שער הכוונות

(קיצור)

דרוש א - בענין פסח ויציאת מצרים

הדורות הראשונות, דור אנוש ודור הפלגה, סילקו את השכינה למעלה ברקיע ז' מחמת עונותם. ישראל שבאותו הדור של שעבוד מצרים היו הנצוצות קרי שהוציא אדה"ר ב-130 שנים, עד שנולד שת. ואח"כ באו בגלגול בדור המבול, ולכן היו משחיתים זרעם על הארץ, כעין השורש אשר משם נוצרו וחוצבו, עד שנימוחו.

וז"ש, וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. הקרי נקרא רע, והדור חיח רע. ז"ש, אמחה את האדם אשר בראתי, אדה"ר, שנברא ע"י הקב"ה עצמו, וניצוצותיו.

ואח"כ הם התגלגלו בדור הפלגה. וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל, אשר בנו בני האדם. ונקראים בני האדם, כי היו טיפות קרי, דכורא בלי נוקבא. והוסיפו לחטוא, למרוד בעליון, אבל לא בעון של השחתת זרע כדור המבול.

הנשמות כזהב, כשמוציאים הוא מלא סיגים, עד שהצורף מזדכך, עד שכל הסיגים נפרדים, וניכר זהב. כן בנשמות, שבחטא אדה"ר נתערב טוב ברע, ובפרט בניצוצות קרי שהוליד אדה"ר ב-130 שנים. ניצוצות הקרי חשובות וקדושות, אלא שמתערבים בקליפות, וצריכים לבררם ולתקנם.

לכן נגזרה השעבוד. כנגד השחתת הזרע בדור המבול - כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, כמו עונש המבול. כנגד חטא בדור הפלגה, הבה נלבנה לבנים - מררו את חייהם בחומר ובלבנים.

כל הנשמות הן מחסדים וגבורות שבדעת, כי בדעת הזווג, שנמשכת ידיעה. גם הנשמות שבדור של משה, וגם משה הוא מדעת. וכל הדור ההוא מדעת, אלא שיצאו לקליפות, לסבת היותם טיפות קרי, ב-130 שנים קודם שנולד שת.

משה היה משת ולא מטיפות רעות דאדה"ר ב-130 שנה, כי אחר כולם נולד שת בדמותו כצלמו. אבל האחרים היו בדמות שדים ורוחות ולילין.

כי כל אותו הדור היו מדעת. ואם פוגמים למטה במדה וספירה עליונה, גורמים שקליפות יתאחזו ויקחו שפע מהמקור שנפגם. לכן ירדו ישראל למצרים, לקליפה שבאחורי דעת העליון, מצר העליון, הגרון. פרעה העורף שבאחורי הדעת. והקליפות נאחזים ויונקים שפע מדעת דז"א. לכן ישראל שבאותו הדור, שהם מדעת, אלא שבפגם, נצוצות קרי.

לכן נשתעבדו לפרעה ולמצרים, היונקים כל שפע הדעת, כי הם גרמו לכל זה. גלות מצרים היה לתקן ניצוצות הקדושות, כי נדמה מצרים לכור, שבתוכו ניתך הזהב ונפרד מהסיגים ונתקן.

מעשים הרעים התחתונים גורמים למעלה אחיזת החיצונים באיזו ספירה ומסתלק השפע ממקום ההוא, שלא יצא משם לחיצונים.

ז"א יוצא קודם בו"ק ולא בי"ס. ובהתאחז פרעה ומצרים בדעת העליון בדור ההוא, חזר ז"א לקדמותו, לעיבור א', באמא עלאה, ג'ג'ג'.

ז"א, לאחר שנולד ויצא מבטן אמא עילאה, קטנות, גדלות. בג' זמנים האלו מוחין. אי אפשר לקבל המוחין, אם לא יתלבשו בנה"י דאמא. ואח"כ מוחין יתלבשו בתוכו. בעיבור הא' ובקטנות יש לו רק נה"י דאמא בחיצוניותם.

גלות מצרים, שחזר ז"א לעיבור באמא עילאה, היה שם גגג, כדי שלא יתאחזו הקליפות בו, ויינקו שפע ממנו. גם אז היו לו מוחין מלובשים בחיצוניות נה"י דאמא. וכל ג' מוחין שלו, ובפרט מוח הדעת, שבו החסדים והגבורות, אשר שם תלוי פגם הדור, כולם מסתלקים ולא מאירים בתוכו, רק חיצוניות הלבושים והכלים דנה"י דאמא.

