כוונה

1. שהאדם עוסק בתורה ומצוות על הכוונה לזכות לעשות נחת רוח ליוצרו, הכוונה הזו, הרוכבת על מעשי המצוות ולימוד התורה, מביאים את האדם לזכות לזה. אחרת האדם יכול להישאר, אף על פי שמקיים תורה ומצוות בכל פרטיה ודקדוקיה, ומכל מקום הוא יישאר רק בדרגת דומם דקדושה.

ולפי זה יוצא, שהאדם צריך תמיד לזכור את הסיבה, המחייבו לעסוק בתורה ומצוות. וזה עניין שדרשו חז"ל "שתהיה קדושתכם לשמי", שפירושו, שאני אהיה הגורם שלכם. שזה נקרא, שכל עבודתכם הוא בזה, שאתם רוצים ליהנות לי, היינו שכל מעשיכם יהיו בעל מנת להשפיע.

כדברי חז"ל "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" (ברכות כ'). שפירושו הוא, כל אלה, שעוסקים בשמירת תורה ומצוות על הכוונה בכדי להגיע לזכירה, בסוד "בזוכרי בו, איננו מניח לי לישון", נמצא, שעיקר השמירה הוא, בכדי לזכות לזכירה.

זאת אומרת, זה שרוצה לזכור את הבורא, זה הוא הגורם שמירת תורה ומצוות. היות לפי זה, הסיבה והגורם, שצריך לשמור את התורה ומצוות, הוא הבורא. היות בלי זה אין האדם יכול להתדבק בהבורא, מטעם ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", מסיבת שינוי צורה כידוע. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ל"ח, "יראת ה' הוא אוצרו")

2. הבורא ב"ה, שברא אותו, ונתן לו ליצר הרע את תוקפו, ברור, שידע גם כן, לברוא את התרופה והתבלין, הנאמנים להתיש כוחו של היצר הרע, ולמחותו כליל.ואם מי שהוא, עסק בתורה, ולא הצליח להעביר היצר הרע ממנו, אין זה, אלא:

או שהתרשל, לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב: "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין".

או יכול להיות, שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות", כלומר, שלא נתנו דעתם וליבם, במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהיסח הדעת, מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור, המביא לידי האמונה, ואע"פ, שכיוונו לו מתחילה, הסיחו דעתם ממנו, בעת הלימוד. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ח)

3. מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש, כמו שכתוב חז"ל: "נאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה "לשם מצוות התורה". ובדרך הזה, יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמו שכתוב: "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ" (משלי ג', ח'). ואז, יהיה נכון ליבו בטוח, כי "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". באופן, אפילו מי שיודע בעצמו, שעדיין לא זכה חס ושלום לאמונה, יש לו תקווה גם כן, על ידי עסק התורה. כי אם ישים ליבו ודעתו, לזכות על ידה, לאמונת השי"ת, כבר אין לך מצווה גדולה מזו, כמו שכתוב חז"ל: "בא חבקוק והעמידן על אחת "צדיק באמונתו יחיה" (מכות כ"ד). ולא עוד, אלא שאין לו עצה אחרת מזו. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ז)

4. עיקר עבודת האדם היא רק, לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', ש"מלוא כל הארץ כבודו". וזה יהיה כל עבודתו, היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה, היא בכדי להגיע לזה ולא לשום דברים אחרים. ולא יתבלבל, שהוא צריך להשיג משהו. אלא רק דבר אחד חסר להאדם, היינו בחינת אמונה בה', ולא לחשוב על שום דבר, כלומר שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיה שיזכה לאמונת ה'. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ד', "מהי סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בביטול לה', בעבודה")

5. מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד, את מטרת עבודתו. היינו, שבכל מעשים שהוא עושה, אם הקב"ה יקבל מזה נחת רוח. כי הוא רוצה בהשתוות הצורה לה', שזה נקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמיים". היינו, שכל מה שהאדם עושה, הוא רוצה בזה, שה' ייהנה מזה, כמו שכתוב: "לעשות נחת רוח ליוצרו". ועם הרצון לקבל צריך להתנהג עימו ולומר לו: כבר החלטתי, ששום הנאה אני לא רוצה לקבל, מטעם שאתה רוצה ליהנות. היות על הרצון שלך אני מוכרח להיות נפרד מה', כי שינוי צורה גורם פירוד וריחוק מה'.

