[הסבא]
15. מיהו נחש הפורח באוויר, והולך בפירוד, ובין כך ובין כך יש מנוחה לנמלה אחת, השוכבת בין שיניו. מתחיל בחיבור, ומסיים בפירוד. ומיהו נשר, המקנן באילן שלא היה. בניו שנגזלו אינם מהבריות, כי נבראו במקום שלא נבראו. כשעולים יורדים, וכשיורדים עולים. שניים שהם אחד ואחד שהם שלושה. מיהי עלמה יפה שאין לה עיניים, והגוף נסתר ונגלה, היא יוצאת בבוקר ומתכסה ביום. מתקשטת בקישוטים שלא היו.
המוחין דשמאל המתגלים ע"י יציאת י' מאויר בנקודת השורוק, מכונים, שפורחים באוויר. ואז המלכות בלי זיווג עם ז"א, וכל עוד היותם בלי ימין, יש יניקה לס"א, והנחש פורח באוויר, יונק מהקדושה. וכשבא קו האמצעי וע"י המסך דחיריק ממעט את השמאל, שלא יאיר מלמעלה למטה, אלא מלמטה למעלה בלבד, שע"י זה מחבר אותו עם הימין, אז נפרד הנחש מהקדושה, כי אין לו עוד מה לינוק.
והדינים האלו של מסך דחיריק, הדוחים את הנחש מלינוק מקו שמאל, הם מדינים דצ"ב, שבאו מכוח עליית המסך לבינה. והנחש נאחז בדינים אלו. והארס, שבין שיני הנחש, שבו הוא ממית בני אדם, הוא מדינים דצ"א, ממלכות בלבד. והארס הזה מכונה נמלה.
ובעת שיש כוח לנחש להיאחז בדינים דצ"ב, העולים עד הבינה, הוא עוזב את הדינים דצ"א, שאינם אלא במלכות. וע"כ יש מנוחה, לאותה הנמלה, ששוכבת בין שיניו, שהיא מדינים דצ"א.
וכשהמלכות בזיווג עם ז"א ומאיר בה קו השמאל, אם הנחש מתקרב אז לינוק מהשמאל, תכף נפרד הזיווג ואין לו מה לינוק. כלומר, שמתחל לינוק מחיבור ז"א עם הנוקבא, ומסיים בפירוד, שתכף נפרד הזיווג.
הבינה נקראת נשר, ואין בה דין, אלא הוא רחמן על בניו, זו"ן, ומקבלת אליה את הדינים של המלכות, ומתמעטת ע"י זה לו"ק, כדי להשפיע מוחין לזו"ן. כי לעת גדלות חוזרים ויורדים הדינים מהבינה למלכות והבינה חוזרת לג"ר ומשפיעה מוחין לזו"ן.
מוחין דו"ק מכונים אילן. שהנשר, בינה, מקננת שם מחמת שקיבלה הדינים של המלכות, אבל האילן הזה הוא כמו שלא היה. כי אח"כ לעת גדלות יורדים הדינים מבינה, ונגלה שלא היה שום דין בבינה.
וכשישראל בגלות, נגזלו הבנים, זו"ן, מהאם, בינה, שהס"א יונקת מהדינים שבזו"ן. אמנם הדינים ההם באים מהבינה מעת שהיא בקטנות, מחמת עליית המלכות אליה. וכיוון שהדינים דבינה הם באילן שלא היו, מכ"ש הדינים שבזו"ן המתקבלים ממנה. שהם כלא היו. ואלו הדינים הנמשכים מהבינה מכונים ברא, או בריאה.
ולכן נאמר, בניו שנגזלו, שהס"א יונקת מהדינים שבהם, שבכוח זה גוזלים את השפע, בעת הגלות. ואינם מהבריות, שאין בהם הדינים דבריאה, כי נבראו בדינים דבינה, כמ"ש, בראשית ברא, במקום שלא נבראו, כלומר, שהמקום עצמו, בינה, אינה בחינת בריאה. כי הדינים שבה הם באילן שלא היה, מכ"ש זו"ן, המקבלים ממנה. ונמצא שכל אחיזת הס"א בזו"ן, בזמן הגלות, היא שלא בצדק.
כשקו אמצעי מכריע בין ימין ושמאל, מתקן את השמאל שיאיר רק מלמטה למעלה, והימין מלמעלה למטה. שהארות הימין, שקודם לכן היו מאירות בעלייה מלמטה למעלה, שהיו בו"ק, מאירות עתה בירידה מלמעלה למטה.
והארות השמאל, שהיו מאירות קודם לכן מלמעלה למטה בירידה, מאירות עתה בדרך עלייה מלמטה למעלה. שע"י זה נעשו ב' הקווים ימין ושמאל לאחד, שניים שהם אחד. ואחד שהם שלושה, שקו האמצעי, שהוא אחד, יורש כל ג' הקווים ונעשה שלושה.
והנה המלכות, אחר שהתמעטה וירדה למֵחזה ולמטה דז"א, אין לה עוד חכמה מעצמה. והיא עלמה יפה שאין לה עיניים, כי החכמה נקראת עיניים. והחכמה שיש לה היא מקבלת מז"א, והגוף נסתר ונגלה, שפעם היא מכוסה מהארת חכמה, ופעם מגולה בה החכמה.
היא יוצאת בבוקר ומתכסה ביום. שיוצאת להאיר בחכמה בזיווג בחשכת הבוקר, וביום היא בשליטת ז"א, והחכמה מתכסה בה, כמו בז"א. מתקשטת בקישוטים שלא היו, שהקישוטים נמשכים לה מדינים ומקטנות דבינה. וכיוון שהדינים דבינה הם באילן שלא היה, הרי גם הקישוטים ההם בבחינת שלא היו.
20. פתח הזקן ואמר, ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. ה' לי בעזרי. טוב לחסות בה'. כמה טובים ונעימים ויקרים ועליונים דברי תורה, ואני איך אומר לפני ריבון, שלא שמעתי מפיהם עד עתה אפילו מילה אחת? אבל יש לי לומר, כי אין בושה כלל לומר דברי תורה לפני הכול.
21. התעטף אותו הזקן. פתח ואמר, ובת כוהן כי תהיה לאיש זָר, היא בתרומת הקודשים לא תאכֵל. פסוק זה נסמך על פסוק אחר, ובת כוהן כי תהיה אלמנה וגרושה, וזֶרע אין לה, ושָׁבָה אל בית אביה כִּנעוּריהָ, מִלֶחם אביה תאכֵל. דברי תורה דברים סתומים הם, שיש סודות לכל דבר ודבר.
22. כמה הם דברי החכמה הסתומים בכל דבר ודבר שבתורה והם נודעים לחכמים היודעים דרכי התורה. כי התורה אינם דברי חלומות, שנמסרו למי שפותר אותם, והולכים אחר הפה של הפותר אותם.
ועכ"ז צריכים לפתור אותם לפי דרכיהם. ואם דברי חלומות צריכים לפתור אותם לפי דרכיהם, הרי דברי תורה, שהם שעשועים של המלך הקדוש, על אחת כמה וכמה, שצריכים ללכת בהם בדרך אמת, שכתוב, כי ישרים דרכי ה'.
23. ובת כוהן, זו נשמה עליונה, בתו של אברהם אבינו, הראשון לגֵרים, חסד, והוא מושך לנשמה הזו ממקום עליון, בינה. יש כוהן שנקרא איש כוהן, ולא כוהן ממש. ועד"ז, יש כוהן, ויש סגן, ויש כוהן גדול, ויש כוהן שאינו גדול. כוהן סתם הוא גדול ועליון, יותר מאיש כוהן. וע"כ יש מדרגות נר"ן בנשמה. מכוהן גדול היא נשמה. מכוהן סתם הוא רוח. מאיש כוהן היא נפש.
24. ובת כוהן כי תהיה לאיש זר. זוהי הנשמה הקדושה, שנמשכה ממקום עליון, בינה. ונכנסת לתוך הסתום של עה"ח, ז"א. וכשהרוח של הכוהן העליון, חסד דז"א, נושב ונותן נשמות, שמלביש את הנשמות בחסד ונותן אותן באילן הזה, ז"א, פורחות משם הנשמות ונכנסות באוצר אחד, מלכות.
25. אוי לעולם, שבני אדם אינם יודעים להישמר, שהם מושכים המשכת הנשמה לתוך גוף בעת זיווגם עם היצה"ר, שהוא איש זר. ובת כוהן, שהיא הנשמה, פורחת למטה ומוצאת גוף באיש זר. ומשום שזה רצון אדונה נכנסת לשם ונכנעת, ואינה יכולה לשלוט, ואינה נשלמת בעוה"ז, כשיוצאת ממנו. היא, כמ"ש, בתרומת הקודשים לא תאכֵל, כשאר כל הנשמות, שנשלמו בעוה"ז.
26. ובת כוהן כי תהיה לאיש זר. הנשמה הקדושה נכלמת, כי תהיה לאיש זר, כלומר נמשכת על גֵר שהתגייר, ופורחת עליו מגן עדן בדרך סתום, על הגוף, שנבנה מהעורלה הטמאה, כי אבותיו לא נימולו. זהו, לאיש זר.
27. בעמוד העומד לשקול עליו, בתוך האוויר הנושב, יש מאזניים בצד ימין ובצד שמאל. בצד ימין מאזני צדק. ובצד שמאל מאזני מִרמה. מאזניים אלו אינם שקטים לעולם, והנשמות עולות ויורדות, באות וחוזרות דרך מאזניים אלו. ויש נשמות עשוקות, כששולט אדם דס"א באדם דקדושה, כמ''ש, עת אשר שלט האדם באדם לְרַע לו.
קו האמצעי מכריע ומקיים ב' הקווים ימין ושמאל, מבדיל ביניהם, אשר קו ימין מאיר מלמעלה למטה, וקו שמאל יאיר מלמטה למעלה, ולא מלמעלה למטה. העמוד האמצעי מקיים ב' האורות ימין ושמאל, ושוקל אותם כמו במאזניים, שהארת קו הימין מושכת למטה לתחתונים, והארת קו השמאל מעלה למעלה, וע"י זה עומד לשון המאזניים באמצע, שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, אלא לשניהם יחד, כל אחד לפי דרכו.
עמוד עומד לשקול עליו, בתוך האוויר הנושב, כי הארת השמאל מתגלה ע"י יציאת י' מאויר, בנקודת השורוק. וכשהעמוד האמצעי מאיר במלכות, נעשות שם שתי בחינות מאזניים:
א. מאזני צדק, כמשקל העמוד האמצעי, למשוך הארת הימין מלמעלה למטה, והארת השמאל רק מלמטה למעלה.
ב. מאזני מרמה, אחיזת ס"א, המושכים הארת השמאל מלמעלה למטה.
ומטעם שני מאזניים אלו, נקראת המלכות עצה"ד טו"ר. ואם הנשמה מקבלת ממאזני מרמה, אז נעשקת בידי הס"א, ונופלת לידיה, והן הנקראות, הנשמות העשוקות. ואז כתוב, עת אשר שלט אדם באדם לרע לו, שאדם דס"א שולט באדם דקדושה, אבל הוא לרע לו.
28. אבל נשמה זו שהייתה לס"א, הנקרא איש זר, ונעשקה על ידו, היא לרע לו, לאיש הזר ההוא. והיא, בתרומת הקודשים לא תאכֵל, כשאר הנשמות, עד שהקב"ה יתקן אותה, כמ"ש, ובת כוהן כי תהיה לאיש זר, יהיה כך, שבתרומת הקודשים לא תאכל.
29. איך נעשקות הנשמות? בעוה"ז הכול מתנהג ע"י עצה"ד טו"ר, המלכות. וכשבני העולם מתנהגים בצד הטוב, בהכרעת קו האמצעי, המאזניים עומדים ומכריעים לצד הטוב. וכשמתנהגים כצד הרע, שממשיכים הארת השמאל מלמעלה למטה, מכריעים המאזניים לצד הס"א. וכל הנשמות, שהיו בשעה ההיא במאזניים, עושק אותן הס"א ולוקח אותן.
30. אבל לרַע לו, לס"א. כי אלו הנשמות מכניעות כל מה שמוצאות מצד הרע, ומְכַלוֹת אותו. הסימן לזה, הוא הארון הקדוש, שנעשק ע"י הפלישׁתים ושלטו בו, לרע להם.
31. מה נעשה מאלו הנשמות העשוקות? נעשו מהם חסידי אוה"ע וממזרים תלמידי חכמים. וממזרים תלמידי חכמים קודמים לכוהן גדול עַם הארץ. והם חשובים יותר בעולם, אע"פ שהכוהן הגדול נכנס לִפְנַי ולִפְנים בקודש הקודשים.
32. כתוב על הנשמות העשוקות, וכי ימכור איש את בתו לאָמה, לא תצא כצאת העבדים, אִם רָעה בעיני אדונֶיה. ריבונו של עולם, מי לא יירא ממך, שאתה מושל על כל מלכי העולם, כמ"ש, מי לא יִירָאֲך מֶלך הגויים כי לךָ יָאָתָה?
33. כמה הם בני אדם בעולם, שמשתבשים וטועים בפסוק הזה. וכולם אומרים אותו, אבל הפסוק אינו מתיישר בפיהם. האם הקב"ה נקרא מלך הגויים, האם לא מלך ישראל הוא? וכן הוא נקרא, כמ"ש, בהַנְחֵל עליון גויים. וכתוב, כי חֵלֶק ה' עַמו. וע"כ נקרא מלך ישראל. ואם הוא נקרא מלך הגויים, הרי זה שבח להם, שהקב"ה מולך עליהם, ולא כמו שאומרים, שנמסרו למשמשים ולממונים שלו.
34. ועוד, סוף הפסוק, שכתוב, כי בכל חכמי הגויים ובכל מלכוּתם מֵאֵין כמוךָ. כל זה שבח הוא לשאר העמים, ופלא הוא, איך אינם מתעלים בפסוק הזה לגובה הרקיע? הרי הפסוק נותן לחכמיהם ולמלכותם איזה יחס אל הקב"ה, שצריך משום זה לומר, שהקב"ה גדול מהם.
אלא הקב"ה מעוור עיניהם, ואינם יודעים בו כלל. שזהו מה שאנו אומרים, שכולם אַיִן, ואֶפס, ותוהו. כמ''ש, כל הגויים כאַין נגדוֹ, מאֶפֶס ותוהו נחשבו לו. והרי עיקר עליון גדול ומכובד שׂם אותם הפסוק הזה, שכתוב, כי בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם מאין כמוך. וכתוב, מָלך אלקים על גויים.
36. כל השמות וכל כינויי השמות שיש להקב"ה, כולם מתפשטים לדרכם, וכולם מתלבשים אלו באלו, וכולם מתחלקים לדרכים ולשבילים ידועים, חוץ משם אחד, הברור מכל שאר השמות, שהוריש לעם היחידי, הברור מכל שאר העמים. והוא, יו"ד ה"א וא"ו ה"א. כמ"ש, כי חֵלק ה' עַמו. וכתוב, ואתם הדבקים בהוי"ה, שדבוקים בשם הזה ממש, יותר מבכל שאר השמות.
37. ושם אחד מכל השמות שלו, שהתפשט לכמה דרכים ושבילים, נקרא אלקים. והוריש השם הזה, ונֶחְלק לתחתונים שבעוה"ז. ונחלק השם הזה למשמשים ולממונים המנהיגים שאר העמים. כמ"ש, ויבוא אלקים אל בלעם לילה. וכתוב, ויבוא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה.
וכך כל ממונה, שהוריש אותם הקב"ה לשאר העמים, כלולים בשם הזה. ואפילו עבודה זרה נקראת בשם הזה. והשם הזה מָלך על גויים, ולא השם ההוא, שמָלך על ישראל, שֵם הוי"ה, שהוא יחידי לעם היחידי, לעם ישראל, לעם הקדוש.
38. מי לא יירָאך מלך הגויים. אין להעמיד הכתוב על דרך, שזה השם, אלקים, שמָלך על גויים, כי בו שורים יראה ודין. לא כך ולא על זה כתוב. כי אם כך, אפילו עבודה זרה היא בכלל הזה של הכתוב, מי לא ייראך, שגם עבודה זרה נקראת אלקים.
39. מי לא ייראך מלך הגויים. מלך הגויים, לא כתוב על הקב"ה. אלא הפירוש הוא, מיהו מלך הגויים שלא ייראך, ולא יפחד ממך, ולא יזדעזע ממך? ודומה כמו שהיה כתוב, מי מלך הגויים שלא ייראך.
כעין זה הכתוב, הללויה, הַללו עבדֵי ה', הַללו את שם ה'. מי ששומע אותו, אינו יודע מה כתוב. כיוון שכתוב, הללויה, כתוב ג"כ, הללו עבדי ה', שהיה צריך לכתוב, עבדי ה' הללו את שם ה'. ועם זה הכרח, שאע"פ שכתוב מקודם, הללויה, וסובב על עבדי ה', אף כאן, אע"פ שכתוב מקודם, מי לא ייראך, סובב הוא על מלך הגויים. ודומה, כמו שהיה כתוב, מי ממלך הגויים שלא ייראך, והכול כתוב כמו שהיה צריך.
40. כי בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם מאין כמוך. מאין כמוך, היא המילה שהתפשטה ביניהם בחכמה שלהם. וכולם מודים על זה. כאשר רואים בחכמה שלהם מעשיך וגבורותיך, מתפשטת מילה זו ביניהם, ואומרים, מאין כמוך. בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם, מאין כמוך אומרים, ומתפשט ביניהם.
41. ותאמר לאברהם, גָרֵש האָמה הזאת ואת בְּנה. רצתה שׂרה לפַנות עבודה זרה מהבית. וע"כ כתוב, כל אשר תאמר אליך שרה, שְׁמע בקולה. אָמה היא עבודה זרה.
כאן כתוב, כי ימכור איש את בתו, הנשמה הבאה בגלגולים על מעשים רעים שבעולם. לאָמה, הצד האחר, שבגלגול הרע של המאזניים, שחָזרו למאזני מרמה, והיא נעשקה ע"י הס"א. להוציא אותה משם, לא תצא כצאת העבדים, שהם כל הנשמות הנעשקות. אלא מתעטרת בעטרה על ראשה.
42. הנשמות שכאן הן נשמות של ילדים קטנים, היונקים מכוחן של האימהות שלהם. והקב"ה רואה, שאם יתקיימו בעולם, יבאישו ריחם וייחָמצו כחומץ הזה, ע"כ מלקט אותם כשהם קטנים בעוד שנותנים ריח טוב.
43. הקב"ה עוזב אותם להיעשק ביד אותה האמה, לילית. וכיוון שניתנו ברשותה, היא שׂמֵחה בילד, עושקת אותו, ומוציאה אותו מהעולם בעוד שהוא יונק מכוחה של אימו.
44. ואלו הנשמות לא יעשו טוב בעולם. שכתוב, אִם רעה בעיני אדוניה. כי האיש הזה ייחמץ בה לאחר זמן, אם יתקיים בה. נשמה זו נעשקת, ואחרת אינה נעשקת. ועל אלו כתוב, ואֶראה את כל העשוקים. וזהו שכתוב, אם רעה בעיני אדוניה.
45. אם רעה בעיני אדוניה, אשר לא יְעָדה והֶפְדָה, לעם נוכרי לא ימשול למוכְרה בבִגדוֹ בה. כתוב, אשר לא יעדה. המילה, לא, כתובה עם א'. האם בצד האחר נתן אותה הקב"ה מיום שהייתה? לא. כי עתה בגלגולי המאזניים, לו יעדה. לו עם ו', מה שלא היה קודם לכן.
46. כתוב, והֶפְדה. פודה אותה הקב"ה עתה, בעוד שמעלה ריח טוב, מטרם שתחמץ, ומעלה אותה לגובהי מרומים אל הישיבה שלו. האם כיוון שנעשקה בידי הצד האחר, נותן אותה לחסידי שאר העמים ולממזרים תלמידי חכמים?
בא הכתוב ומוכיח, לעם נוכרי לא ימשול למוכרה בבִגדוֹ בה, שעשק אותה בעושק גלגול המאזניים. אלא ייתן אותה לישראל ולא לאחר. וכשיוצאת מהמאזניים, לא תצא כצאת העבדים, אלא מתעטרת בעטרה בגובה על ראשה.
47. והצד ההוא לא בא בילד ההוא, אין לו שליטה בנשמתו. אלא לוקח אותה ושמח עימה, והיא פורחת מידיו ונכנסת במקום של הס"א. וס"א פוקדת את הילד, ושמחה עימו וצוחקת בו, ומתאווה לבשר ההוא, עד שאח"כ לוקח הקב"ה נשמתו, והיא לוקחת גופו. ואח"כ הכול ברשות הקב"ה.
48. לא תצא כצאת העבדים. מהו כצאת העבדים? אלא בשעה שיוצאת מהמאזניים והצד ההוא בשמחה, רושם אותה הקב"ה וחותם אותה בטבעת אחת, ופורשׂ עליה לבוש כבוד שלו, והוא השם הקדוש, אלוה. וזהו שכתוב, בבִגדו בה, בלבוש כבוד של המלך. ואז היא שמורה, שלא תהיה נמסרת לעם נוכרי, לחסידי אוה"ע ולממזרים תלמידי חכמים, אלא לישראל בלבד.
49. וזהו שכתוב, כימֵי אלוה יִשמְרֵני. כלומר לבוש הכבוד, שנקרא אלוה. ועל זה כתוב, לעם נוכרי לא ימשול למוכרה בבגדו בה, כלומר בעוד שלבוש כבוד של המלך בה. כיוון שבִגדו בה, ע"כ כתוב, לעם נוכרי לא ימשול למוכרה.
50. מהי הרשות, שהקב"ה נותן לס"א לעשוק הנשמה? כל בני העולם הם ברשות המלך הקדוש, שכולם יש להם זמן לחיות בעוה"ז, עד שהוא רוצה להעלות אותם מהעולם, ואין רשות לס"א לפגוע בהם לפני הזמן. ואין לאותה נשמה זמן קצוב לחיות בו. וע"כ הס"א צוחקת בה ושמחה בה ומוציאה אותה מהעולם. נמצא, שבזה שלא ניתן לה זמן, ניתנה רשות לס"א לעשוק אותה.
51. בזמן שרצה הקב"ה לברוא העולם, עלה ברצון לפניו, וצייר כל הנשמות העתידות להינתן בבני אדם אח"כ. וכולן הצטיירו לפניו בצורה ההיא ממש, שעתידות להיות אח"כ בבני אדם, וראה כל אחת ואחת.
52. ויש מהן שעתידות להרע דרכיהן בעולם. ובשעה שהגיע זמנן לרדת לעולם, קרא הקב"ה לנשמה ההיא, אמר לה, לכי בואי במקום פלוני בגוף פלוני. השיבה לפניו, ריבון העולם, די לי עוה"ז, שאני יושבת בו, ולא אלך לעולם אחר, שיעבדו בי ואהיה מלוכלכת ביניהם. אמר לה הקב"ה, מיום שנבראת על זה נבראת, להיות בעולם ההוא בגוף. כיוון שהנשמה רואה כך, יורדת בְּעל כורחה ונכנסת שם בגוף.
53. התורה, שנותנת עצה לכל העולם, שרואָה כך, מזהירה לבני העולם ואומרת, ראו כמה מרחם הקב"ה עליכם. מרגלית טובה שהייתה לו, הנשמה, מכר אותה בחינם שתעבדו בה בעוה"ז.
54. וכי ימכור איש, זה הקב"ה. את בתו, זוהי הנשמה הקדושה. לאָמה, להיות אמה משועבדת ביניכם בעוה"ז. בבקשה מכם, שבשעה שיגיע זמנה לצאת מעוה"ז, לא תצא כצאת העבדים, לא תצא מטונפת בעוונות, תצא בת חורין ברורה ונקייה, כדי שישמח בה אדונה, וישתבח בה, וייתן לה שכר טוב בצַחצָחות שבגן עדן. כמ"ש, והשׂביע בצחצחות נפשךָ. כשתצא הנשמה ברורה ונקייה.
