא רוצה לעבוד למעלה מהדעת, אלא דווקא בתוך הדעת, כלומר שהאדם אומר, שאם הגוף יבין את הכדאיות, לעבוד ולקיים את מצוות המלך, אז הוא מוכן לתת יגיעה ועבודה, אבל להאמין למעלה מהדעת, אין הגוף מסכים לזה. והוא עומד ומחכה, מתי הוא יגיע למצב שהגוף יבין את זה, אבל אחרת הוא לא מסוגל לעבוד עבודת הקודש. ולפעמים הוא כן מתגבר על המחשבות ורצונות האלה. וזה גורם לו את העליות והירידות.

אולם אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא".

כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח. (הרב"ש, מאמר 24, "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה", 1991)

24. דרך העבודה היא, בזמן שהאדם רואה, שקשה להשיג את מבוקשו, הוא בורח מהעבודה. ואומר, אני מאמין שיש אנשים שזכו, שה' נתן להם את הרצון להשפיע. וזה היה מטעם שהם היו יותר מוכשרים ממנו. אבל אדם כמוהו, שיש לו מידות יותר גרועות מאחרים, אין לו שום סיכויים לזכות לזה. לכן הוא בורח מהמערכה ונכנס לעבוד בבחינת עבודת הכלל.

רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהיכנס בעבודה של להשפיע". (הרב"ש, מאמר 34, "מהו, אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, בעבודה", 1991)

25. הקב"ה הוא טוב ומיטיב. אם כן מדוע הוא לא מנהג עמנו כמו שאנו מבינים. והנה העליות וירידות מובנות לנו בצורה, שלפעמים בזמן עלייה אנחנו בשלום עם הקב"ה, ואומרים עליו שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומיטיב, ובזמן ירידה אין בידינו כוח להגיד, שהוא מתנהג עם השגחה של טוב ומיטיב. לכן נמצא, שאנחנו תמיד במחלוקת.

ובאמת, מדוע הסדר עבודה הוא כל כך קשה, שמוכרח להיות עליות וירידות. על זה בא התירוץ הידוע, כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". היינו, שאי אפשר לקבל אור, אם אין לו חיסרון וצורך להאור.

לכן, כשהאדם רואה, איך שבחינת אומות העולם שבו הם מתנגדים לה', והאדם לא יכול לסבול את השונא ישראל שבקירבו, אז הוא מקנא לאלוקיו, והוא לא מסתכל על שום ירידות שיש לו, והוא עושה מה שביכולתו, וצועק לה', שייתן לו עזרה, שיוכל לנצח את הרשעים שבקירבו.

ובזה שהוא מתגבר ואינו בורח מהמערכה, אז הקב"ה נותן לו את הברית. היינו, שכורת עימו ברית, שיהיה שלום בינו להקב"ה, בזה שהוא מקבל מתנה מה', שהם הכלי השפעה. וזה נקרא שכורת ברית, שהוא הקליפה, המכונה "רצון לקבל לעצמו", ובמקום עורלה נותן לו ה' כלים דהשפעה, שבזה יהיה כרות ברית, היינו שלום. (הרב"ש, מאמר 34, "מהו שלום בעבודה", 1989)

26. אדם, שרוצה ללכת בדרכי השפעה, אז הוא צריך להבין, שמן השמיים נותנים לו טיפול מיוחד, שהורידו אותו ממצב הקודם, בכדי שיתחיל לחשוב באמת על המטרה, היינו מה רוצים מהאדם, ומה האדם רוצה מהבורא, שייתן לו. מה שאין כן כשהוא נמצא במצב עלייה, היינו שיש לו חשק לתורה ולמצוות, אז אין לו שום צורך לדאוג על רוחניות. אלא שהוא רוצה, שיישאר כך כל ימי חייו, היות שטוב לו כך.

נמצא לפי זה, הירידה, שקיבל, הוא לטובתו, כנ"ל שיש לו טיפול מיוחד, שהורידו ממצבו, שהיה חושב, שיש לו קצת שלימות. וזה ניכר, מזה שהוא מסכים להישאר כך במצב הנוכחי כל ימי חייו.

מה שאין כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עליי מוטל לעשות, ולאיזה מטרה אני צריך להגיע". ורואה את עצמו, שאין בידו שום כוח לעבודה. ומוציא עצמו במצב של "בין שמיים וארץ". ורק האדם יכול להתחזק, שרק הקב"ה יכול לעזור, מה שאין כן הוא מצד עצמו, אבד. ועל זה נאמר (ישעיהו מ', ל"א) "וקוי ה' יחליפו כוח", היינו אלה אנשים המקווים לה'". פירוש, שהם רואים, שאין אחר בעולם, שיכול לעזור להם יחליפו כוח חדש בכל עת. נמצא, שהירידה זו היא דווקא עלייה. היינו, שעל ידי ירידה זו, שמה שהם מרגישים, זה נותן להם לעלות בדרגה, היות ש"אין אור בלי כלי". (הרב"ש, מאמר 29, "לשמה ושלא לשמה", 1986)

27. אומר הזוהר הקדוש (וישלח ד') וזה לשונו "בא האדם להיטהר, נכנע היצר הרע לפניו, והימין שולט על השמאל. ושניהם, היצר הטוב והיצר הרע, מתחברים לשמור את האדם בכל דרכיו שהוא הולך. וזה שכתוב, כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך".

ויש להבין, איך שייך לומר, שהיצר הרע שומר את האדם, שילך בדרך הישר. הלא הוא מייעץ להאדם, שלא ללכת בדרך התורה, ומכשילו בכל דרכיו, ומעכב אותו מלעבוד לשם שמיים אלא לתועלת עצמו. אם כן יש לדעת, במה עוזר לו היצר הרע.

אלא, שעניין הירידות שהאדם מקבל, שהיצר הרע נותן לו מחשבות, שהם זרות לרוח התורה, וזה גורם לו ירידות, ולפי דעתו של האדם, בטח היצר הרע מביאו לידי הרגשה, שאהבת עצמו היא יותר חשובה מאהבת ה', וזוהי סיבת הירידות.

