1. "דומה דודי לצבי", שדרשו ז"ל "מה הצבי בשעה שהוא בורח מחזיר פניו לאחוריו כך הקב"ה בשעה שהוא מסתלק חס ושלום מישראל מחזיר פניו לאחוריו". ופרשתי לכם, אשר אז חזר הפנים להיות באחוריים, כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור ולהידבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשי"ת, אשר השיעור של השתוקקות והכיסופין, הוא באמת הפנים עצמם. על דרך שמובא בברכי נפשי שחיבר הרב יהודה הלוי "פני אל תפילתך ברוצך לחלות פני האדון ה'". אשר על כן עיקר הסגולה בזמן הזה, רק להתמיד ולהרבות הגעגועים והכיסופים, כי בזה מתגלה הפנים. (בעל הסולם, אגרת כ"ב)
2. האדם שלא זכה עדיין להקדיש כל תנועותיו בלתי לה' לבדו, ואין הסוס משתווה בתנועותיו למתג ורסן של רוכבו, אלא בהיפך כביכול, ומשליט השפחה על גבירתה - זה נקרא בחינת "אחור", פירוש, שאל תדמה בדעתך, שאתה מתרחק מהקדושה חלילה וחס, כי "והעולה על רוחכם היו לא תהיה". כה אמר ה': "אם לא ביד חזקה". כי לא ידח ממנו נידח, וכל הגלגל מתגלגל לבוא אל הקדושה לשורשו. ואם כן, אעפ"י שנראה שהסוס מוביל את הרוכב, כחפצו הנבזה כביכול, אבל האמת אינו כן, אלא הרוכב מוביל את הסוס לחפצו. אך אינו מתגלה עתה ב"הווה", זולת ב"יהיה". נמצא, כי בבחינה זו הוא גם כן חיבור, אלא "אחור באחור", זאת אומרת שלא ברצון הלובש ושלא ברצון המלביש. (בעל הסולם, "אחור וקדם צרתני")
3. בעניין ההסתר, שהוא דבר תיקון, כי לולי זה לא היה האדם יכול להשיג שום שלימות, מטעם שאין הוא ראוי להשיג את החשיבות שבהדבר. מה שאין כן כשיש הסתרה, אז נעשה אצלו הדבר לחשיבות. אף על פי שמצד עצמו, אין האדם מסוגל להעריך את החשיבות, כמו שהוא לאמיתו של דבר. אבל ההסתרה הוא מסגל לו ערך חשיבות. שכפי ערך הרגשתו בהסתר, כן נתרקם אצלו מצע של חשיבות.
וזהו כמו שלבים, שעולה כל פעם, שלב אחרי שלב, עד שמגיע למקום המיועד לו. היינו, שמשיג איזה שיעור בחשיבות, על כל פנים שיוכל להחזיק מעמד. אף על פי שאמיתיות החשיבות, אין ערך ושיעור לרוממותו יתברך. רק על כל פנים שיעור, שיספיק לו להמשיך בקיומו.
אלא שהסתרה לבד לא נקרא הסתרה, שהסתרה נמדדת לפי הביקוש. כי עד כמה שהביקוש אחר הדבר הוא ביתר עוז, אז ניכר ההסתרה בשיעור היותר רחוק. ועל זה יובן עניין "מלוא כל הארץ כבודו". אף על פי שאנחנו מאמינים בזה, מכל מקום הסתרה גם כן מלא בכל הארץ.
ולעתיד כתוב: "ואני אהיה לה חומת אש סביב כבוד בתוכה". שעניין "אש" היינו בחינת הסתרה. אבל מכל מקום, כבוד בתוכה, היינו שיתגלה אז הכבוד. והוא, שאז יהיה הביקוש כל כך גדול, אף על פי שיש גם אז בחינת ההסתרה. אלא שההבדל, בזה הזמן, שיש הסתרה אבל אין ביקוש. אם כן זה נבחן לבחינת גלות. מה שאין כן אז, אף על פי שיהיה ההסתרה, אבל הביקוש גם כן יהיה. וזה העיקר רק הביקוש. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קע"ד, "עניין הסתר")
4. תיכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו יתברך, וישפוך ליבו להשי"ת, שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעל"ע (מעת לעת), שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל. וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו יתברך חס ושלום, ואחר כך יתפלל בכל ליבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו.
והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תיכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי"ת מהפסק מדביקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה ליבו לה', ויחשוק להידבק בו באמת. וחפץ ה' בידו יצליח. (בעל הסולם, אגרת י"ח)
5. אחר שזכה האדם להארת פנים, במידה כזו, שכל עבירה שעשה, אפילו אותן שעבר במזיד, היא נהפכת ונעשית לו למצווה, הנה נמצא, מחמת זה, ששש ושמח, על כל רגשי הייסורים והמכאובים המרים, והטרדות המרובות, שעברו עליו מעודו, מעת היותו נתון בב' הבחינות של הסתר הפנים, כי המה הם שגרמו והביאו לו את כל הזדונות הללו, שנהפכו לו עתה למצוות, מסיבת הארת פניו יתברך, המפליא פלאות.
וכל צער וטרדה, שהעבירו אותו על דעתו, ונכשל בשגגות, כבהסתר הא', או שנכשל בזדונות, כבהסתר הכפול, נהפך ונעשה לו עתה, לבחינת גרם והכנה רגילה, לקיום מצווה. ולקבל עליה שכר גדול ונפלא לנצח. ונהפך לו על כן, כל צער לשמחה גדולה, וכל רעה לטובה נפלאה. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ק"ז)
6. בכל המצבים שהאדם נמצא, הוא יכול להיות עובד ה', מטעם כי הוא לא צריך לשום דבר, אלא הכול הוא עושה למעלה מהדעת. נמצא, שאינו צריך לשום מוחין, שעימהם יהיה עובד ה'.
בהאמור יש לפרש מה שכתוב "תערוך לפני שלחן נגד צוררי". ששלחן פירושו, כמ"ש (כי תצא, חמישי, "ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה") ששלחן הוא כמו "ושלחה", היינו יציאה לחוץ מהעבודה.
שיש לפרש, שאפילו בזמן היציאות מהעבודה, היינו מצב של הירידות, יש לו גם כן מקום עבודה. כלומר שבזמן הירידות, שהאדם מתגבר למעלה מהדעת, ואומר שגם הירידות נתנו לו מלמעלה, על ידי זה מתבטלים הצוררים. היות שהצוררים חשבו שעל ידי הירידות האדם יגיע לתכלית השפלות, והאדם יברח מהמערכה, ולבסוף הדבר נעשה להיפך, שהצוררים מתבטלים.
וזה סוד מה שכתוב "השולחן, אשר לפני ה'". שדווקא על ידי זה הוא מקבל את הפני ה'. וזה עניין אשר הוא מכניע כל הדינין, אפילו הדינין היותר גדולים, היות שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמיים בכל הזמנים. היינו, שתמיד הוא מוציא לעצמו מקום עבודה, בסוד מה שכתוב, שר' שמעון בר יוחאי אמר "לית אתר לאתטמרא מינך (אין מקום להסתתר ממך)". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר פ"ג, "עניין ו' ימינית, ו' שמאלית")
7. משל למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה, נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבוא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פיתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילים להיכלו. וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל.
וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך. אומנם, נידחו בערמת השומרים החרוצים. ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל. אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר. ומי שהוא שהתקרב אל הפתח, הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא.
וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר. ורק הגיבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו.
וכמובן, שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו, שהסיתו והדיחו אותם ומררו את חייהם כמה ימים ושנים, בהלוך ושוב על הפתח, כי זכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קל"ג)
8. עניין כבוד הוא, דבר שמשבית את הגוף. ובשיעור זה הוא מזיק להנשמה. לכן כל הצדיקים שנתפרסמו ושיש להם כבוד, הוא מחמת עונש. אבל הצדיקים הגדולים, מה שהבורא יתברך רוצה, שהם לא יפסידו, בזה שהם נתפרסמו לצדיקים, אז הבורא יתברך שומר עליהם, שלא יקבלו כבוד. בכדי שלא יהיה להם שום היזק להנשמה. לכן בשיעור שיש להם כבוד מצד אחד, אזי מצד השני עומדים עליהם בעלי מחלוקת, שמבזים את הצדיקים האלו בכל מיני ביזיונות. בשיעור שיהיה משקל שווה להכבוד שנותנים להצדיק, ממש באותו שיעור הצד שני נותן ביזיון. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קפ"א, "עניין כבוד")
9. והנה הבאישו את רוחי בעיניי הדור, ואשר הכשילו אותי בדרך עבודתי הנשאה לעשות נחת רוח לקוני, מי יוכל למחול להם את זה, ובשמיים סהדי (עזרתי), על עמלי בכל כוחי, להמשיך קדושתו יתברך להדור ההוא.
אומנם הסטרא אחרא מוצאת תמיד אנשיה, עושי שליחותה, להפיל לי מכשולים, בכל פנותי שאני פונה בשביל להיטיב לאחרים, ועכ"ד "רבים אשר עימנו מאשר עימהם", ואין הקב"ה מקפח שכרי, ולאט לאט אני הולך ומפנה הדרך, פעם פחות, פעם יותר, אבל תמיד (בשכר) עם רווח ב"ה, עד שאזכה להפיל כל שונאי השי"ת בעזרת שמו הגדול והנורא.
ואתה, אל תירא מפחד פתאים, ומוציאי הדבר "קטני עבה ממתנם". כן רצה השי"ת, וכן עשה אותי ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. כי זכות תורתי גדולה מזכות אבותם, וכן בני דורו של עמוס הנביא היו מבזים אותו ואמרו שלא היה לו להקב"ה על מי להשרות שכינתו אלא על פסילוס (המגמגם) הזה, כמו שכתוב בפסיקתא.
אומנם כתוב: "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר", כי לסוף אנשי האמת, המה המנצחים. עמוס, נשאר חי וקיים לנצח נצחים, ומי שמע או ידע מהנעשה עם בעלי ריבו.
כן הדבר הזה, אין בעלי הלשון יכולים להזיק אלא לבני מינם, ונמצא הסער על ראש רשעים יחול, והאמת חי וקיים, אינו נחלש מכל מיני השקרים, אלא עוד מתחזקת על ידיהם, כמו שדה זרועה המתחזקת על ידי זבל ואשפות, שזורקים אותם, וברכת השדה פרה ורבה על ידיהם ברצות השי"ת.
עדיין איני מרגיש הנזק שיגיע לי על ידם להפצת תורתי. ועל כן איני יודע, לכלכל לי איזה דרך להשכין אור, ולהצילו מרעתם. אבל ודאי הוא, אם ארגיש איזה נזק, אהיה נוקם ונוטר בהם, כדת של תורה, ואמדוד את כוחי עימהם, וכל מה שימצא ידי בכוחי לעשות אותו אעשה, כי את האלוקים אני ירא ואין עוד כוח זולתו חס ושלום ודי למבין. (בעל הסולם, אגרת ל"ט)
10. "אחור וקדם צרתני", פירושו בגילוי והסתר פנים של השי"ת, כי באמת "מלכותו בכל משלה" והכול ישוב לשורשו, כי "לית אתר פנוי מיניה (אין מקום פנוי ממנו)", אלא ההבדל הוא, ב"הווה" ו"יהיה", כי הזוכה לחבר ב' העולמות, הוא מגלה ב"הווה" מלבושו ב"ה, שכל הנעשה הוא לבוש לגילוי שכינה. וזה בחינת "הווה", דהיינו, גם עתה יוצא בלבוש מלכות ומראה בעליל לעין כל, ש"אין הרוכב טפל לסוס" חס ושלום, אלא אף שלמראית עין נראה שהסוס מוביל את רוכבו, אבל האמת היא, שאין הסוס מתעורר כלל בשום תנועה, זולת להרגש מתג ורסן של רוכבו, זה נקרא בניין קומת השכינה, וכו'. וזה נקרא בחינת "פנים בפנים". (בעל הסולם, "אחור וקדם צרתני")
11. העושים רצונו, דהיינו, המגלים בעצמם לבושיי מלכות ב"הווה", מחוברים בבחינת "פנים בפנים", ברצון טוב של הלובש וברצון טוב של המלביש, כי דווקא בחינה זו היא רצונו יתברך.
וזה פירוש "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה". כי בין כך ובין כך תעבוד, אלא החילוק הוא, כי זה "במצור ובמצוק", דהיינו, שלא ברצון, וזה "מרב כל", דהיינו ברצון. (בעל הסולם, "אחור וקדם צרתני")
12. אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים.
אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה. אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים".
מה שאין כן אם יש לו עדיין ניצוצות של קבלה, הוא בא לידי הרהורים, שקשה לו אז להאמין, שהבורא הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומיטיב. שזה סוד אות י' דשם הוי"ה, שהיא אות הראשון, הנקראת "נקודה שחורה שאין בה לבנוניתא". היינו שהיא כולה חושך והסתרת פנים.
כלומר, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאין לו שום סמיכה, אז נעשה המצב שלו שחור, שהיא בחינה היותר תחתון שבעולם העליון, ומזה נעשה בחינת כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה.
כי הבחינת התחתונה שבעליון היא מלכות, שאין לה מעצמה ולא כלום. ורק בצורה כזו נקרא מלכות. היינו, שאם מקבל עליו המלכות שמיים, שהיא בבחינת שאין לה כלום, בשמחה, נעשה מזה אחר כך בחינת כתר, שהיא כלי דהשפעה וכלי זכה ביותר. כלומר, שזה שקיבל בחינת מלכות בבחינת השחרית, נעשה אחר כך בחינת כלי דכתר, שהוא כלי דהשפעה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")
13. הדרך הנרצה מהאדם הוא ג' בחינות: הכנעה, הבדלה, המתקה, פירוש, "מארת חסר כתיב", כי האור של עולם הזה מתוך החושך נברא, "כיתרון האור מתוך החושך", ו"שרגא בטיהרא מאי אהני (נר בצהריים מהו מועיל)", וביממא לא סליק נהוריה (וביום לא עולה אורו). וזה סוד הקליפה קדמה לפרי, ולכן, הנעשה שותף לבורא במעשה בראשית, הוא מוציא את האור מתוך החושך, דהיינו, שמסתכל בעצמו כמה חשוך ומבוזה הוא לפני הקדושה של מעלה, והאיך לבוש בבגדים צואים, ובזה האור מוקף והבן. (בעל הסולם, "אחור וקדם צרתני")
14. אי אפשר לייחס הרע להבורא יתברך, שהוא הטוב בתכלית, לכן כל זמן שהאדם מרגיש מצבים רעים, הוא מוכרח לומר שהם באים ממקום אחר - מהסביבה, אבל לאמיתו של דבר, כשהאדם זוכה לראות רק טוב, ושאין כל רע בעולם, והכול נהפך לטוב, אז מראים לו האמת, שהבורא יתברך עשה הכול, מטעם שהוא כל יכול, שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. (בעל הסולם, "שלושה שותפין")
15. "נקי וצדיק אל תהרוג".