ה"ח וה"ג שבדעת. מוכרח יסוד דאמא, שמלביש בתוכם עשרת החסדים והגבורות, בלבוש עצמו הנקרא יסוד דאמא, יהיו בו עשר בחינות. כשז"א בעיבור אמא נקראת אהי"ה, עשר בחינות שביסוד דאמא יהיו עשרה שמות של אהי"ה, ונעשים מלבושים לעשרה חו"ג של הדעת בזמן הגדלות. אבל עתה בעיבור הא', אין מאירים בדעת דז"א, רק עשרה לבושים, עשר שמות אהי"ה, הכלולים ביסוד דאמא.

מה שלמעלה באחוריים, ברדתם למטה נעשים פנים. נמצא, פנים ופנימיות הם שמות אהי"ה. אבל חיצוניותם, האחורים, ריבוע דאהיה: א', א"ה, אה"י, אהי"ה. העולה מ"ד. נמצא, שעשר שמות דאהיה שביסוד דאמא, המתלבשים בדעת דז"א, הם האחורים שלהם, אשר בהתלבשם בז"א נעשים שם פנים, עשר פעמים דם, עשר דמים שבאשה, ה' דם טוהר וה' דם טמא.

ה"ח וה"ג שבדעת ז"א. ה"ח עם ה' לבושים שלהם, יורדים ביסוד דז"א. וה"ג עם ה' לבושים שלהם, יורדין ביסוד הנקבה. ובזווג נותן הז"א מיסוד שבו ליסוד דנוקבא ה"ח עם ה' לבושיהם. ונמצאו ביסוד הנקבה כל עשרה הלבושים, שהם י"פ ד"ם. ואחר כך מחסדים ומגבורות נוצר הולד בבטן הנקבה.

אבל י' לבושים, שהם י' דמים, מתבררים בבטנה. וה' דמים, ה' לבושי החסד, נקראים דם טוהר. כי בהיותם אחוריים נקראים דם, ובהיותם לבושי החסדים נקראים טוהר. ולפעמים מתבררים לגמרי, ומתהפכים לחלב, להניק בהם את הולד הנולד. אבל יש בהם פסולת, הנעשה דם טוהר. וה' לבושי הגבורות מתבררים, והפסולת יוצאת מהם ונעשה קליפה גמורה, הנקראת דם טמא.

נמצא, כי הם עצמם הלבושים, בין של החסדים, בין של הגבורות, הם מתבררים, ועצמותם קדושה, אבל הנשאר מהם ב' חלקי פסולת אחר התבררם: א) כי פסולת לבושי החסד, נעשה דם טוהר, דין קשה וקדוש, ולפעמים נעשה חלב. ב) פסולת לבושי הגבורות, קליפות גמורות, דם טמא.

בהויה דמ"ה דאלפין בז"א יש ג' אלפין, וכ"א מהם מורה על שם אהיה בריבוע ואחוריים, שבגי' ד"ם, דאמא עילאה, המתפשט בז"א, ונקרא אהי"ה. ולהיות אין בה דינים, לכן היא נעשית ד"ם.

וזה סדר התפשטות והתחלקות הויה דמ"ה דאלפין בז"א, כי י' בראשו דז"א, וה"א הא', בגרון דז"א, ששם מתלבש יסוד דאמא, שבתוכו מוח הדעת, הכלול מה"ח וה"ג. ויסוד הזה דאמא שבגרון דז"א א' של מילוי ה"ר, כי ה' עצמה בגרון, וא' שבמילויה יסוד דאמא שבגרון. ולכן א' שם אהיה בריבוע, העולה דם. וזה נקרא דם חיות, המחיה ז"א בדעת שבתוכו. דם שבגרון נקרא דם חיות.