והתקווה של אדם צריך להיות, היות שהאדם לא יכול להשתחרר משליטת הרצון לקבל, והוא נמצא תמיד בגלל זה בעליות וירידות, לכן הוא מצפה לה', שיזכה שה' יאיר עיניו, ושיהיה לו כוח להתגבר ולעבוד רק לתועלת ה'. וזה כמו שכתוב: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש". "אותה", היינו השכינה הקדושה. ומבקש, שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

6. דרך האמת הוא קו דק מאוד, שעליו פוסעים והולכים, עד שבאים להיכל המלך. וכל מי שמתחיל ללכת בתחילת הקו צריך שמירה מעולה, שלא יטה לימין הקו או לשמאלו, אפילו כחוט השערה, כי אם בתחילה הנטייה היא כחוט השערה, אפילו אחר כך הולך ישר באמת, אבל כבר לא יבוא בשום אופן, להיכל המלך, משום שאינו דורך על הקו האמיתי. (בעל הסולם, אגרת י"ז)

7. יש לך שלוש בחינות: א. ישראל, הוא המייגע את עצמו לשוב לשורשו. ב. הקב"ה, שהוא השורש שאליו משתוקק. ג. הוא בחינת תרי"ג אורחין דאורייתא, אשר עליהם מזכך נפשו וגופו, שהוא סוד התבלין, כמו שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".

אך באמת הני שלושה אחד הם ממש, שכן בסופו של דבר כל עובד ה', משיג אותם בבחינה אחת יחידה ומיוחדת. ומה שנראה שמחולקים לשלושה, הוא בערך הבלתי שלם בעבודת השי"ת. (בעל הסולם, אגרת י"ז)

8. כתוב "אז תתענג על ה'", שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו הייתה בדרך הכפייה. מה שאין כן אחר כך, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכול הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'.

שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפייה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דווקא. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

9. ויהי רצון שנזכה לקבל אורו יתברך, וללכת בדרכי השי"ת, ולעבדו שלא על מנת לקבל פרס, אלא להשפיע נחת רוח להשי"ת, ולאקמא שכינתא מעפרא (ולהקים שכינה מעפר), ולזכות לדביקות ה', ולבחינת גילוי אלוקותו יתברך לנבראיו. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ג', "עניין ההשגה הרוחנית")

10. צריך האדם טרם הלימוד להתבונן, על איזו מטרה הוא רוצה לקיים מצוות לימוד התורה. כלומר, אם הוא עוסק בתורה מטעם התורה בעצמה, כדי לדעת את הדינים של מעשי המצוות, איך לקיימם. או שלימוד התורה בעצמה, זהו כל כוונתו. ובשביל לדעת את ההלכות של מעשי מצוות, זהו אצלו עניין אחר לגמרי. כלומר, שלומד תורה על ב' מטרות.

אולם גם בזמן שלומד תורה לשם לימוד תורה, גם כן יש להבחין על איזו כוונה הוא לומד. כלומר, לקיים מצוות ה', כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה". או שלומד בכדי לקבל מאור התורה, היות שהוא צריך את מאור התורה, בכדי לבטל את הרע שבו. כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהוא לומד תורה, בכדי להשיג את התבלין, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב".