55. אבל אם רעה בעיני אדוניה, כשיוצאת מלוכלכת בטינופת של עבירות, ואינה נראית לפניו כראוי, אוי לגוף, שאובד מהנשמה ההיא לעולם. כי כשהנשמות עולות ברורות ויוצאות נקיות מעוה"ז, כל נשמה נכנסת בסֵפר שבחֵמֶת המלך. חֵמֶת הוא כיס עור שמניחים בו ספרים ושטרות וניירות. וכולן נקובות בשמות. ואמר, זוהי הנשמה של פלוני, תהיה נועדת לגוף ההוא שעזבה. ואז כתוב, אשר לוֹ יִעדה.
56. וכשיוצאת רעה בעיני אדוניה, כי נטמאה בעוונות ובטינופת של חטאים, אז לא יעדה. עם א' כתוב. ואבד הגוף ההוא ממנה, והיא לא נועדת לו. חוץ מהנשמה ההיא שאדונה רוצה בה, שהגוף חזר בו בתשובה. אז כתוב, והֶפדה, כמ"ש, פָּדה נפשוֹ מעַבוֹר בשָׁחת.
והפדה, סובב על האדם, שהעצה שלו היא, שיִפדה אותה וישוב בתשובה. ולשני צדדים כתוב, והפדה:
על הקב"ה, והפדה מגיהינום.
על האדם, והפדה בתשובה.
לאחר שחזר בתשובה, פודה אותם הקב"ה מדרך הגיהינום.
57. לעם נוכרי לא ימשול למוכרה. מיהו עם נוכרי? נכלמת הנשמה, כשיוצאת מהעולם, והאדם נטה מהדרך עימה, היא מבקשת לעלות למעלה לתוך המחנות הקדושים. כי מחנות קדושים עומדים בדרך של גן העדן, ומחנות נוכרים, מלאכי חבלה, עומדים בדרך של הגיהינום.
58. זכתה הנשמה ושמירה של פרישׂת לבוש כבוד, השם אלוה, עליה. כמה מחנות קדושים נועדים לה להתחבר עימה ולהביא אותה לגן העדן. לא זכתה, כמה מחנות נוכרים נועדים להביא אותה אל הגיהינום.
ואלו המחנות של מלאכי חבלה עתידים לעשות בה נקמות. לזה בא הכתוב והורה, לעם נוכרי לא ימשול למוכרה. אלו הם מלאכי החבלה. בבִגדו בה, הוא לבוש השמירה, השם אלוה, שהקב"ה פורשׂ עליה ועושה לה שמירה, שלא ישלוט בה עם נוכרי.
59. כמה יש לאדם להיזהר שלא יטה דרכיו בעוה"ז. שאם זכה האדם בעוה"ז, ושומר את הנשמה כראוי, הקב"ה רוצה בו, ומשתבח בו בכל יום בפמליה שלו. ואומר, ראו הבן הקדוש שיש לי בעולם ההוא. כך וכך עשה, כך וכך מעשיו מתוקנים.
60. וכשהנשמה הזאת יוצאת מעוה"ז זכּה, נקייה וברורה, הקב"ה מאיר לה בכמה אורות, בכל יום קורא עליה, זוהי הנשמה של פלוני בני, שמירה תהיה לגוף ההוא שעזבה.
61. ואִם לִבְנוֹ ייעָדֶנה כמשפט הבָּנות יַעשה לה. מהו כמשפט הבנות? בתוך הסלע החזק, עולם הבריאה, ברקיע הנסתר, העליון מכל הרקיעים אשר שׁם, יש היכל אהבה, העומד תחת קודש קודשים של הבריאה. שׁם אוצרות נסתרות, ושׁם הן כל הנשיקין של אהבת המלך. והנשמות, שהן אהובות המלך, נכנסות לשם.
62. כיוון שהמלך נכנס בהיכל, כתוב, ויישק יעקב לרחל, ששׁם זיווג דנשיקין, והקב"ה מוצא שם את הנשמה הקדושה ההיא, מיד מקדים ונושק לה, ומחבק אותה, ומעלה אותה עימו ומשתעשע בה.
63. כמשפט הבנות יעשה לה. כמו שהאב עושה לבתו, שחביבה לו, שנושק לה ומחבק אותה ונותן לה מתנות. כך עושה הקב"ה אל הנשמה הזכה בכל יום.
64. וכתוב, יעשה למחכֵּה לוֹ. כמו שהבת, הנשמה, השלימה העשיה בעוה"ז. כך הקב"ה משלים לה עשיה אחרת בעוה"ב. שכתוב, עין לא ראתה אלקים זולתך, יעשה למחכה לו. וכאן כתוב, יעשה לה. שאף, יעשה, שכאן הוא כמ"ש, עין לא ראתה אלקים זולתך.
65. אִם אַחרת ייקח לו. מה פירוש, אם אחרת? האם נשמה אחרת הכין הקב"ה להשיב לצדיקים בעוה"ז, ואין זו אותה הנשמה, שהשלימה בעוה"ז רצון אדונה? א"כ אין הבטחה כלל לצדיקים?
66. וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נְתָנָה. פסוק זה העמידו החברים בחורבן ביהמ"ק, וישוב העפר על הארץ כשהיה. כאן הוא, כמ"ש, והכְּנַעני אז בארץ. כשהיה ודאי. שאחרי החורבן חזרה הארץ לרשות קליפת כנען, כמו שהיה בתחילה.
והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. והרוח תשוב, זוהי השכינה, שהיא הרוח הקדוש. בעת שראתה השכינה, באלו עשרה מסעות שנסעה, שישראל אינם רוצים לשוב בתשובה לפני הקב"ה, והס"א שולטת על הארץ הקדושה, הסתלקה השכינה ושבה אל האלקים.
67. רוח של אדם צדיק מתעטר בצורה בגן העדן התחתון. ובכל השבתות והמועדים וראשי החודשים, מתעטרים הרוחות ופושטים צורתם מגן העדן התחתון, ועולים למעלה לגן העדן העליון. וכמו שעשה הקב"ה בנשמה הקדושה למעלה, כך עושה עם הרוח הזה, שלמטה בגן העדן התחתון, שעלה לפניו. ואמר, זהו הרוח של גוף פלוני. מיד מעטר הקב"ה הרוח הזה בכמה עטרות, ומשתעשע בו.
68. ואין הקב"ה עוזב בשביל הרוח הזה את מה שעושה לנשמה. אלא, שְׁאֵרָה כְּסוּתה ועוֹנָתה לא יגרע. אלו הם שלושה שמות עליונים, שעין לא ראתה אלקים זולתך, שהוא בינה.
69. וכולם הם בעוה"ב, בינה, ונמשכו משם. שְׁאֵרה, הוא המשכה של התנוצצות ואור, או"ח ואו"י, המאיר בדרך סתום. הוא מָזון, הזן את הכול, ונקרא הוי"ה בניקוד אלקים, שהוא שֵם הבינה. שארה בהיפוך האותיות הוא, אשר ה'. אשר היא בינה, ה"ר דהוי"ה. וזהו שכתוב, מאשֵר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, כי ממנה נמשך המזון.
70. כְּסוּתה, היא הפרישׂה, שפורש עליה המלך, כלומר לבוש כבוד של השם אלוה. זוהי המשכה אחרת המאירה ושומרת את הנשמה תמיד. וזהו שכתוב, בבִגדו בה, תמיד, שלא נעדר ממנה.
71. עוֹנָתה, היא המשכה מעוה"ב, בינה, שבה הכול, הוי"ה צבאות, השם שבנה"י דבינה, המאיר בכל האורות הסתומים העליונים של עה"ח, שבו העונה הנסתרת, שמשם היא יוצאת. וכל זה בעידון ובהשתוקקות של עוה"ב, בינה.
72. שלושה אלו לא יגרע ממנה, כשהיא זכתה כראוי. ואם אינה כראוי, גורעים ממנה אלו שלושה, שלא נעשית לה עטרה, אפילו מאחד מהם. כתוב, ואם שלוש אלה לא יעשה לה, כלומר שלא זכתה בהם, ויצאה חינם אין כסף. תצא ממנו, ודוחים אותה החוצה. אין כסף, אין לה כיסוף, השתוקקות, ואין לה עידון כלל.
73. עד כאן הוכיחה התורה, שכל העצות תלויות בה, ונותנת עצה טובה לבני אדם. מכאן והלאה, נחזור לדברים הראשונים, בשמירה העליונה שפורשׂ הקב"ה על הנשמה, כדי שלא תהיה לעם נוכרי, כי בִגדוֹ בה, ושמירה הוא לה תמיד.
74. ואִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנה. איך אפשר לומר, בנו של הקב"ה? ואיך אפשר שתהיה בחינת אב ובן במדרגות העליונות? אלא שיש עניין זריעת הפּוֹלים ביום השלג לנ"ב גוונים.
יום השלג, הוא דינים דדכורא, הנמשכים משליטת קו שמאל. זריעה, פירושו, הכנת העלמת אור, שבסופה מתהפך ההעלם לגילוי גדול, שהוא כמו זריעת חיטים טובים בקרקע, שנעלמים ונרקבים שם, אבל סופם לחזור ולצמוח מאה שערים.
פולים הוא לשון נפילה, והוא הזריעה, עליית המלכות לבינה, שגרמה לנפילת בינה ותו"מ מכל המדרגות למדרגה שמתחתיה. נ"ב גוונים, הוא רמז לבחינת בן שהוא אותיות נ"ב.
יום השלג, הוא יום שליטת קו שמאל שהדינים שלו מכונים שלג. שנזרעו פולים לנ"ב גוונים, שאז ע"י קו האמצעי, עלתה מלכות לבינה, ובינה ותו"מ שלה נפלו לז"א, וכן עלתה המלכות לבינה דזו"ן, ובינה ותו"מ שלהם נפלו לנשמות הצדיקים. וע"י העלם זה יצאו כל המוחין של זו"ן ובי"ע.
וע"כ זה מכונה זריעת פולים. זריעה, מפני שההעלם נעשה אח"כ בעת גדלות לגילוי גדול. פולים, ע"ש נפילת חצאי המדרגות התחתונות מכל מדרגה למדרגה שמתחתיה. ועלייה זו של המלכות לבינה, עשתה קשר בין בינה וז"א, שחו"ב דבינה נעשו לבחינת או"א לז"א, וז"א נעשה לבן אליהם.
נ"ב גוונים, רומז על בן, שע"י זריעת הפולים נעשה קשר בין המדרגות, שחו"ב דעליון נעשו לאו"א, והתחתון נעשה לב"ן, וע"כ כמו שז"א נעשה ע"י זה בן לחכמה ולבינה, כך נעשה הצדיק בן לז"א. ובזה מתבאר הכתוב, ואם לבנו ייעדנה. שהצדיק התחתון נבחן לב"ן אל הקב"ה, כמו ז"א לבינה.
76. כל מי שזכה ל-13 שנים והלאה, נקרא בן לכנ"י, המלכות. וכל בן עשרים ומעלה, שזוכה בהם, נקרא בן אל הקב"ה, ז"א, כמ"ש, בנים אתם לה' אלקיכם.
יש שני מיני ג"ר. ג"ר הנמשכים מישסו"ת, והם מוחין דנשמה לזו"ן. ורק זו"ן הקטנים המלבישים לז"א מחזה ולמטה, מקבלים ג"ר אלו. אבל ז"א עצמו עדיין נשאר בו"ק חסר ג"ר. עד שנמשכים לו הג"ר דאו"א עילאין, שאז גם ז"א עצמו משיג ג"ר. והם מוחין דחיה. לזו"ן הקטנים מספיק ג"ר דישסו"ת, שנבחנים שניהם למלכות, להיותם מלבישים במקום מחזה ולמטה דז"א, שמקום זה שייך כולו למלכות.
וכן הוא בתחתונים, שאם אדם משיג מוחין דנשמה, הוא מקבל אותם מזו"ן הקטנים, שמקבלים מישסו"ת. ואם אדם משיג מוחין דחיה, הוא מקבל אותם מז"א עצמו. וכשהוא בן 13 שנה ומעלה, מקבל מוחין דנשמה. וכשהוא בן עשרים ומעלה, מקבל מוחין דחיה.
לכן כל מי שזכה ל-13 שנים והלאה, נקרא בן לכנ"י. כי אז מקבל מוחין דנשמה מזו"ן הקטנים, ששניהם הם כנ"י, מלכות. ע"כ נקרא בן אליה. אבל לא לז"א עצמו. בן עשרים שנים ולמעלה נקרא בן להקב"ה, כי אז מקבל מוחין דחיה מז"א עצמו, המקבל מאו"א עילאין. וע"כ נקרא בן לז"א, להקב"ה.
77. כשהגיע דוד ל-13 שנים, וזכה ביום שנכנס ל-14, כתוב, ה' אמר אליי, בני אתה, אני היום יְלִדְתיך. כי קודם לכן לא היה בן אליו, שלא שרתה עליו הנשמה העליונה, כי היה בשנות העורלה. ומשום זה כתוב, אני היום ילדתיך. אני, ולא הצד האחר, כמו שהיה עד עתה. אבל עתה אני לבדי. ושלמה, בעשרים שנים זכה למוחין דחיה, ונעשה על ידיהם בן להקב"ה, לז"א.
78. ואִם לִבנו ייעדנה. מ-13 שנים והלאה, שאז יוצא מרשות הצד האחר שהזדמן לו. כתוב, כמשפט הבּנות יעשה לה. בכל יום רואה הקב"ה את הילד ההוא, העומד ברשות העורלה, והוא יוצא ממנה, ונמשך לבית הספר ושובר אותה, והולך לבית הכנסת ושובר אותה.
מה עושה הקב"ה לנשמה ההיא? הוא מכניס אותה אל חדרו, ונותן לה מתנות ומנחות רבות, ומקשט אותה בקישוטים עליונים, עד הזמן שמביא אותה לחופה בבן ההוא, שמלביש אותה בו, מ-13 שנים ומעלה.
79. אִם אחרת ייקח לו. ביום השבת, בשעה שהתקדש היום, יוצאות נשמות מתוך עה"ח, ז"א, ואלו הנשמות נושבות לתחתונים, ונחים התחתונים בהן כל יום השבת. שהן נשמה יתֵרה, שצדיקים משיגים ביום השבת. ואחרי שיוצאת השבת, חוזרות ועולות כל הנשמות ומתעטרות בעטרות קדושות למעלה.
אף כאן, הקב"ה מזמין לאדם ביום השבת נשמה יתרה. וזו נשמה אחרת, שעליה כתוב, ואם אחרת ייקח לו. ואע"פ שהזדמנה לו נשמה זו, שארה וכסותה ועונתה של הנשמה הראשונה, שהיה לו בתחילה, לא יגרע.
81. בכל מקום שנאמרים דברי תורה, הקב"ה וכנ"י, המלכות, הם שם, ומקשיבים להם. ואז, בעץ של טו"ר, המלכות, הצד של הטוב מתגבר ומתעלה למעלה, והקב"ה וכנ"י מתעטרים בטוב והם בעליו של הטוב ההוא, ועליהם כתוב, אל תמנע טוב מבעליו.
83. ה' אלקיי גדלת מאוד, הוד והדר לבשת. ה' אלקיי, תחילת האמונה, עליית המחשבה, חכמה, ועוה"ב, בינה, והם אחד בלא פירוד. כי או"א, חו"ב, אינם נפרדים. גדלת, זהו התחלה לז"ת, יום הראשון, ספירה ראשונה, חסד, והם ימים עתיקים, כלומר שמקבלת מספירות דעתיק, והיא ימין. מאוד, זה שמאל, גבורה.
84. הוד והדר לבשת. אלו שני ענפי ערבוֹת, נו"ה. עה"ח, ת"ת, לא עלה להיות במניין, משום אותו מאוד, שמאל, שכל הענפים שלמטה שבכללם ענף מר אחד, ס"מ, נכללים בשמאל. וע"כ נחבא עה"ח, ולא רצה להיות במניין הזה, עד שחזר כבתחילה, ושיבח באופן אחר.
85. עוטֶה אור כשַׂלְמָה, נוטה שמיים כיריעה, המְקָרֶה במים עליותיו. עוטה אור כשלמה, זוהי התחלה של היום הראשון, חסד. נוטה שמיים, הוא ת"ת, הנקרא שמיים. כאן נכלל שמאל, גבורה. ולא כתוב, מאוד, כי נכלל השמאל בימין, שיהיה מאיר בכלל השמיים, ת"ת.
המקָרה במים עליותיו, כאן יצא בחדווה עה"ח, נהר היוצא מעדן, ת"ת, והשתרשו במימיו שני ענפי ערבוֹת, נו"ה, שגדלים במימיו. עליותיו, הם ענפי הערבות, נו"ה.
86. כתוב, ועל יוּבַל ישַלַח שורשיו. וכתוב, נָהָר פלגיו ישַמחוּ עיר האלקים. פלגיו, הם שורשיו, נו"ה. נקראים, עליותיו, שורשיו, פלגיו, כולם השתרשו במים של הנהר, ת"ת.
87. השָׂם עבים רְכוּבוֹ. עבים, מיכאל וגבריאל. המהלֵך על כנפי רוח, לתת רפואה לעולם. זה רפאל. מכאן והלאה, עושֶה מלאכיו רוחות, מְשׁרתיו אש לוהט.
88. אם אחרת ייקח לו. כמה גלגולים ישָנים כאן, שלא נגלו עד עתה, וכולם אמת כראוי, כי אין לנטות מדרך אמת, אפילו כמלוא חוט השערה. בתחילה יש להעיר, נשמות הגֵרים כולם, פורחות מגן העדן בדרך סתום, ומתלבשות בגרים. כשמסתלקות מעוה"ז, הנשמות, שהרוויחו הגרים מגן עדן, לאיזה מקום הן חוזרות? מי מעלה אותן בחזרה למקום שיצאו משם, לגן עדן?
89. מי שלוקח ואוחז בתחילה בנכסי הגר, שאין לו יורשים, זוכה בהם. אף כאן, כל אלו הנשמות הקדושות העליונות, שהקב"ה הזמין אותן לבוא למטה, כולן יוצאות בשבת וביו"ט ובר"ח, להשתעשע בגן עדן, ופוגשות באלו נשמות הגרים.
מי מאלו הנשמות, שאוחזת בהן, זוכה בהן, ומתלבשות בהן ועולות. וכולן עומדות בלבוש הזה, ויורדות לגן העדן בלבוש הזה. משום שבגן העדן אינם עומדים שם אלא בלבוש, כל אלו הנמצאים שם. ונמצא, שאותן הנשמות מעלות את נשמות הגרים בחזרה לגן העדן.
90. הייתכן שבגלל הלבוש של נשמות הגרים, גורעים לנשמות האלו מכל העונג, שהיה להן בתחילה? על זה כתוב, אם אחרת ייקח לו שְׁאֵרה כְּסוּתה ועוֹנָתה לא יגרע. בגן העדן עומדות בלבוש הזה, שקדמו לאחוז בהם וזכו בהם. כלומר, הלבוש מנשמות הגרים. וכשעולים למעלה, מתפשטות ממנו, כי שם למעלה אין עומדים בלבוש.
92. כל אלו הנשמות הקדושות, כשיורדות לעוה"ז, כדי שכל אחת תשרה על מקומה הראוי לה, בבני אדם, כולן יורדות ומתלבשות באלו נשמות הגרים. וכך נכנסות בזרע הקדוש. ובמלבוש הזה עומדות להשתעבד מהם בעוה"ז, במצוות ובמע"ט. וכשנשאבים המלבושים מדברי עוה"ז, מהמצוות, אלו הנשמות הקדושות ניזונות מהריח, שמריחות מִלבושיהן האלו.
המלבושים מנשמות הגרים נעשו אמצעיים בין הנשמות ובין הגוף. והמצוות, שאדם עושה, מגיעות למלבושים, והנשמות מקבלות מזונות מהריח, שמריחות מהמלבושים. שהנשמות עצמן גבוהות ואינן משתעבדות ממעשה הגוף, אלא המלבושים שלהן משתעבדים במעשה המצוות, והנשמות מקבלות מריח המלבושים.
93. הקב"ה, כל הדברים הסתומים שעושה, הכניס אותם בתורה הקדושה, והכול נמצא בתורה. ודבר סתום מגלה אותו התורה, ומיד מתלבשת בלבוש אחר, ומסתתרת שם, ואינה מתגלה. והחכמים, מלאים עיניים, אע"פ שהדבר ההוא הסתתר בלבוש שלו, הם רואים אותו מתוך הלבוש. ובשעה שהתגלה הדבר ההוא, מטרם שנכנס בחזרה ללבושו, מטילים בו פקיחת עיניים. ואע"פ שנעלם מיד, אינו אובד עוד מעיניהם.
94. בכמה מקומות הזהיר הקב"ה על הגר, שהזרע הקדוש, ישראל, יהיו נזהרים בו. ואח"ז יצא הדבר הסתום מנרתיקו, מהכיסוי שלו. ולאחר שנגלה, חזר מיד לנרתיקו, ומתלבש שם.
95. כיוון שהזהיר על הגר בכל אלו המקומות, יצא הדבר מנרתיקו, והתגלה, ואמר, ואתם יְדעתם את נפש הגֵר, מתוך שהנשמות מלובשות בו. ומיד נכנס לנרתיק וחוזר ללבושו ומסתתר, כמ"ש, כי גֵרים הייתם בארץ מצרים. שהוא טעם צדדי.
והכתוב חושב, שמשום שהתלבש מיד, לא היה מי שישגיח בה. בנפש הגר הזו, יודעת הנשמה בדברי עוה"ז, ונהנית מהם. להיותה אמצעית בין הנשמה ובין הגוף. וע"כ כתוב, ואתם ידעתם את נפש הגר.
96. ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר. ענן זה, הוא כמ"ש, את קשתי נתתי בענן. הקשת הזו, המלכות, שמקבלת ג' גוונים לבן אדום ירוק, שהם לבושיה, מג' קווים דז"א, פשטה את לבושיה, ונתנה אותם למשה. ובלבוש ההוא עלה משה אל ההר, וממנו ראה מה שראה, ונהנה מכל.
97. כמה הם בני העולם בבלבול הדעת, ואינם רואים בתורה בדרך אמת, והתורה קוראת להם בכל יום באהבה אליה, ואינם רוצים להחזיר ראשם, להקשיב אליה.
98. כי בתורה יוצא דבר מנרתיקו, ונראה מעט, ומיד מסתתר. ובזמן שמתגלה מתוך הנרתיק ומסתתר מיד, אין התורה עושה זה, אלא לאלו שיודעים בה ונודעים בה.
99. הדבר דומה לאהובה, יפת מראה ויפת תואר, המסתתרת בהיכלה. ויש לה אוהב, שבני אדם אינם יודעים בו, אלא הוא מסתתר. האוהב ההוא, מתוך האהבה שאוהב אותה, עובר תמיד בשער ביתה, נושא עיניו לכל צד. היא, יודעת שאוהבה סובב תמיד שער ביתה.
היא פותחת פתח קטן בהיכלה, ומגלה פניה אל אהובה. ומיד חוזרת ומתכסה. כל אלו שהיו עם האוהב, לא ראו ולא הסתכלו. רק האוהב לבדו, שמֵעיו וליבו ונפשו הולכים אחריה, ויודע שמשום האהבה, שהיא אוהבת אותו, מתגלה אליו רגע אחד, לעורר האהבה אליו.