אולם לפי האמת, האדם צריך להאמין, שהכול עושה הבורא. כלומר, הירידות האלו ה' שולח להאדם, בכדי שזה ייתן להאדם תנופה בעבודה, כלומר, שלא יהא מסתפק במועט. כי בזמן שהאדם מרגיש, שהוא עושה כל מה שביכולתו בעשיית תו"מ, ואת עניין הכוונה של תועלת ה', או שהוא עובד לתועלת עצמו, אין בידו להבחין אז, מטעם שבזמן שהאדם עובד בבחינת הכלל, מאירה אז הארה להאדם בבחינת אור מקיף, וזה נותן סיפוק לאדם, שלא ירגיש שום חיסרון בעבודתו.

ורק בזמן שהאדם רוצה לעבוד בבחינת הפרט, כלומר שגם הכוונה תהיה לשם שמיים, ולאו דווקא המעשה, אז מודיעים לו מלמעלה, שהוא לא בסדר. ומזה שהוא בא לידי ירידה, אז האדם רואה את מצבו האמיתי. ואז הוא מתחיל לחפש עצות, איך לצאת משליטת אהבה עצמית.

ובהאמור יוצא, שלולי היצר הרע, שמביא לידי מצב הירידות, היה האדם נשאר במצב העלייה, ולא היה לו צורך להגיע להמטרה של דביקות ה'. נמצא לפי זה, שהיצר הרע הוא בחינת מלאך אלוקים. כלומר שהוא שליח מה', שישמור אותו, שלא יישאר במצב הדומם דקדושה, אלא שיהיה לו צורך ללכת קדימה. וזה שאומר "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך". כלומר, שגם היצר הרע הוא שליח מה', לשמור את האדם. (הרב"ש, מאמר 46, "מהו בן האהובה ובן השנואה, בעבודה", 1991)

28. כל היסוד הוא, שהאדם צריך לבקש מה שכל מחשבתו ורצונו יהיה רק לתועלת ה', אז בא תיכף ציור של שפלות, הנקרא שכינתא בעפרא. לכן אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.

וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה. כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד בכדי לברר עוד ניצוצות של קדושה.

רק יש עצה לאדם, שאינו מחכה עד שיורידו לו מדרגתו, וכשמרגיש את שפלותו אז חוזר ועולה. ועלייה זו נקרא שבירר חלק להקדושה, אלא הוא בעצמו יורד ומעלה ניצוצות אחרות, ומעלה אותן לרשות הקדושה.

כמו שאמרו חז"ל "אדלֺא אבידנא, בחישנא" (שבת קנ"ב), היינו מטרם שאני מאבד את מצבי, שבו אני נמצא, מתחיל אני לחפש, על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על דוד המלך שאמר "אעירה השחר", ודרשו חז"ל, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי.

אי לזאת, עיקר השמירה הוא בזמן העלייה, ולא בזמן הירידה. ובזמן עלייה צריכים להמשיך בחינת יראה, שחס ושלום שלא נהיה נדחה לחוץ חס ושלום. אבל אחרי כל אלה, אין לנו - לצעוק אל המלך ולבקש ממנו שירחם עלינו אחת ולתמיד. (הרב"ש, אגרת ע"ז)

29. כתוב, "מלך ישראל וגואלו". היינו, לאחר שקיבלו עליהם את מלכות שמיים, שנקרא "מלך ישראל", אז השיגו, שה' הוא "גואלו". כלומר, שרק ה' גאל אותם מיד שליטת הרע, והם בעצמם, לא היה כוח לזה.

ועל דרך הנ"ל יש לפרש מה שכתוב "ה' צבאות". השם הזה מורה לנו, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל, שאמר צבאות הם שני מילים צא - ובא. שפירושו צבא הם אנשי מלחמה. זאת אומרת, אלו אנשים שהולכים כל יום להילחם עם יצר הרע, הם נקראים "צבא". לכן לאחר שזכו לבחינת גאולה, היינו לאחר שכבשו את היצר הרע, ויצאו משליטת הרע, והסדר העבודה שלהם היו בדרך עליות וירידות, זה נקרא "צבאות". כלומר, פעם יצאו משליטתם, ואחר כך שוב באו תחת שליטתם, שהשם של עליות וירידות נקרא "צבאות".

ובשעת עבודה, שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי, מי לי", חושבים אז במצב העבודה, שהם עושים בעצמם את העליות וירידות. כלומר, שהם אנשי מלחמה, הנקרא "צבא", "גיבורי חיל". מה שאין כן אחר כך, בזמן שנגאלו, אז הם השיגו, שה' צבאות. כלומר, כל העליות וירידות, שהיו להם, ה' עשה זה.

היינו, אפילו הירידות גם כן בא מה'. שסתם אין האדם מקבל עליות וירידות כל כך הרבה פעמים. אלא שה' סיבב אותם את כל אלו יציאות. שאפשר לפרש "יציאה" היינו "יציאה מקדושה". ו"בא" "ביאתם להקדושה". הכול עשה ה'. לכן אחר הגאולה ה' נקרא "ה' צבאות". ומי הוא. "מלך ישראל וגואלו". (הרב"ש, מאמר 6, "מהו למעלה מהדעת, בעבודה", 1989)

30. שבכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמיים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמיים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמיים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמיים. נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמיים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה.

נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה ניצוצות חדשים. לכן כשאדם רואה, שיש לו ירידות, הוא צריך להיזהר, שלא יברח מהמערכה, אף על פי שהוא רואה, שהוא לא מתקדם. אלא הוא צריך להשתדל להתחיל כל פעם מחדש. היינו, שזה שהוא מתחיל לעלות, לא יגיד שהוא בא שוב לדרגתו הקודמת. נמצא, שהוא לא עשה שום דבר עם עבודתו, היות שהוא חושב, שהוא עולה עתה לדרגתו הקודמת. אלא הוא צריך להאמין, שזוהי בחינה חדשה, כנ"ל, שכל פעם הוא מעלה ניצוצות אחרים, עד שיעלה את ניצוצותיו השייך לבחינתו. (הרב"ש, מאמר 6, "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה", 1991)

31. בעבודת ה', הגם שבתחילת עבודתו היה לו מרץ, וביטחון, וחשיבות גדולה לתורה ולתפילה, מטעם שהיה לו אז חן דקדושה, שהרגיש, שעבודת ה' היא דבר חשוב, אבל זה עוד לא נקרא "חיסרון", שהבורא ימלא את החיסרון הזה, שנקרא "דביקות ה'". מטעם, שבחינת "חיסרון וכאב שאין לו דביקות בה'" עוד לא הייתה מורגשת בו, מטעם שעוד לא השקיע כוחות לזה, כי אז רק התחיל בעבודה.

מה שאין כן כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות, ואינו רואה מילוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת ייסורים וכאבים, בזה שהוא השקיע כוחות, ואינו רואה שום התקדמות בעבודה שלו. ואז מתחילות המחשבות לבוא בזה אחר זה. לפעמים בניצוצי ייאוש, ולפעמים מתחזק, ואחר כך עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה. עד שנצטבר בו חיסרון אמיתי, שהשיג זה על ידי יגיעה בעליות וירידות. שמעליות וירידות האלו, משאירים אצלו כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי".

נמצא לפי זה, מה שהוא רואה, שעכשיו, לאחר כמה שנות עבודה, שהוא הלך אחורה, זהו נעשה בכוונה תחילה, כדי שירגיש כאב בזה שאין לו דביקות ה'. נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח לראות, איך שהוא מתקרב יותר לבחינת עשיית הכלי, הנקרא "חיסרון אמיתי", שהמודד של קטנות וגדלות חיסרון, הוא בשיעור הייסורים, שהוא מרגיש, בזה שאין לו המילוי, הנקרא כאן "דביקות בה'", שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק לעשות נחת רוח להבורא יתברך. ומטרם שנגמר החיסרון בבחינת השלימות, אי אפשר שיבוא המילוי בשלימות. (הרב"ש, מאמר 24, "ההבדל בין צדקה למתנה", 1986)

32. כתוב "כיתרון האור מתוך החושך". ומזה אנו יכולים לראות, מדוע עניין הבחירה, לבחור בהטוב, היינו בהרצון להשפיע, ולהיות מואס ברע, הוא כל כך קשה. שהוא כדי, שאנו צריכים לטעום טעם חושך. אולם אסור להראות לנו את החושך כמו שהוא בצורה אמיתית, כי אם האדם היה רואה את שיעור הרע שבו, היה תיכף בורח מהעבודה, וממילא לא היה מרגיש חושך. היות שלא מעניין אותו, בזה שהרצון לקבל לעצמו הוא השולט, כי זה לא היה מורגש אצלו לחושך. שרק מי שמתייגע ונותן עבודה עד כמה שיכול, ויש לו עליות וירידות, אצלו שייך לומר, שטועם טעם חושך, בזה שהוא לא יכול להתגבר על הרצון לקבל לעצמו.

נמצא, שהירידות האלו, מה שהאדם מקבל בזמן שהוא רוצה ללכת בדרך האמת, הם כלים להרגשת העזרה, שיקבל. ואנו צריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "הבא לטהר, מסייעין אותו". ואסור לאדם שיברח מהמערכה, בזמן שהוא רואה, שאין הוא מתקדם. ולפעמים באות לו מחשבות של מרגלים, שאמרו, שאין עבודה זו בשבילנו, אלא צריכים אנשים מיוחדים, שהם מסוגלים ללכת בדרך של התגברות.

וכל זה בא לו מטעם, שהאדם מבין, שהוא צריך כל פעם לראות, איך שהוא מתקדם. אולם אינו עולה על דעתו של אדם, שהוא צריך להתקדם בהשגת החושך, שרק זהו הכלי שהוא צריך להשיג, שכלי מכונה "צורך להמילוי". היינו, שאם אין לו המילוי להחיסרון, הוא מרגיש שהוא נמצא בחושך. לכן אין להאדם לומר, שהוא לא מתקדם בעבודה.

לכן הוא רוצה לברוח מהמערכה, שזה לא אמת, מטעם, כי זה שהוא רואה כל פעם, איך שהוא מרוחק להשיג את האור, היינו שהקב"ה ייתן לו את הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", ואין הוא מסוגל להשיג את הרצון להשפיע מכוחות עצמו, שאז הוא בא לידי הרגשה, שהעולם חשך בעדו, אז בא האור, היינו עזרה מלמעלה, כנ"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו". (הרב"ש, מאמר 30, "מהו "עניין הדלקת המנורה, בעבודה", 1989)

33. כשהאדם מתגבר ומבקש עזרה מה', לאחר שכבר בא לידי החלטה, שיש לו מזיק בלב, הנקרא "רצון לקבל", ואין בידו לצאת ממנו, היינו לאחר כמה עליות וירידות שהיו לו, ולבסוף הוא רואה, שנשאר בעירום וחוסר כל, אז תפילתו היא בעומק הלב, כלומר שהוא רואה, "אם אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".

והגם שהאדם יכול לומר, שהוא מאמין "למעלה מהדעת", שרק הקב"ה עוזרו, אבל בתוך הדעת אין לו הרגשה כזו, מטעם שהאדם יודע, שהוא בעצמו נתן הכוחות והיגיעה להשיג משהו ברוחניות. מה שאין כן בזמן שהאדם, לאחר כל היגיעות, הוא רואה שאין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אז הוא רואה בתוך הדעת, שרק ה' יכול לעזור לו. (הרב"ש, מאמר 24, "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה", 1991)

34. אמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "אָדְלֹא אֲבִידְנָא בְּחִישְנָא". פירוש, זקן שהולך שחוח, ומסתכל תמיד לארץ, כאילו מחפש דבר. ואומר, אדלא אבידנא (שלא נאבד ממני דבר), אפילו הכי בחישנא, אני מחפש. שיש לפרש "זקן, זה שקנה חכמה". היינו, שהוא "חכם, הרואה את הנולד". היות שהוא יכול לבוא לידי ירידה, כדי שירכוש כלים ריקים, שיהיה אפשרות לה', שימלא אותם. אחרת הוא יישאר במצב השפלות, מסיבת שלא מרגיש, שהוא בעל חיסרון. ואז, בזמן שנאבד לו מצב של העלייה, הוא מתחיל לחפש עצות, איך לעלות שוב ברוחניות.

