1. יש כלל גדול בעניין הכלים, אשר התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו, פירוש, כי כל עוד שהכלי לא נפרד פעם מהאור שלו, הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר בפני האבוקה. ועניין הביטול הזה הוא, מפני שיש הופכיות ביניהם הרחוקה מקצה אל הקצה, כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו יתברך יש מיש, ומבחינת מחשבת הבריאה שבאין סוף יתברך, הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון לקבל אף משהו, והופכי אליו הוא הכלי, שהוא הרצון הגדול לקבל את השפע ההוא, שהוא כל שורשו של הנברא המחודש, הנה אין בו עניין של השפעה כלום. ולפיכך בהיותם כרוכים זה בזה יחד, מתבטל הרצון לקבל באור שבו. (בעל הסולם, "פתיחה לחכמת הקבלה", אות ד')
2. תיכף בהמחשבה לברוא את הנשמות, הייתה מחשבתו יתברך, גומרת הכול. כי אינו צריך לכלי מעשה כמונו. ותיכף יצאו ונתהוו כל הנשמות וכל העולמות, העתידים להבראות, מלאים בכל הטוב והעונג והרוך, שחשב בַּעַדַן. עם כל תכלית שלימותן הסופית, שהנשמות עתידות לקבל, בגמר התיקון. דהיינו, אחר שהרצון לקבל שבנשמות, כבר קיבל כל תיקונו בשלימות, ונתהפך להיות השפעה טהורה, בהשוואת הצורה הגמורה אל המאציל יתברך. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות י"ג)
3. מובא בזוהר (ויקרא, תזריע): בוא וראה, שכל מה שיש בעולם, לא היה, אלא בשביל האדם, והכול מתקיים בשבילו וכו', כמו שכתוב, וייצר ה' אלוקים את האדם, בשם מלא, כמו שהעמדנו, שהוא שלימות הכול וכולל הכול וכו', וכל מה שלמעלה ושלמטה וכו' נכלל באדם. עיין שם היטב. הרי מפורש, שכל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם בהאדם, וכן כל המציאות הנמצאת בעולמות ההם, אינם, רק בשביל האדם. (בעל הסולם, "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", אות א')
4. חוש הראייה שלנו, שאנו רואים לפנינו, עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת, אין אנו רואים כל זה, אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה, כעין מכונה פוטוגרפית (צילום photographic), המציירת לנו שמה, כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו.
ועל כל זה עשה יתברך לנו, שם במוחינו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחינו, מול פנינו. ואעפ"כ, מה שאנו רואים, מחוץ לנו, אינו עניין אמיתי, מכל מקום כמה יש לנו להודות, להשגחתו יתברך ויתעלה, שעשה במוחינו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג, כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה, נתן בנו כוח, להשכיל כל דבר, בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר, מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה, הייתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו.
כן הדבר בחפץ אלוקי, במושכלות האלוקיות, אע"פ שכל אלו השינויים, נעשים בפנימיות הנשמות, המקבלות, מכל מקום הן רואות, את הכול, במשפיע עצמו. כי רק בדרך הזה, הן זוכות לקבל, כל המושכלות וכל הנועם, שבמחשבת הבריאה.
וכמו כן, תשפוט מהמשל הנ"ל: אע"פ שבפועל, אנו רואים, הכול ממול פנינו, מכל מקום, כל בעל שכל יודע בברור, שכל הנראה לנו, אינו אלא בפנימיות מוחינו בלבד.
כן הנשמות, אע"פ שכל הדימויים, הן רואות במשפיע, מכל מקום, אין להן ספק משהו, שכל אלו הם רק בפנימיותן עצמן, ולא כלום במשפיע. (בעל הסולם, "מבוא לספר הזוהר", אות ל"ד)
5. האדם צריך לעבוד "בלתי ה' לבדו", שהכוונה "בלי שום תמורה", הכוונה היא, שהוא מוכן למסירת נפש בלי שום תמורה, בלי שתיוולד מזה איזו מציאות של תמורה מהמסירות נפש שלו. אלא זהו העצם, שזוהי המטרה שלו, שהוא רוצה לבטל את עצמותו לה', היינו לבטל את הרצון לקבל שלו, שזהו מציאות נברא, את זה הוא רוצה לבטל לה'. נמצא, שזוהי המטרה שלו. זאת אומרת, המטרה שלו היא למסור נפשו לה'.