כך הוא דבר תורה, אינה מתגלה אלא לאוהבה. יודעת התורה שחכם לב ההוא, סובב שער ביתה בכל יום. מה עושה? גילתה פניה אליו מתוך ההיכל, ורמזה לו רמז. ומיד חזרה למקומה, והסתתרה. כל אלו משם, לא ידעו ולא הסתכלו. אלא הוא לבדו, ומעיו וליבו ונפשו הולכים אחריה. וע"כ התורה מתגלה ומתכסה והולכת באהבה אל אוהבה, לעורר עימו האהבה.
100. דרך התורה כך היא. בתחילה, כשמתחילה להתגלות לאדם, רומזת אליו ברמז. אם יודע, טוב. ואם אינו יודע, שולחת אצלו וקוראת לו פתי. והתורה אמרה לאותו ששלחה אליו, אמוֹר לפתי ההוא, שיתקרב לכאן ואדבר עימו. כמ"ש, מי פתי יסור הנה חסר לב. האדם מתקרב אצלה, מתחילה לדבר עימו מאחורי הפרוכת, שפורשׂת אליו דברים לפי דרכיו, עד שיסתכל מעט מעט. וזהו דְרוּש.
101. אח"כ היא מדברת עימו מאחורי סדין דק דברי חידה, וזוהי הגדה. ואחרי שנעשה רגיל אצלה, היא מתגלה אליו פב"פ, ומדברת עימו כל הסודות הסתומים, וכל הדרכים הסתומות, שהיו חבויים בליבה מימים ראשונים. אז הוא אדם מושל, בעל תורה, אדון הבית, שהרי גילתה לו כל הסודות שלה, ולא הרחיקה ולא כיסתה ממנו כלום.
102. אמרה לו התורה, ראית דבר רמז, שרמזתי לך בתחילה, כך וכך סודות היו בו, כך וכך הוא. אז רואֶה שעל אלו מילים שבתורה, אין להוסיף ואין לגרוע מהן. ואז פְּשט המקרא הוא כמו שהוא, שלא להוסיף ולא לגרוע אפילו אות אחת. וע"כ בני אדם צריכים להיזהר ולרדוף אחר התורה, להיות מהאוהבים שלה.
103. אם אחרת ייקח לו. הגלגולים שמתגלגלים בפסוק הזה, כמה גדולים ועליונים הם. שהרי כל הנשמות באות בגלגול. ובני אדם אינם יודעים דרכיו של הקב"ה, ואיך עומדים המאזניים, ואיך בני אדם נידונים בכל יום ובכל זמן. ואיך הנשמות באות בדין, מטרם שבאות לעוה"ז. ואיך באות בדין, לאחר שיוצאות מעוה"ז.
104. כמה גלגולים וכמה מעשים סתומים עושה הקב"ה עם כמה נשמות ערומות, שאין להן לבוש מתורה וממצוות. וכמה רוחות ערומים הולכים בעולם ההוא, שאינם נכנסים למחיצתו של המלך. וכמה עולמות מתהפכים להם, שמשתנים בשבילם סדרי המדרגות, הנקראות עולמות.
והעולם מתהפך בכמה פליאות סתומות. ובני אדם אינם יודעים ואינם מסתכלים. ואיך מתגלגלות נשמות כאבן בכף הקֶלַע, כמ"ש, ואת נֶפש אויביךָ יקַלעֶנה בתוך כף הקלע.
105. כל הנשמות יוצאות מהעץ הגדול והחזק, שהוא נהר היוצא מעדן, ז"א. וכל הרוחות יוצאים מעץ אחר קטן, המלכות. נשמה יוצאת מלמעלה, ורוח מלמטה, ומתחברים יחד כעין זכר ונוקבא. ואז מאירים אור עליון. ובחיבור שניהם נקרא נר, ראשי תיבות נשמה רוח, שכתוב, נר ה' נִשמת אדם.
106. נשמה ורוח הם זכר ונוקבא, להאיר יחדיו. זה בלא זה אינם מאירים. וכשמתחברים יחדיו נקרא הכול נר. ואז התעטפה הנשמה ברוח, כדי לעמוד למעלה בגן העדן העליון בהיכל הנסתר, כמ"ש, כי רוח מלפניי יעטוף, שעוטף אחרים. שלמעלה בגן העדן העליון, בהיכל נסתר, מתעטפת ומתלבשת הנשמה ברוח.
107. וכיוון שבהיכל הזה יש נשמה ורוח, הנפש אינה באה לשם, אלא הנשמה מתלבשת שם ברוח. וכשיורדת לגן העדן התחתון, היא מתלבשת ברוח אחר, בנשמות הגרים. ובכולם הנשמה שורה בעוה"ז, ומתלבשת בהם, הן ברוח שלה והן בנשמות הגרים.
108. הרוח ההוא היוצא מעוה"ז, שלא גדל ולא התפשט בעוה"ז, שאין לו בנים, הולך בגלגול ואינו מוצא מנוחה, ובא בגלגול בעולם כאבן בכף הקלע, עד שיימצא גואל שיגאל אותו, יָבָם שמייבֵּם את אשתו, ומביא אותו באותו הכלי ממש, שהיה משתמש בו והיו דבוקות בו תמיד רוחו ונפשו, והייתה בת זוגו רוח ברוח, באשתו. והגואל ההוא בונה אותו כבתחילה, שמביא אותו בבן שנולד מהיְבָמָה, שהיא אשתו, וחוזר לחיי עוה"ז כבתחילה.
109. והרוח שעזב הבעל אצל אשתו בביאה הראשונה, מתדבק בכלי ההוא, באשתו, שאינו נעדר ממנה לעולם אפילו לאחר מיתתו, אינו אובד. כי אין דבר בעולם אפילו קטן, שאין לו מקום ומעמד, להסתתר ולבוא לשם, ואינו אובד לעולם.
ומשום זה, הרוח שעזב בכלי הוא שָׁם, ורודף אחר השורש והיסוד שלו, שמשם יצא, כלומר אחר הבעל המת בלי בנים, ומביא אותו ובונה אותו במקומו, במקום הרוח שהוא בת זוגו, שיצאה עימו, באשתו, ונבנה שם כבתחילה. וזוהי עתה ברייה חדשה בעולם, רוח חדש וגוף חדש.
110. והרוח שבבן הנולד הוא מה שהיה, כלומר האיש עצמו, ולא הרוח שעזב אצלה בביאה הראשונה, שהוא רק חלק ממנו. אבל לא נבנה בבן הנולד, אלא בכוח הרוח האחר שעזב באשתו.
בניין זה שנבנה, בבן הנולד מהייבּום, לא נבנה אלא בכוח הרוח האחר, שעזב שם בכלי ההוא, באשתו בביאה הראשונה. וכשהתחיל להיבנות רוח זה, מושך אחריו את הרוח שהלך ערום, בלי בנים, ומושך אותו אצלו. ונעשו שָׁם שני רוחות שהם אחד. אח"כ נעשה זה רוח וזה נשמה, ושניהם אחד.
111. אם זכה להיטהר כראוי, נעשו שניהם אחד, שהתלבשה בהם נשמה אחרת עליונה. כמו שיש לשאר בני העולם, רוח, שהנשמות זוכות בו, אלו שמקדימות ואוחזות בו, כלומר נשמות הגרים, ועוד רוח אחר מלמעלה, והנשמה הקדושה מתלבשת בהם בשניהם. אף כך, גם משלו ממש יש שני רוחות, רוח עצמו ורוח שעזב באשתו בביאה ראשונה, כדי שתתלבש בהם הנשמה העליונה.
112. הרי יש לזה גוף אחר שנבנה עתה מחדש, ע"י הייבום, מה נעשה מהגוף הראשון שעזב? או זה לריק או זה לריק? לפי שׂכלו של האדם, הגוף הראשון הזה, שלא נשלם תחילה, אבד, משום שלא זכה. א"כ, בחינם עסק במצוות התורה, ואפילו אם עסק רק באחת מהן. והרי אנו יודעים, שאפילו הריקים שבישראל, מלאים כולם מצוות כרימון. והגוף הזה, אע"פ שלא נשלם להתרבות ולזכות ולגדול בעולם, הרי מצוות אחרות שבתורה שמר, ולא אבדו ממנו. האם לחינם היה?
113. חברים, פיקחו עיניכם, אתם סבורים ויודעים, שכל אלו הגופים מצוינים הם בציונים בחינם, שאין להם קיום לעולם. ואינו כן, וחלילה לנו להסתכל בדברים כאלו.
114. מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהילתו. מיהו בעולם שיוכל לדבר, הגבורות שעושה הקב"ה תמיד בעולם? הגוף הראשון שעזב, אינו אבד, ולעת"ל יהיה לו קיום. כי כבר קיבל עונשו בכמה אופנים, והקב"ה אינו מקפח שׂכר כל ברייה שברא, חוץ מאלו שיצאו מהאמונה שלו, ולא היה בהם טוב מעולם. וחוץ מאלו שלא כרעו בברכת מוֹדים, בתפילת שמונה עשרה, שהקב"ה עושה מהם בריות אחרות, משום שלא ייבנה הגוף ההוא בצורת בן אדם, ולא יקום לעולם. אבל אלו שמתו בלי בנים, אינו כן.
115. אם הרוח ההוא זכה להיתקן בעוה"ז בגוף האחר, מה עושה הקב"ה? הגואל שגאל אותו, היָבָם, הרוח ההוא שלו שהכניס לשם, ושיתף ועירב באותו רוח שהיה בכלי ההוא, שעזב בה אחיו בביאה הראשונה, ודאי אינו אבד.
שהרי שלושה רוחות שָׁם. ראשון, רוח שהיה בכלי ההוא ונשאר שם, שעזב בה אחיו המת בביאה ראשונה. שני, רוח של אחיו המת עצמו שנמשך לשם, שהיה ערום בלי בנים. ושלישי, רוח שהכניס לשם אותו הגואל, היבם, והתערב בהם. להיות בשלושה רוחות אי אפשר, ומה נעשה?
116. אלא כך הן גבורות עליונות שעושה הקב"ה. רוח שהכניס לשם אותו הגואל, בו מתלבשת הנשמה, במקום הלבוש מנשמות הגרים. ורוח של המת, הערום בלי בנים, שחזר לשם להיבנות מחדש, יהיה לבוש לנשמה העליונה.
ורוח שהיה בתחילה, שנשאר בכלי, הרוח שעזב בה בעלה המת בביאה הראשונה, פרח משם. והקב"ה מזמין מקום בתוך החלון שבסלע, שלאחר כתפיו של גן העדן. והרוח ההוא נסתר שם, והוא עולה לגוף הראשון של המת בלי בנים, שהיה לו בתחילה. וברוח ההוא יקום הגוף ההוא לתחיית המתים. וזהו אחד שהם שניים.
117. אבל הגוף ההוא, עד שלא יקום לתחייה, עונשו גדול, כי משום שלא זכה להתגדל בבנים, מורידים אותו לתוך אדמה הסמוכה לארץ אַרְקָא. ששבע ארצות יש: ארץ, אדמה, גיא, נְשִׁייה, צִייה, ארקא, תבל. ונידון שם. ואח"כ מעלים אותו לתבל הזה, שאנו נמצאים בו. עתה יורד בחזרה לאדמה. ועתה עולה. הנה עולה והנה יורד, אין לו מנוחה, חוץ מאשר בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים.
118. ואלו הם הישֵנים באדמַת עפר. אדמת נקרא ע"ש שהוא מאדָמָה. עפר נקרא ע"ש שהוא מתֵבֵל. ועל אלו כתוב, ורבּים מישֵני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ואלה לחרָפוּת ולדִרְאון עולם.
אם הרוח הערום זכה, הרוח של המת בלי בנים, כי חזר לעוה"ז כבתחילה, בבן הנולד מהייבום, הוא זכאי להיתקן. כי הרוח שעזב בביאה הראשונה באשתו, ושהסתתר בסלע, ייתקן בגוף הראשון, שהניח המת בלי בנים. ועל אלו כתוב, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות. כלומר, כל אלו שלא זכו להיתקן.
119. ואלו הן גבורות עליונות של המלך העליון הקדוש, שלא אובד כלום, אפילו הבל פֶה יש לו מקום ומעמד. והקב"ה עושה ממנו מה שעושה. ואפילו מילה של אדם, ואפילו קול, אינם לריק, ומקום ומעמד יש לכל.
120. זה שנבנה עתה, המת בלי בנים, שהתגלגל בבן הנולד מהייבום, ויצאה לעולם ברייה חדשה, אין לו בת זוג. ועל זה אינם מכריזים על בת זוגו קודם שנולד, כי בת זוגו אבדה ממנו. בת הזוג שהייתה לו נעשית אימו, ואחיו נעשה אביו.
123. צְאֶנה וראֶינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו. מי יכול לראות במלך שלמה, המלך שהשלום שלו, ז"א, והרי הוא סתום מכל צבאות מרומים שלמעלה בבינה, במקום שכתוב עליו, עין לא ראתה אלקים זולתךָ? א"כ איך כתוב, צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה? ועוד, הרי הכבוד שלו, כל המלאכים העליונים שואלים ואומרים, איפה מקום כבודו, ההסתר? ומהו השבח של צאנה וראינה?
124. אלא, צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה, כתוב, בעטרה, ולא כתוב, ובעטרה. שכל מי שרואה עטרה, המלכות, רואה הנועם של המלך שהשלום שלו. שעיטרה לו אימו, מלכות המקיפה את ז"א. נקראת בת, ונקראת אחות, ונקראת אֵם. והיא הכול, והכול הוא בה. מי שיסתכל ויידע במלכות, יידע חכמה עליונה.
125. הכלי שהיה למטה, היְבָמה שהייתה מקודם אשתו של המת בלי בנים, והייתה למטה ממנו, איך ייעשה אותו הכלי למעלה, שיהיה אימו? בעלה, המת בלי בנים, שהיה למעלה ממנה, איך התהפך והיה למטה, שנעשה בנה?
בת זוגו נעשתה לאימו. אחיו הוא אביו. אם אביו של הראשונה, של אשתו, היה גואל אותו, כלומר היה מייבם את אשתו, היה יפה. אבל אחיו, שיהיה אביו? וכי אין זו פליאה? ודאי עולם הפוך הוא, עליונים למטה ותחתונים למעלה.
126. מי שהוא במקום האור, אינו יכול להסתכל ולראות בחושך. אבל הקב"ה אינו כן, יודע מה בחושך, אע"פ שהאור שורה עימו. מתוך האור מסתכל בחושך, ויודע כל מה שיש שם.
127. כאן יש להקדים בתחילה דבר אחד, שאמרו הראשונים באלו מראות הלילה. מי שבא על אימו בחלום יצפה לבינה, כמ"ש, כי אִם לַבִּינה תקרא. אִם, משום שהיא אֵם, ע"כ יצפה לבינה, יפה הוא. אלא שהיה לו לכתוב כך, שמי שראה את אימו בחלום, יזכה לבינה. אבל מי שבא על אימו, למה זה?
128. משום שהתהפך ועלה מלמטה למעלה. בן היה תחילה, כלומר למטה ממנה. כיוון שעלה למעלה, שבא עליה, התהפך האילן, והוא נעשה מעולם העליון, ושולט עליה, וזוכה לבינה.
129. בתחילה, כשעלה אדם ל-13 שנים, כתוב, ה' אמר אליי, בני אתה, אני היום יְלִדְתיך. שנעשה בן אל המלכות, והמלכות היא אימו. ואז הוא למטה ממנה. כיוון שעלה עליה, שנעשה בעלה, זהו מעולם העליון, ז"א. כי עלה למדרגת יוסף, יסוד דז"א, זכה לבינה, כמו ז"א, שיש לו מוחין דבינה.
130. אף כך הכלי הזה, אשת המת. בתחילה היה בעלה המת במדרגת יוסף, יסוד דז"א, הבעל של האילן התחתון, מלכות, שנשמעת לרצונו, ושולט עליה. כי כל נקבה עומדת בצורת הנוקבא, האילן התחתון, מלכות.
כיוון שלא רצה להתקיים במדרגת יוסף, ולא התקיים לשמש בו, ולהרבות בעולם ולעשות תולדות ומת בלי בנים, אז ירד למטה, שהתגלגל בבן הנולד מהייבום, והיא, אשתו, נעשית אימו. והגואל, היָבם, ירש ירושת יוסף שהיה אחיו בתחילה, וירד למטה, שהתגלגל בבן הנולד.
131. כיוון שירד למטה, התקיים בו הכתוב, ה' אמר אליי, בני אתה, אני היום ילדתיך. שנעשה בן אליה, התהפך האילן, מה שהיה למטה, והוא היה שולט עליה, כבעל על אשתו. כיוון שירד למטה, שהתגלגל בבן הנולד מהייבום, ההוא שירש ירושת מקום יוסף, אחיו היבם, נקרא אביו. והכול הוא על תיקונו כראוי.
132. בתחילה היה מעולם הזכר, יוסף, ונעקר משם, ועתה הוא מעולם הנקבה, המלכות. ומה שהיה שולט עליה, שולטת עתה היא עליו, והוחזר להיות בעולם הנקבה. וע"כ אין לו בת זוג כלל, ואין מכריזים עליו על נקבה, כמו שמכריזים על כל אדם בטרם שנולד, בת פלוני לפלוני. כי הוחזר לעולם הנקבה.
133. והגוף הראשון שעזב, המת בלי בנים, אם היו יודעים ומסתכלים בני העולם, הצער שיש לו בעת שנעקר מעולם הזכר ומוחזר לעולם הנקבה, היו יודעים שאין צער בעולם כצער ההוא. בת זוגו אין לו, משום שאינו עומד במקום הזכר.
אין מכריזים עליו על נקבה, משום שהוא מעולם הנקבה. ואם יש לו בת זוג, הוא ברחמים ע"י תפילה נפגש עם נקבה, שעד עתה לא היה לה בן זוג. כמו שלומדים, אולי יקדמנו אחֵר ברחמים. כי המת בלי בנים, נקרא אחר. והכול הוא על תיקונו.
134. ובת כוהן, כי תהיה אלמנה וגרושה וזֶרע אין לה, ושָׁבה אל בית אביה כנעוריה. ובת כוהן, הנשמה. אלמנה, מהגוף הראשון של המת בלי בנים. וגרושה, שאינה נכנסת לפרגוד המלך.
כי כל אלו שאינם עומדים בעולם הזכר, אין להם חלק בו. הוא הסתלק ועקר את עצמו מעולם הזכר, אין לו חלק במלך, ז"א. וע"כ היא גרושה וזרע אין לה, כי אם היה לה זרע, לא הייתה נעקרת מעולם הזכר, ולא הייתה יורדת לעולם הנקבה.
135. ושבה אל בית אביה כנעוריה. בית אביה זהו עולם הנקבה. כי העולם ההוא נקרא בית אביה. והכלי ההוא, אשתו, שהיה מתוקן להשתמש בו, התהפך, והוא ירד למטה, והכלי ההוא עלה למעלה. כנעוריה, כזמן שכתוב, אני היום ילדתיךָ, שנעשה בן אל הנקבה, המלכות. ילדתיך, ישוב לימי עלומיו, כמו שהיה מי"ג שנים ומעלה.
136. אם זכתה להיתקן, כיוון ששבה אל בית אביה, כתוב, מלֶחֶם אביה תאכֵל, תתענג מהעונג של עולם הנקבה, שאוכלים מלחם אבירים היורד מלמעלה, מז"א. אבל להסתכל וליהנות במה שנהנים שאר הצדיקים אינה יכולה, משום שהיא זרה שם. שכתוב עליה, כל זָר לא יאכל קוֹדש. מפני שקודש הוא בעולם הזכר. אבל אוכלת תרומה, מפני שהיא יושבת בעולם הנקבה.
137. משום שהיא מעולם הנקבה, אינה אוכלת אותו אלא בלילה. שאז שליטת הנוקבא, המלכות, כמ"ש, ובא השֶמש וטָהֵר, ואחַר יאכל מִן הקודשים כי לַחמוֹ הוא. כי קודש שהוא מעולם הזכר, אינו נאכל אלא ביום, שאז שליטת הזכר, ז"א, משום זה כתוב, קוֹדש ישראל לה', ראשית תבואתו. ונקרא ראשית, כי התחלה עליונה של כל עולם הזכר הוא קודש, או"א עילאין, מוחין דז"א. ומה שעלה מהקודש הוא ישראל, ז"א. ומשום זה כתוב, קודש ישראל לה' ראשית תבואתו.
138. כשהרוחות פוקדים, בבית הקברות, משהחשיך עד חצות לילה, למתים בלא בנים, אינם פוקדים, כי אינם זוכים לעולם הקודש, כמ"ש, וכל זר לא יאכל קודש. ואין לרוחות שלהם שפע להשפיע לגוף בבית הקברות. ואם לא זכה הרוח ההוא להיתקן כראוי, כיוון שחזר בגלגול, אפילו בעולם הנקבה, אינו אוכל בתרומה, ונקרא זר אפילו לעולם התחתון, עולם הנקבה, ואינו אוכל בה.
139. הגואל הזה, היבם, כשבא ונכנס אל הכלי, היבמה, הביא והדביק רוחו בכלי ההוא, ואין אובד כלום אפילו הבל פה.
140. שאר האנשים שבעולם, הנפטרים ממנו, שעזבו רוח באישה שהייתה להם, והביאו לשם רוח בביאה הראשונה. מה נעשה מהרוח ההוא? ואם נישאת האישה ההיא, מה נעשה מהרוח שעזב בה בעלה הראשון, שהרי איש אחר בא עליה?
141. להתקיים רוח עם רוח אי אפשר, שהרי זה שבא עליה עתה, הכניס בה רוח, וכן הראשון שהסתלק הכניס בה רוח. הראשון שהסתלק היו לו בנים. וזה של עתה אינו גואל. וע"כ הרוח שעזב בה הראשון בכלי ההוא, ובא האחר הזה והביא בה רוח גם הוא, ודאי שאינם יכולים שניהם להתקיים יחד בגוף של האישה. אי אפשר שאבד, כי שום דבר אינו אובד, וא"כ מה נעשה ממנו?
142. אף כן, אם היא לא נישאת, מה נעשה מהרוח שעזב בה בעלה? הרי לא אבד. כל זה צריך לגלות עתה.
143. ה' לא גָבה ליבי, ולא רָמוּ עיניי, ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני. דוד המלך אמר זה, משום שהיה מלך עליון, ושליט על כל המלכים העליונים, ועל השליטים שיש ממזרח עד מערב, שהיו מפחדים מגבורתו, ולא עלה על ליבו לסור מהדרך, ותמיד השפיל ליבו לפני אדונו. וכשהיה עוסק בתורה, היה מתגבר כארי, ועיניו תמיד היו מושפלות לארץ מפחד אדונו. וכשהיה הולך בין העם, לא הייתה בו גסות הרוח כלל.
144. ועל זה כתוב, לא גבה ליבי, אע"פ שאני מלך ושליט על כל שאר מלכי העולם. ולא רָמו עיניי, בזמן שאני עומד לפניך עוסק בתורה. ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני, בשעה שאני הולך בין העם. ואם דוד המלך אמר כן, שאר בני העולם על אחת כמה וכמה.
145. שאר האנשים שנפטרו מהעולם, ועזבו רוח בכלי שהיו משתמשים בו, כלומר בנשותיהם, ונישאת ובא אחר, והכניס בכלי ההוא רוח אחר. מה נעשה מהרוח הראשון?
146. כמה גבוהות הגבורות, שעושה המלך הקדוש, ומי יכול לספור אותן. כשהבעל השני הזה בא ומכניס רוח בכלי ההוא, באישה, הרוח הראשון של הבעל הראשון, מקטרג ברוח הזה שנכנס, ואינם מתיישבים יחד.
147. ומשום כך, אישה אינה מתיישבת כראוי עם בעל שני, משום שרוחו של הראשון דופק בה, ואז היא זוכרת אותו תמיד, ובוכה עליו או נאנחת עליו, כי הרוח שלו דופק במעֵיה כנחש, ומקטרג על הרוח האחר, שנכנס בה מהבעל השני. עד זמן רב מקטרגים זה בזה.
