46. ויוֹלֶד נוח שלושה בנים. אלו שלוש הַנְהגות אשר באדם. הנהגת הנשמה, להיות לו עזר בעבודת בוראו, הנקראת שֵׁם. והנהגת התאווה והיצה"ר, המנהיג והמחמם את הגוף בדבר עבירות, הנקראת חם. והנהגת היצה"ט, המנהיג את האדם בכל טוב, וליַפּות מעשיו בתורה וביראת השם, הנקראת יפת. וההנהגה הזו ינהיג האדם להוליך אותו בדרך חיים.
("אלה תולדות נוח", נוח, זוהר חדש)
57. היצה"ר נצרך לעולם, כמו הגשם שנצרך לעולם. כי אלמלא יצה"ר, לא הייתה חדוות הלימוד בעולם. אבל לא יהיה אז מנוול כמקודם לכן, לחטוא על ידו. כמ"ש, לא יָרֵעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי. הר קודשי הוא הלב, שבו משכנו של יצה"ר.
לב טוב, הוא בניין של הגוף ושל הנשמה. וע"כ כתוב, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך. כי הלב הוא עיקר הכול.
("שיתוף מדה"ר בדין", תולדות)
170. בִּרְצוֹת ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים איתו. שני מלאכים יש לאדם, שליחים מלמעלה להתחבר עימו. אחד לימין ואחד לשמאל. והם עדים על האדם. ובכל מה שהוא עושה, הם נמצאים שם. וקוראים להם יצה"ט ויצה"ר.
171. בא האדם להיטהר ולהשתדל במצוות התורה, אותו יצה"ט שמתחבר בו, כבר מתגבר על יצה"ר, והשלים עימו, והיצה"ר נהפך לעבד ליצה"ט. וכשבא האדם להיטמא, אותו יצה"ר מתחזק ומתגבר על יצה"ט.
כשאותו האדם בא להיטהר, כמה התגברויות הוא צריך להתגבר, וכאשר מתגבר יצה"ט, אז, גם אויביו ישלים איתו. כי היצה"ר, שהוא אויביו, נכנע לפני יצה"ט. כשהולך האדם במצוות התורה, אז, אויביו ישלים איתו. זהו היצה"ר וכל הבאים מצידו, ישלימו איתו.
("הברכות", תולדות)
111. כשהאדם אוחז בדרכי התורה, הוא אהוב למעלה ואהוב למטה, ונעשה אהובו של הקב"ה, שהיה אהובו של הקב"ה ואהב אותו, וכאשר האדם נוטה מדרכי התורה, אז צר כוח כה, השכינה, שנעשתה צר ואויב שלו, והוא נעשה שונא שלה. והרע ההוא, יצה"ר, שולט עליו, עד שהוא מקטרג עליו בעוה"ז ובעוה"ב.
112. הרע הזה, יצה"ר, שולט על העולם בהרבה אופנים, והרבה ממשלה יש לו בעולם, והוא נחש העריץ שחטא בו אדה"ר, ובני העולם נכשלים בו, וממשיכים אותו עליהם עד שמוציא נשמתם מהם.
113. כאשר היצה"ר שולט על הגוף, וכיוון ששולט על הגוף יוצאת ממנו הנשמה, כי מכיוון שהגוף נטמא הנשמה עולה ממנו. ואינו שולט להוציא נשמתו של אדם, עד שמקבל רשות. והרבה הם הבאים מצד היצה"ר ושולטים בעולם. וכל המעשים שנעשו בעולם הם שולטים בהם, שע"י פיתויים נעשו. ויש לו ממונים ומשרתים, כולם משרתים במעשי העולם. כלומר, שמפתים בני אדם לעשות מעשים רעים.
("וייצא יעקב מבאר שבע", וייצא)
27. כל אלו י"א התיקונים של אשת זנונים דומים לגמרי לתיקוני הנוקבא דקדושה, כי לקוחים הם ממנה, כמ"ש, אימָלְאָה החורָבָה, שאין צוֹר, מלכות דקליפה, אשת זנונים, נבנית, אלא מחורבנה של ירושלים, מלכות דקדושה. וכן להיפך. ואין ביניהם אלא באחריתם, כי הדבוק בנוקבא דקדושה הולך ועולה מדרגה אחר מדרגה עד, ואחריתך יִשׂגֶה מאוד, והנופל בפח אשת זנונים נמצא, ואחריתה דרכי מוות.