"צדיק" פירוש, שמצדיק את ה', שכל מה שהוא מרגיש, בין טוב בין רע, הכול הוא לוקח למעלה מהדעת. והוא בחינת ימין.
"נקי" פירוש נקיות הדבר, המצב איך שהוא רואה. כי "אין לדיין, אלא מה שעיניו רואות". ואם הוא לא מבין את הדבר או שלא יכול להשיג את הדבר, אין לטשטש הצורות כמו שהן נראות לעיניו. וזהו בחינת שמאל, והוא צריך לכלכל שניהם. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קל"ה, "נקי וצדיק אל תהרוג")
16. הגילוי הרוחני, הן היציאה מן ההעלם והן איזה תוספות, נמשך ובא בעיקר מכוח הכלים וסגולתם, ואינו תלוי כלום באור העליון. כי זה הכלל: שאין שום שינוי בעצם האורות, מראשית הקו עד תחתית העשייה, וכמו שהוא בראשית הקו, כן אינו מתעבה ואינו משתנה כשהוא נמצא בתחתית העשייה. גם נודע שאור העליון אינו פוסק מלהשפיע לתחתונים אפילו רגע. ולפיכך, כל עניין היעלם, וגילוי ושינויים, וכל שינוי, רק בסגולת הכלים תלויים. (בעל הסולם, ספר "אור הבהיר")
17. כתוב: "אכן אתה, אל מסתתר", שהקב"ה מסתיר את עצמו בתורה.
שהקשינו לעיל, ד"ה "והנה": שהדעת נותנת, שהשי"ת מוסתר דווקא במלי דעלמא, ובהבלי העולם הזה, שהמה מחוץ לתורה. ולא בתורה עצמה, שרק שם מקום הגילוי בלבד.
ועוד הקשינו: הסתר זה, שהקב"ה מסתיר עצמו, כדי שיחפשוהו וימצאו אותו, כמו שכתוב בזוהר, כל זה למה לי?
ומהמתבאר תבין היטב, שהסתר זה, שהקב"ה מסתיר את עצמו, כדי שיבקשוהו, פירושו, דבר הסתר הפנים, שנוהג עם בריותיו, בב' הבחינות: הסתר אחד, והסתר בתוך הסתר, כנ"ל ד"ה "אומנם". ומשמיענו הזוהר, שאל יעלה על הדעת, שהשי"ת רוצה להישאר חס ושלום, בבחינת השגחה של הסתר פנים מבריותיו, אלא בדומה לאדם, שמסתיר את עצמו, בכוונה, כדי שחבירו יחפש אחריו וימצאהו - כן השי"ת, בשעה, שנוהג עם בריותיו בהסתר פנים, זה רק משום, שרוצה, שהבריות יבקשו את גילוי פניו, וימצאו אותו.
כלומר, משום שאין שום דרך ומבוא לבריות, שיוכלו לזכות באור פני מלך חיים, אם לא היה נוהג עימהם מתחילה בהסתר פנים. באופן, שכל ההסתר, הוא רק הכנה בעלמא, אל גילוי הפנים, כמבואר לעיל, ד"ה "והנה".
וזה שכתוב, שהקב"ה מסתיר את עצמו בתורה. כי עניין הייסורים והצער, שהאדם משיג, בשעת הסתר הפנים, אינו דומה, באדם שיש בידו עבירות ומיעט בתורה ומצוות, לאדם שהרבה בתורה ומעשים טובים.
כי הראשון, מוכשר ביותר לדון את קונו לכף זכות, דהיינו, לחשוב, שהייסורים הגיעו לו, מחמת העבירות ומיעוט התורה שבידו.
מה שאם כן השני, קשה לו ביותר לדון את קונו לכף זכות, שהרי לפי דעתו, אינו ראוי לעונשים קשים כל כך. ולא עוד, אלא שרואה, שחבריו הגרועים ממנו, אינם סובלים כל כך, עד"ה: "רשעים ושלוי עולם השגו חיל, וכן לשווא זכיתי לבבי".
ומכאן תראה, אשר כל עוד, שהאדם אינו זוכה, להשגחה של גילוי פנים, נמצא, שהתורה והמצוות, שהרבה, מכבידים לו הסתר הפנים, במידה מרובה. וזה שכתוב, אשר הקב"ה מסתיר עצמו בתורה. ודו"ק כאן.
ובאמת, כל הכובד הזה, שהוא מרגיש ביותר על ידי התורה, אינו, אלא כבחינת כרוזים, אשר התורה הקדושה בעצמה, קוראת אליו על ידי זה, ומעוררתו להזדרז ביותר, ולמהר ליתן את סכום היגיעה, הנדרש ממנו, בכדי לזכותו תיכף לגילוי הפנים, כחפץ ה'. והבן מאוד.
וזה שכתוב, ש"כל הלומד שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המוות". כי מלבד שאינו יוצא מבחינת הסתר פנים לגילוי פנים, שהרי לא כיוון דעתו, להתייגע ולזכות לו, הנה עוד התורה, שמרבה, מוסיפה לו הסתר פנים במידה מרובה, עד שנופל חס ושלום ל"הסתר תוך הסתר". שהוא בחינת "מות", להיות מנותק לגמרי משורשו. ונמצא, שתורתו נעשית לו "סם המוות".
ובזה מתבארים ב' השמות, הנוהגים בתורה, שהם: נגלה, ונסתר. שיש להבין, עניין תורת הנסתר למה לי? ולמה אין כל התורה מגולה?
אומנם, יש כאן כוונה עמוקה. כי תורת "הנסתר" מרמזת, אשר השי"ת "מסתתר בתורה", כמבואר לעיל. ועל שם זה, נקראת "תורת הנסתר".
ו"נגלה" נקראת, משום, שהשי"ת מתגלה על ידי התורה, כנ"ל.
ולפיכך, אמרו המקובלים, וכן איתא בסידור הגר"א, אשר סדר השגת התורה, מתחילה בסוד, ומסיימת בפשט. דהיינו כאמור, שעל ידי היגיעה הרצויה, שהאדם מתייגע מתחילתו בתורת הנסתר, זוכה על ידיה, לתורת הנגלה, שהיא הפשט, כמבואר לעיל היטב. הרי שמתחיל בנסתר, שנקרא "סוד", וכשזוכה, מסיים ב"פשט". (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אותיות צ"ט-ק"ג)
18. תורה שבכתב הוא בחינת אתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה). ותורה שבעל פה הוא אתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה). ושניהם יחד נקרא בחינת "שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי".
כי עיקר עבודה שייך דווקא במקום שיש התנגדות. ונקרא עלמא, מלשון העלם. שאז, בזמן ההעלם, יש התנגדות, ואז שייך מקום עבודה. וזה סוד מאמר חז"ל "שיתא אלפי שני עלמא וחד חרוב (ששת אלפים שנה עולם, ואחד חרב)". היינו, שיחרב ההעלמא, ואז אין כבר עבודה. אלא הקב"ה עושה לו כנפים, שזהו בחינת כיסוים, בכדי שיהיה לו עבודה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ק', "תורה שבכתב ותורה שבעל פה - א")
19. הכתוב אומר, "עד שיפוח היום ונסו הצללים" (שיר השירים ב').