אות וא"ו למטה, כאשר מתפשט הדעת ויורד למטה, בשליש עליון דת"ת דז"א עד החזה, שאז מתגלה הדעת בהתפשטות ה"ח וה"ג. אות אלף שבמילוי אות וא"ו, הנתונה בין ב' הווין, הוא שם אהיה ג"כ בריבועו, העולה ג"כ ד"ם, והם לבושי החסד והגבורות המתפשטים שם. אות א' בגי' ד"ם. ואם תסיר אות א' זו מהוי"ה דמ"ה, תשאר ההויה כחשבון ד"ם ג"כ. ונמצא כי כל ההוי"ה זולת א' זו, היא בגי' ד"ם. וא' זו הרומזת לשם אהי"ה בריבועו, גם בגי' ד"ם. א"כ, הוא דם בתוך דם. ובהתחברות דם אהיה בדם שארית שם ההוי"ה דאלפין, יהיה הכל מ"ה, כמנין אדם. וז"ס, שופך דם האדם באדם.

בהתגלות חו"ג למטה מן החזה, יש קצת אחיזה אל החיצונים בהם. וז"ש, יוסיף דעת יוסיף מכאוב. כי בהיות הדעת נעלם ומכוסה תוך היסוד דאמא, שעד החזה, אז אין הקליפות נאחזים בו. ובהתגלותו למטה מן החזה, שאז הארתו נתוספת בגלוי, אז יוסיף מכאוב, שהם הקליפות הנאחזים שם, ואין מכאוב גדול ממכאוב זה. ואז חו"ג שלמטה מהחזה שבז"א מתחלקים לב': ה' דם טוהר, וה' דם טמא.

ואח"כ שחו"ג ניתנים אל רחל, הנקראת ה"ת דהויה דמ"ה דאלפין, בזווג, אז אותה הא' שבמילוי אות ה"א הזאת האחרונה, רומזת לשם אהי"ה בריבועו, העולה ד"ם, הניתן ברחל, ואז נעשין בה ה' דמי טוהר וה' דמי טומאה.

גלות מצרים גרם שישראל העליון, ז"א, יחזור להתעלם בעיבור תוך אמא עילאה גגג. ושם מקום שליטת מצרים ופרעה, קליפות העליונים שבמצר העליון. ואז מאיר בדעת דז"א רק עשרה הלבושים, עשרה אהי"ה בריבוע, י"פ דם, 210 (רד"ו), מספר שנות גלות מצרים.

עשר שמות אהי"ה במילוי מילויים, שבכל מילוי מילוי המילוי, 27 אותיות, 10*27=270, ער, והם הניצוצות קרי דאדה"ר עשאום רע. לכן שנות גלות מצרים תלויים בשם אהיה, שעשרה אחוריים שלו הם 210, רד"ו שנה.

משה במראה הסנה חשב, כיון שישראל אז גרמו הסתלקות הדעת העליון, שהם עשר הויות של ה"ח וה"ג, א"כ שני גלותם כמספר י' הויות שנסתלקו בעונם, שבגי' ר"ס, ולכן לא הגיע זמן הגאולה. אז אמר לו ה', כי אין קץ גלותם תלוי בהויות הדעת שנסתלקו, אלא באחוריים דשמות אהיה, שנשארו בדעת דז"א, שמהם יונקים החיצונים בגלות. ולפי מספר מקום יניקתם מספר שני ממשלתם, רד"ו שנה, וא"כ כבר הגיע זמן גאולתם.

פרעה רשע ומכשף ידע על הסתלקות ז"א וחזרתו לעיבור באמא עילאה. שאז ז"א, הויה, לא משגיח ושולט בעולם. לכן בבא משה אליו, אמר, לא ידעתי את ה'. כי ראה, כי יניקת קליפה העליונה השולטת עליו על פרעה, לא היתה יונקת משם, וזהו לא ידעתי את ה', ז"א, הויה. מי ה' אשר אשמע בקולו, שז"א, יהו"ה, שאתה בא בשליחותו אלי, היכן הוא, שאשמע בקולו, הלא סילק השגחתו ונכנס בעיבור. וזש"כ, ויחזק ה' את לב פרעה, כשהיה שומע שם ה' מפי משה, היה מתחזק בלבו, כי ידע בחכמתו, שהוא נעלם בעיבור ולא מתגלה.