אין צור נבנה אלא מחורבנה של ירושלים. וזה נוהג בדרך כלל ובדרך פרט בכל אדם. שבעת שעוזב את הקדושה ומתדבק בס"א, כל השפע והמדרגות שהיו לו בשורשו בבניין הקדושה, עוברות לבניין מדרגות הס"א, והיא מתמלאת מחורבן הקדושה. גם תדע, שהאדם דבוק או בקדושה או בס"א, ואין אחת נוגעת בחברתה כחוט השערה. כשאדם פונה לרצות בדרכי הס"א, עוד בטרם שעושה מעשה, תכף מסתלקת הקדושה, והס"א נוטלת מקומה, ויורשת כל השפע והמדרגות שהיה לו בקדושה. כמ"ש, איזהו שוטה זה, המאבד מה שנותנים לו.
("ס"מ ואשת זנונים", וייצא)
167. אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועֵדה. דוד, בסוד העליון של השם הקדוש הוי"ה, רצה להודות אל הקב"ה. אודה ה' בכל לבב, ביצה"ט וביצה"ר, שהם ב' לבבות, בב' היצרים השוכנים בלב, בב' צדדים ימין ושמאל.
("הפעם אודה את ה', ותקרא שמו, יהודה", וייצא)
1. בשעה שהאדם בא לעולם, מיד היצה"ר בא עימו, ומקטרג עליו תמיד, כמ"ש, לפֶּתח חטָאת רובץ. חטאת רובץ, הוא היצה"ר. לפתח, לפתח בית הרחם, כלומר, תכף עם היוולדו של האדם.
2. דוד קרא את היצה"ר בשם חטאת. כמ"ש, וחַטאתי נגדי תמיד. משום שבכל יום עושה את האדם להחטיא לפני ריבונו. והיצה"ר הזה, אינו סר מהאדם מיום היוולדו עד עולם. והיצה"ט בא אל האדם מיום שבא להיטהר.
3. ומתי האדם בא להיטהר? כשהוא בן 13 שנה. אז מתחבר האדם בשניהם, היצה"ט בימין והיצה"ר בשמאל. ואלו הם שני מלאכים ממונים ממש, והם נמצאים עם האדם תמיד.
4. בא האדם להיטהר, נכנע היצה"ר לפניו, והימין שולט על השמאל, ושניהם, היצה"ט והיצה"ר, מתחברים לשמור את האדם בכל דרכיו שהוא הולך. כמ"ש, כי מלאכיו יצווה לָך לשמורךָ בכל דרכיך.
("וישלח יעקב מלאכים", וישלח)
16. היצה"ר מקטרג תמיד על בני אדם. והיצה"ר מגביה ליבו ורצונו של אדם בגאווה. והאדם הולך אחריו מסלסל בשערו ובראשו, עד שהיצה"ר מתגאה עליו ומושך אותו לגיהינום.
17. מי שאינו הולך אחר היצה"ר, ואינו מתגאה כלל, ומשפיל רוחו וליבו ורצונו אל הקב"ה, אז היצה"ר מתהפך להיות עבד לו. שאינו יכול לשלוט עליו. ולהיפך, אותו האדם שולט עליו, כמ"ש, ואתה תמשול בו.
("וישלח יעקב מלאכים", וישלח)
1. כמה מקטרגים יש לאדם מיום שנתן לו הקב"ה נשמה בעוה"ז. מכיוון שיצא האדם לאוויר העולם, מיד הזדמן יצה"ר להשתתף עימו, כמ"ש, לַפֶּתח חטאת רובץ, כי אז השתתף עימו היצה"ר.
2. כי הבהמות, מיום שנולדו, כולן שומרות את עצמן ובורחות מאש, מכל המקומות הרעים. והאדם, כשנולד, מיד בא להשליך עצמו לתוך האש, משום שיצה"ר שורה בתוכו, ומיד מסית אותו לדרך רע.
("ויישב יעקב", ויישב)
3. כתוב, טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל, אשר לא ידע להיזהר עוד. טוב ילד, זהו יצה"ט, שהוא ילד מימים מועטים עם האדם, כי מ-13 שנים ואילך הוא עם האדם.