ויש להבין מהו "צללים" בעבודה, ומהו ב' צללים. והעניין הוא, כי בזמן שאין האדם מרגיש את מציאות השגחתו יתברך, שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומיטיב, זה נבחן כמו צל, המסתיר את השמש. כלומר, כמו בצל הגשמי, שמסתיר את השמש, אין זה עושה שום שינוי על השמש, והשמש מאיר בכל תוקפו. כן זה, שהאדם אינו מרגיש את מציאות השגחתו יתברך, אינו נעשה שום שינוי למעלה. אלא שאין למעלה שום שינוי, כמו שכתוב "אני הוי"ה לא שניתי".
אולם, כל השינויים הוא אצל המקבלים. ובצל הזה, היינו בההסתר הזו, יש להבחין ב' בחינות:
א. שעדיין יש לו היכולת להתגבר על ההחשכות וההסתרות, מה שהוא מרגיש, ולהצדיק את ה', ולהתפלל לה', שה' יאיר את עיניו, שיראה שכל ההסתרות מה שהוא מרגיש, הוא בא מה'. היינו, שהקב"ה מסבב לו כל זה, מטעם בכדי שיגלה את תפילתו, וישתוקק להתדבק בו יתברך. וזהו מסיבת שרק על ידי הייסורים, שהוא מקבל ממנו יתברך, והוא רוצה להיחלץ מצרתו ולברוח מהייסורים, אז כל מה שביכולתו הוא עושה. לכן, כשהוא מקבל את ההסתרות והייסורים, אז בטח יעשה את התרופה הידועה, שהיא להרבות בתפילה, שה' יעזור לו להוציאו ממצבו שבו הוא נמצא. ובמצב הזה עדיין הוא מאמין בהשגחתו יתברך.
ב. כשהוא בא לידי מצב, שכבר אי אפשר לו להתגבר, ולומר שכל הייסורים והמכאובים, מה שהוא מרגיש, הוא מטעם שהבורא שלח אותם אליו, כדי שעל ידם יהיה לו סיבה לעלות בדרגה, אז, הוא בא לידי מצב של כפירה חס ושלום. היות שאין הוא יכול להאמין בהשגחתו יתברך. וממילא אין הוא יכול אז להתפלל. נמצא, שיש ב' מיני צללים. וזה פירוש "ונסו הצללים", היינו שהצללים יעברו מן העולם.
והנה צל הקליפה נקרא "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי" (אל אחר נסתרס ואינו עושה פירות), מה שאין כן קדושה נקרא "בצילו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי". היינו שאומר, שכל הסתרות והייסורים, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת.
ובזמן שיש כוח בידו לומר כך, היינו שהקב"ה מסבב לו את הסיבות האלו, הוא לטובת האדם. זאת אומרת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו. ואז האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין, שהבורא נהנה דווקא מעבודה זו, שהוא בנוי הכול למעלה מהדעת.
נמצא, שאין האדם מתפלל אז מהבורא, שהצללים יעברו מן העולם, אלא הוא אומר אז, אני רואה, שהבורא רוצה, שאני יעבוד אותו בצורה כזו, שהוא הכול למעלה מהדעת. אם כן בכל מה שהוא עושה, הוא אומר, בטח שהבורא נהנה מעבודה זו. אם כן מה איכפת לי שאני עובד במצב של הסתרת פנים, היות שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו שהבורא ייהנה. לכן אין לו שום פחיתות מעבודה זו, היינו שירגיש שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים, שאין הבורא נהנה מעבודה זו.
אלא האדם מסכים להנהגת הבורא. כלומר, איך שהבורא רוצה שהוא ירגיש את מציאות ה' בעת העבודה, האדם מסכים בלב ונפש, כי האדם לא מסתכל על מה שהוא יכול ליהנות, אלא הוא מסתכל על מה שהבורא יכול ליהנות. נמצא שהצל הזה מביא לו חיים.
וזה נקרא "בצילו חמדתי". זאת אומרת, שהוא חומד למצב כזה, שיוכל לעשות איזה התגברות למעלה מהדעת. ונמצא, שאם אין האדם משתדל במצב של ההסתרה, שיש לו עוד מקום להתפלל, שה' יקרב אותו, והוא מתרשל בזה, לכן שולחים לו הסתר ב', שאפילו להתפלל אינו יכול. וזהו מסיבת החטא, שלא היה מתאמץ בכל כוחו להתפלל לה'. לכן הוא בא לידי שפלות כזו.
אבל, אחר שבא לידי המצב הזה, אז מרחמים עליו מלמעלה, ונותנים לו עוד הפעם התעוררות מלמעלה. ומתחיל עוד הפעם אותו הסדר. עד שבסופו של דבר האדם מתחזק בתפילה. וה' שומע תפילתו, וה' מקרב אותו ומחזירו למוטב. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ח', "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דסטרא אחרא")
20. הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך מעל עיניו וליבו.
ועניין הבכיה הוא דבר חשוב וגדול. וזה כמו שאמרו חז"ל: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". ועל זה מקשין העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, בשביל מה צריכים בכלל שערים?
ואמר, שזה דומה לאדם, המבקש מחבירו איזה דבר נחוץ. ודבר זה נוגע עד לבבו, והוא מבקש ומתחנן לפניו בכל לשון של תפילה ובקשה. וחבירו אין שם לב לכל זה. ובעת שהוא רואה, שאין כבר מקום לתת תפילה ובקשה, אז האדם מרים את קולו בבכיה, ועל זה אמרו: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". כלומר, מתי שערי דמעות לא ננעלו, דווקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות, ואז רואים שהם לא ננעלו.
מה שאין כן בזמן ששערי התפילות פתוחות, אז לא שייך שערי דמעות ובכיות. זה נקרא, ששערי דמעות כן ננעלו. אלא מתי שערי הדמעות לא ננעלו, דווקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז שערי דמעות פתוחות, היות שעדין יש לו עצה של תפילה ובקשה.
וזה פירוש "במסתרים תבכה נפשי". היינו בזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, אז תבכה נפשי, מטעם שאין לו עצה אחרת. וזה עניין "כל מה שיש בידך ובכוחך לעשות, עשה". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ח, "מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה - א")
21. הטעם, של הסתרת הפנים מהבריות, שהיא בכוונה גדולה, כדי ליתן מקום לבני אדם, להתייגע ולעסוק, בעבודתו יתברך בתורה ומצוות, מבחינת "בחירה".
כי אז, עולה נחת הרוח לפני המקום, מעבודתם בתורתו ומצוותיו, ביותר מהנחת רוח שלו מהמלאכים של מעלה, שאין להם בחירה, אלא שמוכרחים בשליחותם, כנודע. גם יש עוד טעמים מובהקים ביותר, שאין כאן המקום להאריך בהם.
ועם כל השבח, האמור על בחינת הסתר פנים, איננה נחשבת לשלימות, אלא לבחינת "מעבר" בלבד. כי היא המקום, שמשם זוכים לכל השלימות המקווה. דהיינו, שכל שכר מצווה, המוכן לאדם, אינו זוכה בה, אלא מתוך יגיעתו בתורה ומעשים טובים, בזמן של הסתר הפנים. כלומר, מזמן שעוסק מכוח "בחירה".