148. ואם העביר, זה שנכנס מהבעל השני, לאותו הרוח שהיה ראשון מהבעל הראשון, זה הראשון יוצא והולך לו. ולפעמים הראשון דוחה את השני, ונעשה לו מקטרג, עד שמוציא אותו מהעולם.
ומשניים והלאה, כלומר אחר שמתו שני בעליה, לא ייקח אדם את האישה ההיא, כי מלאך המוות התחזק בה. ובני העולם אינם יודעים, כי הרוח הזה של הבעל הראשון, כיוון שהתחזק וניצח הרוח האחר השני ודחה אותו מהעולם, מכאן והלאה לא יתערב איש אחר עימה.
149. הייתכן שהבעל השני מת שלא בדין, ולא דנו אותו מלמעלה, אלא הרוח של הבעל הראשון דחה אותו? אלא, הכול הוא בדין, כי דנים למעלה, שינצח פלוני לפלוני, או שלא יקטרג פלוני על פלוני. ומי שלוקח אלמנה, דומה כמי שנכנס לים בלי חבלים, כשנושבים רוחות חזקים, ואינו יודע אם יעבור בשלום או שיטבע בתוך התהומות.
150. ואם זה שנכנס עתה, כלומר הרוח השני, התחזק וניצח את הרוח הראשון, הראשון יוצא משם והולך לו. לאיזה מקום הלך לו, ומה נעשה ממנו? שאלות אלו באותן 400 שאלות, שהיו שואלים על מגדל הפורח באוויר. ולא השיב עליהם אדם, עד שבא שלמה המלך ובירר כל אחת על תיקונה.
152. הרוח שיצא לאן הלך? דוחים אדם מפני אדם, בכמה דרכים סתומות נדחים. הרוח הראשון שנדחה מפני השני לאן הלך? הרוח ההוא יוצא והולך ומשוטט בעולם, ולא ידוע. והולך אל הקבר של האדם ההוא, ומשם משוטט בעולם, ונראה בחלום לבני אדם, ורואים בחלום הצורה של האדם ההוא. ומודיע להם דברים לפי דרכו של הרוח הראשון שנמשך ממנו, כמו שהוא בעולם ההוא, כן משוטט זה ומודיע בעוה"ז.
153. וכך הולך ומשוטט בעולם, ופוקד תמיד לקבר ההוא, עד שהרוחות פוקדים בקברים של הגופים, שאז בא גם הרוח עצמו של הבעל הראשון אל הקבר לפקוד את גופו. ואז הרוח הזה, שהוא רק חלק מהרוח העיקרי, מתחבר ברוח העיקרי שלו, ומתלבש בו והולך לו. וכשהרוח נכנס למקומו, הוא מתפשט ממנו. ויש לו מקום באלו היכלות שבגן עדן או בחוץ, לפי דרכיו של כל אחד ואחד. ושם מסתתר.
154. וכשהרוחות פוקדים את עוה"ז, הנה המתים שנזקקים אל החיים, אינם נזקקים אלא בהמשכת הרוח שהבעל עוזב באשתו בביאה הראשונה, ובו מתלבש הרוח האחר העיקרי. הייתכן א"כ, שתועלת היא לרוח, ואישה זו עושה תועלת לכל, שע"י הרוח שעזב בה בעלה, מזדקק הרוח אל החיים?
לא, כי אם לא הייתה נישאת לאחר, והרוח הראשון לא היה נדחה מפני האיש האחר, הבעל השני, תועלת אחרת הייתה לו באופן אחר, ולא היה מתייגע בעולם כמו שהוא מתייגע, ולא היה מזדקק אל החיים שבעוה"ז, כמו שהוא משוטט כאן וכאן.
155. א"כ, האם הזיווג השני של האישה לא היה מלמעלה, כי נדחה איש מפני איש? אלא, היא בת זוגו ממש של הבעל השני, והראשון אינו בן זוגה ממש. וע"כ השני הזה שלו היא, וכשמגיע זמנו ולוקח אותה, נדחה הראשון מפניו. כי לא נדחה הרוח הראשון שהיה באישה, אלא מפני השני, שהוא בן זוגה. הרי שהזיווג השני הוא מלמעלה.
156. וכל אלו הבעלים השניים, הנדחים מפני הבעלים הראשונים, הראשונים היו בני זוגה של האישה, ולא אלו. ומשום זה אין להם קיום עימהן, ונדחה הרוח השני מפני הרוח הראשון. ומשום זה, מי שלוקח אלמנה, קוראים עליו, ולא ידע כי בנפשו הוא. שלא ידוע, אם היא בת זוגו ממש או לא.
157. אלמנה שלא נישאת, אע"פ שבא בן זוגה, והיא אינה רוצה להינשא, הקב"ה אינו מכריח אותה מהדין, והקב"ה מזמין לאיש ההוא אישה אחרת. והאלמנה אינה נכנסת לדין בזה בעולם ההוא, אע"פ שאין לה בן, כי אישה אינה מצוּוה על פרייה ורבייה.
158. אישה שלא נישאת פעם שנייה, הרוח שעזב בה בעלה בביאה הראשונה, יושב באישה 12 חודשים. ובכל לילה יוצא, ופוקד את הנפש, וחוזר למקומו. לאחר 12 חודשים, שהסתלק הדין של בעלה, כי כל אלו 12 חודשים הרוח מושפל בעצבות כל היום.
לאחר 12 חודשים יוצא מהאישה, והולך ועומד בשער גן העדן, ופוקד בעוה"ז את הכלי, האישה, שיצא ממנו. וכשהאישה מסתלקת מהעולם, יוצא הרוח ההוא ומתלבש ברוח של האישה, וזוכָה בו אצל בעלה, ומאירים שניהם כראוי, בחיבור אחד.
159. יש לגלות הדרכים הסתומות של ריבון העולם, שבני אדם אינם יודעים בהן. וכולם הולכים בדרך אמת, כמ"ש, כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים ייכשלו בם. ובני אדם אינם יודעים ואינם משגיחים, כמה עליונים הם מעשי הקב"ה וכמה משונים הם. ובני עולם אינם יודעים, וכולם בדרך אמת, שאינם סרים לימין ולשמאל.
160. אלו המגולגלים שגורשו בגירושים מהעולם ההוא ואין להם בת זוג. מי הן אותן הנשים, בנות זוג, שמזדווגים עימהן בעוה"ז? שהרי לכל אדם יש בת זוג חוץ מזה המגולגל.
161. כמה הן גדולות וחשובות הגבורות שלו. מי שמגרש אשתו הראשונה, המזבח מוריד עליו דמעות. כל הנשים שבעולם עומדות בצורה של המזבח הזה, המלכות, שכל אישה יש לה שורש במלכות.
וע"כ הן יורשות שבע ברכות, שכולן הן מכנ"י, המלכות. ואם הוא מגרש את אשתו הראשונה, חוזרת האבן של המזבח העליון, השורש של האישה שהוא במלכות, למיעוט ולגירעון, מהטעם שמתחברות הגרושות יחד. שכמו שגורשה מבעלה, כן גורשה משורשה שבמלכות.
162. וזהו שכתוב, וכָתב לה ספר כְּריתוּת, ונתן בידה, ושילחהּ מביתו. ויצאה מביתו והלכה והייתה לאיש אחר. כיוון שכתוב, והלכה והייתה לאיש, שאינו אותו שגירש אותה, למה כתוב, אחר? אלא אחר כתוב, ואחר קוראים לו. כמ"ש, ומעפר אחֵר יצְמָחו. הרי שהמגולגל נקרא אחר.
והגרושות מתחברות יחד, גרוש שבעולם ההוא, האיש המגולגל, שאין לו בת זוג, שגורש מעולם ההוא לעוה"ז, שלקח הגרושה שבעוה"ז, מבעלה. ומה שהאישה הזו הייתה בצורה עליונה, במלכות, השתעבדה עתה לצורה תחתונה, למגולגל, שאין לו בת זוג, שלקח אותה לאישה. וקוראים לו אחר, משום שהתדבק באל אחר, ע"כ חזר והתגלגל לעוה"ז.
163. וקוראים לו אחרון. כמ"ש, ואחרון על עפר יקום. הרי שהמגולגל נקרא אחרון. וכאן כתוב, ושְׂנֵאָהּ האיש האחרון, או כי ימות האיש האחרון. למה אחרון? האם לא היה צריך לכתוב, שני? ואין הכתוב בא לאסור, שלא תזדווג לעשרה בזה אחר זה. כי האם לבעל הזה תזדווג ולא לאחר? ולמה תהיה אסורה לאחר? וא"כ למה נקרא אחרון?
164. אלא זהו האחֵר, והוא אחר והוא אחרון. כי עתה האבן מתגלגלת בכף הקלע. המגולגל בכף הקלע, שחזר שנית לעולם, נקרא אחר ואחרון, ביחס הגוף הראשון שמת. ומשום שאין לו בת זוג, לקח הגרושה. וע"כ מכנה אותו הכתוב, אחר ואחרון.
למה נקרא אחר ביחס הגוף הראשון שמת? הרי כל הבניין, הגוף הראשון, נפל וחזר לעפר, והוא כמו שלא היה, והמגולגל הוא היה מה שהיה הגוף הראשון, ולא אחר. ולמה קוראים לו אחר? וכן למה נקרא אחרון? האם אחרון הוא? אם מיישר דרכיו ומיתקן, יפה, שהוא אחרון ואינו מתגלגל עוד. אבל אם לא, הרי הוא חוזר ומתגלגל ויהיה נטוע כבתחילה, למה נקרא אחרון?
165. כתוב, ויַרְא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב, מלאך הטוב. מאוד, מלאך המוות. והקב"ה מזמין את תיקוניו לכל, עד שאפילו מלאך המוות חוזר להיות טוב מאוד.
166. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ז"א המשקה את המלכות. נהר זה אינו שוקט לעולם מלהפרות ולהרבות ולעשות פירות. ואל אחר הסתָרֵס ואין לו תאווה לעולם, ואינו מפרה ואינו עושה פירות. כי אם היה עושה פירות, היה מעכיר את כל העולם.
167. משום זה, האדם שגרם לצד הרע שיתרבה בעולם, אינו רואה פני השכינה לעולם. האדם ההוא המתגלגל בגלגול, אם הוא עבר והתדבק באל אחר, שאינו עושה פירות ואינו מרבה בעולם, משום זה נקרא אחר. והשם של הס"א, גרם לו. שאע"פ שמת, המתגלגל נקרא אחר, כמו הס"א.
168. אחרון נקרא, כי מראשון והלאה אחרון קוראים לו. שני הוא, ומיד נקרא בתורה אחרון. וכך קורא לו הקב"ה, אחרון, כדי שייתקן בגלגול זה להיות אחרון, ולא ישוב להתגלגל יותר. השלישי ג"כ נקרא אחרון. וכן בכל פעם שמתגלגל מהראשון והלאה, נקרא אחרון. וכך צריכים לקרוא לו אחרון, כי אם היה נקרא מיד שני, ניתן פתחון פה, שיחזור עוד ויתגלגל כבתחילה, והבניין ההוא של עתה יחרב.
169. זה לנו מבית שני, שנקרא אחרון, כמ"ש, גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. כי מהראשון והלאה נקרא אחרון, כדי שלא יהיה פתחון פה, שהבניין ההוא ייפול, ויחזרו לבנות אותו כבתחילה.
170. אף כן זה, המתגלגל, קוראים לו אחרון, כמו לבית שני. ומשום זה כתוב, לא יוכל בעלה הראשון אשר שילחהּ, לשוב לְקַחתה להיות לו לאישה, אחרי אשר הוּטַמָאָה. למה כתוב, לא יוכל? האם לא צריך היה לכתוב, לא ייקחנה? כיוון שאישה התדבקה באחר, וירדה להשתעבד במדרגה תחתונה של הס"א, אין הקב"ה רוצה, שהוא הראשון, יירד ממדרגתו, לתת פירות ולהתדבק במדרגה שאינה שלו.
171. אם האישה ההיא לא נישאת, אפילו אם היא תזנה בכל האנשים שבעולם, אם בעלה רוצה, יוכל לשוב אליה. אבל אם התדבקה בנישואים לאחר, זו לא תוכל לשוב למדרגה הקודמת, שהייתה לה בתחילה. וע"כ כתוב, לא יוכל, לא יוכל ודאי לשוב למדרגה ההיא לעולם.
172. כתוב, אחרי אשר הוּטַמָאָה. ולמדנו, שהוטמאה בליבו. א"כ, הייתכן שאפילו אם תתרחק ותזנה בלא נישואים, תהיה אסורה? אלא כיוון שהתדבקה באחר, הרי קיבלה עליה החלק של הצד ההוא הרע. ובעלה הראשון, שהוא מהצד האחר הטוב, הרי לטוב לא יהיה בה חלק לעולם, ולא ירבה כלל למקום ההוא. וע"כ, אם שילח אותה האיש האחרון, או כי ימות האיש האחרון, היא אסורה לראשון. אבל לשאר בני אדם מותרת, אולי תמצא מקום כבתחילה, ואחרון יקום שיזדווג עימה.
173. מי שיש לו בנים מהאישה הראשונה, ומכניס האישה הזו לתוך ביתו, ביום ההוא הוא מתדבק בחרב הקשה המתהפכת, משום ב' טעמים:
א. כי כבר דחתה שני אנשים החוצה, ועתה הוא השלישי.
ב. הכלי שהשתתף בה אחר, איך יבוא הוא לתת בו הרוח שלו, וישתתף עימה, ויתדבק בה? לא משום שהיא אסורה, אבל ודאי שותפות רעה הוא לעצמו.
174. רבי לְוִיטַס היה צוחק ומתלוצץ על אישה זו, כשראה מי שהיה מזדווג עימה. והיה אומר, כתוב, ותִשׂחק ליום אחרון, מי שמתדבקת באיש אחרון, היא צחוק אח"כ.
175. עתה יש לחזור ולעיין על מקום אחד, גדול ועליון, שהיה בעולם, וגזע, ושורש אמת. והוא, עוֹבֵד אבי ישי אבי דוד. כי נאמר, שהמגולגל הוא אחרון, ועובד היה גלגול של מַחְלוֹן, המת בלי בנים. ואיך יצא שורש אמת מהמקום הזה?
176. אלא, עובד נתקן בתיקון העליון, והשורש של האילן שהתהפך, שאשתו נעשית אימו, החזיר על תיקונו, והתעלה בו ונתקן כראוי. וע"כ נקרא עובד, לשון עבדות, מה שלא זכו כן שאר בני העולם.
177. בא עובד, עָבד ועָדר את עיקר ושורש האילן, ויצא מהפָנים המרים, וחזר ותיקן בנוף האילן, המלכות. בא ישי בנו, וחיזק אותו ותיקן אותו, ונאחז בענפיו של אילן אחר עליון, ז"א, וחיבר אילן באילן, והסתבכו זה בזה. כיוון שבא דוד, מצא האילנות, ז"א ומלכות, מסתבכים ונאחזים זה בזה. אז ירש ממשלה בארץ. ועובד גרם את זה.
179. עובד זה נתקן ויצא מתוך השדה הרע של בורות רעים. בא ישי בנו והתקין ועָדר האילן. עכ"ז עובד התקין האילן. כשבא דוד המלך, נשאר באילן התחתון של הנקבה, המלכות, והיה צריך לקבל חיים מאחר, כי מעצמו לא היו לו חיים. ואם זה שנתקן והתקין הכול, היה כך. הרי שאר בני העולם הבאים בגלגול, שאינם יכולים להיתקן כך, על אחת כמה וכמה.
180. בכל הצדדים הוא פונה לגלגול. פֶּרֶץ היה גלגול עֵר, בועז היה גלגול יהודה, עובד היה גלגול מַחלון. ובכולם יצא האילן מצד הרע והתדבק אח"כ בצד הטוב. בתחילה כתוב, ויהי עֵר בכוֹר יהודה רַע. מחלון ג"כ היה רע, ולא כל כך. אבל באלו התבער הרע, ויצא הטוב אח"כ. כאן עמד האילן התחתון, המלכות, על תיקונו. וכמ"ש, מָלך אלקים על גויים.
181. בתחילת הכול, מהעיקר והיסוד העליון, השתרשו המדרגות, ראובן שמעון לוי יהודה, חג"ת ומלכות. כמ"ש ביהודה, הפעם אודה את ה'. וכתוב, ותעמוד מִלֶדֶת. וזהו כמ"ש, רוֹני עקָרה לא יָלָדָה. כי כשנולד יהודה, יצאה הנוקבא, המלכות, דבוקה בזכר, ז"א, ולא היו על תיקונם פב"פ, ולא הייתה המלכות מוכשרת להוליד. כיוון שניסר אותה הקב"ה, שהפריד אותה מאחורי הזכר, והתקין אותה, אז נעשתה מוכשרת להתעבר ולהוליד.
182. ותעמוד מלדת. אין זה כתוב על לאה, נוקבא דז"א שלמעלה מחזה, אלא על רחל, שמבכה על בניה, שהשתרשה ביהודה, נוקבא שלמטה מחזה, אותיות יה"ו ד"ה. ותעמוד מלדת, כי עוד לא נתקנה.
183. בתחילה הצורה שלמעלה הייתה הכול, שאפילו רחל עלתה והייתה למעלה מחזה.
ראובן אותיות אור בן. זהו שכתוב, ויאמר אלקים יהי אור, שהוא ימין, חסד דז"א.
שמעון, שמאל, אור עם פסולת של זהב, כי שמעון אותיות שָׁם עָוֹן, שמאל, גבורה דז"א.
לוי, חיבור שני הצדדים, קו האמצעי, ת"ת דז"א.
אחר שיצאו חג"ת דז"א שלמעלה מחזה, יצאה הנוקבא רחל. ויהודה, הנוקבא, מתדבקת בזכר, חג"ת דז"א. יה"ו זכר, חג"ת, ד"ה זוהי הנוקבא, רחל, שהייתה עם הזכר.
184. למה הנוקבא מרומזת באותיות ד"ה? ד' נקראת הנוקבא, בעת שדבקות הרע עימה, כשהיא בשמאל בלבד, והיא דבוקה באחורי הזכר. דל"ת פירושו שהיא ענייה וצריכה לשוב בגלגול, כלומר, הגלגולים מיהודה עד דוד המלך, לבער רע, ולבלות בעפר, ולצמוח אח"כ בצד הטוב, ע"י בניין או"א מחדש, כמ"ש, וייבן ה' אלקים את הצלע, ולצאת מעניות לעשירות. ואז נקראת ה', וע"כ יהודה אותיות יה"ו ד"ה, יה"ו חג"ת דזכר, ד' ה' הם הנוקבא בשני המצבים שלה, המתחברת עם הזכר.
186. יהודה אתה יוֹדוּך אחיך, ידך בעורף אויביך. שאנו אומרים, ברוּך אתה, כשהיסוד דז"א משפיע חסדים למלכות, הוא נקרא, ברוך, והמלכות נקראת, אתה. כי השם אתה רומז על חסדים.
לכל הבנים לא אמר יעקב, אתה, אלא למקום שצריך. כי המלכות נמשכת מצד שמאל, ששם מאירה החכמה בלי חסדים, והיא צריכה השם, אתה, שהוא חסדים, להלביש בו החכמה. כי בלי חסדים אין החכמה מאירה והיא חושך. זהו שאמר ליהודה, אתה.
187. יודוך אחיך. כולם יודו לך על השם הזה, ודאי, אתה יודוך אחיך, על השם הזה הסתלק ונכנע צד האחר. כי כשנזכר השם יהודה, יוצאת הס"א עימה בד' של יהודה, הרומזת על המצב הראשון שלה, שנמשכת משמאל בלבד, ששם יונקת הס"א, מחמת החיסרון של חסדים שבימין.
כיוון שאומרים, אתה, שהוא המשכת החסדים מימין, אז יש לה ממשלה וגדוּלה, והס"א נכנעת, ואינה נראית שם. ודאי בשם הזה נרשמת ונבררת מהס"א, כי כשמתלבשת בחסדים, מתרחקת הס"א ממנה. וזהו ההתעלות והממשלה של המלכות, ושבירה ורע לצד האחר. כיוון שיודוך אחיך על השם, אתה, אז ידך בעורף אויביך, מיד הס"א נכנע לך. והשם הזה גרם.
188. השם, אתה, אומרים למקום אחר עליון, שכתוב, אתה כוהן לְעולם, שהוא בימין העליון, בחכמה.
189. אתה כוהן. כאן נקשרת כוס של ברכה, המלכות, הנקראת אתה, בימין, החסד, שנקרא כוהן, בלא פירוד כלל. ומשום זה, אתה כוהן לעולם, כי כאן נקשרת הכוס, המלכות, כראוי. וע"כ קיים, לעולם.
יום השלג, עת שהמלכות נאחזת בקו שמאל בלבד, שאז היא מלאה דינים, המכונים קרח ושלג. וזה נמשך עד שבא קו האמצעי, ז"א, ומעלה המסך דמלכות אל הבינה, שזה נקרא זריעת הפולים. ואז מתגלים החסדים, והארת החכמה שבשמאל שבבניין המלכות, מתלבשת בחסדים האלו. וזה, אתה.
ואז מסתלקים דיני השלג, והחכמה מאירה בכל השלמות. וזה רמז הכתוב, אתה כוהן לעולם. כי אחר שאתה, המלכות, נקשרת בחסדים, כוהן, ע"י זריעת הפולים של קו האמצעי, אז הוא מתקיים לעולם.
190. על זה כתוב, יהודה אתה, לאתה הזה יודוך אחיך. שלא כתוב, יהודה יודוך אחיך. אלא על השם, אתה, יודו אחיו. אתה, מקום המלכות צריך השם הזה, להיותה בדינים בשלג ובקרח מצד השמאל. ולא אחר. שמדרגה אחרת אינה צריכה אותו, שרק המלכות נמשכת משמאל ונבנית כולה ממנו, ולא אחרת.
191. יהודה הוא האב הראשון, של עֵר ואוֹנָן. והאב השני של פֶּרֶץ וזָרַח, שהם גלגולי ער ואונן. ולא היה בו חילוף לעולם. שלא התחלפה המדרגה, שהאח נעשה לאב. שהמת בלי בנים מתגלגל בבן הנולד מאחיו היָבם, ואחיו נעשה אביו, שזה ירידת המדרגה ופגם. אבל ביהודה לא היו חילוף וירידת מדרגה, כי הוא היה גם האב הראשון של ער ואונן, המגולגלים בפֶּרץ ובזָרח.
ומשום כך פֶּרץ התגבר בגבורתו, כמ"ש, מה פרצתָ עליך פָּרֶץ. שלא הייתה בו ירידת מדרגה. מה שלא היה כן לכל בני העולם הבאים בגלגול, שיש להם ירידה, שהאח נעשה אביו. וע"כ בניינו של דוד, מתחיל החשבון מפֶּרץ ולא מבועז, שהיה בו שינוי, כי לא היה האב הראשון של המגולגל, שהוא מַחְלוֹן.
192. ועל זה הרוויח יהודה השם הזה, שנקרא אתה. קם על בירורו בפעם הראשונה, בעֵר ובאוֹנָן, ובפעם השנייה, בפֶּרץ ובזָרח, ולא השתנה לעולם. ובניו של יהודה וזרעוֹ, מודים ואומרים, כי אתה אבינו. שלא נעשתה להם ירידה, שהאח ייעשה לאב.
משא"כ לשאר בני הגלגול לעולם. שאר בני הגלגול, שני אבות ושתי אימהות, יש להם אופן לבניין שלו. כי נוסף לאביו הראשון, נעשה גם אחיו לאביו, ויש לו שני אבות. וכן שתי אימהות. שנוסף לאימו הראשונה, נעשתה גם אשתו לאימו.