4. ממלך, זהו יצה"ר, הנקרא מלך ושליט בעולם על בני אדם. זקן וכסיל, שמיום שהאדם נולד ויצא לאוויר העולם, הוא נמצא עם האדם.
5. אשר לא ידע להיזהר עוד. לא כתוב להזהיר אלא להיזהר, משום שהוא כסיל, ועליו אמר שלמה, והכסיל בחושך הולך. כי מפסולת החושך הוא בא, ואין לו אור לעולם. אבל מי שאינו יודע להזהיר לאחרים, אינו נחשב עוד לכסיל מחמת זה.
6. טוב ילד מסכן וחכם, הוא יצה"ט. טוב ילד, כמ"ש, נער הייתי גם זָקנתי. וזהו נער, ילד מסכן, שאין לו מעצמו כלום. ונקרא נער, משום שיש לו חידוש הלבנה, שמתחדשת תמיד, והוא תמיד ילד מסכן. וחכם, משום שחכמה שורה בו.
("ויישב יעקב", ויישב)
223. כשאדם רואה, שהרהורים רעים באים אליו, יעסוק בתורה, ואז יעברו ממנו. כשאותו צד הרע בא לפתות את האדם, ימשיך אותו אל התורה, וייפרד ממנו.
224. וכאשר צד הרע הזה עומד לפני הקב"ה להשׂטין על העולם, על מעשים רעים שעשו, הקב"ה מרחם על העולם, ונותן עצה לבני אדם להינצל ממנו, שלא יוכל לשלוט עליהם, ולא על מעשיהם.
ומהי העצה? להשתדל בתורה, ויינצלו ממנו, כמ"ש, כי נר מצווה ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר. לשמורך מאשת רע מחֶלקת לשון נוכרייה. הרי שהתורה שומרת מפני יצה"ר.
("ויהי כדַבּרה אל יוסף יום יום", ויישב)
177. כל זה של יוסף עם אחיו, למה נצרך להיכתב בתורה? אלא תורת אמת וכל דרכיה קדושים, ואין מילה בתורה, שאין בה סודות עליונים וקדושים, ודרכים לבני אדם להתחזק בהם.
178. הקב"ה עשה לאדם, שיתחזק בתורה, וללכת בדרך האמת ולצד ימין, ולא ילך לצד שמאל. ומשום שהאנשים צריכים ללכת לצד ימין, יש להם להרבות אהבה זה עם זה, כי אהבה היא בחינת ימין, ולא יהיה שנאה זה עם זה, בחינת שמאל, כדי שלא להחליש הימין, המקום שישראל מתדבקים בו.
179. בשביל זה, יש יצה"ט ויצה"ר. וישראל צריכים להגביר את יצה"ט על יצה"ר, ע"י מע"ט. ואם האדם נוטה לשמאל, אז מתגבר יצה"ר על יצה"ט. ומי שהיה פגום, יצה"ר השלים אותו בחטאו. כי המנוול הזה אינו נשלם, אלא ע"י החטאים של בני אדם.
180. ובשביל זה, צריך האדם להיזהר, שלא יושלם היצה"ר בחטאיו. ויישמר תמיד, כי יצה"ט צריכים להשלים אותו בשלמות תמיד, ולא את יצה"ר. ומשום זה כתוב, אל תאמר אֲשַׁלְמָה רע, כי ע"י השנאה תגביר השמאל ותשלים את יצה"ר. אלא כמ"ש, קווה אל ה' ויושע לך.
("וייקח מאיתם את שמעון", מקץ)
89. וידעת היום והֲשֵׁבות אל לבבך, כי הוי"ה הוא האלקים. היה צריך לומר, וידעת היום, כי ה' הוא האלקים. ולבסוף, והשבות אל לבבך. כי הידיעה, שה' הוא האלקים, מכשירה אותו להשיב אל הלב כן. ואם כבר השיב אל ליבו, מכ"ש שיש לו ידיעה. הלוא, והשבות אל ליבך, היה צריך לומר, ולא לבבך?