כי אז יש לו צער, מתוך התחזקותו באמונתו יתברך בקיום רצונו, וכל השכר של האדם אינו נמדד, אלא לפי הצער, שסובל מקיום התורה והמצווה, כדברי בן הא הא, לפום צערא אגרא.
ולפיכך, מוכרח כל אדם, לעבור ה"מעבר" הזה, של הזמן מהסתר הפנים. וכשמשלים זה, אז זוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו, לגילוי הפנים. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אותיות פ'-פ"ב)
22. קשה לצייר המצב של זמן הירידה, שבו אובדין את כל העבדות והיגיעות, שהושקעו במשך כל הזמן, שמתחילת העבדות עד זמן הירידה. ונידמה, למי שלא טעם טעם של עבדות ה' מעולם, וכאילו דבר זה חוץ לו. זאת אומרת, שזה נעשה לבעלי מדרגות גבוהות. אבל לפשוטי אנשים, להם אין שום שייכות לעבדות ה', רק להשתוקק לבחינת רצון לקבל הגשמי, שנמצא בזרם העולם, ששוטף את כל העולם ברצון הזה. אבל צריך להבין, למה באו למצב כזה? הלא, בין שאדם מסכים, ובין לשלא מסכים, אין שום שינוי בבריאת שמיים וארץ, אלא שהוא מתנהג בבחינת טוב ומיטיב. אם כן, מה נצמח ממצב כזה?
אלא צריך לומר, שזה בא להודיע גדלותו יתברך. שהאדם לא צריך להתנהג בבחינת ליבו גס בה. זאת אומרת, שהאדם צריך להתנהג בבחינת יראת הרוממות, לידע איזה ערך ואיזה מרחק יש בינו לה'. שמצד שכל החיצוני קשה להבין, או שיהיה באפשרות לקשר וחיבור בין הבורא לבין הבריאה.
ובזמן הירידה הוא מרגיש אז, שאין שום אפשרות, שיהיה לו חיבור ושייכות להבורא יתברך בבחינת הדביקות. כי מרגיש את העבדות לדבר מוזר לכל העולם כולו. והאמת הוא כן. אלא, "במקום גדלותו שם אתה מוציא את ענוותנותו". זאת אומרת, שהוא עניין למעלה מהטבע, שהשי"ת נתן המתנה הזאת להבריאה, לאפשר להם להיות חיבור ודביקות עימו.
לכן, בזמן שהאדם נעשה בחזרה מקושר, אזי הוא צריך תמיד לזכור את המצב הירידה שלו, בכדי לידע ולהבין ולהעריך ולהחשיב את הזמן של הדביקות. שידע, שעכשיו יש לו ישועה למעלה מדרך הטבע. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קצ"א, "זמן הירידה")
23. כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות, שהבורא יתברך רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא יתברך, שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו. וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך.
יען, שהוא מתרגל לילך על קו של התרחקות. לכן, אם הוא מרגיש כל פעם, איך שהוא מרוחק, הדבר הזה אינו משפיע לו שום שינוי בתהליך. יען, שידע דבר זה מראש, שהוא הולך בקו של התרחקות. מסיבת שזהו האמת, שהמרחק בינינו לבין הבורא יתברך, אין די מילים לבאר. לכן, כל פעם שהוא מרגיש את ההתרחקות בשיעור היותר גדול מכפי שחשב, אינו גורם לו שום מדנה (כעס). (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קע"ב, "עניין המניעות והעיכובים")
24. ישנה מטרה נכבדה לכל מקרי העולם הזה, שנקרא "טיפת הייחוד", אשר שוכני בתי חומר הללו כשעוברים דרך כל אותם האיומים, וכל אותו ההחלט בגאוותו המסולקת מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות ליבם "האטום מאוד", מטבע הבריאה עצמה, ונעשים כדאים על ידיהם להשראת אותה "טיפת הייחוד" בקרב ליבם. ויתהפכו כחומר חותם ויראו בעליל כי "נהפוך הוא" שאדרבה, דווקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאווה זרה, שם; ורק שם, דבוק השם עצמו יתברך ויתעלה, ושם יכול להשרות עליהם "טיפת הייחוד". (בעל הסולם, אגרת ח')
25. בשעת הכנת האדם לשוב אל שורשו. אז לא בפעם אחד יגרום זיווג שלם, אלא עושה העראות, שהוא סוד, דרגת הנפש, בסוד, מסטרא דאופנים (מצד האופנים), אשר רודפים בכל כוחם ברתת ובזיעה, אחר השכינה הקדושה, עד שנמצאים מתעגלים על קוטב הזה, כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו. כמו"ש בספרים, בסוד האופנים, וכל עוד שמשתלמת נפשו בדרגות הנפש, הולך ומתקרב, כן מתרבה געגועיו וצערו, כי התשוקה העזה שאינה משתלמת, משאירה אחריה צער גדול, לפי שיעור תשוקתו. (בעל הסולם, אגרת י"ט)
26. ידוע כי עיקר צריכין להתפלל על גלות השכינה, הנקראת מלכות, שהיא ספירה עשירית שבעשר ספירות, שעניינה היא האמונה בהשגחתו יתברך, שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומיטיב. ואי אפשר לראות את הטוב של הקב"ה, מטרם שאדם מטהר את רצונו מלהיות מקבל לעצמו, כי על בחינת רצון לקבל שורה הצמצום, שהיא הסתרה על השגחתו יתברך. (הרב"ש, מאמר 251, "עניין המניין")
27. סיבת האמונה, כי אין תענוג יותר גדול מלזכות לגילוי אלוקות ולהשראת השכינה.
וכדי שהאדם יקבל את כל זה מטעם להשפיע, יש תיקון של הסתרה, שיעסוק בתורה ומצוות אפילו שאינו מרגיש שום תענוג. וזה נקרא על מנת שלא לקבל פרס. וכשיש לו הכלי הזה, תיכף נפתחות לו עיניו לקבל פני ה'. ובשעה שמתעורר בו רצון שכדאי להיות עובד ה' בשביל התענוג, תיכף נופל לבחינת הסתרה.
וזה נבחן לבחינת מיתה, היינו היה מקודם דבוק בהחיים, ולזה זכה רק בסגולת אמונה. לכן כשמתוקן מעכשיו ומתחיל עוד הפעם לעבוד בבחינת אמונה, אזי הוא מקבל בחזרה את נשמת חיים שלו. ואז הוא אומר, "מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי בחמלה".
וזהו דווקא כשקיבל עליו בחזרה את העבודה בבחינת אמונה למעלה מהדעת. היינו בזמן שהיה לו ההסתרה, אזי הוא אומר, "רבה אמונתך". כל כך גדולה האמונה, שעל ידה מקבל בחזרה את הנשמה. (הרב"ש, מאמר 224, "סיבת האמונה")
28. יש אנשים שמרגישים את אור ה' גם בצירופי אותיות של דברים בטלים. ויש שאינם מרגישים אפילו בצירופי אותיות של תורה ותפילה, שזהו אור ה' מבחינת ממלא את כל המציאות.