ובטח האדם צריך לכוון לפני לימוד התורה את הסיבה, שבשבילה הוא לומד עכשיו תורה. כי כל מעשה צריך להיות איזה מטרה, שהיא הסיבה, שעושה עתה המעשה. וזהו כמו שאמרו חז"ל "תפילה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה". (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)

11. חז"ל אמרו "לעולם יעסוק בתורה ומצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ', ע"ב). הנה במעשה המצוות ובלימוד התורה יש הבחן גדול בין חלק הנגלה, היינו המעשה, וחלק הנסתר, היינו הכוונה. כי אין שום אדם שתהיה לו היכולת להסתכל על הכוונה. כי המעשה שהוא עושה בין אדם למקום, אין אז אדם באמצע שיעשה לו הביקורת מה כוונתו, כי בדרך כלל כל אחד ואחד עסוק בענייני עצמו ואין לו זמן לחשוב את החשבונות של חבירו. נמצא, על הכוונה רק הוא בעצמו חושב. זאת אומרת, כשהוא עוסק בשלא לשמה, היינו שמצפה לשכר, אז העבודה והשכר אינם במקום אחד ובזמן אחד. וכאן, שאנו מדברים מעונשים, אין העבירה והעונש במקום אחד ובזמן אחד, כי העונש הוא מקבל לאחר שהוא עובר את העבירה, ואחר כך הוא מקבל עונש, עונש בעולם הזה או עונש בעולם הבא. וזה נוהג רק בחלק דשלא לשמה.

מה שאין כן באלו אנשים שעובדים על הכוונה, היינו שיוכלו לבוא לכוון כל מעשיהם בעל מנת להשפיע, בהם השכר והעונש הם במקום אחד ובזמן אחד, כי זה שאינו יכול לכוון את המעשה להשפיע נחת רוח להבורא, זהו העונש שלו, ואינו צריך שיתנו לו עונש אחר, כי אין לו ייסורים יותר גדולים, בזה שהוא רואה, שהוא עוד מרוחק מהבורא.

והראייה לזה, שאין לו אהבת ה', שירצה לכבד אותו. וכל זה הוא מטעם, שהוא נמצא במצב "אחוריים והסתר" מהבורא, זהו שכואב לו, וזה הוא העונש שלו. וכאן הוא השכר שלו, אם יש לו אהבת הבורא ורוצה להשפיע לו נחת רוח. אבל זה הוא כנ"ל דווקא באלו שרוצים להגיע לעבוד רק לשם שמיים, ולא ב"לא לשמה", באלו שייך לומר שהעונש והשכר הוא באותו מקום ובאותו זמן. (הרב"ש, מאמר 27, "התשובה", 1985)

12. אמרו חז"ל, אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין. היינו, שהתורה ומצוות מתבלין את היצר הרע, שיהיה בו טעם, שעניין יצר הרע נקרא הרצון לקבל.

ובזמן שהוא לעצמו, אין בו טעם, שעליו שורה הצמצום, ונשאר בחלל פנוי. מה שאין כן, על ידי התורה ומצוות, הוא מגיע לידי הכוונה, שהוא על מנת להשפיע, אז עם הכלי הזו, הנקרא רצון לקבל, מקבל כל הטוב והעונג. (הרב"ש, מאמר 577, "בעניין המטרה")

13. כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הכוונה על הנקודה שבלב, שצריך להיות מקום מקדש, שאור ה' ישכון בתוכה, כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם". לכן על האדם להשתדל לבנות בניין הקדושה שלו.

והבניין צריך להיות מוכשר, בכדי שיכנס בו השפע עליון, שנקרא שפע המושפע מהמשפיע להמקבל. אבל לפי הכלל, צריך להיות השתוות הצורה בין המשפיע להמקבל כידוע, שגם המקבל צריך להיות בכוונה דעל מנת להשפיע, כדוגמת המשפיע.