90. לבבך, יצה"ט ויצה"ר, השוכנים בלב, שנכללו זה בזה, והם אחד. כמ"ש, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בשני יצריך, ביצה"ט וביצה"ר. שיהפוך מידות הרעות של יצה"ר להיות טובות, שיעבוד עימהם את ה' ולא יחטא על ידיהם, ואז ודאי אין עוד הפרש בין יצה"ט ליצה"ר, והם אחד.
ונמצא, כי הוי"ה הוא האלקים. שמדה"ד, אלקים, נכלל בהוי"ה, מדה"ר. כי נכללו זה בזה, כמו שיצה"ר ויצה"ט נכללו בלב, והוא אחד. הרי שאין לדעת, כי ה' הוא האלקים, אלא ע"י והשבות אל לבבך. לכן הקדים הכתוב, והשבות אל לבבך, לדעת על ידו את הדבר, שה' הוא האלקים.
("וידעת היום והֲשֵׁבות אל לבבך", וארא)
106. מטרם שחטאו ישראל, בשעה שעמדו על הר סיני, עברה מהם זוהמת הנחש, כי אז היה ביטול יצה"ר מן העולם, ודחו אותו מהם. ואז התאחדו בעה"ח, ועלו למעלה למדרגות העליונות, ולא ירדו למטה. אז היו יודעים, והיו רואים מראות עליונות של ז"א, והאירו עיניהם, והיו שמחים לדעת ולשמוע. ואז חגר אותם הקב"ה חגורות של אותיות השם הקדוש, שהם, כמ"ש, עֶדְיָם מהר חורב, שהנחש לא יוכל לשלוט עליהם, ולא יטמא אותם כבתחילה, כבמצרים.
("העגל", כי תישא)
81. יונה שירד לאונייה, זהו הנשמה של האדם, שיורדת לעוה"ז, להיות בגופו של אדם. נקראת יונה, משום שאחר שהשתתפה בגוף, אז היא יונה בעוה"ז, שהיא מרוּמה מהגוף שמאנה אותה, כמ"ש, ולא תונוּ איש את עמיתו. ואז הולך האדם בעוה"ז כאונייה בים הגדול החושבת להישבר. כמ"ש, והאונייה חישבה להישבר.
82. כשהאדם בעוה"ז חוטא וחושב שהוא ברח מאדונו, כי אדונו אינו משגיח בעוה"ז, אז מטיל הקב"ה רוח סערה חזקה, שזה גזרת הדין, העומדת תמיד לפני הקב"ה, ומבקשת מלפניו דין על האדם. ורוח סערה מגיעה אל האונייה, ומזכירה עוונותיו של האדם לתפוס אותו.
83. כיוון שנתפס האדם ע"י סערה בבית חוליו, כתוב, ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב ויירדם. אע"פ שהאדם בבית חוליו, אין הנשמה מתעוררת לשוב לפני אדונה לפדות עוונותיו. כתוב, ויִקרב אליו רב החובל. רב החובל זהו יצה"ט, שמנהיג הכול. וכתוב, ויאמר לו, מה לך נרדם, קום קרא אל אלקיך. אין השעה לנום, כי מעלים אותך לדין על כל מה שעשית בעוה"ז, שוב מעוונותיך.
84. הסתכל בדברים אלו, ושוב לאדונך. כמ"ש, מה מלאכתך ומאין תבוא, מה אַרְצְךָ וְאֵי מִזֶה עַם אתה. מה מלאכתך, שעסקת בה בעוה"ז. ותתוודה עליה לפני אדונך. הסתכל מאין באת, מִטיפה סרוחה, ולא תתגאה לפניו. מה ארצך, הסתכל שאתה נברא מארץ, ולארץ תשוב. ואי מזה עם אתה, הסתכל, אם יש לך זכות אבות שתגן עליך.
("יונה שירד לאונייה", ויקהל)
329. אמר רבי שמעון, הקב"ה נותן שליטה לס"א, וצריכים להכניע את רוח הטומאה מכל הצדדים. אומַר לך סוד אחד, ולא ניתן לגלותו חוץ לאלו קדושים העליונים.
330. לרוח הטומאה נתן הקב"ה שליטה, שישלוט בעולם בכמה אופנים, ויכול להזיק, ואין לנו רשות להתנהג עימו בביזיון, כי צריכים להישמר ממנו, שלא יקטרג עלינו בקדושה שלנו. וע"כ יש לנו סוד אחד, שצריכים לתת לו מקום קטן בתוך הקדושה שלנו, כי מתוך הקדושה יוצאת שליטתו.
