1. עיקר מה שחסר לנו, שמסיבה זאת אין לנו חומרי דלק לעבודה, הוא שחסר לנו חשיבות המטרה, שפירושו שאין אנו יודעים איך להעריך את השירות שלנו, שנדע למי אנו משפיעים. וכן חסר לנו את הידיעה של גדלות ה', שנדע עד כמה אנו מאושרים בזה שיש לנו הזכייה לשמש את המלך, כי אין לנו כלום שנוכל להבין את גדלותו.
וזה נקרא בלשון הזוהר הקדוש, שכינתא בעפרא, היינו שעניין להשפיע אליו יתברך הוא חשוב לנו כמו עפר. וממילא אין לנו חומרי דלק לעבודה, כי בלי תענוג אין כוח לעבודה. אלא במקום שמאיר אהבה עצמית, אז הגוף מקבל חיות מזה, אבל בעבודה דלהשפיע, אין הגוף מרגיש בזה טעם של תענוג, וממילא הוא מוכרח להיות "רובץ תחת משאו".
מה שאין כן כשמרגיש שהוא משמש מלך חשוב, לפי חשיבותו של המלך, בשיעור זה יש לו הנאה ותענוג שמשמש אותו. לכן אז כבר יש לו חומרי דלק, שיתנו לו כוח כל פעם שיוכל ללכת קדימה, משום שמרגיש שהוא משמש למלך חשוב.
ואז כשיש לו הידיעה והרגשה שיודע למי הוא משפיע, באותו שיעור שהיה לו כוח לעבוד על הכוונה של אהבה עצמית, יש לו עכשיו הכוח לעבוד על מנת להשפיע. כי מי שמשפיע לאדם חשוב, נחשב כמו שהוא מקבל ממנו. והיות על קבלה יש כוח בהגוף לעבוד בכדי להשיג תמורה, כמו כן גם בלהשפיע למלך חשוב, יש לו הנאה מזה.
ובזה מובן מה שכתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", בעניין, נתנה היא, ואם הוא אדם חשוב מתקדשת, משום הנאה דקביל מינה. רואים אנו דבר חדש, שנתינת השפעה לאדם חשוב דומה לפי הדין כמו קבלה ממש, הגם ששם מביא את המאמר של קידושין לעניין קבלה על מנת להשפיע, שאז הקבלה נקרא השפעה.
ומאותו עניין יכולים להבין צד השני של המטבע, היינו שהשפעה נקראת קבלה. שמטעם זה כבר יש לו חומרי דלק, כי אם הוא משפיע לאדם חשוב זה דומה כמו שהוא מקבל. לכן כבר יש לו כוח לעבודה.
היוצא מזה שלא חסר לנו רק להאמין בגדלות ה', אז יהיה לנו כוח לעבודה בבחינת השפעה. (הרב"ש, מאמר 24, "עיקר מה שחסר לנו")
2. עניין של השגת הרוממות, יש להשיג דווקא על ידי חברה. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)
3. זה שחברים מתייחדים לחטיבה אחת, הם מקבלים כוח, שיוכלו להחשיב את מטרת עבודתם. שהוא, בכדי להגיע לשמה. (הרב"ש, מאמר 14, "הצורך לאהבת חברים", 1988)
4. צריך להאמין למעלה מהדעת ולצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונת ה' בהרגשה באיברים שלו, ורואה ומרגיש שהבורא מנהיג את כל העולם כולו בבחינת טוב ומיטיב. והגם כשהוא מסתכל בתוך הדעת, הוא רואה להיפך, מכל מקום הוא צריך לעבוד למעלה מהדעת, ושיהיה דומה בעיניו, כאילו זה נמצא כבר בהרגשה באיברים, שכך הוא באמת, שהקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומיטיב.
וכאן הוא קונה חשיבות המטרה, ומכאן הוא מקבל חיים, היינו שמחה מזה שיש התקרבות לה', ויש להאדם מקום לומר, שה' הוא טוב ומיטיב, ומרגיש עצמו שיש לו הכוח לומר לה' "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו", מסיבת שיש לו על מה לתת תודה להבורא. ולפי שהוא מרגיש את חשיבות הרוחניות, כך הוא מסדר שיבחו של הקב"ה. (הרב"ש, מאמר 28, "מהו לא תוסיף ולא תגרע, בעבודה", 1987)
5. יש לנו לעבוד על נקודה אחת, דהיינו להחשיב את הרוחניות. (הרב"ש, מאמר 17, "סדר ישיבת התוועדות", 1986)
6. לאחר שהאדם כבר בא להרגיש את החשיבות שיש ברוחניות, שזה נקרא "לעולם יסדר אדם שיבחו של הקב"ה", אז הזמן שהוא צריך לעבור לקו שמאל. כלומר לעשות ביקורת איך הוא מרגיש באמת בתוך הדעת את חשיבות המלך, אם באמת הוא מוכן לעבוד רק לתועלת ה'.
וכשהוא רואה שבתוך הדעת הוא בעירום וחוסר כל, המצב הזה, שהוא רואה מה היא החשיבות של הרוחניות, אבל כל זה אינו אצלו אלא למעלה מהדעת, החשבון הזה הוא יכול להוליד לו חיסרון וכאב, על זה שהוא נמצא בתכלית השפלות, ויש לו היכולת לתת תפילה אמיתית מעומק הלב, על מה שחסר לו. (הרב"ש, מאמר 28, "מהו לא תוסיף ולא תגרע, בעבודה", 1987)