193. בועז, נראה שהיה בו שינוי כשהוליד את עובד, כי עובד בשינוי, שהוא אביו השני. אלא אינו כן. אִבְצָן הוא בועז. ונקרא בועז, מפני שהוא האב הראשון שלא עשה שינוי. שיהודה, האב הראשון, התגלגל בו.
הייתכן שהוא היה, ואינו גלגול יהודה? אלא ודאי בעת שהתעורר למעשה של הייבום, היה בו מי שהוא עָז כאריה וכלביא, יהודה. וע"כ נקרא בועז, מלשון בו עז, שהוא יהודה. והיה זה, כדי שלא יהיה שינוי בדוד. ומשום שהתגלגל בו יהודה, חזר הדבר לשורש הראשון, כדי שיהיו כולם מאב אחד, ושלשלת אחת. והכול אחד, ולא היה שינוי בגלגול הזרע של דוד. וע"כ, אתה, מראש ועד סוף בלא שינוי כלל.
194. אשרי חלקו של דוד, שנִברר כך, ועלה משאר שורשי בני אדם בארץ.
195. יודוך כל בני העולם, היה צריך לומר. מה הטעם, שאומר, אחֶיך? אלא דרך כל בני העולם, אינם מיַיבמים לגלגול המת בלי בנים, אלא מצד האחים, והאח מזדמן לייבום. ואתה, בעצמך הזדמנת לייבום. וכאן כל אחיך יודוך, שלא השתלשלה מהם, ולא מאחד מהם, שלשלת המלוכה, אלא אתה לבדך. אתה, מראש ועד סוף אתה עשית, וממך יצאו כל השלשלת והגזע של אריה.
196. בניך בני אריה, שלא עברו לשינוי על אחיך. ולא התחלפו, לא לטלה ולא לשור ולא לגדי. כי י"ב צורות בי"ב מזלות, כנגד י"ב שבטים. ובני יהודה כולם היו בצורת אריה. אלא אריה התחיל לבנות ואריה השלים הבניין.
כל השלשלת שלך בני אריה הם, שאם היה בא גלגול מצד אחיך בבניך, היו מתחלפות כל הצורות והיו מתערבות אלו באלו. ועל זה, יודוך אחיך, שלא היה אחד מהם בגלגול בתוך השלשלת של בניך. הרם ידך, שלא היה בך ערבוב אחד מהם.
197. מטֶרֶף בנִי עליתָ, כָּרַע רָבץ כאריה וכלביא, מי יְקִימֶנו. מטרף בני עלית, שלא היה טרף ומזון לאחֵר על שולחנך. כרע, במיתת ער. רבץ, במיתת אונן. ואח"כ התגבר, כארי, להקים את פרץ. וכלביא, להקים את זרח. מי יקימנו, כמ"ש, ולא יָסַף עוד לדעתהּ, שפירושו, לא פסק.
וזהו, מי יקימנו. מי הוא שאמר, שאישה זו אסורה, מי הוא שיאמר, כיוון שהשלימה דרכיה, אינה נצרכת לך יותר, שיְבָמה זו, כיוון שהשלימה דרכיה, אינה נצרכה לך יותר וראוי לפרושׁ ממנה? אבל מי יקימנו, ודאי משם והלאה היא שלו. כי הוציאה מי שמכשכש במעֵיה. הרוח של בעלה הראשון, שעזב בה בביאה הראשונה, והוא מכשכש במעיה. ועתה הוציאה אותו.
198. אחיו של האדם, למה מייבם את אשתו? ועוד יהודה, שהוא אביו, למה ייבם את אשתו? ולמה לא אדם זר, שאינו קרוב? אלא ההוא שמכשכש במעיה של היבמה, הרוח שעזב בה בעלה המת, רואה, שמי שהוא שומר אותו, הקרוב שלו, מקטרג עליו קטרוגים בכל הצדדים. ואם היה אדם זר, היה דוחה אותו. אבל אינו רוצה לדחות את קרובו, לכן רוצה לצאת משם.
כיוון שיוצא מזמין את הרוח האחר, העיקרי של המת, ובאים שניהם להיכנס במעי האישה כבתחילה, עד שהוא נבנה כבתחילה, שמתגלגל בטיפה הזרעית של היבם. שזה היה בכוח הקטרוג החזק, שקטרג על אחיו, שע"כ החליט לצאת ממנה. ומשם והלאה מותרת לו האישה הזו, כי כבר יצא הרוח המקטרג ממנה. וע"כ צריך הקרוב לייבם אותה. כי אדם זר שאינו קרוב, היה הרוח דוחה אותו.
199. אשרי חלקו של יהודה. בתחילה היה גור ואח"כ אריה, שהתגבר והתפשט בכוחו כאריה. וסיים בלביא. כל שאר בני העולם אינם כך. וע"כ יהודה, אתה.
200. ראובן, שמעון, לוי הם חג"ת. יהודה, מלכות, התחבר עימהם. יששכר, זבולון שתי ירכיים, נו"ה, המקום שיונקים ממנו נביאי אמת. יששכר ירך ימין, נצח. כמ"ש, ומבּנֵי יששכר יודעי בינה לַעיתים, שהנצח ממשיך אור הבינה אל המלכות, הנקראת עיתים. וכתוב, שְׂמח זבולון בצאתֶךָ, שההוד הוא סיום חג"ת נ"ה, שהוא שיעור התפשטות אור הבינה, שממנו ולמטה נבחן ליציאה מהמדרגות.
ובשיעור גדול, יש שבע ספירות חג"ת נהי"מ. ואז כתוב, זבולון לחוף ימים ישכון, והוא לחוף אוניות. כלומר, עד המלכות, הנקראת ים, ונקראת אונייה. שוכן עד המלכות, משום הכתוב, ויַרכָתו על צידון, ששיעור הירך שלו, הוד, מתפשט עד המלכות, שנקראת צידון.
201. בנימין, יסוד, נשאר למעלה בין הירכיים. ואע"פ שיוסף הוא יסוד, יוסף הייתה צורתו בארץ, שהיא המלכות, ולהשתמש בעוה"ז, שהוא המלכות, ועימו השתמש משה, כמ"ש, וייקח משה את עצמוֹת יוסף עימו. בנימין התעלה למעלה ביסוד דז"א, ובנימין צדיק העולם, יסוד.
202. מהברכיים ומטה יש עוד שני פרקים, דן ונפתלי, גד ואשר. ביָרך השמאלית: דן בפרק האמצעי של הרגל, נפתלי בפרק התחתון של הרגל. משום זה כתוב, נפתלי איילה שלוּחה, שהוא קל ברגליו.
ביָרך ימין: גד בפרק האמצעי, כמ"ש, והוא יָגוּד עָקֵב, עד הפרק של העקב, ואשר בפרק התחתון, כלומר בפרק העקב, כמ"ש, וטובל בשֶמן רגלוֹ. וכתוב, ברזל ונחושת מִנְעָלֶיך.
באופן שבשלושה פרקים של ירך ימין: יששכר בפרק העליון, גד באמצעי, ואשר בתחתון. ובשלושה פרקים של ירך שמאל: זבולון בפרק העליון, דן באמצעי, נפתלי בתחתון.
כל אלו י"ב השבטים הם צורות עליונות בצורה שלמעלה. ומשום שהיו בריות ממש בעוה"ז, נתקנה בהם השכינה, באלו י"ב פרקים, י"ב המשכות, שנמשכו מישראל ממש, ז"א, כמ''ש, כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. ההמשכות של ישראל נקראות אל"ה, להתפשט בהם השם מ"י, שיהיה הבניין כראוי, שיהיה ישראל בכלל השם אלקים: אל"ה הוא ישראל בכלל, מ"י מחבר עימו אל"ה, ויהיה הבניין שלם על תיקונו, שֵם אחד ממש.
בעת השפעת הקטנות, עולה המלכות למקום בינה שבכל מדרגה, שאז נבקעת כל מדרגה לשתיים, כי המלכות שעלתה למקום בינה, סיימה שם המדרגה מתחת לחכמה, ולא נשאר בכל מדרגה אלא ב"ס כו"ח. וג"ס, בינה ותו"מ שבכל מדרגה, נפלו למדרגה שמתחתיה.
ואלו חמש ספירות כח"ב תו"מ, הן חמש האותיות של השם אלקים, שב' אותיות מ"י של אלקים, כו"ח, נשארו במדרגה, וג' אותיות אל"ה, בינה ותו"מ, נפלו מכל מדרגה למדרגה שמתחתיה. באופן, שב' אותיות מ"י נשארו בבינה, וג' אותיות אל"ה נפלו למדרגה שמתחתיה, לזו"ן. וכן בזו"ן נשארו ב' אותיות מ"י של מדרגתם, וג' אותיות אל"ה נפלו למדרגה שמתחתיהם, לנשמות הצדיקים.
ולעת גדלות, חוזרת המלכות ויורדת ממקום בינה למקומה עצמה, ומתבטל מסך המלכות שבקע כל מדרגה, ואז עולות בחזרה, כל חצאי המדרגות התחתונות שנפלו ממדרגתן, ומתחברות עם העליונות, כלומר שחוזרות למדרגתן. ואותיות אל"ה דבינה, שנפלו לזו"ן, חוזרות ועולות לבינה, ומתחברות לאחת עם ב' אותיות מ"י שנשארו בה. ונשלם השם אלקים בחמישה כלים כח"ב תו"מ, עם חמישה אורות נרנח"י.
וכיוון שאותיות אל"ה דבינה היו בזו"ן, כשעולות, לוקחות עימהן גם זו"ן, שהיו מלובשות שם. וזו"ן מקבלים שם מוחין דבינה. ועד"ז כשעולות אל"ה דזו"ן, שהיו נפולות בנשמות הצדיקים, ומתחברות בב' אותיות מ"י דזו"ן, ונשלם בהם השם אלקים, לוקחות עימהן גם נשמות הצדיקים, שהיו לבושות בהן, והנשמות מקבלות שם המוחין דזו"ן.
ויש בזה ב' בניינים:
בניין א', חזרַת אל"ה למ"י, שנשלם בזה השם אלקים, שזה נקודת השורוק.
בניין ב', עליית קו אמצעי למ"ן במסך שבו, הממעט הג"ר דג"ר ומלביש החכמה בחסדים, שזה נקודת החיריק.
203. הממונה של עשיו אמר ליעקב, כי שָׂריתָ עִם אלקים, למעלה, שעלה עם אותיות אל"ה דזו"ן ונכלל בשם אלקים, אשר התחבר ונשלם שם בתיקון הראשון בבניין הראשון, בבניין של נקודת השורוק.
204. וע"כ אין כלָיה לישראל לעולם ולעולמי עולמים. ואם היו כָּלים, השם הזה אלקים, לא היה, כי ג' אותיות אל"ה מאלקים מלובשות בנשמות ישראל. כמ"ש, והכריתו את שׁמנוּ מן הארץ, ומה תעשה לשׁמך הגדול. כלומר השם גדול הזה, הבניין הראשון, השם הראשון, אלקים. שהיה נחסר מאותיות אל"ה, המלובשות בנשמות ישראל.
ועתה, שישראל בגלות, כביכול כל הבניין נפל, שחסרות אותיות אל"ה מבניין השם. לעת"ל, כשיגאל הקב"ה את בניו מהגלות, מ"י ואל"ה, שהיו בפירוד בגלות, יתחברו יחד, והשם אלקים יהיה שלם על תיקונו. והעולם יתבשם. כמ"ש, מי אֵלֶה כעָב תְעופֶינה וכַיוֹנים אל ארובותיהם.
205. משום שהוא שֵם אחד, לא כתוב, מי ואלה כעב תעופינה, אלא מי אלה, שם אחד בלא פירוד, השם אלקים. שבגלות הסתלק מ"י למעלה, במלכות, והסתלקה האם, מלכות, מהבנים, מישראל. והבנים נפלו, והשם אלקים, שהיה שלם, השם הגדול הראשון, נפל. כי נחסרו ממנו אותיות אל"ה, המלובשות בישראל.
206. ואנו מתפללים ומקדשים בבתי כנסת על השם אלקים, שיהיה נבנה כמו שהיה. ואומרים, יתגדַל ויתקדַש שְׁמֵיה רַבָּא. אמן יהא שמיה רבא מבורך. מיהו שמו הגדול? הראשון מכל, השם אלקים, שנשלם בבניין הראשון. משום שאין לו בניין אלא עימנו, כי מ"י לא יהיה נבנה מעולם אלא באותיות אל"ה, המלובשות בנשמות ישראל. וע"כ בזמן ההוא, מי אלה כעב תעופינה. ויראו כל העולם שהשם העליון נתקן על תיקונו.
207. ואם שמו הגדול אלקים נתקן ונבנה על תיקונו, הרי ישראל מושלים על הכול, וכל שאר השמות חוזרים ובאים על תיקונם. וישראל שולטים על הכול, כי כולם תלויים בשמו הגדול הראשון לכל בניינים, השם אלקים.
כי על ידו מתגלה הארת החכמה, ואור החכמה מכניע כל הקליפות. וע"כ שולטים ישראל על כל. וכן כל השמות מקבלים ממנו חכמה, ונשלמים על ידו אחר הבניין השני. כי בהיותו בבניין הראשון הוא חסר חסדים ואינו יכול להאיר, ובבניין השני משיג חסדים.
208. כשברא הקב"ה, בינה, את העולמות, זו"ן, השם הזה נבנה הראשון לכל הבניינים, הראשון לכל בחינות ג"ר, להיותו ג"ר דרוח. שכתוב, שְׂאוּ מָרום עיניכם וראו, מי ברא אלֶה. ברא, שׁמו אלקים על תיקונו. וכשברא אל"ה, ברא אותו בכל הכוחות הראויים לו, להיות שׁמו על תיקונו כראוי. שהלביש אותו בחסדים. כמ''ש, המוציא במִספר צְבאם.
209. מהו במִספר? בן אחד, המאיר מסוף העולם עד סוף העולם, יש להקב"ה. והוא אילן גדול וחזק, יסוד דז"א. ראשו מגיע לגובה השמיים, ז"א, ובסופו מתפשטים שורשיו ומשתרשים בעפר הקדוש, המלכות. כמ"ש, כי כל בשמיים ובארץ. ושׁמו מִספר, ותלוי בשמיים העליונים, ז"א, וחמישה רקיעים תלויים בשמיים, חג"ת נ"ה, עד המִספר הזה, שהוא הרקיע השישי, יסוד.
וכולם, כל הרקיעים, מקבלים השם הזה, מִספר, בזכות היסוד. כמ"ש, השמיים מסַפרים. משום המספר הזה, כל השמיים, שהם חמישה רקיעים, מרוויחים השם הזה בזכותו. ועל זה, המוציא במספר צבאם. שאם לא המספר הזה, לא היו נמצאים צבאות ותולדות לעולם. כי היסוד מוליד תולדות.
210. ועל זה כתוב, מי מָנָה עֲפר יעקב ומִסְפָּר את רובע ישראל. שניים הם, שמָנוּ הצאן, ובאו בחשבון על ידיהם, משום שלא שלט בהם עין הרע. מי מנה עפר יעקב. הרי אחד שעושה חשבון. ומספר את רובע ישראל, זהו המונה האחר.
211. על שניים אלו אינו שולט עין הרע, כי מי מנה עפר יעקב, אלו הן אבנים הקדושות, אבנים חזקות, שמהן יוצאים מים לעולם. ועל זה כתוב, והיה זרְעךָ כעפר הארץ. כמו עפר, שהעולם מתברך בזכותו, כך, והתברכו בזרעךָ כל גויי הארץ, כעפר הארץ ממש.
אבנים, הן מדרגות המלכות, שנקראת אבן. וכשהמלכות היא בשליטת השמאל בלא ימין, האבנים מתקשות מאוד, ואז הן מְפוּלמות. והן מונחות על התהום, שמחמת דינים דשמאל הן סותמות מוצא המים, שהם חסדים. וכדי שהעולם יוכל להתקיים, הן מתנקבות ע"י המסך דצ"א. ויוצאים המים דרך הנקבים, וע"י זה מתקיים העולם.
בשליטת המסך דצ"א נקראת המלכות עפר, שעל זה כתוב, והיה זרעך כעפר הארץ. וע"כ היא המונה הראשון, שעליה כתוב, מי מנה עפר יעקב. ומספר, שהוא המונה השני, מנה להרביץ כל אלו הנוקבאות, מרגליות עליונות, מדרגות הבינה, של המיטה ששכב עליה יעקב, המלכות.
ומספר, הוא יסוד, שהוא הנושא של המסך דצ"ב, המעלה את המלכות לבינה, שמשום העלאה זו נעשית הבינה האם הרובצת על הבנים, ונקראת הבינה בשם מרגלית עליונה. שע"י זה נמתקת המלכות, שהיא המיטה, ששכב עליה ישראל.
212. משם והלאה, אחרי שנתקן היסוד, להיות מונה בכוח המסך דצ"ב, הוא מונה לכל. כי המונה הראשון נגנז, מפני שהוא היסוד, טוב עין. כמ"ש, מונה מִספר לכוכבים. שעל ידו עוברים כולם בחשבון. ולעת"ל כתוב, עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה.
ואין אנו יודעים אם הוא המונה הראשון או השני. אלא משום שבזמן ההוא יהיה הכול בייחוד בלא פירוד, הכול יהיה ע"י מונה אחד, המונה הראשון, כי אז יתוקן המסך דצ"א, והמסך דצ"ב יתבטל. כי לא יהיה עוד שום דין במלכות, שתהיה צריכה להתמתק בבינה. וע"כ לא נשאר כי אם המונה הראשון, שעליו כתוב, מי מנה עפר יעקב.
213. מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. בשעה שיתעורר הקב"ה להחיות המתים, אותם שבאו בגלגול, שהם שני גופים ברוח אחד, גוף המת וגוף המתגלגל, שלשניהם רק רוח אחד. שני אבות, אב של המת ואב של הגוף המתגלגל. וכן שתי אימהות. כמה גלגולים מתגלגלים עד שיתוקן. אבל, מי מנה עפר יעקב, שהוא המונה הראשון, הוא יתקן הכול, כל הגופים המגולגלים, ולא יאבד כלום, והכול יקום לתחייה.
214. ורבּים מישֵני אדמת עפר יקיצו. מהי אדמת העפר? כשהחברים הסתכלו באלו האותיות השטות באוויר, והן אע"ד פמת"ר, שפירושן, אדמ"ת עפ"ר. השטות באוויר, כלומר, שיש להן קומת רוח. אם מכוח המסך דצ"א, אז נקראות עפר. ואם ע"י המסך דצ"ב, אז נקראות אדמַת. כי הבינה נקראת אָדום, והמלכות הממותקת בה נקראת אדמת.
215. ושַבֵּח אני את המתים שכבר מתו. שהן האותיות אדמת עפר. הן המתים מבחינת עפר, והן המתים מבחינת אדמת. וקול מתעורר ומודיע כן בבניין השני, שהוא גוף המגולגל. והוא המתקן גם גוף המת, שהוא מבחינת עפר. וגם גוף עצמו, שהוא בחינת אדמת. והוא שאומר, ושבח אני את המתים, שמתקן אותם.
עפר, הוא העפר הראשון, גוף המת. אדמת, הוא השני שנתקן, שהוא גוף המגולגל. אשר עיקר הראשון הוא פסולת אצלו. כי גוף המת בלי בנים, שהוא עיקר, הוא פסולת אצל גוף שהתגלגל, שהוא המתקן אותו. וע"כ כתוב, ושבח אני את המתים, כלומר שמתקן אותם.
216. ישֵני אדמת עפר כולם יקיצו. אלו שנתקנו, יהיו לחיי עולם התחתון, המלכות. כי לא זכו להיות בעולם העליון, אלא שירדו לעולם דנוקבא. ואלה שלא זכו להיתקן, יהיו לחרָפוֹת לדִרְאון עולם. משום שהצד האחר יעבור מהעולם, הקב"ה ישאיר את אלו שהיו מהנביעה של הצד ההוא, להתמיה בהם כל בני עולם. כמ"ש, לחרפות לדראון עולם.
217. כל זה גרם אדם, שלא רצה להפרות ולהרבות בעולם, ולא רצה לקיים הברית הקדושה.
218. כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעית ייצא לחופשי חינם. כל זכר עומד בצורת עולם הזכר, ז"א. וכל נקבה עומדת בצורת עולם הנקבה, המלכות. בעוד שהוא עבד של הקב"ה, הוא מתדבק בשש השנים הקדמוניות, חג"ת נה"י דז"א. ואם עוקר את עצמו מעבודתו, עוקר אותו הקב"ה מאלו שש שנים של עולם הזכר, חג"ת נה"י דז"א, ונמסר לאדם, שהוא מו"ק, חג"ת נה"י, ועובד אותו שש שנים, ונעקר משש שנים שלמעלה, דז"א.
219. אח"כ יורד משם ונמסר בעולם הנקבה. הוא לא רצה לעמוד בזכר, יורד ועומד בנוקבא, המלכות. באה הנוקבא, הספירה השביעית, ולוקחת אותו, שעליה כתוב, ובשביעית ייצא לחופשי חינם. מכאן והלאה הוא מעולם הנוקבא.
220. לא רצה לעמוד בה ובגאולה שלה, כמ"ש, אהבתי את אדונִי, את אשתי ואת בניי, לא אצא חופשי. יורד למטה, ומתדבק למטה, ונאחז בצד האחר. מכאן והלאה הוא נעקר מעולם הזכר ומעולם הנקבה, כי התאחד בעבדים מצד האחר.
221. כיוון שנאחז בס"א, הוא צריך פגם, ולעשות בו רשימו של פגם. כמ''ש, ורָצע אדוניו את אוזנו במַרצֵע. כי כל פגם הוא מצד האחר. ואז, כמ"ש, ועבָדוֹ לעולם, עד היובֵל, שנקרא עולם. ומיובל והלאה חוזר להתגלגל, וחוזר לעולם כבתחילה, ומתדבק בעולם הנקבה, ולא יותר. זכה, עושה תולדות בעולם הנקבה, המלכות. והוא זכאי, כשהוא נתקן וזכה לכך.
222. ואם לא זכה אפילו בגלגול היובל, הרי הוא כמו שלא היה. שחזר בגלגול, ולא השלים ימיו להינשא בעולם, ולעשות תולדות. כתוב, אם בגַפּוֹ יבוא בגפו ייצא. אם יחידי נכנס בעולם ההוא בלי תולדות, ולא רצה להשתדל בזה, ויצא מעוה"ז יחידי בלא זרע, הולך כאבן בכף הקלע, עד המקום ההוא של הסלע החזק, שהוא מאחורי כתפיו של גן העדן.
ונכנס לשם, ומיד נושב הרוח היחידי, שעזב את הנוקבא. ובא לשם הרוח, הנשאר בנוקבא מבעלה הראשון. והולך יחידי, כנחש שאינו מתחבר באחר בדרך. כי הוא נפרד משני רוחות שבאישה והלך יחידי. והוא נושב ברוח הזה של המת בלי בנים, שבא עתה לשם, כלומר הוא דוחה אותו משם, כדי שיבוא להתגלגל וייתקן.
223. ומיד יוצא מהמקום של הסלע החזק, לבדו בלי נקבה, והולך ומשוטט בעולם, עד שמוצא גואל להשיב אותו לעוה"ז להיתקן. וזהו, אם בגפו יבוא בגפו ייצא, בלי נוקבא. זה שלא רצה לשאת אישה שיהיו לו תולדות. וכיוון שאין לו בת זוג, מוכרח לשאת אישה גרושה.
224. אבל אם בעל אישה הוא. שנשא אישה והשתדל בה, ולא יכול להוליד בנים, ההוא אינו מגורש, כמו האחר, אינו בא יחידי ואינו יוצא יחידי, אלא אם בעל אישה הוא, הקב"ה אינו מקפח שכר כל ברייה. ואע"פ שלא זכה בבנים, כתוב, ויצאה אשתו עימו.