האמנם בשם אלקים היה מודה, כי הרי יוסף א"ל אלקי"ם יענה את שלום פרעה, והוא השיב ואמר, אחרי הודיע אלקים אותך כו'. ונמצא, שהיה כופר בשם הויה, ומודה בשם אלקים. והענין הוא זה, כי הנה בהיות זמן גדלות דז"א, יש לו מוחין דשם ההויה. ובהיותו בזמן הקטנות או בזמן העיבור, יש לו מוחין דאלקים, כמבואר אצלנו. והנה עתה שהיה ז"א בסוד העיבור, היה לו מוחין דאלקים, ולא דהויה, ולכן היה כופר בהויה, ומודה באלהים.

שליטת החיצונים לא בשם ההויה אלא בשם אלהים. לכן שז"א בעיבור, היה במוחין דאלהים, והיה יכולת אז בחיצונים לינק ולהתאחז שם, כי שם אלקים מתפשט מדרגות רבות, עד שבסוף מדרגה האחרונה, מן השמרים של יין אשר בו, יוצאות מסופם הקליפות, הנקראת אלקים אחרים, כמ"ש, מלך אלהים על גויים. ג' מוחין יש בזמן הקטנות והעיבור, והם ג' שמות אלהים. ומשם נאחזים קליפות מצרים ופרעה, שנאחז בהעורף, באחורי הדעת.

ג' שרי פרעה: שר המשקים, שר האופים, שר הטבחים, הם משלשה אלהים. ויניקתם משם, מג' אלהים שבשלש המוחין אלו דעיבור, וזהו סִבת היותם נקראים אלהים אחרים, כי אחרים בגי' גרון, שבגי' ג' שמות אלהים, המתפשטים בגרון. וע"י התפשטותם אל מדרגות רבות, יוצא מהם השמרים בסיום התפשטותם, ונעשים אחרים כמנין גרון, ששם ראשית יניקתם, ששם הוא מצר העליון, אשר שם אחיזת מצרים.

שיעור התפשטות שם אלהים עד שיעור ק"ך צירופים שיש בו, כי תיבת בת חמש אותיות בונה ק"ך בתים. ואלו הק"ך צירופים, הם בבחינת מדרגת הקדושה. והם מתחילים מז"א דבריא, עד סוף העשיה. ומשם ולמטה הקליפה, אלהים אחרים. וכל יניקת הקליפה מן ק"ך צירופים, אעפ"י שהם קדושה, יין העליון, שהשמרים, הקליפה, נאחזים בו.

יניקת מצרים ופרעה לא מכל ק"ך צירופי אלהים, רק מן מ"ח צירופים האחרונים שבו, התלויים בב' אותיות י"ם מן אלהים. כי כ"ד צירופים בכל אות: א-ל-ה-י-מ. ומספר כולם: 5*24=120, ק"ך צירופים. וז"ש, מי ה' אשר אשמע בקולו, כי בכח יניקתם מן מ"ח צירופים האחרונים, שכנגד שני אותיות מ"י של אלהים, היה כופר בשם ההויה. לפי שאם מוחין דהויה דגדלות היו מתגלים, היתה יניקתו מן אותיות מ"י של אלהים דעיבור מתבטלת. ובראותו שהיה לו אז יניקה ואחיזה שם באותיות מ"י של אלהים, היתה הוראתו כי לא נגלית ההויה, ולכן היה כופר בשם ההויה.

ואמנם ה' כדי להכניעו הכה אותו עשר מכות, מג' אותיות אלה דאלהים, אשר הוא לא היה נאחז ויונק מהם. וז"ש, למען שתי אותותי אלה בקרבו. כי שלש אותיות אלה דאלהים, אשר לא היה לפרעה אחיזה ויניקה בהם, היה רוצה להכותו ע"י, ולחברם עם ב' אותיות מ"י, אשר בקרבו של פרעה, שיונק מהם. וע"י התחברותם יושלם שם אלהים, שהוא כח הדין, ואז יכהו ע"י.

ואל תתמה, אם מצרים ראש הממלכות, כי ראש ארבע נהרות גן עדן הוא פישון, וא"כ איך יונק מב' אותיות אחרונות של אלהים. בעבור כי הנה אותיות מ"י, מעולות מאותיות אלה. מ"י הם נ' ימים שבין פסח לעצרת.