("שׂערה שבתפילין", פקודי)
1. בצד שמאל עומדת מדרגה שמצד הטומאה, שנקראת מחשבה רעה, משום שהמדרגה שעליה היא רעה.
2. כאן נמצאים כל הרצונות וכל ההרהורים הרעים שבעולם. והמחשבה הרעה עומדת על כל הרצונות האלו, שהאדם ייטמא בהם. במחשבה רעה זו נמצאות כמה מדרגות טמאות, וכולן עומדות לטמא האדם ברצונות ובהרהורים האלו של המחשבה הרעה. ואז נטמא האדם בהם, ומתדבק באותו הצד.
3. ועל זה צריכים להקריב קורבן עולָה להיטהר. וכשמקריב אותו, הוא צריך להטות רצונו אל המחשבה הקדושה. וכשעולה עשן מהחֲלָבים ומהאֵמוּרים האלו, הוא עולה תחילה לאותה מחשבה רעה, ולוקחת את כולם וניזונה מהם, כדי שלא תתקרב אל הקודש.
4. ואח"כ עולה עשן אחר דק. וכל העליונים, פרצופי הקדושה שבבי"ע, ומהם בעלי הדין, מתקבצים ונכנסים לִפְנַי וְלִפְנים, עד שמתאספים זה בתוך זה, עד שעולים כולם, וייכלל הכול זה עם זה, וישלימו זה על זה. וגוף מתקשר בגוף.
5. אז מעטר האדם הזה את רצונו, ברצונה של המחשבה הטהורה, ואז הכוהן מצד ימין, והלוי מצד שמאל, קושרים איברים באיברים, עד שאותה מחשבה טהורה עולה בין ימין לשמאל, ומתחברים זה עם זה, ומתקשרים זה עם זה, והיו אחד. ואז נקרא ניחוח, שהוא נחת ורצון להתחבר ולהיכנס זה בזה.
6. וכשהתקשר הכול זה בזה, הוציא העוה"ב, בינה, אור רב להאיר את כולם יחד, ושמחה רבה נמצאת. וכל הפנים מאירים, והכול הוא במתיקות. והאדם נפרד ממחשבה רעה, ומתדבק במחשבה הטהורה, עד שמתדבק הכול במחשבה הסתומה העליונה על הכול, ויהיה הכול אחד.
("קורבן עולָה", צו, זוהר חדש)
1. כתוב, זָנח ישראל טוב, אויב ירדפוֹ. זנח ישראל טוב, זהו היצה"ט, ששלמה המלך קרא לו טוב. כמ"ש, טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל.
אויב ירדפוֹ, זהו היצה"ר, אויב האדם. ששלמה המלך קרא לו שונא, שהרבה שמות יש לו, כמ"ש, אם רעֵב שונַאךָ הַאכילהו לחם. ולחם, זוהי התורה הקדושה, כמ"ש, לכו לַחֲמוּ בלַחֲמי.
2. וע"כ צריך האדם לשים על היצה"ר דברי תורה, כדי שיהיה נשבר. כי אין צורר ליצה"ר, חוץ מדברי תורה. וע"כ כתוב, והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום, על לבבך, שפירושו, על שני יצריך, שני לבבות.
3. למה צריך היצה"ט דברי תורה? כי היצה"ט מתעטר בדברי תורה. והיצה"ר נכנע ע"י דברי תורה.
4. וע"כ כתוב, כי תצא למלחמה על אויביך, זהו היצה"ר, שאנו צריכים לצאת כנגדו עם דברי תורה, ולצרור אותו, ואז יהיה נמסר בידי האדם. כמ"ש, ונְתָנוֹ ה' אלקיך בידךָ ושביתָ שִׁבְיו.
("כי תצא למלחמה על אויביך", כי תצא, זוהר חדש)
187. אין אדם בעולם, שאין לו שתי אשות אלו, והן נקראות יצה"ר ויצה"ט. והקב"ה נתן אותן לבני אדם, כדי לַנְחוֹתם בהם.