ושניהם באים בגלגול, וזוכים להתחבר יחד כבתחילה. והוא אינו לוקח אישה גרושה, כמו האחר שאין לו בת זוג, אלא לוקח אותה האישה שהשתדל בה בתחילה ולא זכו לבנים. עתה יזכו יחד, אם הם מתקנים מעשיהם. ועל זה כתוב, ויצאה אשתו עימו.
225. אם אדוניו ייתן לו אישה וילדה לו בנים או בנות, האישה וילדיה תהיה לאדוניה, והוא ייצא בגפו. הכתוב חוזר לאותו שיצא יחידי בלי נוקבא. ויגאל אותו המקום שנקרא שביעית, המלכות.
שביעית נקראת אדוניו, אדון כל הארץ. אם אדוניו זה מרחם עליו, ומחזיר אותו לעוה"ז כמו שהיה, ונותן לו האישה ההיא, אשר המזבח מוריד עליו דמעות, כלומר אישה גרושה, ומתחברים יחד, וילדה לו בנים או בנות, האישה וילדיה תהיה לאדונה, למלכות הקדושה.
226. כי אם חזר בתשובה ותיקן אותו המקום שפגם בחייו, הוא מתקבל לפני המלך הקדוש, הוא לוקח אותו ומתקן אותו על תיקונו אח"כ. וזה נקרא בעל תשובה. כי ירש מושבו של המקום ההוא, של הנהר הנמשך ויוצא, המלכות, כי נהר הנמשך ויוצא הוא יסוד, ומושבו הוא המלכות. ומתקן את עצמו ממה שהיה בתחילה. כיוון שנתקן ושב בתשובה, הוא עולה על תיקונו. שאין דבר בעולם ואין מפתח בעולם שלא ישבור, אותו השב בתשובה.
227. ייצא בגפו. גפו פירושו שבח והתעלות. המקום שבעלי תשובה עולים, שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם. ומשום זה, כיוון ששב בתשובה, הקב"ה מקבל אותו מיד.
228. אין דבר בעולם העומד לפני תשובה. ואת כולם הקב"ה ודאי מקבל. ואם שב בתשובה, הרי מזומנת לו דרך החיים. ואע"פ שפגם מה שפגם, הכול נתקן, והכול חוזר על תיקונו.
כי אפילו במה שיש בו שבועה, הקב"ה מקבל אותו, כמ"ש, חי אני נאום ה', כי אִם יהיה כוֹנְיָהו בן יהויקים מלך יהודה, חותָם על יד ימיני, כי משם אֶתְקֶנְךָ. וכתוב, כִּתבוּ את האיש הזה ערירי. ואחרי ששב בתשובה, כתוב, ובנֵי יְכוֹנְיָה אַסיר, שְׁאַלתיאל בְּנו. מכאן, שהתשובה שוברת כמה גזרות ודינים וכמה שרשראות של ברזל, ואין מי שעומד לפני תשובה.
229. על זה כתוב, ויָצאו ורָאו בפִגרֵי האנשים הפושעים בי. פשעו בי, אינו כתוב, אלא, הפושעים בי. אותם שלא רצו לשוב בתשובה ולהתנחם על מה שעשו. אבל אם התנחמו ועשו תשובה, מקבל אותם הקב"ה.
230. משום זה אדם זה, אע"פ שפָשע בו, ופגם במקום שלא צריך, ושב לפניו, הוא מקבל אותו ומרחם עליו. כי הקב"ה הוא מלא רחמים, ומתמלא רחמים על כל מעשיו. כמ"ש, ורחמיו על כל מעשיו.
אפילו על בהמות ועל עופות מגיעים רחמיו. אם עליהם מגיעים רחמיו, כש"כ על בני אדם, היודעים ונודעים לשבּח לאדונם, שמגיעים עליהם רחמיו, ושורים עליהם. ועל זה אמר דוד, רחמיך רבּים ה', כמשפטיך חַיֵיני.
231. אם על רשעים מגיעים רחמיו, כש"כ על צדיקים. אלא מי צריך רפואה? אלו שהם בעלי כאבים. ומיהם בעלי כאבים? אלו הם הרשעים. והם הצריכים רפואה ורחמים, שהקב"ה מרחם עליהם, שלא ייעזבו ממנו, והוא אינו מסתלק מהם, וישובו לפניו בתשובה. כשהקב"ה מקרב, מקרב בימין. וכשהוא דוחה, דוחה בשמאל. ובשעה שדוחה, הימין מקרב. מצד זה דוחה, ומצד זה מקרב. והקב"ה אינו עוזב רחמיו מהם.
232. כתוב, וילך שובָב בדרך ליבו. וכתוב אחריו, דרכיו ראיתי ואֶרפָּאֵהו ואַנחֵהו ואשלֵם ניחומים לו ולאבליו. אע"פ שהרשעים עושים בזדון והולכים בדרך ליבם, ואחרים עושים בהם התראה, ואינם רוצים להקשיב להם, עכ"ז, בשעה שחוזרים בתשובה ולוקחים הדרך הטובה של תשובה, הרי רפואה מוכנה לפניהם.
233. האם מדבר הכתוב על חיים או על מתים? כי תחילת הכתוב אינו סופו, וסופו אינו כתחילתו. תחילת הכתוב מראה על חיים, שכתוב, וילך שובב. וסופו מראה על מתים, שכתוב, ואשלם ניחומים לו ולאבליו. אלא מדבר, בעוד שאדם בחיים, וכך הוא, וילך שובב בדרך ליבו, משום שיצה"ר שבו חזק ומתגבר בו. וע"כ הולך שובב ואינו רוצה לשוב בתשובה.
234. הקב"ה רואה דרכיו, שהולך ברע בלא תועלת. אומר הקב"ה, אני צריך לאחוז אותו בידו. שכתוב, דרכיו ראיתי, שהולך בחושך, אני רוצה לתת לו רפואה כמ"ש, וארפאהו. הקב"ה מביא בליבו דרך התשובה והרפואה לנשמתו. ואנחהו, הוא כמ"ש, לֵך נְחֵה את העם. הקב"ה מנהיג אותו בדרך הישר, כמי שאוחז בידו של אחר ומוציא אותו מתוך החושך.
235. ואשלם ניחומים לו ולאבליו. הרי נראה שמת הוא? כן ודאי שהוא מת ועומד בחיים, שכיוון שהוא רשע, נקרא מת. מהו, ואשלם ניחומים לו ולאבליו? אלא הקב"ה עושה חסד עם בני אדם, שכיוון שנכנס לשנת 13 והלאה, נותן עימו שני מלאכים, ששומרים אותו מימינו ומשמאלו.
236. כשהאדם הולך בדרך הישר, הם שמחים בו, ומחזקים אותו בשמחה, ומכריזים לפניו, תנו כבוד לצורתו של המלך. וכשהולך בדרך עקום, הם מתאבלים עליו ועוברים ממנו. כיוון שהחזיק בו הקב"ה, והנהיג אותו בדרך הישר, אז כתוב, ואשלם ניחומים לו ולאבליו.
ואשלם ניחומים לו, בתחילה, שהוא מתנחם על מה שעשה בתחילה, ועל מה שעשה עתה, וחוזר בתשובה. ואח"כ, ולאבליו, שהם המלאכים, שהיו מתאבלים עליו כשעברו ממנו, ועתה שחזרו אליו, הרי ניחומים לכל הצדדים, הן שמתנחם על מעשיו והן שמתנחם על צרותיו ואבלו.
237. ועתה הוא חי ודאי. חי בכל הצדדים, אוחז בעה"ח. ולכן נקרא בעל תשובה. כי כנ"י, המלכות, נקראת ג"כ תשובה. כי תשובה היא אותיות תשוב ו' לגבי ה'. ו' היא עה"ח, ז"א, ה' היא המלכות. וע"כ נקראת המלכות תשובה. והוא נקרא בעל תשובה, בעלה של המלכות, שמשפיע לה. ע"כ אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד במקום שבעלי תשובה עומדים.
238. דוד המלך אמר, לךָ לבדך חטאתי והרַע בעיניך עשיתי. יש חטאים, שהאדם חוטא להקב"ה ולבני אדם. ויש חטאים, שהאדם חוטא לבני אדם ולא להקב"ה. ויש חטאים, שחוטא להקב"ה לבדו ולא לבני אדם. דוד המלך חטא להקב"ה לבדו ולא לבני אדם. וע"כ אמר, לך לבדך חטאתי.
239. האם לא חטָא דוד, בחטא ההוא של בת שבע? הרי מי שבא על ערווה אסורה על בעלה, האם אינו נמצא חוטא לחברו וחוטא להקב"ה? אינו כן, אלא, החטא ההוא היה בהיתר. ודוד לקח את שלו, כי גט היה לה מבעלה עד שהלך למלחמה.
כי כך היה המנהג של כל ישראל, שנתנו גט על זמן לנשותיהם, כל היוצא לצבא. וכך עשה אוריה לבת שבע. ולאחר שעבר הזמן והייתה מותרת לכל, לקח אותה דוד. ובהיתר עשה כל מה שעשה.
240. כי אם היה באיסור, לא היה הקב"ה עוזב אותה אצלו. שכתוב לעדוּת, וינַחם דוד את בת שבע אשתו. שזו עדות, שהיא אשתו. ודאי אשתו ובת זוגו הייתה, שהיא מוכנה לו מיום שנברא העולם. הרי עדות, שלא חָטא דוד החטא של בת שבע.
241. ומהו החטא, שחטא להקב"ה לבדו ולא לאחר? שהרג את אוריה בחרב בנֵי עַמוֹן, ולא הרג אותו בשעה שאמר לו, ואדונִי יואב, שהרי דוד היה אדונו. והכתוב מוכיח, כמ"ש, אלה שמות הגיבורים אשר לדוד. ולא אשר ליואב. ונמצא, שהוא מורד במלכות. והמורד במלכות חייב מיתה. ולא הרג אותו בשעה ההיא, אלא הרג אותו בחרב בני עמון.
242. ולא נמצא איתו דבר, כמ"ש, רק בִדבַר אוּרִיה החִיתי. המילה, רק, באה למעֵט, בדבר אוריה חָטא, ולא חָטא באוריה עצמו. והקב"ה אמר, ואותו הרגתָ בחֶרב בני עמון. וכל חרב מבני עמון, היה חקוק בו נחש עקום, צורה של דרקון, שהוא עבודה זרה שלהם. אמר הקב"ה, נתת כוח לשִיקוץ ההוא. משום שבשעה שהרגו בני עמון את אוריה, ורבים מבני ישראל עימו, התגבר בשעה ההיא חרב בני עמון, וכמה התחזק כוח העבודה הזרה ההיא, השיקוץ.
243. הייתכן שאוריה לא היה צדיק, כיוון שכתוב עליו, אוריה החיתי? לא, היה צדיק. אלא שֵם מקוֹמו היה חיתי. כמ''ש, ויִפתח הגלעדי, שע"ש מקומו נקרא כך, וכן אוריה החיתי.
244. וע"כ כתוב, בדבר אוריה החיתי, ולא באוריה עצמו. כי כבר היה חייב מיתה מטעם שהוא מורד במלכות. ודוד גרם, ששיקוץ בני עמון התגבר על מחנה אלקים של מחנה דוד, שהיה ממש הצורה של מעלה, של צבאות המלכות העליונה.
ובשעה שפגם דוד המחנה הזה שלו, פגם למעלה מחנה אחר. וע"כ אמר דוד, לך לבדך חטאתי. לבדך, ולא לאחר היה החטא ההוא, שחטא לו. וזה שכתוב, בדבר אוריה. וזהו שכתוב, בחרב בני עמון. שהחטא לא היה באוריה עצמו, אלא בדבר אוריה, מה שנתן כוח לחרב בני עמון.
245. כתוב, כי ה', עיניו משוטטות בכל הארץ. אלו הן נקבות. וכתוב, עיני ה' הֵמה משוטטים. אלו הם זכרים. כי יש בהם בחינת זכר ונקבה. דוד אמר, והרַע בעיניך עשיתי. הלוא, לפני עיניך, היה צריך לומר? אלא, אמר דוד, במקום שחטאתי, בעיניך היה, כי הייתי יודע, שעיניך מוכנים ועומדים לפניי, ולא החשבתי אותם. הרי החטא שחטאתי ועשיתי, היה בעיניך.
246. למען תִצדק בדוברֶך תִזכה בשופטֶך. ולא יהיה לו פתחון פה לומר לפניך, בחָנֵני ה' ונַסֵני. כל אומן כשמדבר, מדבר באומנותו. דוד היה הבדחן של המלך, ואע"פ שהיה בצער, כיוון שהיה לפני המלך, חזר לבדחנות שלו כמו שהיה, כדי לשמח את המלך.
247. אמר, ריבון העולם, אני אמרתי, בחנֵני ה' ונסֵני, ואתה אמרת שלא אוכל לעמוד בניסיונך. הרי חטאתי למען תצדק בדוברך, ויהיה דברך אמת, כי אם לא חטאתי, היה הדבר שלי אמת והדבר שלך בריק. עתה חטאתי, כדי שדברך יהיה אמת, נתתי מקום להצדיק דברך, משום זה עשיתי, למען תצדק בדוברך תזכה בשופטך. כי חזר דוד לאומנותו, ואמר בתוך צערו דברי בדחנות אל המלך.
248. לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, כי אמר, וליבי חָלַל בקִרבִּי. כך הוא, אבל אמר דוד, בלב יש שני היכלות, באחד דם ובאחד רוח. האחד המלא דם, הוא משכן ליצה"ר. וליבי אינו כך, כי ריק הוא, ולא נתתי משכן לדם הרע להשכין בו היצה"ר. וליבי ודאי חלל הוא בלא שוכן רע. וכיוון שכך, לא היה דוד ראוי לחטא שחטא. אלא כדי לתת פתחון פה לרשעים, שיאמרו, דוד המלך חטא וחזר בתשובה ומחל לו הקב"ה, כש"כ שאר בני אדם. ועל זה אמר דוד, אלַמְדָה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו.
249. ודוד עולה במעלה הזיתים, עולה ובוכה, וראש לו חָפוּי והוא הולך יחף. למה? אלא עשה עצמו נזוף, כדי לקבל עונש, והעם היו רחוקים ממנו ד' אמות. אשרי העבד שכך עובד לאדונו, ונודע בחטאו, כדי לשוב ממנו בתשובה שלמה.
250. מה שעשה לו שִׁמְעִי בן גֵרָא היה יותר, מכל הצרות שעברו עליו עד היום ההוא, ודוד לא השיב כנגדו דבר. כי היה יפה לו, ובזה התכפרו עוונותיו.
251. שִׁמְעִי תלמיד חכם היה, וחכמה רבה הייתה בו. למה יצא אל דוד ועשה לו מה שעשה? אלא ממקום אחר היה הדבר, והכניס לו דבר זה בליבו. וכל זה עשה לתועלת לדוד. כי ההוא שעשה לו שמעי, גרם לו לחזור בתשובה שלמה, ושבר ליבו בשבירה רבה, ושפך דמעות רבות מתוך ליבו לפני הקב"ה. וע"כ אמר, כי ה' אמר לוֹ קַלֵל. ידע שממקום אחר עליון ירד הדבר.
252. שני ציוויים ציווה דוד לשלמה בנו, אחד של יואב, ואחד של שמעי, עם שאר הציוויים שציווה אותו. של יואב, שכתוב, וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צְרוּיה. דבר סתום היה, שאפילו שלמה לא היה לו לדעת. אלא, משום שידעו אחרים, נודע לשלמה. ע"כ אמר, וגם אתה ידעת. מה שלא היה ראוי לו לדעת.
253. של שמעי, שכתוב, והנה עימך שמעי בן גרא. והנה עימך, שהוא מוכן לך תמיד, כי רבּוֹ היה. ומשום זה לא אמר על יואב, והנה עימך יואב. אבל שמעי זה, שנמצא עימו תמיד, אמר, והנה עימך.
254. ויִשלח המלך, ויִקרא לשִׁמְעי, ויאמר לו, בנֵה לךָ בית בירושלים. איפה החכמה של שלמה המלך בזה? אלא הכול בחכמה עשה, ולכל הצדדים השגיח, כי חכם היה שמעי, ואמר שלמה, אני רוצה שתתרבה התורה בארץ ע"י שמעי, ולא ייצא לחוץ.
255. הסתכל שלמה בחכמה, שכתוב, יוֹצֵא יָצוֹא ומְקלל. יוצא יצוא פעמיים, יציאה אחת שיצא מבית המדרש לקלל את דוד. ויציאה אחת שיצא מירושלים אל עבדיו, שהוא מת עליה. יציאה אחת אל המלך, ויציאה אחת אל עבדיו. וכל זה ראה שלמה והסתכל ברוח הקדוש ביציאה השנייה. וע"כ אמר, והיה ביום צאתך, ידע שביציאה ימות.
256. וילך דוד ואנשיו בדרך, ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו, הלוך ויקלל ויסקל באבנים לעומתו ועִיפַּר בעפר. אמר שלמה, אצל אבי היה בעפר, אצל שמעי יהיה במים. שניהם דן שלמה, שיהיה נידון בעפר ובמים כמו סוטה, למי שהשׂטין הדרך אצל אביו.
257. כתוב, והוא קיללני קללה נמרצת. וכתוב, ואשָׁבע לו בה' לאמוֹר, אִם אמיתְךָ בחָרֶב. מהו בחרב? האם שׁוטה היה שמעי? שלא הבין, שאילו נשבע לו כך, שלא יאמר אח"כ, בחרב לא, אבל בחנית או בחץ כן.
258. אלא שני דברים כאן:
א. שאמר הילד, בנו של הדג הגדול, שקשקשיו עולים עד גובה העננים, השבועה של דוד המלך, כשהיה רוצה להישבע, הוציא החרב שלו, ששָׁם היה חָרות השֵם הנחקק, ושָׁם נשבע. וכך עשה לשמעי, שכתוב, ואשׁבע לו בה' לאמור, אם אמיתך בחרב. שבועה זו הייתה בחרב.
ב. ודבר אחר דן שלמה. אמר, בקללה בא אל אבא, שהוא דברים, הרי גם אני בדברים אליו, ובשם המפורש הרג אותו ולא בחרב. ומשום זה עשה שלמה כך.
259. כיוון שנשבע לו דוד, למה הרג אותו? האם השבועה הזו הייתה בעלילה, כי הלב והפה לא היו שווים? אלא ודאי דוד לא הרג אותו. ידוע, שכל איברי הגוף מקבלים הכול, והלב אינו מקבל אפילו כחוט השערה.
דוד המלך היה הלב של ישראל, וקיבל מה שלא היה ראוי לו שיקבל, מה ששמעי סיקל באבנים ועיפר בעפר. ומשום זה כתוב, וידעתָ את אשר תעשה לו. ועוד, כי האילן, מלכות, גרם לו להיות נוקם ונוטר כנחש.
260. כתוב, כי לא תחפוץ זבח ואֶתֵנה, עולָה לא תִרצה, זבחי אלקים רוח נִשבָּרה. כי לא תחפוץ זבח, האם הקב"ה אינו רוצה שיקריבו לפניו קורבן, והרי הוא תיקן לרשעים שיקריבו קורבן, ויתכפרו להם עוונותיהם?
אלא דוד, לפני שם אלקים, מדה"ד, אמר זה, וקורבן אינם מקריבים לשֵם אלקים, אלא לשֵם יו"ד ה"א וא"ו ה"א. כי לדין קשה, מדה"ד, אינם מקריבים קורבן. כמ"ש, אדם כי יקריב מכם קורבן להוי"ה. להוי"ה ולא לשֵם אלקים. וכן כתוב, וכי תקריב קורבן מִנחה להוי"ה. זֶבח תודָה להוי"ה. זֶבח שְׁלָמים להוי"ה. ולא כתוב השם אלקים.
261. כיוון שדוד המלך אמר לשֵם אלקים, צריך לכתוב, כי לא תחפוץ זבח ואֶתֵנה, עולָה לא תִרצה. כי לשם זה אינם מקריבים אלא רוח נשברה, כמ"ש, זִבחֵי אלקים רוח נִשבָּרה.
קורבן של אלקים, הוא עצבות ושבירת הלב. ומשום זה, מי שחלם חלום רע, הוא צריך להראות עצבות, כי הוא עומד במידת אלקים, וזבח של מדה"ד צריך להיות עצבות ורוח נשברה. והעצבות ההיא מועילה לחלום הרע, ואין הדין שולט עליו. כי זבח, הראוי למדה"ד, הקריב לפניו.
262. לב נִשבר ונִדכֶּה אלקים לא תִבזֶה. לא תבזה. משמע שיש לב, שהוא מבזה? כן, לב גאה, לב שהוא בגסות הרוח, הוא הלב שהוא מבזה. אבל, לב נשבר ונדכה, אלקים לא תבזה.
263. הֵטִיבה ברצונךָ את ציון. מהו הטיבה? הלוא נראה שיש בה טוב, ועתה למה צריך להתפלל, הֵטיבה על הטוב ההוא? ודאי שצריך להתפלל הֵטיבה, כי מיום שהקב"ה השתדל בבניין ביהמ"ק למעלה עד עתה, ההטבה של הרצון לא שׁרתה על הבניין ההוא. וע"כ לא השתכלל.
כי בשעה שהרצון של מעלה יתעורר, ייטיב וידליק האורות של הבניין והמעשה, עד שאפילו המלאכים של מעלה לא יוכלו להסתכל בביהמ"ק, ולא בבניין. ואז ישתכלל ביהמ"ק וכל מלאכתו. ועל זה התפלל, הטיבה ברצונך את ציון.
264. תבנה חומות ירושלים. האם מיום שהשתדל בבניין ביהמ"ק, עד עתה עוד לא בנה אותן? ואם חומות ירושלים לא בנה עד עתה, ביהמ"ק, על אחת כמה וכמה שלא בנה. ואיך אמר, הטיבה ברצונך את ציון, שהוא ביהמ"ק? הרי בתחילה בונים החומות, ואח"כ ביהמ"ק.
אלא כל מעשיו של הקב"ה אינם כמעשה בני אדם. בני אדם, כשבונים ביהמ"ק למטה, בתחילה עושים חומות העיר, ולבסוף ביהמ"ק. חומות העיר בתחילה, כדי להגן עליהם, ואח"כ בניין הבית. הקב"ה בונה ביהמ"ק בתחילה, ולבסוף, כאשר הוריד אותו מהשמיים ומושיב אותו על מקומו, אז יבנה חומות ירושלים. וע"כ אמר דוד, הטיבה ברצונך את ציון בתחילה, ואח"כ תבנה חומות ירושלים.
265. כל המעשים שעושה הקב"ה, בתחילה מקדים זה שבחוץ, ואח"כ עושה המוח שבפְנים. האם כאן אינו כן, כי הקדים בניין ביהמ"ק לבניין החומות, שהן בחוץ? כל אלו המעשים שעושה הקב"ה ומקדים ההוא שבחוץ, הנה במחשבה מקדים את המוח שבפנים. ובמעשה מקדים ההוא שבחוץ.
כי כל קליפה, כלומר מה שבחוץ, היא מצד האחר. והמוח נמשך מהמוח, מצד הקדושה. ותמיד מקדים הצד האחר, ומתרבה וגדל ושומר הפרי. כיוון שהתבשל הפרי, זורקים הקליפה החוצה. ויכין רשע וצדיק ילבש. וזורקים הקליפה ומברכים לצדיקו של עולם.