הצירופים שהתחלתם באותיות מ"י, כ"ד צירופים בי' וכ"ד צירופים במ'. שניהם מ"ח צירופים. לכן נקרא ארץ מצרים ארץ חם, וכמ"ש, נפלאות בארץ חם. שיונקים ממ"ח צירופים. גם כמ"ש, חם בן נח אבי מצרים, וכמ"ש, בני חם כוש ומצרים.

פרעה חשב כיון שז"א חזר להתעלם באמא בעיבור, שלא יחזור להתגלות ולצאת לחוץ מבטן אמא עילאה, ועי"כ גם בני ישראל התחתונים, הנקראים ישראל על שם ז"א, הנקרא ישראל, גם הם ישארו בגלות תוך מצרים, כיון שישראל העליון השולט עליהם, נתבטל מציאותו.

לכן שלח לו ה' ע"י משה, כה אמר ה' בני בכורי ישראל, לרמוז אל הבן בכור העליון, ישראל, שקיים ולא נתבטל. והודיעו, כי לפי שכפר במציאותו, לכן יהיה נענש מדה כנגד מדה, במכת בכורות, לפי שכפר בבן הבכור העליון יתברך. וז"ש, ואם מאן אתה לשלח, הנה אנכי הורג בנך בכורך. וז"ש, והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר, כי הבן הבכור, הנמשך מן הבן הקדוש הבכור העליון, הוא אשר ישאלך שאלה זו, יען אליו נוגע זו השאלה, כי בו היה רוצה פרעה לכפור בו, ולעכב את ישראל בגלות תחת רשותו.

גלות מצרים: א) שישראל העליון, ז"א, שחזר לעיבור גגג, שזה גלות ישראל התחתונים תוך מצרים. ב) מחמת עלייתו למעלה, נסתלק ממנו ה"ח המתפשטים בו"ק, ונתעלו למעלה בשרשם, במוח הדעת, לגרון, לסיום היסוד דאמא שבז"א. ושם בגרון אחיזת קליפת מצרים, מקום צר, שאז מאיר מוח הדעת בגופא דז"א רק באחוריים של הלבושים דיסוד דאמא, שהם י' דמים.

ב' עניינים אלו אחוזים יחד, כי טעם התחתון גורם אל העליון, כי לכך הוצרך לחזור לגגג. וז"ש ביחזקאל, ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך. כי סיבת היותך מתבוססת בעבודות קשות, בחומר ובלבנים, הוא בסיבת דמיך, כי בסיבת אלו הי' דמים, שמאירים ומתפשטים בז"א, לכן יש התגברות ויניקה לחיצונים, לכן נתגברו לשעבד את ישראל בעבודות הקשות.

לתקן זה, אומר, בדמיך חיי. כי תמורת הדמים, שבסיבתם נשתעבדת, ימשכו חיים העליונים, שהוא ענין לידת ז"א והתגדלותו, ואז יכנסו בו מוחין דגדלות, הנקראים חיים, שהם אהי"ה יהו"ה אהי"ה. ע"י חיים אלו, תצאו מן הגלות. ולפי שב' דמים, דם טוהר ודם טמא, לכן אמר ב"פ, בדמיך חיי בדמיך חיי - ב' דמים, דם פסח ודם מילה. דם מילה טהור, מחסד המתגלה בפה דאמה, יסוד דדכורא. דם פסח כנגד גבורות שבנוקבא, כי הפסח בנוקבא. לכן תיקנו פסוק בהגדה.

נמצא, גאולת מצרים ע"י נס גדול, כי עם מצרים ופרעה היו אחוזים ומשורשים לינוק מהדעת העליון דז"א, עד שגרם לחזור ז"א לעבור גגג, תכלית המיעוט שאין למטה ממנה. והוצרך המאציל העליון לחזור להוליד ז"א, ולהגדילו בתכלית האחרון של ההגדלה, כדי שיתבטל יניקת החיצונים משם, מחמת תוקף האור הגדול ההוא, ועי"כ יצאו מן הגלות.

Cabalá Media

Cabalá Media

Área personalIniciar sesión para me gusta, guardar y suscribirse a videos

Cabalá MediaDerecho de autor 2003-2026 Benei Baruj ‘ Cabalá LaAm

Área personal
Iniciar sesión para me gusta, guardar y suscribirse a videos

Cabalá Media
Derecho de autor 2003-2026 Benei Baruj ‘ Cabalá LaAm