("אור לו בציון ותנור לו בירושלים", מדרש רות, זוהר חדש)
150. יצה"ר למה הוא דומה? בשעה שבא להתחבר עם האדם, הוא כברזל מטרם שמביאים אותו באש. אחר שהתחמם, חזר כולו כמו אש.
151. יצה"ר, בשעה שבא להתחבר עם האדם, הוא דומה לאדם, המתקרב לפתח ורואה שאין בבית מי שיעכב בידו. נכנס לבית ונעשה שם אורח, ורואה שאין מי שיעכב בידו, שייצא משם לדרכו. כיוון שנכנס לבית ואין מי שיעכב בידו, הוא מתמנה על הבית, ונעשה בעל הבית, עד שנמצא שכל הבית עומד ברשותו.
("בתחילה היצה"ר הוא כאורֵח", ואתחנן)
339. כתוב, לעלוקה שתי בנות הב הב. אלו הן שתי בנות של יצה"ר, שהן מעוררות את היצה"ר לשלוט בגוף. אחת היא נפש שמגודלת תמיד בגוף, ואחת היא נפש המתאווה לכל התאוות הרעות שבעוה"ז. זוהי בכירה. והראשונה היא צעירה.
340. ויצה"ר תמיד מתחבר בשתי נפשות הללו, כדי לפתות לבני אדם, וכדי שיאמינו בו, ויוכל להוביל אותם למקום שזורקים בהם חיצֵי מוות ויבקיעו אותם, כמ"ש, עד יְפַלח חץ כְּבֵדוֹ.
341. וזה דומה לשודדים החומסים בהרים, ומסתירים עצמם במקום איום שבהרים. ויודעים שבני אדם מונעים את עצמם ללכת במקומות אלו. מה עשו? בחרו מהם אותו אשר יש לו לשון חדה יותר מכולם, אותו היודע לפתות אנשים, שייצא מהם ויישב בדרך הישר במקום שכל בני העולם עוברים שם.
כיוון שהגיע לבני העולם, מתחיל להתחבר שם עימהם, עד שמושך אותם לרשתו ומביא אותם למקום האיום, שהשודדים שם והורגים אותם. כך דרך היצה"ר, שמפתה את בני העולם עד שמאמינים בו, ואז מביא אותם למקום חיצי מוות.
("עמון ומואב", ויירא)
195. לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר, וישתדל אחריו. אם הלך ממנו, טוב. ואם לא, יעסוק בתורה. כי אין דבר לשבור את היצה"ר, אלא התורה. אם הלך, טוב. ואם לא, יזכיר לו יום המיתה, כדי לשבור אותו.
196. כאן יש להסתכל, הרי זהו יצה"ר וזהו מלאך המוות. הייתכן שמלאך המוות יישבר לפני יום המיתה? והרי הוא ההורג את בני האדם. ומשמע שהשמחה שלו היא להמית אנשים. שמשום זה הוא מסית אותם תמיד, כדי להמשיך אותם למיתה?
197. אלא ודאי, שהאדם יזכיר לו יום המיתה, כדי לשבור הלב של האדם, כי יצה"ר אינו שורה אלא במקום שנמצא שמחת היין וגאוות רוח. וכשנמצא רוח שבור באדם, אז נפרד ממנו, ואינו שורה עליו. וע"כ צריך להזכיר לו יום המיתה, ויישבר גופו והוא הולך לו.
198. יצה"ט צריך חדווה של תורה. ויצה"ר צריך חדווה של יין וניאוף וגאוות רוח. ומשום זה צריך האדם להרגיז אותו תמיד מאותו יום הגדול, יום הדין, יום החשבון, שאין מה להגן על האדם, אלא מע"ט, שהוא עושה בעוה"ז, כדי שיגנו עליו בשעה ההיא.
("ויִיראו האנשים כי הובאו בית יוסף", מקץ)
668. אהבת הקב"ה, שאדם אוהב אותו, אינה מתעוררת אלא מהלב, משום שהלב הוא מקום ההתעוררות, לעורר אליו אהבה.
669. בכל לבבך, פירושו בשני לבבות, שהם שני יצרים, יצה"ט ויצה"ר. כל אחד נקרא לב. זה נקרא לב טוב, וזה נקרא לב רע. משום זה כתוב, בכל לבבך. ולא כתוב, בכל ליבך, שמורה שניים, שהם יצה"ט ויצה"ר.