לכן מי שהוא זקן, היינו "חכם הרואה את הנולד", הוא מתחיל לחפש, איך לעלות ברוחניות, עוד מטרם שנאבד לו מצב של העלייה. ומתחיל אז לעשות את כל העצות, איך שיש איזה אופן, שיוכל לעלות במעלות הרוחניות. וזהו על ידי שמתחיל לחפש חסרונות, במצב שבו הוא קיים. ואז כבר אין צורך, שיזרקו אותו למטה בחשיבות, שימצא ויראה בעצמו חסרונות, היות שהוא בעצמו כבר מחפש חסרונות, בכדי שיהיו לו כלים ריקים, שה' ימלא חסרונותיו. (הרב"ש, מאמר 27, "מהו עניין ייסורים בעבודה", 1989)

35. בזמן עלייה, הוא צריך לזכור ולומר, שבמקום הזה, שיש לי עכשיו עלייה, הייתה לי ירידה, וה' הציל אותי, והעלה אותי משאול תחתיות, ויצאתי מבחינת מוות, הנקרא "התרחקות מה'", וזכיתי בשיעור מה להתקרבות ה', שזה נקרא "להידבק בשיעור מה לחיי החיים".

ועל זה אדם צריך לתת ברכת תודה לה', שעל ידי זה שהוא נכנס עתה למצב, ששם היו לו ייסורים, ועתה הוא ברוך השם במצב רוח של טוב ועונג, בזה שהבורא קירב אותו, אז השיג כלים חדשים של חיסרון, שיכול למלאותם עם מצב של עלייה, שבו הוא נמצא עכשיו.

נמצא, שהוא ממשיך אור של שמחה בכלים חדשים, שהשיג עתה על ידי שהוא מסתכל על הנס שהיה לו, שה' הציל אותו. לכן כשהוא מסתכל על הייסורים, זהו כאילו עתה הוא המקבל את הייסורים, ועתה הוא ממלא אותם עם תענוג.

נמצא, שעל ידי זה שהוא מצייר לעצמו את מצב של הירידה, זה גורם לו, שהעלייה שקיבל עכשיו, תתפשט בכלים חדשים, היינו לפי הכלל "אין אור בלי כלי". לכן בזמן העלייה, שמתחיל לחשוב על המצב של הירידה שהייתה לו, הייסורים של הירידה נבחנים לכלים, שבהם יכול להתפשט את אור של העלייה. (הרב"ש, מאמר 15, "מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה", 1991)

36. כל ירידה היא בחינת ניסיון. אם האדם יכול לעמוד בניסיון, היינו על המחשבה שבאה לאדם, שהמחשבה זו גורמת להאדם לראות, אם הוא נמצא תחת שליטת הקדושה או לא. היינו שבזמן הירידה, האדם יכול לראות, שכל הבניין שהיה לו אז בזמן עלייה, היה בנוי על הרצון לקבל לעצמו.

והגם בזמן הירידה, אין האדם מסוגל לעשות שום חשבונות. אלא אחר כך, בזמן שהאדם שוב מקבל איזו התקרבות מלמעלה. וזה בא לאדם על דרך שכתוב "אני ה', השוכן בתוך טומאתם". כלומר, אפילו שהאדם עוד נמצא ברשות של אהבה עצמית, מכל מקום באה לו הארה מלמעלה, הנקראת "אתערותא דלעילא". ואז מוטל על האדם לעורר בעצמו את מצב הירידה, שהייתה לו, ולחשוב מה היא הסיבה שקיבל אז ירידה, ומה עליו לתקן, שלא יבוא עוד הפעם לידי ירידה. שהאדם צריך להאמין, שזה שקיבל ירידה, הוא מטעם שזרקו אותו מלמעלה. לכן הוא נפל לשפלות כזאת. אז הוא יכול לעבוד על עצמו, לתקן תיקונים, שלא יבוא עוד הפעם לידי נפילה, כי הוא צריך להאמין, שהירידה היא תיקון בשבילו. (הרב"ש, מאמר 43, "מהו, לא תיטע לך אשרה אצל מזבח, בעבודה", 1990)

37. מתי האדם לומד ולוקח תועלת מהירידה. בטח לא בזמן הירידה, כי אז הוא מת. אלא לאחר כך, שה' מחייה אותו, שפירושו, שנותן לו עלייה, אז הזמן שצריך ללמוד מה שהיה לו בזמן הירידה. כלומר, באיזו שפלות הוא היה, ולאיזה דברים הייתה התשוקות שלו, ולמה היה מצפה. שאם יהיה לו זה או זה, הוא ירגיש עצמו לאדם השלם. אז הוא רואה, שכל החיים שלו של זמן של ירידה, היה לא פחות אלא מהחיים של בעלי חי.

ניקח לדוגמה, אנו רואים, כשזורקים את הפסולת לפחי אשפה, כל החתולים שבסביבה, כשמרגישים שיש איזו פסולת מבעלי חי, שזרקו לתוך פח האשפה, הם מוצאים ואוכלים את זה. ובכוח האכילה הם רוצים כל אחד ואחד למקומו, בכדי להשיג שאר תענוגים וכדומה. ואם האדם יסתכל בזמן העלייה, שהוא מבין, שלא כדאי להיכנס את מוחו וליבו לתאוות בהמיות, וזהו בערכו עכשיו, לפי מצבו, פסולת ממש, וממש בזמן שהוא מסתכל על החיים האלו, מתעוררת בחילה עד להקיא.