אלא מאחר שנעשה הצמצום, שהוא סוד הסתרה, אינם מרגישים שהכול הוא אור ה' המתפשט. היינו השיעור שניתן להשיג לנבראים, שנקרא אור המתפשט לתוך הרגשת הנבראים, וחוץ מבחינת מה שהבורא יתברך רצה שהתחתונים ישיגו, נקרא בוודאי "לית מחשבה תפיסה ביה כלל". אבל האדם צריך להאמין בהצמצום, היינו שהוא רק הסתרה לצורך תיקון האדם. אבל לאמיתו של דבר "מלוא כל הארץ כבודו", שאין שום מציאות בעולם חוץ מאלוקות, אלא כל ההסתרה היא רק בהרגשת האדם. (הרב"ש, מאמר 236, "מלוא כל הארץ כבודו")
29. ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיוון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעל מנת להשפיע.
אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמיים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נידח". לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים. (הרב"ש, מאמר 3, "עניין אמת ואמונה", 1985)
30. "הסתרת פנים". היינו, שהקב"ה מסתיר עצמו בלבושים של החברים, ובאופן כזה הוא עושה רצון ה'.
ואם הוא נותן תודה לה', על זה שהקב"ה נתן לו עזרה דרך ההסתרה. כלומר, שיש לו עתה בחירה, לומר שהוא עובד מטעם החברים, ואין לו שום מגע עם ה'. או שהוא מאמין, שה' הסתיר את עצמו דרך לבוש של החברים, ועל ידי זה הוא עוסק בתורה ומצוות, ואם הוא בוחר ואומר, שרק ה' עזר לו, שיהיה בידו לעשות מעשים טובים, על ידי זה שה' התלבש בלבוש של החברים, ונותן תודה על זה לה', דבר זה גורם לו עלייה גדולה, לזכות לגילוי פנים של ה'. (הרב"ש, מאמר 11, "מהו, שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה", 1990)
31. בשעה שהשי"ת הולך ומיטיב עם בריותיו, נבחן זה, שפניו יתברך מגולות לבריותיו, כי אז הכול יודעים ומכירים אותו. אומנם בשעה שמתנהג עם בריותיו להיפך מהאמור, דהיינו בעת שמקבלים ייסורים ומכאובים בעולמו יתברך, הרי זה נבחן לאחוריים של השי"ת, כי הפנים שלו, דהיינו מידת טובו, נסתרה מהם".
לכן במצב הזה, שאם הוא יכול לקבל את האחוריים, שזו נקראת בחינת "גלות", ולא בורח, אלא "ויצעקו לה'", שה' יוציאו מהגלות, נמצא, שהוא מקבל את האחוריים, ואומר שזה בא מן ה', לכן הוא מבקש מה', שכמו שנתן לו להרגיש טעם של גלות, כן ייתן לו העזרה ושיוציאו אותו מן הגלות. (הרב"ש, מאמר 18, "מהו, שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה", 1990)
32. הנה ידוע ש"מלוא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, כמו שכתוב: "את השמיים ואת הארץ אני מלא". אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה - להאמין שהקב"ה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצוות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם.
נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו. כי כל זמן שהאדם לא בא לידי הרגשה כזאת, נמצא שמלכותו של ה' היא בהסתרה. וזה שאנו אומרים: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", היינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו.
וזה כל התיקון שמוטל עלינו לעשות בעולם הזה, ועל ידי זה ממשיכים כל טוב בעולם, שכל ההשפעות שלמעלה נמשכות בזה שעוסקין בתורה ומצוות בכוונה להמשיך מלכותו יתברך עלינו. (הרב"ש, אגרת ע"ו)
33. מטרם שהאדם מוכשר להשיג את האמת, הוא צריך להאמין, שהאמת היא לא כפי ערך ידיעתו והרגשתו, אלא שהיא בבחינת "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". שזה רק מסיבת התיקון, בכדי שהאדם יבוא לשלימותו, שהוא מרגיש רק את עצמו ולא מציאות אחרת.
לכן אם האדם ישיב את ליבו להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהשכל, על ידי זה מכשירו ומתקנו לבוא לידי גילוי פנים. על דרך שמובא בזוהר הקדוש שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון בר יוחאי "לית אתר לאתטמרא מינך", היינו שבכל מיני הסתרות שהרגיש, היה מאמין שכאן אור ה', וזה הכשירו, עד שבא לידי גילוי פנים של אורו יתברך.
וזהו עניין גודל האמונה, שמוציא את האדם מכל מיני שפלות והסתרות, אם האדם מתחזק בה ומבקש מה' שיגלה את עצמו.
וזה עניין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, "ברח דודי עד שתחפץ", היינו שמטרם שהאדם מוכשר לגילוי אורו יתברך, מבקשים ממנו, "ברח דודי", היינו שלא יגלה את עצמו להנבראים, מטעם הנ"ל, שעניין הסתרה הוא רק תיקון הבריאה.
לכן האדם צריך להתחזק ולהתפלל על ב' אלה:
א. שיהיה מוכשר לגילוי אור ה'.
ב. שה' ייתן לו את הכוח להתחזק בבחינת אמונה למעלה מהדעת, שעל ידי זה ממזג כלים מוכשרים לגילוי פנים, בסוד "יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום", בסוד הכתוב "אשמעה מה ידבר האל כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה". (הרב"ש, מאמר 236, "מלוא כל הארץ כבודו")
34. עניין שיתוף מידת הדין ברחמים, שעל ידי זה נעשה התחתון ראוי למוחין, ועניין אח"פ בעליון שנפלו לתחתון.
זה ידוע שעיקר עבודה היא הבחירה, היינו "ובחרת בחיים", שיהיה דביקות, שהיא בחינת לשמה, שעל ידי זה זוכין להיות דבוק בחיי החיים. ובזמן שיש השגחה גלויה, אין מקום לבחירה. ומשום זה העליון העלה המלכות, שהיא מידת הדין, לעיניים. שעל ידי זה נעשה הסתרה, היינו שניכר אצל התחתון שיש חיסרון בהעליון, שאין גדלות בהעליון.
ואחר כך המידות דעליון מונחות אצל התחתון, היינו שהן בחיסרון. נמצא שהכלים האלו יש להם השתוות עם התחתון, היינו כמו שאין חיות לתחתון, כך אין חיות במידות העליונות. היינו שאין לו שום טעם בתורה ומצוות, שהן בלי חיות.
ואז יש מקום לבחירה, היינו שהתחתון צריך לומר, שכל הסתרה הזאת שהוא מרגיש היא מטעם שעליון צמצם את עצמו לטובת התחתון. וזה נקרא "ישראל שגלו, שכינה עימהם", שאיזה טעם שהוא טועם, כך הוא אומר. היינו שאין הוא אשם בזה שאינו מרגיש טעם של חיות, אלא לפי דעתו, אין באמת שום חיות ברוחניות.
ואם האדם מתגבר ואומר שמה שמוצא טעם מר במזונות האלו, אינו אלא משום שאין לו הכלים המתאימים שיוכלו לקבל את השפע, היינו משום שהכלים שלו הם לקבל ולא להשפיע. ומצטער על זה שהעליון הוצרך להסתיר את עצמו, ובשביל זה יש מקום להתחתון על לשון הרע, שזה בחינת העלאת מ"ן שהתחתון מעלה.
ועל ידי זה העליון מעלה את אח"פ שלו, שעניין עלייה היינו שהעליון יכול להראות להתחתון את השבח והתענוג שיש בהכלים דאח"פ שהעליון יכול לגלות. אם כן כלפי התחתון נמצא שמעלה את הגלגלתא ועיניים דתחתון, בזה עצמו שהתחתון רואה את מעלת העליון. נמצא שהתחתון עולה ביחד עם אח"פ דעליון.