266. אבל בבניין ביהמ"ק לעת"ל, שהצד האחר עובר מהעולם, אינו צריך להקדים את ההוא שבחוץ. כי המוח והקליפה שניהם שלו. וע"כ מקדים המוח, שכתוב בתחילה, הטיבה ברצונך את ציון. ואח"כ, תבנה חומות ירושלים. כי חומה שבחוץ, הקליפה, היא שלו ממש, כמ''ש, ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב. אני ולא צד הרע.
267. ישראל הם המוח העליון של העולם, ישראל עלו במחשבה תחילה. כי במחשבה קדמה הפנימיות לקליפה. העמים עכו"ם, הקליפה של ישראל, הקדימו במעשה, כי במעשה הקליפה קדמה לפרי, כמ''ש, ואלה המלכים אשר מלכוּ בארץ אֱדום, לפני מְלוֹך מֶלך לבנֵי ישראל.
ועתיד הקב"ה להקדים המוח בלא קליפה, שכתוב, קוֹדש ישראל לה' ראשית תבואתו. שהמוח קודם לקליפה. ואע"פ שהמוח יקום בלא קליפה, מיהו שיושיט ידו לאכול ממנו, שכתוב, כל אוכליו יֶאשָׁמו, רָעה תבוא אליהם נאום ה'.
268. בזמן ההוא כתוב, אז תחפוץ זבחי צדק. כי אז יתחבר הכול בחיבור אחד, ויהיה השם שלם בכל תיקונו. ואז הקורבן יהיה שלם להוי"ה אלקים. כי עתה אלקים אינו מתחבר אל הקורבן. כי אם היה מתחבר בו, כמה אלוהים אחרים יעלו אוזניים להתחבר שם, ויינְקו מהקדושה. אבל בזמן ההוא, כתוב, כי גדול אתה ועושה נפלאות, אתה אלקים לבדך ואין אלוהים אחר.
269. בזמן ההוא כתוב, רְאו עתה, כי אני אני הוא, ואין אלוהים עימדי. למה כתוב, עתה? אלא, זה לא היה קודם לכן, ובזמן ההוא יהיה. אמר הקב"ה, עתה ראו, מה שלא יכולתם לראות קודם לכן.
270. כי אני אני. למה פעמיים? לדייק, שאין שָׁם אלקים אלא הוא. כי כמה פעמים שכתוב, אני, פעם אחת, והיה שָׁם צד האחר, אבל עתה, אני אני הוא ואין אלוהים עימדי. כי כל צד האחר עבר.
271. אני אמית ואחַייה. עד עתה היה המוות ע"י צד האחר. מכאן והלאה, אני אמית ואחייה. בזמן תחיית המתים, כל אלו שלא טעמו טעם המוות מהקב"ה, יהיה להם המוות, ויקים אותם מיד לתחייה. למה נעשה המוות ע"י הקב"ה? כדי שלא יישאר מהזוהמה כלום בעולם, ויהיה עולם חדש במעשה ידיו של הקב"ה.
272. ואִם אמוֹר יאמַר העבד, אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בניי, לא אצא חופשי. אז פוגם אותו בפגם, כמ"ש, ורָצע אדוניו את אוזנו במרצע. אם בגפו יבוא, לבדו, יפה הוא. אבל לומדים, שכל העולם עומד על סנפיר אחד של לווייתן.
273. בשעה שנמצא הלווייתן זכר ונוקבא, בכל מקום שהלכו היה העולם מזדעזע, ואם לא סירס הקב"ה את הזכר וצינן את הנקבה, היו מעכירים את העולם. וע"כ אינו עושה תולדות. וזהו, אם בגפו יבוא, אם בא תחת הגף ההוא של לווייתן, שאינו עושה תולדות, וכיוון שכך, בגפו ייצא, הוא נדחה שם, ואינו נכנס למחיצתו של המלך כלל, ונדחה ומסתלק מהעולם ההוא. בגפו ייצא, בגפו ייצא ודאי.
274. כתוב, ערירים ימותו. ערירים כולל זכר ונוקבא. בזכר בא, ובנוקבא יצא. בא בזה ויצא בזה. וזהו המקום שהתדבק בו בעולם ההוא, במלכות. כי הקב"ה אינו רוצה שיבוא לפניו מי שסירס עצמו בעוה"ז.
275. ולא היו מקריבים לפניו מסורס, והוציאו אותו שלא יוקרב לפניו, וציווה ואמר, ובארצכם לא תעשו. וכן לדורי דורות אסור לסרס בריות שברא הקב"ה בעולם. כי כל סירוס הוא מצד האחר.
276. ואם הוא השתדל, ונשא אישה, ולא עשה תולדות, ולא רצה, ואע"פ שיש לו אישה, או היא אינה רוצה, ובא לעולם ההוא בלא בנים, כתוב, אם בעל אישה הוא, ולא השגיחו לפועַל ידיו של הקב"ה להוליד בנים, ויצאה אשתו עימו. הוא בא בגף של הזכר, והיא בגף של הנקבה, המלכות. וכל אחד כמ"ש, בגפו יבוא בגפו ייצא.
277. אם אדוניו ייתן לו אישה. אם אדוניו, אדון כל הארץ, מלכות. ייתן לו אישה, שאין ברשותו של אדם לשאת אישה, אלא הכול במאזניים לעלות, לפי משקל הזכויות כך הוא עולה. וע"כ ייתן לו אישה, כי הוא אינו ברשותו. ומיהי? ההיא שאינה שלו, שאינה בת זוגו, ואינה מוכנה לו. היא אישה שהייתה מוכנה לאחֵר, והקדים ההוא ברחמים, ונשא אותה. זו ניתנה לו, שלא הייתה ראויה לו.
278. והקב"ה רואה מרחוק, ורואה שהאישה ההיא מוכנה להוציא תולדות בעולם, ואחרי שהקדים ההוא ברחמים, ניתנה לו, ועשה פירות, וזָרע זֶרע באישה שאינה שלו. משום זה, כמ"ש האישה וילדיה תהיה לאדוניה, והוא ייצא בגפו. איזה עני מסכן, כמה השתדל לריק, עמל והשתדל לעשות פירות בגן שאינו שלו, ויצא ריקם.
279. זה העני המסכן שהשתדל לריק. למה? אם בגלל שזָרע בגן אחר שאינו שלו, יפה. אבל כאן הקב"ה נתן לו את הגן ההוא לזרוע בו, שהרי הוא לא לקח אותה מעצמו.
280. כל דבר הקב"ה עושה בדין, ואין דבר ריק. זה שהקב"ה נותן אישה, ועושה בה פירות ותולדות, אין זה כשאר בני הגלגול. ואינו דומה, מי שמשתדל בעוה"ז להרבות האילן ואינו יכול, למי שלא רצה להשתדל להרבות, ועָקר והִפיל עלים מהאילן והמעיט הפירות שלו.
281. זה שאדוניו ייתן לו אישה, כדי לעשות פירות, הוא השתדל בתחילה להרבות האילן, ולא יכול. זכויות כל כך אין לו, שאם היה זכאי כראוי, לא היה חוזר בגלגול. כי כתוב, ונתתי לכם בביתי ובחומותיי יד ושֵם טוב מבּנים ומבנות.
ועתה שלא זכה, הקב"ה רואה שהשתדל להוליד בנים ולא יכול, זהו, אדוניו ייתן לו אישה. וכיוון שריחם עליו הקב"ה ונתן לו אישה ברחמים, הקב"ה לוקח את שלו בתחילה, ולוקח מה שהוא גרע את המעיין ההוא קודם לכן. ומשום זה כתוב, האישה וילדיה תהיה לאדוניה. ואח"כ יחזור וישתדל על עצמו, להשלים את חסרונו.
282. אמר לעצמו אותו הזקן, זקן זקן, אתה אמרת על זה, שהשתדל לריק להוליד בנים, ולא השגחת עליך, שאתה הולך ריק, במה שאמרת, שהרי פסוק רודף אחריך, הסותר את כל הבניין שבנית עד עתה, ואתה חושב שאתה משוטט בים לרצונך. ומה הוא הפסוק, שכתוב, ואם אמוֹר יאמר העבד, אהבתי את אדונִי את אשתי ואת בניי, לא אצא חופשי? הרי שחוזר וזוכה אותם, ולא השתדל לריק.
283. זקן זקן עייף בלא כוח. מה תעשה? חשבת שלא יהיה מי שירדוף אחריך. הרי פסוק זה רודף אחריך, ויצא מאחורי הכותל כאיילה בשדה. כלומר, שלא זכר אותו קודם ונזכר בו פתאום, וכמו מדלג דילוגים אחריך. י"ג (13) דילוגים דילג אחריך והשיג אותך, י"ג דילוגים שהם י"ג מילים שבכתוב, ואם אמור יאמר, עד המילה חופשי, ולא עד בכלל.
מה תעשה זקן? עתה יש לך להתגבר בכוחך, כי גיבור חזק היית עד היום. זקן זקן, זכור יום השלג כשזרענו פולים, והיו כמה גיבורים אנשי חיל כנגדך, ואתה לבדך ניצחת י"ג גיבורים אנשי חיל, שכל אחד מהם הרג אריה מטרם שיאכל.
זריעת פולים ביום השלג, היא עליית המלכות לבינה, שמחמת זה נפלו בינה ותו"מ מכל המדרגות, החל מבינה שיצאה מראש דא"א, עד סוף המדרגות. ביום השלג, במוחין דשמאל, הבאים עם נקודת השורוק. וע"י עליית המלכות לבינה בנקודת החולם, נחלקו הע"ס לי"ג ספירות, כי נעשו פעמיים חג"ת.
לכן נאמר, יום השלג כשזרענו פולים. שהעלה מ"ן לעליית המלכות בבינה, כדי לבטל הדינים דשלג. והיו כמה גיבורים אנשי חיל כנגדך, כלומר התחלקות הספירות לי"ג. שכל אחד מהם הרג אריה מטרם שיאכל, שמחמת הדינים של יום השלג, התבטלו החסדים, המכונים אריה, הנבחן להריגה, כדי שיוכלו לקבל אור החכמה מקו השמאל. והמשכת האורות מכונה אכילה.
ואתה לבדך ניצחת י"ג גיבורים, כי העלה מ"ן לעליית המלכות לבינה. ואז התמעטו י"ג הגיבורים מקו שמאל, והתחברו עם החסדים שבקו ימין, המכונים אריה. ולא הרגו אותו יותר.
284. אם אלו י"ג גיבורים ניצחת, אלו י"ג מילים שבכתוב, אם אמור יאמר העבד, שאין בהן כוח אלא רק מילים, על אחת כמה וכמה. כתוב, אמור יאמר, כי דרכו של הקב"ה לעשות דין ומשפט לכל. כשהגיע הזמן של האישה ההיא, שלקח אותה העבד למצוא בן זוגה, הקב"ה הורג את העבד הזה שלקח אותה ואינה בת זוגו, ולוקח אותה בן זוגה, והעבד יוצא מעוה"ז בגפו יחידי.
285. ואם אמור יאמר העבד. ואם אמר בתחילת שש שנים, יאמר בסופם של שש שנים, מטרם שנכנסה השנה השביעית. כי אם אמר, כשהוא אפילו יום אחד בשנה השביעית, דבריו בטלים. וכתוב העבד, מהטעם שיאמר בעוד שהוא עבד, בשנה השישית. אמר בתחילת שש שנים, ולא אמר בסוף שש שנים, לא כלום הוא. ומשום זה כתוב פעמיים, אם אמור יאמר.
286. כאן, בעוד שהעבד עם האישה הזו, הוא מרבה תפילות ובקשות בכל יום למלך הקדוש. כמו שהייתה תחילת לקיחתה ע"י רחמים, כך הוא הסוף ברחמים. וזהו, אמור יאמר. אמור, בתחילה כשהקדים ברחמים. יאמר, בסוף כשיבקש שלא יהיה נדחה מפני בן זוגה, ותתקבל תפילתו ברחמים.
ומה יאמר? אהבתי את אדונִי. שמשום זה, מחמת רוב התפילות, אוהב את הקב"ה, מתקן את מעשיו. ואמר, אהבתי את אדוני, את אשתי, ואת בניי, לא אצא חופשי. והקב"ה מקבל אותו בתשובה ההיא, וברוב התפילות האלו.
287. הקב"ה, שהיה מוכן להחזיר אותו בגלגול, לסבול עונשים בעוה"ז על מה שעשה, אינו מחזיר אותו לעוה"ז. ומה עושה הקב"ה? מקרב אותו לב"ד של ישיבת הרקיע. ודנים אותו, ומוסרים אותו לבית ההכאות, ורושם אותו הקב"ה במרצע, איך נמסר לבית העונשים, ופוגם אותו, להיות תחת ממשלת העורלה עד זמן ידוע, ואח"כ גואל אותו.
288. אם בזמן שעושים לו פגם במרצע, הגיע היובֵל. ואפילו יום אחד ליובל, נחשב כמו שהיה נמצא כל הזמן עד יובל. כך נענש ולא יותר. בא היובל, ונגאל, ומכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה.
289. שִמעוּ הָרים את ריב ה' והאיתנים מוֹסדֵי אָרץ. אמר לעצמו, איזה זקן, עד עתה היית במעמקי הים, ועתה דילגת בהרים חזקים לעשות עימהם מלחמה. אלא ודאי עד עתה היית בים החזק, אבל מטרם שהלכת במעמקי הים, פגשת באלו הרים החזקים שבתוך הים. עתה יש לך לעשות מלחמה במעמקי הים ובהרים האלו.
290. זקן עייף בלא כוח, מי נתן אותך בזה? היית בשלום ורצית בכל זה? אתה עשית זה, אתה תסבול. עתה אין לך אלא לעשות מלחמה, ולנצח הכול, ולא לחזור לאחור. התחזק בכוחך, אֱזוֹר מותניך, ולא תפחד לשבור אלו ההרים, שלא יתקיפו אותך. אמור להם, הרים רמים, הרים חזקים, איך אתם מתחזקים?
291. שני פסוקים כתובים:
א. קום ריב את ההרים ותִשמענה הגבעות קולך.
ב. שִמעו הָרים את ריב ה'.
יש הרים רמים למעלה למעלה, חג"ת. לאלו כתוב, שִמעו הרים את ריב ה'. ויש הרים תחתונים למטה, נה"י. לאלו כתוב, קום ריב את ההרים. כי רודף מריבות יש אליהם, שיש בהם דינים.
292. זקן, הרי כתוב, ותשמענה הגבעות קולך. הגבעות שלמטה, למה אתה עושה אותן הרים? אלא כלפי ההרים הרמים נקראות גבעות, וכשהן בפני עצמן נקראות הרים.
293. והאיתנים מוֹסדֵי ארץ. הרים הם שלושה עליונים למעלה על ראשם של האיתנים, חג"ת. ואיתנים הם שלושה למטה מהם, נה"י. וכולם אחד. הרים למעלה. ועליהם אמר דוד, אשא עיניי אל ההרים. ואלו שלושה ראשונים, חג"ת. והאיתנים מוסדי ארץ, שלושה אחרונים שלמטה מהם, שני סומכים של הבית, נו"ה, ואחד חדוות הבית, יסוד. ואלו נקראים מוסדי ארץ, איתנים הם, חזקים.
294. אמר לעצמו, זקן זקן, הרי ידעת, מי שעושה מלחמה, אם אינו יודע להישמר, לא ינצח מלחמות. צריך להכות בידו, ולהישמר במחשבתו, אשר מה שיחשוב האחר, יחשוב הוא, וישמור עצמו. ויד ימין נועדת תמיד להכות. ומחשבותיו והיד השמאלית נועדות לקבל ולהישמר, המחשבות להישמר, ויד שמאלית מקבלת הכאות מהאחר. והימין הוא לכל דבר.
295. עתה אמרת, והאיתנים מוסדי ארץ. איתנים למטה, נה"י. הרים למעלה, חג"ת. הישמר זקן, כי מחשבה אחרת כנגדך, כמ"ש, משכיל לאיתן האזרחי. זהו אברהם סָבָא, שנקרא איתן. ואם אברהם הוא איתן, יצחק ויעקב ג"כ נקראים איתנים. האבות הם חג"ת. הרי שחג"ת איתנים. קום זקן, כי ידעת שרעיון זה מכה לרעיונך.
296. ויישא מְשָׁלוֹ ויאמר, איתן מושבך. איתן, זה בוקר של אברהם. שכתוב, הבוקר אור, שזהו העמוד, יסוד. כל העולם, מלכות, עומד עליו. האור שלו יורש מאברהם, שהוא חסד. נקרא נהר היוצא מעדן, שהוא יסוד. הרי שיסוד נקרא איתן. אמר לעצמו, איזה זקן זקן, הרי רעיון אחד כנגדך, ואינך יודע להישמר, איך עושים מלחמה. זקן, איפה גבורתך? ודאי לא לגיבורים המלחמה.
297. כתוב, משכיל לאיתן האזרחי. וכתוב, משכיל לדוד. נהר היוצא מעדן, יסוד, אל דוד, מלכות, להודיע לו מאלו הדברים הסתומים העליונים. וע"כ נקרא היסוד משכיל. ואם משכיל הוא נהר היוצא מעדן, יסוד, שהוא למטה, בנה"י, אז איתן האזרחי, יהיה אברהם, למעלה, בחג"ת.
ואע"פ שאני זקן, על הרעיון הזה אני מכה. אלא איתן האזרחי שתי מדרגות, בוקר אור. אור, אברהם, חסד. בוקר, נהר, יסוד. אף כאן, איתן האזרחי. אזרח הוא אברהם. איתן, נהר הנמשך ויוצא מעדן, יסוד.
298. עתה זקן קום עמוד על מרכבתך, כי עתה תיפול ולא תוכל לקום. הרי שלמה המלך בא בצבאותיו, במרכבותיו, בגיבוריו ובפרשיו. ובאים לקראתך. קום צא מהשדה, שלא ימצאו אותך שם.
כתוב, וייקהלו אל המלך שלמה, כל איש ישראל ביֶרַח האיתנים בֶּחג, הוא החודש השביעי. ירַח שנולדו בו האיתנים, האבות, איתני עולם. זהו ירח תשרי, שהא"ב חזר בו למפרע מלמטה למעלה, בסדר תשר"ק. כי סדר אותיות תשרי הן למפרע. הרי שהאיתנים הם האבות, חג"ת.
299. ועוד, מדבריך, איתן האזרחי הן ב' מדרגות, יפה שתצא מהשדה ולא תימצא שם. כי אילו היה כתוב, משכיל איתן האזרחי, היה טוב. כמו שאמרת, שהן ב' מדרגות. עתה שכתוב, משכיל לאיתן האזרחי, אין מלחמתך שווה כלום, כי משמע שהן מדרגה אחת ולא שתיים. ותצא מהשדה בהכרח, ולא תיראה שם.
300. איזה זקן עני ומסכן, איך תצא מהשדה? א"כ, שינצחו אותך ותברח מהשדה. כל בני העולם ירדפו אחריך. ולא יהיו לך פנים להראות לאדם לעולם. כאן נשבע אני שלא אצא מהשדה. וכאן אראה פב"פ עם שלמה המלך וכל איש ישראל, הגיבורים, הפרשים והמרכבות שלו. הקב"ה יעזור לך, זקן, כי עייף בלא כוח אתה. קום זקן, התגבר בכוחך והתחזק, כי עד היום הזה היית גיבור אמיץ בגיבורים.
301. משכיל לאיתן האזרחי. אילו כתוב, משכיל לדוד, היה הפירוש, שהוא יסוד, המשפיע למלכות, הנקרא דוד. אבל כתוב, משכיל לאיתן. יש משכיל ויש משכיל. יש משכיל למעלה ויש משכיל למטה. משכיל לאיתן, כי בזמן שנהר, יסוד, קם בהשתוקקות, כל האיברים שמחים ומתחברים עימו.
ואם הוא עולה עד שהמוח העליון, חסד שנעשה לחכמה, מתרצה לו ושמח לקראתו, אז, משכיל לאיתן האזרחי. שמשכיל את היסוד ומודיע לו, ע"י אברהם אוהבו, שהוא חסד שעלה ונעשה חכמה, כל מה שצריך, והמוח העליון ההוא, חכמה, הוא משכיל לאיתן, יסוד.
וכאשר דוד המלך, מלכות, נתקן בהשתוקקות אל היסוד, היסוד משכיל לדוד, כמו שהמוח העליון משכיל ליסוד. וע"כ, יש משכיל ויש משכיל.
302. בירח האיתנים. שנולדו בירח הזה, איתנים. כי הבניין שלמטה, נה"י, הוא כעין שלמעלה, חג"ת. וע"כ נולדו בו הרים ואיתנים. ההרים, חג"ת, סתומים, שהחכמה נסתמה בהם ואינה מאירה. איתנים, הם ירכיים, נו"ה, חזקים כנחושת, ואיתן ביניהם, יסוד, המשפיע הארת החכמה.
303. קום זקן, הכה לכל הצדדים. בשעה שעלה משה לקבל התורה, מסר לו הקב"ה שבעים מפתחות התורה, שהן שבע ספירות חג"ת נהי"מ, שבכל אחת ע"ס, והן שבעים. כשהגיע ל-59, יסוד דיסוד, היה מפתח אחד גנוז וסתום, מלכות שביסוד, שנקרא עטרת יסוד, שלא מסר לו.
התחנן לפניו, אמר לו, משה, כל המפתחות העליונים והתחתונים תלויים במפתח הזה. כי העטרה הוא המסך דצ"ב, שבו נתקנו כל פרצופי ו"ק שבחמשת פרצופי האצילות, והוא המפתח של כל המוחין.
אמר לפניו, ריבון העולם, מה שמו? אמר לו, איתן, וכל האיתנים תלויים בו, כי נה"י שמחזה ולמטה, הנקראים איתנים, הם פרצוף ו"ק דגוף. וחג"ת שמחזה ולמעלה הם ג"ר דגוף. וע"כ שולט בהם המפתחא, עטרת יסוד, ובו מתקיימים נה"י, שהם מחוץ לגוף של תושב"כ, ז"א, כי מחזה ולמטה נבחן שהוא מחוץ לגוף, חג"ת.
ז"א מודיע אותו, זוהי השפעת הדעת, ומשכיל אותו. ועטרת יסוד הוא העיקר והמפתח של תושב"כ, ז"א. כי לולא המסך של עטרת יסוד, צ"ב, לא היה ז"א ראוי לקבל ג"ר.
304. וכשנתקנת אליו תשבע"פ, המלכות, אז עטרת יסוד, נעשה למפתח שלה, ליסוד המלכות. ואז נקרא היסוד משכיל לדוד, המלכות. ומשום שיורש אותו תשבע"פ, המלכות, ונעשה ליסוד שלה, הנקרא רש"ת המאירה מלמטה למעלה, וע"כ האותיות בה למפרע. וע"כ נקרא אז היסוד שלה תשר"י, שהאותיות הן למפרע בדרך תשר"ק. הוא תש"ר, אבל משום שהוא השם הקדוש, מלכות, חתם בו הקב"ה אות י' משמו. ונקראת משום זה תשרי.
במזבח, המלכות, חתם ביסוד שלה ה' דהוי"ה, ה' של הרש"ת עד חצי המזבח. באה דבורה, המלכות, חתם בה ו'. וזהו שכתוב, ותָשַׁר דבורה. וביסוד המלכות, החותָם של השם הקדוש שחתם בו. כי האותיות רש"ת הן שם יסוד המלכות. וז"א חתם שמו יה"ו באותיות רש"ת אלו, בג' מקומות: כאן בתשר"י אות י', ברש"ת המזבח אות ה', בוַתָשר דבורה ו'.
305. צריכים לדעת המפתח, עטרת יסוד, שפותח בתשבע"פ, הנתקן ליסוד שלה. וזהו שאנו אומרים, תַניא, שהוא אותיות איתן. ואז כתוב, איתן מושבךָ. כי המלכות נקראת מושב, וכשמקבלת מעטרת יסוד, כתוב בה, איתן מושבך.