נמצא, תועלת גדולה מהירידה זו, שהוא רואה שפלות עצמו, לאיזה מצב הוא יכול להגיע, ורק ה' הוציא אותו משפלות הזאת. אז הזמן לראות גדלות ה', מזה שיש בידו להוציא את האדם מטיט היוון, שיכול שם להטבע ולהישאר ביד הסטרא אחרא לעולמים. ורק ה' הוציא אותו משם.

ובהאמור רואים, שהאדם צריך לקרוא בזמן העלייה את כל מה שכתוב בזמן הירידה. ואז מהקריאה הזאת הוא ידע, איך לבקש על נפשו מאת ה', שלא יזרוק אותו עוד הפעם לתוך האשפתות. וגם יודע, איך לתת תודה לה', על מה ששוב העלה אותו משאול תחתיות. וזהו "מלך ממית ומחייה ומצמיח ישועה". כלומר, על ידי הירידות והעליות, מזה נצמח הישועה. (הרב"ש, מאמר 29, "מהו ההיכר בין עובד אלוקים ללא עבדו", 1988)

38. רק בזמן עלייה, אז כשעושה חשבון, מה שעליו להרוויח ומה הוא מפסיד, על ידי שהוא משועבד להרצון לקבל, שהוא לא יכול להרוויח והוא רק מפסיד, החשבון הזה כשהוא עושה, הוא יכול להרגיש, איך שהיצר שלו עושה לו רעות.

ומכל עלייה ועלייה הוא צריך לעשות חשבון, מה שהפסיד מן הירידה. ועל ידי זה הוא רואה, שהיצר עושה לו הרבה רעות. ובכדי שיקבע בליבו צורך לעזרת ה', זה בא לו על ידי הרבה רעות, שהוא סובל ממנו, כמו שכתוב בדברי הזוהר הקדוש, שדרשו על הכתוב "רבות רעות צדיק", שהצדיק סובל הרבה רעות מהיצר.

ולפי שהסברנו, יש לפרש את הכתוב "רבות רעות צדיק". כלומר, לאחר שהצדיק סבל הרבה רעות, כי "צדיק" נקרא על שם העתיד. היינו, מי שרוצה להיות צדיק. זאת אומרת, שרוצה לעבוד לשם שמיים, הוא סובל הרבה רעות, עד שיתאסף הרבה רעות. וזה שכתוב "ומכולם", היינו שיש לו כבר הרבה רעות, אז יצילנו ה'. מסיבה, שאז יש לו צורך אמיתי שהקב"ה יעזור לו. וכבר ידע איך להחשיב את ישועת ה'. שזהו מטעם, שאין אור בלי כלי. (הרב"ש, מאמר 23, "שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל", 1987)

39. העצה הכי טובה בזמן העלייה היא, שהאדם מרגיש, שיש עכשיו מצב של רוחניות, והוא רוצה למצוא חסרונות, אז האדם צריך לעיין בתורה, ולמצוא את הקשר, שיש בין התורה להאדם, שמזה יהיה לו לקחת דעת, איך לעבוד את ה', כמו שכתוב "גם נפש בלי דעת לא טוב". וכמו שכתוב "וחננן מאתך חכמה בינה ודעת". ואז ממילא הוא יראה את החיסרון שבו, וכבר יהיו לו כלים ריקים. ומזה הוא ינצל, שלא יבוא לידי ירידה ממש. (הרב"ש, מאמר 27, "מהו עניין ייסורים בעבודה", 1989)

40. אין האדם נכנס לעבודת השמאל שנקרא צרה, אלא בזמן שהוא נמצא בעלייה, אז נכנס בשמאל, כלומר שעדיין לא נמצא בירידה.

"אמר ר' אלעזר, לעולם יקדים אדם תפילה לצרה" (סנהדרין מ"ד, ע"ב). היינו שאפילו שהוא נמצא בזמן עלייה, הוא צריך לבקש שה' יקרב אותו בהתקרבות יותר גדולה אחרת, בכדי שיתקדם בעבודה. ואם הוא לא מרגיש חיסרון, אי אפשר להתקדם. בגלל זה נותנים לו ירידה מלמעלה, כדי שיהיה לו חיסרון. וירידה נקרא צרה. ואז הוא מתפלל. לכן יש עצה, מטרם שהגיע אליו הצרה, הוא כבר מתפלל. (הרב"ש, מאמר 840, "התקרבות מהירה")

41. בגמר התיקון יהיה ידוע לכל, "כי לך יום אף לך לילה". כלומר, היות שרצונו הוא להיטיב לנבראיו, וטוב נקרא יום, אם כן איך אפשר לומר, שהבורא נותן חושך. הלא זהו נגד מטרתו. אלא בטח שגם החושך, היינו הלילה, הוא בחינת יום, הגם שהאדם מרגיש הפסקות בדביקות ה', שזה נקרא חושך ולילה.

אבל בגמר התיקון, שאז יש הידיעה, שגם החושך הוא נתן, בטח שגם זה הוא אור. והוכחה לזה, כיוון שאז הזדונות נעשה כזכויות. אם כן יודעים אז, "כי לך יום אף לך לילה", כי שניהם שייכים לך, כלומר ששניהם אתה הוא, היינו הבורא נתן שניהם בתור יום.

מה שאין כן לפני גמר העבודה אי אפשר לייחס את ההפסקות, שיש לאדם מדביקות ה', שהבורא שלח לו את זה. כיוון שזהו נגד מטרת הבריאה. וזה שכתוב "תאיר כאור יום חשכת לילה". היינו, כיוון שהזדונות נעשו אז לזכויות, ממילא נעשה הכול יום.

ובהאמור נבין, מהו יום ולילה בעבודה. כלומר, שהאדם צריך לדעת, הגם שהוא צריך להרגיש מה זה חושך, אחרת אין הוא מסוגל ליהנות מהאור, כי ככל דבר שהאדם רוצה לטעום איזה טעם שהוא, אם כדאי שהוא ישתמש עימו, הוא מוכרח ללמוד אחד מהשני, כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". כמו שאין האדם מסוגל ליהנות מהמנוחה, אם הוא לא יודע מה זה עייפות.