נמצא, שבזמן שהתחתון רואה את הגדלות דעליון על ידי זה עצמו נתגדל התחתון. אבל מתחילה התחתון אינו ראוי לקבל אלא רק קטנות. וכשיוצא גדלות בהעליון כלפי התחתון, נעשית מחלוקת בתחתון בין ימין לשמאל, היינו בין בחינת אמונה לידיעה. אבל העליון גם כן נתמעט אחר כך על ידי התחתון, הנבחן למסך דחיריק. היינו שבשביל שהתחתון יוכל לקבל את מדרגות העליון, שהתחתון לא יקבל אלא בחינת ידיעה לפי ערך האמונה ולא יותר מזה, נבחן זה שהתחתון צמצם את הקו שמאל דעליון, היינו שהתחתון הוא הגורם. ואז יכול התחתון להתקיים, משום שהוא כלול בבחינת ידיעה ואמונה גם יחד. וזה נקרא ג' קווין, שדווקא באופן כזה התחתון מקבל את השלימות. (הרב"ש, מאמר 195, "עניין שיתוף מידת הדין ברחמים")
35. "סתירת זקנים בניין, בניין נערים סתירה" (מגילה ל"א, ע"ב).
זקנים, אלו שרגילים בעבודת ה'. נערים, אלו שבתחילת עבודתם. סתירה נקראת ירידה או נפילה. שקודם הייתה להם איזו עלייה בעבודה, שנחשב זה לבניין, כלומר שהם החשיבו את העליות. אבל הסתירה בזמן שהרגישו איזו נפילה, שזה בא מהסתרת ה', כלומר שה' מסתיר עצמו מהם, וזה נקרא סתירה.
סתירת זקנים, שאומרים שה' שלח להם את ההסתרה, נמצא שהם כבר נמצאים בבניין, היות שהם מאמינים שה' מטפל בהם, ומזה הם מקבלים חיות.
ועיקר אמונה ניכר בזמן הירידה, כלומר בזמן שאינו מאיר לאדם, שאז הוא עומד בפני ההתלבטות. או שיאמר, "אני לא צריך שום רווח, אלא אני רוצה לעשות נחת רוח למעלה, ולא חשוב לי מה שאני מרגיש", או חס ושלום אחרת. (הרב"ש, מאמר 44, "סתירת זקנים בניין, בניין נערים סתירה")
36. כל אלו המחשבות שהרצון לקבל מביאו, האדם צריך להאמין, שמן השמיים שולחים לו את המחשבות האלו, וזהו היות שהוא רוצה ללכת בדרך של השפעה, ובינתיים הוא מתעצל בעבודה, לכן היות שהאדם התפלל, שה' יקרב אותו להיות דבוק בה', שהוא עניין השתוות הצורה, לכן כשרואים שהאדם מתעצל בעבודה, שולחים לו את המחשבות זרות, שאין האדם יכול להסכים להיות תחת שליטה כזו. לכן זה נותן לאדם דחיפה, שהוא מוכרח להתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא.
נמצא לפי זה, שמהרע הזה, שהאדם מרגיש שיש לו כל כך מצב של שפלות, שאף פעם לא עלה על דעתו, שיש מציאות שהוא יהיה תחת שליטה כזו, לכן לא להתפעל ולברוח מהעבודה, אלא אדרבה, אלא שהוא צריך להאמין, שהבורא מטפל בו עתה, והוא מקרב את האדם אז עם מצב של אחוריים.
וזהו על דרך שכתוב בספר "פרי חכם" (ב', ע"ז) "על פסוק דומה דודי לצבי. מה צבי, כשהוא בורח, מחזיר פניו לאחוריו. כך הקב"ה, בשעה שהוא מסתלק חס ושלום מישראל, מחזיר פניו לאחוריו. אשר אז חזר הפנים להיות באחוריים. כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור להידבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשי"ת, אשר השיעור של השתוקקות והכיסופין הוא באמת הפנים עצמם".
ויש לפרש זה, שכוונתו, שבשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחוריים.
היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להיטיב לנבראיו, מה שאין כן "אחוריים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחוריים. הוא בכוונה תחילה, שעל ידי זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחוריים יש בפנימיות בחינת פנים. (הרב"ש, מאמר 44, "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב", 1990)
37. "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת".
על דרך הרמז יש לפרש עניין נגלה נקרא בחינת מעשה, ונסתר נקרא הכוונה. הכוונה, שהיא הסיבה המחייבת אותו לעשות את המעשה, זה נסתר מאנשים, שאין אדם יודע מה שבליבו של חבירו.
ואפילו אדם אצל עצמו גם כן יכול לרמאות את עצמו בעניין כוונה, שהוא חושב שהסיבה המחייבת אותו לעשות את המעשה, היא בחינת לשם שמיים. ויכול להיות שבאמת תועלת עצמו היא זאת שמחייבת אותו לעשות את המעשה. לכן נסתר מרמז על הכוונה.
ובזה יש להבחין ב' בחינות: א) בחינת הכלל, ו-ב) בחינת הפרט. כי בבחינת הכלל חושבים בעיקר על המעשה ולא על הכוונה, כי לא יכולים לחייב את הכלל לכוון בשעת מעשה את הכוונה האמיתית. מה שאין כן בבחינת הפרט מדברים בעיקר על הכוונה. לכן יכול להיות שמבחינת הכלל הוא צדיק, אבל בבחינת הפרט הוא רשע. ועל זה יכול לומר, "אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך רשע". שהוא צריך לכוון שיהיה בלתי ה' לבדו, היינו שלא על מנת לקבל פרס, והוא עדיין בבחינת רשע.
וכשהאדם רואה שבבחינת הנסתר הוא רחוק לגמרי מהמטרה, אז אין להתייאש. אלא צריך להאמין, "הנסתרות לה' אלוקינו". שפירוש שחלק הנסתר הוא ייתן, ואנחנו צריכים לעשות את חלק הנגלה, היינו המעשים. ולפי ריבוי המעשים, נתווסף עליו צורך להרבה כוונות, היינו לחלק הנסתר. והיות שיש כלל, אין אור בלי כלי, שפירושו רצון, לכן על ידי ריבוי מעשים גורמים ריבוי חיסרון. עד שיתמלא לשיעור מסוים, אז "הנסתרות לה' אלוקינו", שאז הוא נותן את הנסתר. (הרב"ש, מאמר 472, "הנסתרות לה' אלוקינו")
38. מצד העולמות יש ב' מצבים: מצב של ט' ראשונות, הנבחנים לכלים דהשפעה, ומלכות, שהוא בחינת כלי דקבלה, שממנה יונקים הקליפות. וברוחניות אין אחד מתערב בשני.
ולכן נקרא האדם, שנוהג אצלו בחינת זמן, שעד י"ג שנים הוא נמצא תחת שליטת הקליפות. ומי"ג שנים והלאה הוא מתחיל להשיג בחינת הט' ראשונות. ואז, כיוון שהוא כלול מבחינת מלכות דקבלה, הוא יכול לתקן אותה, שיהיה בחינת קבלה על מנת להשפיע, שאז יקויים "חשכה כאורה יאיר". זאת אומרת שמלכות נקרא בחינת קבלה וידיעה.
ואז הוא מהפך את הכלים שלו. מה שאין כן אם לא היה כלול רק מט' ראשונות, אז לא היה יכול לתקן שום דבר.