671. איך אפשר לאדם שיאהב את הקב"ה עם יצה"ר, שהרי יצה"ר מקטרג שלא יתקרב האדם לעבודת ה', ואיך יאהב בו את הקב"ה? אלא עבודת הקב"ה יותר חשובה, כשיצה"ר הזה נכנע אליו, והאדם שובר אותו. זוהי אהבת הקב"ה, משום שיודע לקרב את יצה"ר לעבודת הקב"ה.
672. כאן הוא עניין ליודעי דין. כי כל מה שעשה הקב"ה למעלה ולמטה, הכול הוא רק כדי להראות כבודו, והכול הוא לעבודתו. כי מי ראה עבד, שיהיה מקטרג על אדונו, שבכל מה שהוא רצונו של אדונו, נעשה הוא למקטרג, שלא יעשו רצון אדונו?
רצונו של הקב"ה, שיהיו בני אדם תמיד בעבודתו, וילכו בדרך האמת, כדי לזכות אותם בהרבה טובה. ואחר שרצון הקב"ה בזה, איך יבוא עבד רע ונמצא מקטרג על רצון אדונו, ומטה בני אדם לדרך הרע, ומדיח אותם מדרך הטוב, וגורם להם שלא יעשו רצון אדוניהם, ומטה בני אדם לדרך הרע?
673. אלא ודאי שעושה רצון אדונו. בדומה למלך, שהיה לו בן יחיד, והיה אוהב אותו ביותר, וציווה אותו באהבה, שלא יתקרב לאישה רעה, משום שכל מי שיתקרב אליה, הוא אינו ראוי לבוא בהיכל המלך. הבטיח לו הבן ההוא לעשות רצון אביו באהבה.
674. בבית המלך בחוץ, הייתה זונה אחת, יפת מראה ויפת תואר. לימים אמר המלך, אני רוצה לראות רצון בני אליי. קרא לאותה הזונה, ואמר לה, לכי ותפתי את בני, כדי לראות רצונו של בני אליי. הזונה הלכה אחרי בנו של המלך והתחילה לחבק אותו ולנשק אותו ולפתות אותו בכל מיני פיתויים.
אם אותו הבן הוא הגון, ושומר מצוות אביו, הוא גוער בה, ואינו שומע לה, ודוחה אותה ממנו. אז שמח אביו בבנו, ומכניס אותו למחיצת היכלו, ונותן לו מתנות ומנחות וכבוד גדול. מי גרם כל הכבוד הזה לאותו הבן? אותה הזונה.
675. והזונה ההיא, האם יש לה שבח בעד זה, או לא? ודאי יש לה שבח מכל הבחינות:
א. שעשתה כמצוות המלך.
ב. שגרמה לאותו הבן לכל הטובה ההיא, לכל האהבה הזו של המלך אליו.
וע"כ כתוב, והנה טוב מאוד. והנה טוב, זהו מלאך החיים. מאוד, זהו מלאך המוות, יצה"ר, שהוא ודאי טוב מאוד למי שמקיים מצוות אדונו. ואם לא היה המקטרג הזה, לא היו יורשים הצדיקים האלו אוצרות העליונים, שעתידים לנחול בעוה"ב.
("בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", תרומה)
240. לעת"ל עתידים הצדיקים, לראות את יצה"ר כהר גבוה. ויתמהו ויאמרו, איך יכולנו לכבוש ההר הגבוה העליון הזה. ולעת"ל עתידים הרשעים, לראות את היצה"ר, דק כחוט השערה. ויתמהו ויאמרו, איך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הדק כזה. הללו בוכים והללו בוכים.
והקב"ה יבעֵר אותו מן העולם, וישחט אותו לעיניהם, ולא ישלוט עוד בעולם, ויראו צדיקים וישמחו. כמ"ש, אך צדיקים יודו לשמֶךָ יישבו ישרים את פניך.
("ויהי כדַבּרה אל יוסף יום יום", ויישב)
485. י' של שד"י, אות ברית, היא טבעת בשלשלת על צוואר השֵׁד, יצה"ר. כי שד"י, אותיות שד י', שלא יזיק לאדם. שעליו אמר דוד, הַצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, כי היצה"ר, הוא נחש, כלב, אריה, שעליו אמר דוד, יארוב בַּמִסתר כאריה בסוּכּוֹ.