וזה נקרא בחינת עשייה, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש", שהעשייה חלה על הכלי ולא על האור. כי האור שייך להבורא ורק המעשה שייך להנבראים. (הרב"ש, מאמר 940, "נקודה שבלב")

14. מטרת הלימוד התורה, הוא בכדי להגיע להרגיש את הנותן התורה. ואם האדם אינו שם לפניו את המטרה, שהוא להגיע להנותן התורה, הוא בחינת "גוי", כלומר שאין לו צורך לאמונה. דהיינו, שיהיה לו צורך לעשות עצות להגיע לבחינת אמונה. לכן הוא נקרא עדיין "גוי " ולא בחינת "ישראל". (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)

15. כוונת המאציל היא שהתחתונים יקבלו תענוג. והאדם משמש עם התורה בדבר הפוך, היינו שהאדם רוצה שהקב"ה יקבל תענוג. וכוח הזה הוא מקבל מהתורה מבחינת התבלין כנ"ל. נמצא בזה, שהאדם לוחם עם הקב"ה, היינו שהקב"ה רוצה שהאדם יקבל תענוג, והאדם רוצה שה' יקבל תענוג.

נמצא, שמשתמש עם התורה בכוון הפוך מהמוכר. ועל זה אמרו, שהקב"ה אומר, "נצחוני בניי", היינו שלוחמים נגד הרצון לקבל, שה' הטביע בלבבם, שאם האדם מנצח, אז הקב"ה שמח.

נמצא, שתורת ה' היא לפי מטרת הבריאה. ו"תורתו" נקרא, בזמן שהאדם משתמש עם התורה על כוונת התבלין, שאז הוא לוקח את התורה בכדי ליהנות להקב"ה. לכן נקרא התורה על שם האדם.

כי התורה נקראת לפי השימוש: אם האדם רוצה לקבל התורה על כוונת ה', שהיא להיטיב לנבראיו, שהנבראים יתענגו, נקראת "תורת ה'", שהתורה הולכת לפי קו ה'. ואם האדם לוקח התורה, בכדי שיהיה לו כוח להשפיע, שזה נבחן לכוונת האדם, שהאדם רוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז נקרא "תורתו". (הרב"ש, מאמר 502, "אם האדם מנצח, ה' שמח")

16. סוף כל סוף התקבצו קומץ אנשים להיות בצוותא במקום אחד, תחת מנהיג אחד, וברוח גבורה, למעלה מגבול האנושי, הם עומדים איתן נגד כל הקמים עליהם. ובטח שהם אנשים אמיצי לב, בעלי רוח תקיפה, והחלטתם עזה כנחושה, לבלי לזוז אף פסיעה אחת אחורנית, והם לוחמים ממדרגה ראשונה, שהולכים במלחמת היצר עד טיפת דמם האחרונה, וכל מגמתם היא אך ורק לנצח את המלחמה למען כבוד שמו יתברך. (הרב"ש, אגרת ח')

17. אנחנו מתאספים כאן, לייסד חברה, שכל אחד מאיתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת".

ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאיתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו". (הרב"ש, מאמר 1, חלק א', "מטרת החברה - א", 1984)

18. בחברה צריכה להיות שמירה יתרה, שלא ייכנס בתוכם עניין של קלות ראש, משום שקלות ראש הורס את הכול. (הרב"ש, מאמר 1, חלק ב', "מטרת החברה - ב", 1984)

19. אמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה". ויש להבין את מילה "מתקיימת", מה משמיענו זה. יש לפרש זה על דרך שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". כלומר, שהתורה תהיה בחינת תבלין. במי מתקיים זה. הלא "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חיסרון".

לכן אמרו, אלו אנשים שרוצים להמית את עצמותם, כלומר שרוצים להמית את הרצון לקבל לתועלת עצמם, אלא שרוצים לעשות הכול לשם שמיים, והם רואים, שאינם יכולים לעשות זאת בכוחות עצמם, להם אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". (הרב"ש, מאמר 29, "מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה - ב", 1989)

20. כל עבודה שלנו בתורה ומצוות, היא בכדי שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו. כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתורה ומצוות, שהשכר שלנו יהיה, שעל ידי זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכול בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתורה ומצוות.

היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתורה ומצוות, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא ייתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה. (הרב"ש, מאמר 13, "מהו "לחם רע עין" בעבודה", 1989)

21. מועיל להוציא המאור מהתורה, אם הוא מכוון בעת התעסקותו בתורה, שהוא לומד בכדי לקבל את השכר של התורה, הנקרא "מאור". אז מועיל לו לימוד תורה. מה שאין כן כשהוא מסיח דעת מהמטרה של לימוד התורה, אין התורה מועילה לגמור את המלאכה של עשיית כלי דהשפעה, ולא להשתמש עם הכלי קבלה לתועלת עצמו. אחרת התורה שלו הולכת ונעלמת ממנו. כלומר, כוח התורה, שהיה צריך להכניע את היצר הרע, הכוח הזה מתבטל. וזה שכתוב "וכל תורה, שאין מלאכה", היינו שלא מכוון, שהתורה יעשה את המלאכה, להפוך את הכלי קבלה שיהיו בעל מנת להשפיע, "סופה בטלה". כלומר, הכוח הזה מתבטל. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)

22. זה שרוצה ללכת בדרך ה', הוא נקרא ישר-אל, שהוא בחינת ישר - לאל, היינו שכל המעשים שהוא עושה, הוא רוצה שזה יעלה ישר לאל, ולא רוצה שיהיה כוונה אחרת. (הרב"ש, מאמר 20, "מי שחיזק ליבו", 1985)

23. יש בסגולת תורה ומצוות, אם הוא לומד על כוונה זו, אף על פי שאין ליבו מסכים לזה, וכל כך מה שהוא עושה על כוונה זו, הוא נגד רצונו וליבו, מכל מקום על ידי עשייה על דרך הכפייה, הוא זוכה שרצונו יתהפך לו מאהבה עצמית לאהבת הזולת.

יש להבין במה שכתוב, היותר קשה להשיג את המושג להשפיע לזולתו, היות שזה נגד הטבע, אלא בסגולת תורה ומצוות על מנת להשפיע, יכולים לזכות להפוך את טבעו בעל מנת להשפיע.

ונשאלת שאלה: בו בזמן שהאדם מוטבע בטבע של אהבה עצמית, איך אפשר לו לעסוק בתורה ומצוות על מנת להשפיע, הלא אין לו שום רצון ויכולת לעשות משהו אם לא יהיה זה לתועלת עצמו. אם כן, איך יכולים לחנך את האדם שיעסוק בתורה ומצוות על מנת להשפיע.

ויש לומר, שהגם שטבע של האדם הוא רק באהבה עצמית, ומה שהוא נגד זה קשה לו לעשות, עד כדי כך שכל האיברים הם לו לנגד, אבל יש עניין של כפייה, היינו שבעת שהוא עוסק בתורה ומצוות הוא לומד בעל כורחו, היינו שרוצה שיהיה רק לשם שמיים, ואז הוא לומד וחושב רק בלימודים שמדברים בעניין להשפיע.

והגם שהגוף לא מסכים, אבל על ידי היגיעה שהוא מתייגע את עצמו, וכופה את גופו לעסוק על כוונה זו, והגם שרצונו שבלב אינו מסכים לכוונה זו, המאור שבה מחזירו למוטב. (הרב"ש, מאמר 721, "סגולת תורה ומצוות")

24. אלו, שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים לעשות נחת רוח ליוצרו, והם רואים, שכל מעשיהם אינם לשם שמיים, אז הם מתפללים לה', שהוא יראה, שהם יוכלו לעשות מעשים לשם ה'.