לכן צריכים למעשי התחתונים. וזה עניין, הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, היינו מי שמתפלל, שרוצה להיות צדיק, היינו שמבקש מהשי"ת, שיעזור לו להפוך את בחינת מלכות לבחינת ט' ראשונות. (הרב"ש, מאמר 777, "תפילה על גלות השכינה")
39. הכול הוא אלוקיות, למעלה מזמן, ממקום, ומשינוי. וכל אותם המדרגות והתיקונים, שאנו מבחינים באלוקיות, הם כולם רק מיני העלמות וכיסויים כלפי התחתונים. כי ע"ס הן עשר מיני כיסויים על עצמותו. וכן כל התמונות המדומות מזמן ממקום וממעשים, כולן אינן אלא רק מיני כיסויים על אלוקותו, הנראים כך לעיניי התחתונים.
וכמו שהאדם אינו מתפעל ואינו משתנה במשהו מחמת הכיסויים, שהוא מתכסה בהם, כי רק חבריו מתפעלים מהעלמותו או מהתגלותו. כך אלוקותו אינו משתנה ואינו מתפעל משהו, מתוך אלו המדרגות והתיקונים והשמות, שבזמן ובמקום ובשינוי מעשה, שהתחתונים מבחינים בכיסויים שלו. אלא שיש לדעת, שכיסויים אלו משמשים גם כן לגילויים.
ולא עוד אלא לפי מידת הכיסוי, שיש בכל שם ותיקון, כך היא מידת הגילוי הנמצא בו. ומי שזוכה לקבל מידת הכיסויים כהלכתם, זוכה אחר כך שהכיסויים נעשו לו למידות גילויים. והלומד צריך לזכור דברים אלו בזמן הלימוד, ולא ייכשל במחשבתו. (זוהר לעם, פרשת נשוא, מאמר "האידרא רבא קדישא", סעיף 299)
40. חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. ועל כן, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם.
הרי שהרגשת טוב ורע בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'. (זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "ליל הכלה", סעיף 138)
41. כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעולם הזה, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו.
כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק.
באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד, התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד. ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות. (זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "שתי נקודות", סעיף 121)
42. לפי מידת גודלה של בחינת פנים של המדרגה, כן מידת גודלה של בחינת האחוריים שלה. והשראת האחוריים, היא קריאה והזמנה להשראת הפנים. ולכן היו יודעים ממידת ההיעלם של האחוריים שהשיגו, את מידת הגילוי העתידים להשיג.
שנאמר, וכמו ששמע רבי שמעון, שהיה קורא אותו שמעון, ולא רבי שמעון. כלומר, שהשראת האחוריים, שהיא קריאה, הייתה חזקה כל כך, עד שנאבדו לו כל המדרגות ונעשה לאדם פשוט, לשמעון מן השוק. והכיר בזה, שהוא קריאה והזמנה להשגת פנים מאוד נעלה. (זוהר לעם, פרשת בראשית - א', מאמר "נעשה אדם", סעיף 159)
43. מטרם שזוכים להפוך הרצון לקבל שבנו על ידי תורה ומצוות, לקבלה על מנת להשפיע, נמצאים מנעולים חזקים על אותם השערים לה', כי אז יש להם תפקיד הפוך, להרחיק אותנו מה'. על כן נקראים כוחות הפירוד מנעולים, כי סותמים את שערי ההתקרבות, ומרחיקים אותנו מה'.
אבל אם אנו מתגברים עליהם, שלא ישפיעו עלינו, לצנן אהבתו מליבנו, הנה אז נהפכים המנעולים ונעשים פתחים, והחושך נהפך לאור, והמר למתוק. משום שעל כל המנעולים מקבלים אנו מדרגה מיוחדת בהשגחתו, והם נעשים לפתחים, למדרגות של השגה בה'. (זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "שתי נקודות", סעיף 121)
44. וכזה נוהג גם כן בעולמות העליונים, שאין שום גילוי מושפע לעולם, אלא על ידי בחינות סתומות. ולפי שיעור הסתימות שבמדרגה, כך שיעור הגילויים שבה, שמשפיעה לעולם. ואם אין בה סתימה, לא תוכל להשפיע כלום. (זוהר לעם, פרשת וירא, מאמר "חשבון קץ המשיח", סעיף 453)
45. בכתוב, ויאמר אלוקים, נעשה אדם, יש סוד, שאינו נגלה אלא ליראיו. פתח אותו זקן הזקנים ואמר, שמעון שמעון, מי הוא שאמר, נעשה אדם, וכתוב בו, ויאמר אלוקים, מי הוא כאן השם אלוקים הזה? וכמו ששמע רבי שמעון, שהיה קורא לו שמעון, ולא רבי שמעון, אמר לחבריו, בוודאי שזהו הקב"ה, שכתוב בו, ועתיק יומין יושב. הרי עתה השעה לפתוח בסוד הזה, כי כאן יש סוד, שלא ניתנה רשות לגלות אותו, ועתה משמע שניתנה הרשות לגלות.
כי נודע, שהסודות שנגלו לחכמי הזוהר, היו על ידי השגות האורות של המדרגות העליונות, בדרך השראה. ויש בהם פנים ואחוריים, שפירושם העלם וגילוי. ולפי מידת גודלה של בחינת פנים של המדרגה, כן מידת גודלה של בחינת האחוריים שלה. והשראת האחוריים, היא קריאה והזמנה להשראת הפנים. ולכן היו יודעים ממידת ההעלם של האחוריים שהשיגו, את מידת הגילוי העתידים להשיג.
כמו ששמע רבי שמעון, שהיה קורא לו שמעון ולא רבי שמעון. כלומר, שהשראת האחוריים, שהיא קריאה, הייתה חזקה כל כך, עד שאבדו לו כל המדרגות ונעשה לאדם פשוט, לשמעון מן השוק. והכיר בזה, שהוא קריאה והזמנה להשגת פנים מאוד נעלה.
לפיכך תיכף אמר לחבריו, בוודאי שזהו הקב"ה, שכתוב בו, ועתיק יומין יושב. שאין מדרגה גבוהה ממנו. (זוהר לעם, פרשת בראשית - א', מאמר "נעשה אדם", סעיף 159)
46. החיסרון ההוא לא נולד, אלא מהסתר פניו של האדון ב"ה, שלא רצה להאיר פניו על נבראיו מתחילה מיד, שיהיו שלמים בתחילה, אלא אדרבה, הסתיר פניו מהם והשאירם חסרים, כי הנה אור פני מלך - חיים ודאי, והסתרו הוא מקור כל רע.
אבל כיוון שהכוונה התכליתית בהסתר הזה אינה להיות נסתר, אלא אדרבה להיגלות אחר כך, ולהעביר כל הרעה שנולדה רק מן ההסתר ההוא, הנה על כן שם לו חוק ומשפט לגלות פני טובו הנסתרים. וזה, או על ידי מעשים שיעשו בני האדם, הם המה המשפטים והתורות אשר נתן לנו, תורתו תורת אמת, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, בחיים הנצחיים, כי שכר מצווה - מצווה, הוא הארת פניו יתברך שמו, שהסתיר אותם מן האדם בתחילת יצירתו.
כי הנה על כן, לעמל נברא, בהיות היצר שולט בו, ורבה רעתו עליו בכל מיני חסרונות, והריחוק אשר לו מאור החיים. ומעשי המצוות מאירים עליו האור הגנוז, עד שבהשלימו חוק מצוותיו, נשלם עצמו עימהם לאור באור החיים האלה. (הרמח"ל, "דעת תבונות")