והנביא קרא לו דוב, כמ"ש, דוב אורב הוא לי ארי במסתרים. והוא נמשל כבהמות, נמשל לכל החיות הדורסות. ונמשל לכל אדם כפי עוונותיו. שכפי העוון, כך הוא נקרא, אריה או דוב ועוד.
486. יצה"ר הוא כלב, ונחש, וחמור נוער, שמרכיבים עליו הנפש. ומיד שנודע, שאותו הרוכב עליו הוא רשע, כתוב עליו, וייפול רוכבו אחור. כמ"ש, כי ייפול הנופל ממנו. ומשום זה אמר איוב, לא נופל אנוכי מכם. והצדיק שרוכב עליו, קושר אותו בקשר של רצועות התפילין. אות תפילין, י' של שד"י, היא טבעת על צווארו. ש' שבתפילין היא שלשלת על צווארו.
487. וביצה"ר רכב אליהו ועלה לשמיים. כמ"ש, ויעל אליהו בסערה השמיים. ובו, ויען ה' את איוב מן הסערה. ומשום זה לומדים על היצה"ר, איזהו גיבור? הכובש את יצרו.
ויש מי שנעשה לו חמור, שאינו מְצַעֵר את רוכבו. ואלו הם המשתדלים בקל וָחומר. ומשום זה כתוב באברהם, ויחבוש את חמורו. ומשום זה כתוב על המשיח, עני ורוכב על חמור.
כי היצה"ר מקבל כוחו להזיק ולהסית את האדם מקו שמאל. והרשע ע"י עוונותיו מגביר כוח השמאל על הימין, שנופל בזה לרשות היצה"ר, המכונה בהרבה שמות, לפי חומר החטא של האדם. ולפי המין של העוון שמחטיא לאדם, כך הוא נקרא, אריה או דוב ועוד.
י' של שד"י, אות ברית, היא טבעת בשלשלת על צוואר השֵד, יצה"ר. כי היא קו האמצעי, שבו המסך דחיריק, הממעט את ג"ר דשמאל, שהן כל כוחו של יצה"ר. וצדיק השומר ברית קושר אותו, שלא יוכל להחטיא אותו. ודומה כמו שמפיל טבעת משלשלת על צווארו, ומושל עליו. ש' שבתפילין היא שלשלת על צווארו, מורה על ג' קווים.
יצה"ר הוא כלב, ונחש, וחמור נוער, שמרכיבים עליו הנפש. כי ניתן יצה"ר לכל אדם, שיכבוש אותו תחתיו וירכב עליו. וכל השלמות באה ע"י יצה"ר, אם כובש אותו, כמ"ש, בכל לבבך, בשני יצריך, ביצה"ט וביצה"ר. ונמצא, שאם זוכה ורוכב על יצה"ר, הוא זוכה לכל.
וביצה"ר רכב אליהו ועלה לשמיים. כמ"ש, ויעל אליהו בסערה השמיים, כי הסערה היא יצה"ר, שאליהו כבש אותו ורכב עליו וזכה לעלות לשמיים. וכן כתוב, ויען ה' את איוב מן הסערה, משום שזכה לכבוש את הסערה. ומשום זה לומדים על היצה"ר, איזהו גיבור, הכובש את יצרו. כי אם כובש אותו, זוכה לכל השלמות.
ויש מי שנעשה לו חמור, שאינו מצער את רוכבו. שמי שזוכה לכבוש אותו בשיעור מסוים, נעשה לו היצה"ר חמור לרכוב עליו, והיצה"ר אינו מצער אותו עוד לעולם. ואלו הם המשתדלים בְּקַל וָחומר, שעושים את המצוות הקלוֹת כמו החמוּרות. ואז נעשה להם היצה"ר חמור, כי חומר אותיות חמור. ומשום זה כתוב באברהם, ויחבוש את חמורו. ומשום זה כתוב על המשיח, עני ורוכב על חמור. כי זכו לכבוש את היצה"ר עד שנעשה להם חמור לרכוב עליו, להביאם אל השלמות.
("י' שזכה בה פינחס, י' של שד"י", פינחס)