לכן מוכרח האדם לעבור תהליך של עליות וירידות. אבל לא להתפעל מהירידות, אלא הוא צריך להתאמץ, שלא יברח מהמערכה. לכן, הגם בזמן העבודה, הוא מוכרח לדעת, שהם שני דברים. אבל בסוף העבודה, הוא רואה, שהאור והחושך הם כמו שני רגליים המביאים את האדם להמטרה. (הרב"ש, מאמר 34, "מהו יום ולילה, בעבודה", 1988)

42. מהו הפירוש "ישראל שגלו, שכינה עימהן". כמו שאמר רבי שמעון בן יוחאי "בכל מקום שגלו, שכינה עימהן". מה הרווח מזה בעבודה, שאומר על זה "כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה".

יש לפרש כנ"ל, שהאדם, בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות, כלומר שטועם טעם בעבודה טעם של גלות, ורוצה לברוח מהגלות, יהיה הפירוש, שהאדם צריך להאמין, שבכל מקום שגלו "שכינה עימהן". כלומר, שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות. "עימהן" יהיה פירושו, שהשכינה דבוקה עימהן, ואין הם חס ושלום בבחינת פירודא מהשכינה, שצריכים לומר, שזו בחינת ירידה. אלא להיפך, שהשכינה נותנת לו עכשיו דחיפה, שיעלה במעלות הקדושה, והיא מתלבשת עצמה בלבוש של ירידה.

וכשהאדם ידע זה, ויאמין שכך הוא, זה ייתן לו עידוד, שלא יברח מהמערכה, שלא יאמר, שהעבודה דלהשפיע אינה בשבילו, משום שהוא רואה תמיד, שהוא נמצא תמיד במצב של עליות וירידות, ואינו רואה סוף למצבים האלו, ונופל לבחינת ייאוש.

מה שאין כן, אם הוא ילך בדרכי האמונה, ויאמין בדברי חז"ל, אז הוא צריך לומר להיפך. (הרב"ש, מאמר 5, "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עימהם", 1988)

43. התיקון, שהאדם הולך בקו שמאל, הוא, כי אינו מחכה שיקבל ירידה ויפול, ויחכה עד שתבוא לו התעוררות מלמעלה. אלא הוא ממשיך עליו את השמאל. ואז הוא רואה, שהוא נמצא במצב של ירידה. היינו, שאין לו שום ניצוץ, שירצה לעבוד להשפיע, ולא לתועלת עצמו. אז כבר יש לו מקום לתפילה.

וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל על דוד, שאמר "אני מעורר השחר, ואין השחר מעורר אותי", שהפירוש, שדוד המלך לא חיכה עד שהשחר, הנקרא שחור, שהוא בחינת חושך. כלומר, שהחושך מעורר אותו, אלא הוא בעצמו מעורר את החושך. ומתפלל עליו, שה' יאיר לו את פניו, וממילא הוא מרוויח זמן מזה שיש לו ההכנה להחושך, אז יותר קל לתקן אותו.

ומב' קווין, היינו ימין ושמאל, מולידים קו ג', שהוא בחינת קו אמצעי, שזהו מה שאמרו "הקב"ה נותן בו רוח ונשמה". כלומר, שאחר כך, היינו לאחר שהאדם גומר את העבודה בב' קווין, ואז כבר מגולה אצלו כל הרע, שזה בא לו, מטעם שאלו ב' קווין, הוא בחינת "ב' כתובים המכחישים זה את זה", והאדם רואה, שאין לדבר סוף מהעליות והירידות, לכן הוא נותן אז תפילה אמיתית, שהבורא יעזור לו כדי לקבל את הרצון להשפיע. (הרב"ש, מאמר 10, "מהו, שהמלך עומד על שדהו, כשהתבואה עומד בכרי, בעבודה", 1991)

44. "מת" נקרא בזמן הנפילה, שאז הוא בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". ואז, כשאומרים לו דברי תורה משל אחרים, בכדי שהוא יתעורר וישוב לעבודה, אינו מועיל. ונקרא "לועג לרש", משום שאינו מתרגש ממה שהאחרים אומרים תורה.

אבל אם אומרים לו דבריו של מת, היינו מה שהוא בעצמו אמר כשהיה בזמן עלייה, שנקרא בזמן שהיה חי, ואומרים לו, תראה איך היה לך מצב כל כך גדול, ושהיה לו חיות דקדושה, ותראה איזה דברי תורה אמרת אז, מזה הוא יכול לקום לתחייה. מה שאין כן אם אומרים לו דברי תורה ממה שאחרים אמרו, אין הוא מתפעל מזה.

"אבל במילי דעלמא לית לן בה". עלמא נקרא בחינת אמונה. מענייני אמונה יכול לדבר עימו גם מאחרים, היינו שמעודדין אותו ואומרים לו, תראה שזה וזה יש להם יראת שמיים, ואתה נשארת עכשיו כמת דומם. יכול להיות שהוא יתפעל ויקום לתחייה, כששמע מענייני אמונה מאחרים. ואם כן גם במילי דעלמא אין לדבר אלא מדברי עצמו.

ולפירוש רש"י זה קשה, שהוא אומר שהכול חייבים לדבר בדברי תורה והוא דומם, לכן נקרא "לועג לרש". אבל בדברים של העולם, הלא אין חוב על כל אחד ואחד לדבר, מדוע יהיה נקרא זה לועג לרש.

אבל הטעם שאסור לדבר במילי דעלמא, הכוונה על בחינת אמונה, שהאמונה נקרא בחינת עלמא (כן כתוב בזוהר הקדוש בכמה מקומות), כי עלמא הוא מלשון העלם והסתר, שהוא בחינת אמונה. לכן סוברים הם לפי דעת האיכא דאמרי, שגם בענייני אמונה הוא לא ישמע, שלא יתפעל ממה שאחרים אומרים.