אז אומר הקב"ה, "בכל מקום אשר אזכיר את שמי", היינו שאתם תתנו לי את האפשרות, שאני אוכל לייחס את שמי על מעשיכם. היינו, שיהיה התעוררות מלמטה, שאני, אומר הקב"ה, אייחס את שמי על המעשים. אז מאיפה אתם תדעו, שאני כבר מייחס את שמי עליהם. זה תראו, אם אני "אבוא אליך וברכתיך".

היינו שכל מטרת הבריאה, שהיא להיטיב לנבראיו, אינה יכולה להתגלות מטרם שתקנתם את עניין נהמא דכסופא, היינו שתעשו את מעשיכם להשפיע. ואז יקויים מטרת הבריאה, שהיא להיטיב לנבראיו. (הרב"ש, מאמר 496, "דרך אמת")

25. האדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה. השכינה נקראת שם, כי כל מי שעוסק בתורה ואינו משתדל לשמה, טוב לו שלא היה נברא.

שאותה התורה שעוסק בה, תהיה כוונתו לרומם את הקב"ה, ולעשות אותו מכובד וחשוב בעולם.

משמיענו פירושו של תורה לשמה, שהוא מסילות בלבבם, שיכוון בליבו, שבעסק תורתו ימשיך שפע הדעת לו ולכל העולם, כדי ששמו של הקב"ה יתגדל בעולם, כמו שכתוב, כי מלאה הארץ דעה את ה'. ואז יקויים, והיה ה' למלך על כל הארץ. (זוהר לעם, פרשת תולדות, מאמר "ויקרא את עשיו ויאמר לא ידעתי יום מותי", סעיף 125)

26. והלומד בתורה לדעת כמי שלומד בספר הזיכרונות, זה ודאי לא יועיל בלימוד, ולא יגיע לו ממנו תועלת, והלוואי שלא יפסיד. אבל כאשר יבוא האדם ללימוד בתורה, צריך שיהיה כוונתו, שהוא לומד העניין ההוא במה שהם דברים אלוהיים, שנעלם ממנו עוצם פנימיותם, ובדבר הזה ייטב הבל התורה היוצא מפיו לפני הקב"ה. (הרמ"ק, "דע את אלוקיי אביך")

27. ובעת שאתה מכוון, בהכנעה וביראה, לעורר למעלה המקיפין והמוחין, אף על פי שאין אתה יודע שום מהות, לא המקיפין והמוחין ולא בשום דבר אף על פי כן, בידיעתך, אתה מעורר את מציאותם, אך שאינך יודע מהותם, נמשך אליך אור גדול, ואתה עובד את ה' בשמחה ובטוב לבב ממש, מרוב כל הגודל אור המאיר עליך. (רבי אייזיק יחיאל ספרין מקומרנה, "נתיב הייחוד")

28. ותצילנו מקנאת איש מרעהו, ולא יעלה קנאת אדם על ליבנו, ולא קנאתנו על אחרים. אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חבירו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חבירו חלילה. ותחזק התקשרותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכול נחת רוח אליך. וזה עיקר כוונתנו. ואם אין לנו שכל לכוון את לבבנו אליך, אתה תלמדינו, אשר נדע באמת כוונת רצונך הטוב. (רבי אלימלך מליז'נסק, "נועם אלימלך")

29. יכוון לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תיקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנו לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים האלו. ולמאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין זה. (הרח"ו, "שער הגלגולים")

30. כשלומד צריך ליישב עצמו לפני מי הוא לומד, שלפעמים מתרחק עצמו בלימודו מהבורא יתברך לכך צריך ליישב עצמו בכל עת ובכל שעה. (הבעש"ט, "צוואת ריב "ש והנהגות ישרות")

31. מורי היה אומר שעיקר כוונת הקריאה בתורה, תלוי בזה שיכוון לקשר את נפשו להדביקה לשורשה על ידי התורה, כדי להשלים אילן העליון, ולהשלים אדם העליון ולתקנו, כי זה הוא תכלית כל בריאת אדם ותכלית עסקו בתורה. (הרח"ו, "פרי עץ חיים")