Publicación

18 de sep. de 2019

כמעט איבדנו את הקול הישראלי

זו הייתה מערכת "בחילות", פשוטו כמשמעו. לא בגלל אלה שצהלו ודרבנו את זולתם להצביע למנהיג המועדף עליהם, או אלה שקיללו את המתחרים וטינפו את הרשת; לא מגלגלי העיניים ולא מוחאי הכפיים; לא הנופשים ולא הרובצים.

הגורם המרכזי לתחושת הבטן הקשה עם סיום הבחירות לכנסת העשרים ושתיים הוא שאחרי מועד ב' של מערכת בחירות מסואבת, עשירה בהכפשות והשמצות הדדיות, נשארנו עַם מפולג ומסוכסך. עם עשוי טלאים בצורה חובבנית ורופפת. עוד יותר מקודם. וזאת משום שלא השכלנו לבחור בכוח האיחוד, הכוח האחד והיחיד שחולש על כל הכוחות שלנו – הכוח העליון. שוב זנחנו את המרכיב היהודי היחיד שמצדיק את קיומנו בתור עם – ערך החיבור.

לפני שנקריב על מזבח האידיאולוגיה עוד ערכים חברתיים, יהיה נכון לכחכח בגרון ולהזכיר לעצמנו בקול צלול שאנחנו עם אחד. יהיה נכון שנחזור לשפיות, ונסלק מהקנה את אויבנו הגדול ביותר: המלחמה שלנו זה בזה.

בלהט משחקי הכס פספסנו את עֶקרון האחדות שירשנו מאברהם, אבי האומה; עיקרון שבזכותו נהיינו לעם עוד בבבל העתיקה, ובהיעדרו התפוררנו חזרה לאוסף מקרי של עמים ושבטים; עיקרון שבזכותו אהבת האחים האירה בינינו וגרמה לבית המקדש לעמוד על תילו, ובהיעדרו שנאת החינם בעטה אותנו לַגלוּת.

לכן אין שום הבדל במי בחרנו: בנתניהו, בגנץ או בליברמן, במפלגה חרדית או ערבית, שמרנית או קיצונית, ימנית או שמאלנית. גם אין זה משנה מי ירכיב את הממשלה הבאה. אנחנו לא רוצים להיות תלויים בחסדי מנהיג בשר ודם ולא בציפייה להנהגה חדשה, שאולי תתחלף בעוד ארבע שנים או פחות. אנחנו צריכים להיות תלויים בכוח החברה, בכוח החיבור שלנו. משם תצמח הישועה.

יפה ששִלשלנו פתקים לקלפיות. זה מראה על אכפתיות, על דאגה. אבל הבחירה האמיתית, החופשית, צריכה להיות על בסיס יומי, להתחדש בכל זמן נתון, ולא להיות נתונה לשיקולי הממשלה ה"קדושה". בכל רגע כדאי לעצור לשנייה את סחף החיים ולשאול: בשביל מה אנחנו חיים? בשביל מה אנחנו קיימים? מי מנהל את החיים שלנו? מי מנהל את החברה שאנחנו חיים בה? מי מושל בנו? מי באמת הראש?

אחרי חקירות וחשבונות רבים נתחיל בוודאי לתהות על המקור. נגשש ונהרהר עד שמחשבתנו תיאסף אל חוק הטבע האחד – האיחוד בין בני האדם, הכלל הגדול בתורה – "ואהבת לרעך כמוך". גם אז יהיה עלינו להמשיך ולשאול, איך עלינו להתנהג ולהנהיג את חיינו? איך נמשיך לבחור באיחוד? איך נחזק את השורות? איך נשפיע על חיינו לטובה? איך ניכנס עם הכוח העליון בשותפות, בתנועות מושלמות, מתואמות כמו בטנגו?

אין צורך לחשוש ממילים מפוצצות. הכוח העליון הוא הכוח שמניע ומנהל את האנושות. הוא מתגלה בחברה הפועלת בהרמוניה ובערבות הדדית. הוא כוח הטבע. וכמו שהטבע רגיל להיות שלם עם עצמו, מתגלה גם העולם כמערכת אחת כוללת, שכל החלקים בה החל מן העורקים הראשיים ועד לנימים הדקים מקושרים זה עם זה, כך עלינו להיות מקושרים בינינו: חברה כוללת אחת, עגולה, מנבחרי הציבור ועד אחרון האדם.

טוב שאנחנו בליל של ישראלים השונים זה מזה. אין צורך להעלים או לטשטש את ההבדלים והפערים בינינו. גם איננו חייבים להתחנף ולהסכים עם העמדות של האחרים. אבל אנחנו מוכרחים לגשר מעל תהום הדעות השונות, לפרוש מטרייה של אהבה מעל ההבדלים, כי "על כל פשעים תכסה אהבה". האהבה היא שעושה אותנו עם, אהבה זו הבחירה הנכונה.

לכן דווקא עכשיו, עם קשיי הנשימה הלאומיים, ושלטי החוצות המתקלפים ממסכות הענק של המועמדים – בזמנים שלא בדיוק ברור לאן שטה הסירה שלנו, אם נתאושש ונבטא את התכונות האנושיות החיוביות, נגלה את הכוח העליון, את כוח הטוב בינינו, שיביא להדדיות ולאחריות חברתית; שישמור כאן חוק וסדר, יטפל בפערים הכלכליים, יוריד את המחירים, יציל את מערכת הבריאות, יקצר את הפקקים, ישמור על האינטרסים שלנו בזירה הבינלאומית וייתן טעם לחיים. הקלפי הזאת תמיד פתוחה.

Descargar archivos

TextoDOCX