אלא מדבריו של מת, היינו ממה שהוא עצמו עסק בחייו בענייני אמונה, אזי יכול שתתעורר אצלו הרשימות ויפעלו שיקום שוב לתחייה. אבל מאחרים, אפילו בענייני אמונה, גם כן לא יפעל.

אם כן, כשמדברים אליו במילי דעלמא ממה שאחרים עוסקים, הוא לא ישמע. אם כן הווי לועג לרש, משום שכל הדיבורים יהיו בחינם. לכן רק הרשימות שלו עצמו יכול לעוררו. וזה נקרא מדבריו של מת עצמו, מזמן שהוא חי, בזמן שהיה במצב של עלייה. (הרב"ש, מאמר 255, "דבריו של מת")

45. כתוב "אני מעורר השחר". יהיה הפירוש "אני, מתי שאני רוצה, אני מעורר השחר". כלומר, אני מעורר בעצמי את החושך והשחור שיש בי. שאני עדיין שקוע באהבה עצמית, ועוד אין בי אהבת ה', ועוד חסר לי כבוד התורה, שאין בי עדיין חשיבות התורה, שאני אדע, שכדאי לעשות הכול בכדי לזכות לאור התורה. וכמו כן איך להעריך חשיבות עשיית המצוות, שה' ציווה לנו.

ובזמן שאני צריך לעשות איזו מצווה, ולכוון שזה יהיה בעל מנת להשפיע, תיכף מתעוררת ההתנגדות בגוף בכל תוקפה. ויש לו מלחמה גדולה לעשות משהו. והוא רואה כל פעם העליות וירידות. אז יש לו מקום לתפילה. וזהו מטעם, שהאדם בעצמו מעורר, בזמן הנכון. כלומר, בזמן שהוא מרגיש, שתהיה לו היכולת לתת תפילה על המקום, ולא שהשחור יביא לו עצבות ודיכאון, שלא הייתה לו היכולת לתת תפילה על השחור.

והאדם יכול לראות בעצמו, אם זה בא מצד הקליפה או לא. והסימן לזה, כי דבר שבא מצד הקדושה, הוא תמיד בבחינת "מעלין בקודש ולא מורידין". כלומר, שתמיד מבקשים מה', שיעלה אותו למעלה למדרגה יותר גבוהה משהוא נמצא. מה שאין כן בזמן שהשחור בא מצד הקליפה, אין האדם מוכשר לבקש מה', שיעלה אותו למעלה מהמצב שבו הוא נמצא.

"אלא מורידין". כלומר, שמוריד אותו לשאול תחתיות, שנאבד לו חלק אמונה שהיה לו קצת. ונשאר כמת בלי רוח חיים. (הרב"ש, מאמר 16, "מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו", 1988)

46. בכדי שהאדם יתקדם בדרך ה', שיזכה להגיע שכל מעשיו יהיו לשם שמיים, והוא מרגיש עכשיו שהוא במצב עלייה, ומה עליו לעשות עוד, לכן הקב"ה מנהיג את עולמו עם רשעים, כלומר שהקב"ה נותן לו אז מחשבות של רשעים, היינו, שלא כדאי לעבוד בשבילו, אלא רק לצורך עצמו. ועל ידי זה הוא מקבל ירידה, והאדם חושב אז, זה שקיבל ירידה, אינו מטעם שזה ניתן לו, בכדי שיתקדם בדרך ה', לזכות לבחינת דעת דקדושה. אלא שהוא חושב, שהוא הלך אחורה, מטעם שאין הוא מסוגל לעבוד בבחינת הפרט, אלא שהוא צריך לעבוד בבחינת הכלל. והיות שמהכלל יצא, נמצא, שהוא נשאר בבחינת קירח מכאן וקירח מכאן, היות שאין הוא מסוגל להיכנס שוב לכלל.

לכן נמצא האדם אז, במצב העומד בין שמיים וארץ. והוא מרגיש שמצבו יותר גרוע משאר אנשים. ואז האדם יכול לבקש מה' בכל הלב, ויכול לתת תפילה כמו שכתוב "חנני ה' כי אמלל אני, רפאני ה' כי נבהלו עצמי, ואתה ה' עד מתי". כלומר, עד מתי אני אשאר במצב, שאני מרגיש, שמצבי יותר גרוע מכל אדם, שאין לי שום אחיזה ברוחניות.

לכן אין לו שום עצה, אלא שהוא צריך להאמין במה שכתוב "כי אתה שומע תפילת כל פה". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שה' שומע תפילת כל פה, היינו אפילו פה הכי גרוע בעולם, שאי אפשר להיות יותר שפל וגרוע בעולם, מכל מקום ה' שומע אותו. וזהו כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו". (הרב"ש, מאמר 15, "מהו, שהצדיקים ניכרים על ידי הרשעים, בעבודה", 1989)

47. שה' רוצה, שהאדם יראה את מצבו האמיתי, איך שהוא מרוחק מלעבוד לתועלת ה'. ומשום זה ה' לקח ממנו את הטעם, שהיה מרגיש בשלא לשמה. ולכן הוא נשאר בלי חיים. נמצא, שהקב"ה מטפל בו ורוצה להכניס אותו בקדושה.

ולכן מוטל עליו עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו. היות שיש לו עכשיו צורך לעזרתו יתברך. אחרת הוא רואה, שהוא אבוד מכל וכל. וזה נבחן, שהשיג עתה כלי וצורך לעזרת ה'. היות שעתה הוא רואה, שממש הוא נפרד מה', כי אין לו שום חיים, כי מי שדבוק בה', יש לו חיים, כמו שכתוב "כי עמך מקור חיים".

ועכשיו, בטח הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. שתפילה אמיתית נקראת דווקא מעומק הלב. ולפי זה הוא צריך לתת תודה לה', בזה שנתן לו מקום, שיראה את מצבו האמיתי. ועכשיו הוא רואה, שהוא נצרך לה', שייתן לו הסיוע הדרוש, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והזוהר הקדוש שואל "במה מסייעין". ואומר "בנשמתא קדישא".