מה שאין כן בגשמיות לגבי אהבת הזולת, הגם שזו היא מדרגה גדולה, ואין כל האנשים מסוגלים לעבוד בשביל טובת הכלל, אבל מכל מקום המסירות נפש היא רק אמצעי ולא מטרה. ויותר היה שבע רצון, אם הוא היה יכול לעשות ולהציל את הכלל בלי מסירות נפש שלו.
ונשאל לכל אלו המתנדבים ללכת לטובת המולדת למלחמה, ומי שהוא היה יכול לתת להם עצות, להציל את המולדת בלי שימסרו את נפשם, בוודאי היו שמחים. אבל באין ברירה, הם מוכנים ללכת עבור הכלל, כדי שהכלל יקבל את התמורה. והוא נותן את כל האמצעים, הגם שזה הוא כוח גדול, אבל אין זה שום שייכות למסירות נפש לה', ששם המסירות נפש היא המטרה, ומה שייוולד אחר זה, הוא לא מטרתו, שלא על זה היתה כוונתו. לכן מסירות נפש ברוחניות, אין לה שום ערך לגבי מסירות של הגשמיים. כי אצל הגשמיים, המסירות נפש היא האמצעי, ולא מטרה. מה שאין כן ברוחניות הוא להיפוך, שמסירות נפש היא המטרה.
ובזה נבין את עניין "מקבל בעל מנת להשפיע". היות שכל מטרתו של האדם היא רק להשפיע להבורא, כי זה הוא עניין השתוות הצורה "מה הוא רחום אף אתה רחום". וכשהוא מגיע לידי מדרגת מסירות נפש לה', מטעם שהוא רוצה לבטל את עצמו, בכדי להנאות לה', אז הוא רואה את מטרת ה', שהייתה במחשבת הבריאה, שהיא להיטיב לנבראיו. (הרב"ש, מאמר 12, "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", 1985)
6. מטרם גמר התיקון, מטרם שהכשרנו את כלי הקבלה שלנו, לקבל רק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרנו ולא לטובת עצמנו, נקראת המלכות בשם עץ הדעת טוב ורע. כי המלכות היא הנהגת העולם לפי מעשה בני אדם. וכיוון שאין אנו מוכשרים לקבל כל העונג והטוב, שחשב ה' בעדנו במחשבת הבריאה, על כן מוכרחים לקבל הנהגת טוב ורע מהמלכות, שהנהגה זו מכשירה אותנו סוף כל סוף, לתקן כלי הקבלה שלנו על מנת להשפיע, ולזכות לעונג ולטוב שחשב בעדנו. (זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "ליל הכלה", סעיף 140)
7. מחשבת הבריאה היא ליהנות לנבראיו, ואין שום הנאה מובנת לנברא, עם היותו מחויב להיות בפירוד מהבורא. ולא עוד, אלא כמו שלומדים, שמתאווה הקב"ה לדור בתחתונים.
והצד השווה להבין שני עניינים אלו, המכחישים זה את זה, הוא שהעולם נברא בהיפך גמור מה', מהקצה אל הקצה בכל מאה הנקודות. כי העולם הזה נברא ברצון לקבל, שהוא צורה הפוכה כלפי ה', שאין בו מרצון זה אפילו משהו. כמו שכתוב, ועייר פרא אדם ייוולד.
ומבחינה זו, נמצאים לנו כל ענייני ההנהגה מהשגחתו בעולם הזה, בסתירה גמורה לקוטב מחשבת הבריאה, שהיא רק ליהנות לנבראיו. כי כן הוא לפי הרצון לקבל שבנו, שהוא הטעימה ואמת המידה שלנו.
וזה עניין המנעולים שעל השערים. כי כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעולם הזה, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו.
כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק. (זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "שתי נקודות", סעיף 121)
8. בשעה שעלה במחשבה לפני הקב"ה לברוא עולמו, כל העולמות עלו במחשבה אחת, ובמחשבה זו נבראו כולם, כמו שכתוב, כולם בחכמה עשית. ובמחשבה זו, שהיא החכמה, נברא העולם הזה והעולם של מעלה. (זוהר לעם, פרשת שמות, מאמר "דודי לי ואני לו הרועֶה בשושנים", סעיף 358)
9. עוד התפשטה המחשבה הזו להתגלות, ודפק הקול הזה והיכה בשפתיים. ואז יצא הדיבור, שהשלים הכול וגילה הכול. נשמע מכאן, שהכול הוא אותה מחשבה סתומה, שהייתה בפנימיות, והכול אחד. (זוהר לעם, פרשת נח, מאמר "והבית בהיבנותו", סעיף 331)