אם כן, עכשיו הקב"ה נתן לו ההזדמנות, שיהיה לו להשיג בחינת נשמה קדושה. אם כן כמה הוא צריך להיות מאושר מהמצב של ירידה והייסורים, שהוא מרגיש במצב הזה. לכן עליו לומר, שאין הוא נמצא במצב של ירידה, אלא אדרבה, הוא נמצא במצב של עלייה.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "ישראל, כשהיסורין באים עליהם, הן נכנעין ומתפללין". שפירושו, בזמן שבאים במצב של ירידה, הם רואים את מצבם האמיתי, איך שהם נמצאים בשפלות. זה נקרא, שהם נכנעין, מטעם שרואים את מצבם, איך שהם נפרדו מחיי החיים. כי מי שיש לו דביקות בה', הוא חי. מה שאין כן הוא מרגיש רק ייסורים. לכן ברור לו, שעתה הזמן של תפילה מעומק הלב. וזה שכתוב "הן נכנעין ומתפללין". (הרב"ש, מאמר 5, "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עימהם", 1988)

48. והנה, הנהגת טוב ורע, גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות. כל אחד לפי מה שהוא. ותדע, שכל עלייה נחשבת משום זה ליום בפני עצמו. כי מסיבת הירידה הגדולה, שהייתה לו בינתיים, בהיותו תוהה על הראשונות, נמצא בעת עלייה, כקטן שנולד. הרי שבכל עלייה, הוא כמתחיל מחדש לעבוד את ה'. ועל כן נחשבת כל עלייה ליום מיוחד. ועד"ז כל ירידה נחשבת ללילה מיוחד.

כמו שכתוב, יום ליום יביע אומר. יום קדוש מאלו הימים העליונים של המלך. כלומר, בכל עלייה, שהייתה לאדם, שהתדבק אז בימים העליונים של הקב"ה, משבחים את החברים ואומרים כל אחד לחבירו אותו הדבר שאמר. כי על ידי הזיווג הגדול שבגמר התיקון, יזכו לתשובה מאהבה, כי יגמרו תיקון כלי הקבלה, שיהיו רק על מנת להשפיע נחת רוח לה'. ויתגלה לנו בזיווג הזה כל הטוב והעונג הגדול של מחשבת הבריאה.

ואז נראה בעליל, כי כל אלו העונשים, שהיו בימי הירידה, עד שבאנו להרהורים לתהות על הראשונות, הם היו המטהרים אותנו, וגורמים ישרים לכל האושר והטוב, שהגיע לנו בעת גמר התיקון. כי לולא אותם העונשים הנוראיים, לא באנו לעולם לעונג ולטוב הזה. ואז הזדונות האלו נמצאים נהפכים לזכויות ממש.

ויום ליום יביע אומר. שכל עלייה שמטרם גמר התיקון, היא יום אחד מאלו הימים העליונים של המלך, המשבחים את החברים. ונמצא עתה, שהוא חוזר ומתגלה בכל הַדְרַת שלימותו, השייכת לאותו יום, ומשבח חברים המחזיקים את התורה, עם אותו דבר שאמר כל אחד לחברים, שהוא שווא עבוד אלוקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, שהביאם אז לעונשים גדולים.

כי עתה נהפכו לזכויות, שהרי כל שלימותו ואושרו של אותו יום, לא היו יכולים להתגלות עתה, באותו פאר והדר, לולא העונשים ההם. ועל כן נחשבו דוברי המילים ההן, ליראי ה' ולחושבי שמו, כמו מעשים טובים אמיתיים. ועל כן נאמר גם עליהם, וחמלתי עליהם, כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו.

ונאמר, יום ליום יביע אותו אומר, ומשבח אותו. כי כל הלילות האלו, שהם הירידות, הייסורים והעונשים, שהפסיקו דביקות ה', עד שנעשו ימים מרובים בזה אחר זה. הנה עתה, אחר שגם הלילות והחושך שבינתיים נעשו גם הם לזכויות ולמעשים טובים, ולילה כיום יאיר וחשכה כאורה, שוב אין הפסקות בינתיים, ונמצאים מתחברים כל 6,000 שנה ליום אחד גדול בלבד.

ונמצאים כל הזיווגים, שיצאו בזה אחר זה, וגילו עליות ומדרגות נפרדות, כל אחת מחברתה, התקבצו עתה לקומת זיווג אחד גבוה ונישא, המאיר מסוף העולם עד סופו. וכתוב, יום ליום יביע אומר. כי המילה שהפסיקה בין יום ליום, נעשית עתה לשבח גדול, ומשבח אותו, כי נעשה לזכות. ועל כן נעשו כולם יום אחד לה'. (זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "ליל הכלה", סעיף 140)

49. פעם אחד בא מפורסם אחד והתנצל את עצמו לפני הרבי מלובלין אשר כל הסייגים והגדרים שינהג בהם את עצמו לא יועילו לו שינצל מהיצר הרע וכמעט שאין עובר עליו יום בלי חטא חס ושלום! ויען לו הרבי מלובלין: מדבריך נשמע שעדיין לא התחלת בעבדות ה' למאומה כי יש לי בקבלה אשר כל בר ישראל שאינו מרגיש בעצמו ת' (400) חטאים מן הבוקר עד תפילת שחרית, זה סימן שלא התחיל לעבוד את ה' בקדושה ובטהרה. (רבי חיים מאיר יחיאל ממוגלניצה, "שיחות חיים")

50. צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', אף אם יעבור עליו מה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאוד, כשתתחיל קצת בעבודת ה'. כי צריך עקשנות גדול מאוד, להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו, לעמוד על עמדו, אף אם מפילין אותו בכל פעם, ואל יניח עצמו ליפול לגמרי חס ושלום. כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים, וכיוצא בזה, צריכים בהכרח, לעבור בהם, קודם שנכנסין בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה. ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר, שלא לפחד כלל. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי מוהר"ן")