ונקראת ברייתא, שפירושו מחוץ לגוף, ז"א. כי ברייתא מלשון לבר, חיצוניות. איתנים שבתושב"כ, ז"א, הם תַנָאים בתשבע"פ, המלכות. שהם עמודים סומכים מחוץ לגוף, שהם נה"י. נה"י אצל תושב"כ, ז"א, נקראים איתנים, אצל תשבע"פ נקראים תנאים. כי איתן הוא אצל תושב"כ, תניא אצל תשבע"פ.
306. חברים, אני בשדה. שלמה המלך והגיבורים האמיצים שלו, יבוא וימצא זקן אחד עייף בלא כוח, חזק, גיבור, מנצח מלחמות. אני יודע שיבוא, ועומד מאחורי הסלע שבשדה. והוא מסתכל בי, איך גבורתי נמצאת בשדה. לבדו מסתכל בי. הוא איש השלום בעל השלום, והולך לו. עתה זקן, גבורתך עליך, ואתה לבדך בשדה, חזור למקומך והתר כלי זין שלך מעליך.
307. שִמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדֵי ארץ. ארץ, המלכות. והאיתנים מוסדי ארץ, כי מהאיתנים, שהם נה"י, ניזונה המלכות. ומהם מקבלת השפע שלה בכל יום. וע"כ הם מוסדי ארץ.
308. כי ריב לה' עִם עַמו. מי יכול לעמוד בריב של הקב"ה בישראל? שמעו הרים את ריב ה', זה ריב אחד. קום ריב את ההרים, הוא ריב שני. שניצח בהם הקב"ה, כל אלו ריבים עִם ישראל וכל אלו תוכחות, כולם הם, כאָב המוכיח את בנו.
309. בשעה שבא לנצח, כתוב ביעקב, וריב לה' עִם יהודה ולפקוֹד על יעקב. הריב הוא כמ"ש, בבטן עקַב את אחִיו. על דבר זה באה התוכחה וכל אלו המריבות. האם אין זה דבר גדול, בבטן עקב את אחיו? זה אינו דבר קטן מה שעשה בבטן. והאם רמאות עשה בבטן? כן ודאי.
310. בכל דחה יעקב את עשיו, כדי שלא יהיה לו שום חלק בקדושה. עשיו לא התרעם, אלא מֵאחד שהם שניים, שכתוב, ויַעְקְבֵני זה פעמיים, את בכורתי לקח והנה עתה לקח בִּרְכתי. זה, רומז על אחד השווה לשניים, אחד שיצא לשניים. והוא, בְּכֹרַתי, שהתהפכו האותיות והיה בִּרכתי. זה פעמיים, פירושו, אחד שהשתווה לשניים.
311. ולא ידע עשיו מה שעשה לו בבטן, אבל השר הממונה שלו היה יודע. והקב"ה הרעים את השמיים וצבאם לקול הזה, של קטרוגו של שׂרו של עשיו, כי ברכה ובכורה לא תבע הממונה שלו, ולא אמר. כי ברכה הייתה לו לתבוע ולא תבע. אחווה הוא תבע ודאי, כמ''ש, ומִבשרךָ לא תתעלָם. ולא רצה יעקב לתת לו לאכול, עד שלקח ממנו הבכורה שלו.
312. מהי הבכורה שלקח? לקח ממנו הבכורה שלמעלה ושלמטה, קדושת הבכורה של מעלה, להקריב קורבנות, ובכורה של מטה, לקבל פי שניים. בכֹרה כתוב חסר ו'. אז עָקַב את אחיו ודאי, שעשה אותו עָקֵב. והשליך אותו לאחור, כלומר שהקדים אותו, שיצא תחילה לעוה"ז. אמר יעקב לעשיו, קבל אתה עוה"ז תחילה, ואני אח"כ.
313. ואחרי כן יצא אחיו, וידו אוחזת בעָקֵב עשיו. ידו אוחזת בעָקֵב, שהוא עשיו. כי עשיו נקרא עָקֵב, משעה שעקב אותו אחיו, ומיום שנברא העולם, קרא לו הקב"ה, עָקֵב. כי עשיו בחינת נחש, שכתוב בו, הוא יְשׁוּפְךָ ראש ואתה תְשׁוּפֶנו עָקֵב. אתה, שנקראת עָקֵב, תשופנו תחילה. ולבסוף הוא ישוף ראשך מעליך. ראשו הוא ס"מ, שמכה בעוה"ז.
314. וע"כ, בבטן עָקַב את אחיו, ששם עליו להיות עקב. ולקח עשיו את עוה"ז תחילה. כמ''ש, ואלה המלכים אשר מלכוּ בארץ אדום, לפני מְלוך מֶלך לבנֵי ישראל. וזה שאמר שלמה המלך, נַחלָה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך. באחרית העולם לא תבורך.
315. וע"כ, בבטן עקב את אחִיו ובאוֹנו שָׂרה את אלקים. מהו, ובאונו? כך ביארו, בכוחו ובגבורתו כראוי. אבל אינו כן. בירורו של הדבר הוא, שיעקב היה צורה עליונה וגוף קדוש, שלא היה גוף מיום שהיה אדה"ר, כמו הגוף של יעקב והיופי שלו. יופיו של אדה"ר, היופי ההוא ממש היה לו ליעקב, וצורתו של יעקב הייתה צורתו של אדה"ר ממש.
316. אדה"ר, בשעה שבא הנחש והוא התפתה על ידו, הנחש היה יכול לו. משום שלא היה כוח ועוצמה לאדה"ר, שעוד לא נולד מי שהוא כוח ועוצמה שלו. כוח ועוצמה של אדה"ר, הוא שֵׁת, שהיה בצוּרת אדה"ר ממש, שכתוב, ויוֹלֶד בדמוּתו כצלמוֹ, ויקרא את שמו שת. בדמותו כצלמו, שנולד מהול. וכשבא הממונה של עשיו אל יעקב, כבר נולד כוח ועוצמה של יעקב, שהוא יוסף. זהו, ובאונו שׂרה את אלקים, שהוא יוסף, שהיה אונו.
317. קול של אישה, שקול הנחש יכול להיאחז בה, ככלב בכלבה, מיהו? אין בכל הקולות של הנשים שבעולם, שקול הנחש יוכל להתדבק בה, ולהיאחז בה, ולהשתתף בה, אלא בשתי נשים: מי שאינה שומרת טוּמאת נידתה, וימי ליבּוּנה כראוי, או שמקדימה יום אחד לטבול. ומי שמאחרת העונה שלה, כדי לעשות צער לבעלה, אלא אם הבעל אינו מקפיד ואינו משגיח על זה.
318. אלו הן שתי נשים. כי כמו שמקדימות לטבול לפני הזמן, כך הן מאחרות אצל הקול של הנחש עד שמתדבק קול בקול. וכמו שמאחרת העונה שלה לעשות צער לבעלה בעיכוב של מצווה, כך מקדים הקול של הנחש, להתדבק בקול של האישה. ואלו הן שתי נשים, שהקול של הנחש נאחז בקול שלהן ככלב בכלבה. טומאה הולכת אחר טומאה, מין אחר מינו.
319. מה נוגע לנו, אם נאחז קול בקול או לא? כך נאבדים בני העולם בלא דעת. הקול הזה של האישה, כשמתערב ומשתתף עם הקול של הנחש, בשעה שֶׁלילית החייבת והמרשעת יוצאת מתוך האֵיפָה שלה ומשוטטת בעולם, אם פוגשת באלו שני קולות, הקול של הנחש והקול של האישה, והאישה לילית מתחממת בהם והם בה, וכיוון שמתחממת, נעשה רוח והולכות עימה עד שהרוח משוטט ונכנס במעֵיה של האישה ההיא.
320. והילד שהיא מולידה, כשבאה המרשעת לילית ופוקדת את הרוח, שבא מהחיבור הרע של קול הנחש, הדופק בה, והרוח מצחק עם הילד עד שבאה המרשעת לילית, כאישה הפוקדת בן של אישה אחרת, ומפטפטת עימו ומצחקת עימו עד שבאה אימו. כך עושה הרוח הזה.
ופעמים רבות הרוח הוא שליח של המרשעת לילית והורג אותו. הכוח של הרוח עושק אותו. וע"כ פעמיים אמר שלמה, ואין להם מְנחם, מלילית המרשעת ומהרוח.
קול ודיבור ביחד, ג"ר. קול בחוסר דיבור, ו"ק בלי ראש. הדינים, הגורמים לו להיות ו"ק, הם ממסך דצ"ב או ממסך דצ"א. וזה ההפרש מקול האישה לקול הנחש. כי קול האישה הוא דוגמת הקול של מלכות שלמעלה, המקבלת מז"א בעלה, והוא מצ"ב. וקול הנחש הוא מצ"א.
קול האישה שמוּר ע"י ז"א, והוא מצ"ב. קול הנחש מצ"א, ואין לו שליטה עליה, חוץ משתי נשים, המרחיקות בעליהן ע"י הֶקדם טבילה, שמביאה טומאה על בעלה, או שמאחרת העונה שלה ומצערת בעלה. ומתוך שנעשה פירוד בין אישה לבעלה, מפסידים השמירה של ז"א מלמעלה, וקול הנחש יכול להתדבק בהן.
ועכ"ז אין קול הנחש יכול להתחבר עם קול האישה, אלא באמצעות הקליפה לילית, נקבה דס"א, והנחש. לכן נאמר, שאם פוגשת לילית באלו שני קולות, מתחממת בהם, וכיוון שמתחממת, נעשה רוח, שהרוח הזה הוא זוהמת הנחש. וכיוון שנולד ויצא משני הקולות של האישה ושל הנחש, יש בו תערובות משני הדינים, מצ"א ומצ"ב. וע"כ יש לו השתוות עם בן האישה מצד צ"ב כמוהו. ויש לו כוח להרוג אותו עם כוח הדין דצ"א.
322. חַטָאת רובץ, הוא הנחש שעליו כתוב, לַפֶּתח חטאת רובץ, לפתח המלכות, עומד על הפתח ככלב. בזמן שהקול האחרון יוצא, שאישה הכורעת ללדת, נותנת לפני הלידה, הוא מדלג מהפתח ועובר משם והולך אחר האישה. משום שהקב"ה שולח מַפתח לפתוח את הרחם שלה, הקול פורח והמפתח בא.
והנחש הולך אחר הקול היוצא לעולם, והולך עד ההר שבבטן, היסוד, כי נה"י נקראים הרים תחתונים. נושך שם ופותח את הרחם שלה. ודופק שם, עד הזמן שהיא תתנקה מהזוהמה של נשיכות הנחש הרע. והקב"ה מסבּב סיבות ועושה מעשים כראוי.
הנשמות נולדות מנוקבא דז"א. ומטרם שנולדות ויוצאות בעולם הבריאה, הן צריכות לעיבור בתנה"י דנוקבא, בבטן. ומקבלות שם הארת החכמה ע"י הנוקבא, שמקבלת חכמה משליטת קו השמאל ומשפיעה לנשמות. הנוקבא שבאה תחת שליטת קו השמאל קופאת ונסתמים כל פתחיה ושעריה.
ונאמר בזוהר, כשצריכה ללדת היא סתומה מכל הצדדים, להיותה קפואה מחמת שליטת השמאל, והקב"ה מרחם עליה, ומזמין לה נחש אחד, שנושך בערוותה ופותח אותה, ומולידה מיד. כי אז הקב"ה, קו אמצעי, מעלה בחזרה את המלכות לבינה, וממעט קו השמאל, ומייחד אותו עם הימין, ומשפיע לה חסדים, ואז היא נפתחת ומולידה.
וכיוון שהמלכות עולה למקום בינה, הנוקבא חוזרת לו"ק, ונופלים בינה ותו"מ של הנוקבא לעולם הבריאה, והנחש קונה כוח לינוק מנה"י דנוקבא. כי בעת שיש לה ג"ר, נמצאים תנה"י שלה באצילות, ואין הקליפות יכולות לינוק מהנוקבא, כי באצילות כתוב, לא יְגוּרךָ רָע.
אבל כשנפלו לבריאה, כבר יכולים לינוק ממנה. ונבחן, מה שהעלה הקב"ה את המלכות לבינה, כדי לייחד הקווים זה בזה, ולפתוח את הרחם שלה, זו הזמנת הנחש לנשוך בנה"י שלה, לינוק מהם. שפתיחת הרחם ויניקת הנחש באות כאחת. אמנם הקב"ה עשה כך מתוך הכרח, כדי שהנוקבא תוכל ללדת.
חטאת רובץ, שהוא הנחש, שעומד מחוץ לאצילות, ככלב העומד מחוץ לבית. ואין לו כוח לינוק משהו מהנוקבא שבאצילות. בזמן שהקול האחרון יוצא, הקול האחרון משבעים קולות של הכורעת ללדת רגע לפני הלידה. הוא מדלג מעל הפתח, והולך אחר הנוקבא עצמה להתדבק בה. משום שהקב"ה שולח מפתח, מסך דחיריק, שעליו יוצאת קומת החסדים הפותחת את רחמה, המעלה את מלכות דנוקבא לבינה דנוקבא, לת"ת, ותנה"י שמחזה ולמטה שלה נופלים לבריאה.
והקול האחרון פורח והמפתח בא, שהתנה"י שלה נופלים לעולם הבריאה, אז הנחש הולך אחר הקול ומתדבק בו, והולך עד ההר שבבטן, יסוד, ויונק שם, שזה מכונה, נושך בערוותה, כי כשתנה"י דנוקבא הם בבריאה, יכול לינוק מהם. עד שמחזירה התנה"י שלה מבריאה לאצילות, שחוזרת וממשיכה ג"ר, שאז נטהרת מנשיכת הנחש, מיניקתו, כי אין לו כוח לינוק מאצילות.
323. כל יניקת הנחש באה, משום שנדחתה הבטן, תנה"י דנוקבא, שנפלו לעולם הבריאה. ודאי שהנחש נדחה מהבטן ואין לו חלק בה, כי אח"כ חוזרת וממשיכה ג"ר. ואותם תנה"י שנפלו לבריאה, חוזרים לאצילות.
וכן הוא נדחה מהבטן שלמטה של שאר הנשים שבעולם, כי הנשים למטה הם ענפי הנוקבא העליונה, שאע"פ שעושה להם צער, לא ניתנה לו רשות לשלוט עליהם. וניתנה לו בטן, שהוא שולט עליה, בטן של סוטָה, משום שבבטן הזו עושה נקמות כרצונו, והבטן ההיא הקב"ה נתן לו, כדי שלא יהיה נדחה לגמרי.
324. כתוב, וייוותר יעקב לבדו, וייאבק איש עימו. וכתוב, וירְא כי לא יכול לו, וייגע בכף ירכו. הירך ההיא הרוויח הס"א מיעקב, והירך ההיא הייתה בחולשתה עד שבא שמואל. חולשתה, שלא המשיך אור הנבואה. כשבא שמואל, לקח הירך ההיא, והעביר אותה מס"א, וחטף אותה ממנו. ומהזמן ההוא הוסר ממנו, ואין לו חלק בקדושה כלל.
325. הקב"ה אינו מקפח הס"א ואינו דוחה אותו מכל, משום שלקח שמואל הירך שלו, ונותן לו ירך ובטן של הסוטָה, תמורת ירך ובטן שהסיר ממנו. ע"כ שתיהן נתן הקב"ה לס"א, שיהיה מקום הקדושה פנוי מכל טומאה.
326. הכול לא הֵרע לו, אלא מה שגזלו ממנו הירך, שהוא יגע ועמל עליה, והרוויח אותה, והוציאו אותה מידו. וע"כ השליך אליו הקב"ה עצם של הסוטה. כמי שזורק עצם לכלב, ואומר לו, קבל את זה לחלקך. ובזה שׂבע ושמח.
327. כל אלו המרכבות והחברה שלו, רוצים תמיד ירך והולכים בהשתוקקות אחריו. ומשום זה אלו ברכי החכמים העייפים מס"א, שכל השתוקקותם לירך, ומכ"ש ירך של חכמים. וכל דבר הוחזר למקומו, והקב"ה אינו גורע כלום מכל מה שצריך, ואינו רוצה שיתקרב לקדושה חוץ מעמו וגורלו, חלקו ונחלתו.
כמו שעושה הקב"ה למעלה, כך עושים ישראל למטה, וכך צריך לעשות. וכך אסור לישראל ללמד תורה לעכו"ם, שכתוב, מַגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי. כי צריכים להרחיק אותם מקדושה.
328. וע"כ דחה אותו יעקב ודחה אותו שמואל, שלא יהיה לו חלק בקדושה. ועל זה כל נטירת שנאה לישראל, בדומה לכלב, שחטף עוף טהור מהשוק והביא אותו. ומטרם שהספיק לשבור אותו, בא אדם אחד וחטף אותו ממנו. אח"כ נתן לו עצם אחת נגרר בלא תועלת.
329. כך שׂרוֹ של עשיו, הוציאו אותו מבטן, חטפו ממנו ירך, ואח"כ נתנו לו עצם אחת, בטן וירך של הסוטה. זהו העצם, שנתנו לחלקו ולגורלו וערַב לו. ומשום זה כל הדינים של הקב"ה, הם דינים של אמת, ובני אדם אינם יודעים ואינם משגיחים אל הקב"ה. הכול הוא בדרך אמת. הס"א הסיתה את עצמה מבעלה. אף כן האישה, שהיא כמותה בארץ, הסוטה, נמסרת לה.
330. מי שמוצא את חברו כמוהו, שעושה כמעשיו בעולם, אז אוהב אותו ומתדבק בו, ועושה עימו חסד. אבל הס"א אינו כך. כיוון שמוצא מי שעוזב את צד הקדושה של הקב"ה, ועושה כמעשיו ומתדבק בו, הוא רוצה לכלות אותו ולהוציא אותו מהעולם. אישה זו עשתה כמעשיו והתדבקה בו, רְאה מה שעשה בה, שכתוב, וצָבתה בִטנה ונָפלָה ירֵכה.
הקב"ה אינו כך, מי שעוזב את הס"א ומתדבק בהקב"ה, אוהב אותו ועושה לו כל החסד שבעולם.
331. כתוב, מה יתרון לאדם בכל עמָלוֹ, שיעמול תחת השמש? אילו היה כתוב, בעמלו שיעמול, יפה, כי נשאר עמל שיש בו יתרון. אבל כיוון שכתוב, בכל עמלו, האם לא נשאר כלום שיש בו יתרון?
332. יש אדם בעולם שעוסק תמיד ברע ולהרע, ואינו עוסק בטוב אפילו רגע אחד. וע"כ כתוב, עמָלוֹ, ולא כתוב יְגיעוֹ. כי עמלו פירושו במעשים רעים. כמ"ש, ולא ראה עמָל בישראל. אבל יגיעו, מורה על מע"ט, כמ"ש, ואת יְגיע כפיי רָאה אלקים. אבל עמלו, כתוב, עמל וכעס, כי השתדלותו הוא תמיד לרע. וע"כ אמר שלמה, מה יתרון לאדם בכל עמלו, שיעמול תחת השמש? תחת השמש מורה על הס"א, הנמצא תחת השמש.
333. בשעה שהאדם הזה עוסק ברע, כתוב, לא נין לו ולא נכד בעמו. כי הקב"ה רוצה שלא יעשה תולדות. שאם היה עושה תולדות, היה מעכיר את העולם. וע"כ כתוב, מה יתרון לאדם בכל עמלו. ומי שאינו עוסק לעשות תולדות, מתדבק בצד הזה של האדם הרע ונכנס תחת כנפיו.
334. רות אמרה, ופָרשׂתָ כנפיך על אמָתך, כדי להזדווג עם הצדיק לעשות תולדות. והקב"ה פורשׂ כנפיו על אדם, כדי שיִפרה ויִרבה בעולם. אבל למי שאינו רוצה לעשות תולדות, כמ"ש, בגפו יבוא, בגף של האדם הרע, ההולך ערירי כנחש הזה ההולך יחידי. בגפו ייצא, מי שלא השתדל לעשות תולדות.
335. ריב שעשה הקב"ה, שכתוב, קום ריב את ההרים. ההרים שלמטה, נה"י. ריב, משום שבהם תלוי כל העוון שעושים ישראל לאביהם שבשמיים. משום שישראל היו יודעים השימוש, כלומר ההשבעות של כל המלאכים שבשמיים. ולא היה חסר להם אפילו אחד מהם והשימוש שלהם.
336. ובשני צדדים היו זונים אחריהם:
א. שהיו יודעים להמשיך הכוחות של הכוכבים והמזלות בארץ,
ב. שהיו יודעים להשׁביע אותם בכל מה שצריכים.
ועל זה רצה הקב"ה לעשות בהרים ריב ודין, כי כל המלאכים והשרים העליונים מקבלים כוחם מנה"י אלו, הנקראים הרים. וכיוון שבהם יהיו ריב ודין, וייחלשו אורותיהם, כל המלאכים והשרים שבבי"ע נופלים, כי לא תהיה בהם תועלת מחמת שפסק כוחם.
כתוב, ותִשמענה הגבעות קולך. גבעות, הן אימהות, שבעה היכלות שבבריאה, שהן מדרגות, הנקראות בכתוב, בתוּלות אחריה, שבע הנערות המשמשות למלכוּת. שכך היו עושים ישראל עד שהשתתפו במדרגות התחתונות.
337. הרבה התקיפו ישראל לס"א ביָרך הזה. מרדכי היה מראה לאותו רשע המן ירך שלו. ועל זה היה כועס, שהוא דבר הראוי לו, שהרוויח אותו מיעקב. ומרדכי הכעיס אותו עימו, שהראה לו שכבר חטפו אותו ממנו. כתוב, ותיקח רבקה את בגדי עשיו בנה הגדול, החמודות אשר איתה בבית. באלו הלבושים שלו גזל יעקב אותו, והוציא אותו מכל הברכות שלו ומהבכורה.
338. משום זה תואנה מצאו המרכבות של ס"א לחכמים, והוא החיכוך שלהן שמחככות בבגדי חכמים תמיד, לירכיים ולבגדיהם. כי אלו שני דברים היו של הס"א. וכל כעסן של מרכבות הס"א הוא מפני שגזלו אותם ממנו. ע"כ אין להן תואנה אלא לחכמים.
ומשום זה אלו הבגדים של חכמים, שבָּלו, הוא מהחיכוך שלהם, ואלו הברכיים שעייפו, מהם הוא ודאי. ומשלהם היו. וע"כ לוקחים תואנה מחכמים, וממה שהוא מהם. ומבקשים מחכמים, משום שהם הכלל של יושב האוהלים יעקב. וע"כ אין עלילה בלי סיבה. וע"כ אין דבר בלא דין ומשפט, וכל דבר חוזר למקומו.
339. שלמה אמר, ושבְתִי אני, ואֶראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש, והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם, ומיד עושקיהם כוח ואין להם מנחם. מאיזה מקום חזר שלמה?
340. בכל יום היה שלמה משכים בבוקר, והיה שׂם פניו לצד מזרח, ת"ת וקו אמצעי. ואח"כ חזר לצד דרום, חסד וקו ימין. ואח"כ חזר לצד צפון, גבורה וקו שמאל. עמד שם, השפיל עיניו וזקף את ראשו.
341. בשעה ההיא עמוד האש ועמוד הענן היו באים. על עמוד הענן בא נשר אחד, גדול וחזק. כנף הימין היה על עמוד האש, וגוף וכנף השמאל על עמוד הענן. והיה מביא שני עלים בפיו. באו עמוד הענן ועמוד האש והנשר ההוא עליהם, ומשתחווים לפני שלמה המלך.
342. בא הנשר והרכין לפניו ונתן לו עלים אלו. לקח אותם שלמה המלך והיה מריח בהם, והיה יודע בהם סימן, ואמר, זה של נופל, וזה של גלוי עיניים. בשעה שהיו שני עלים, היה יודע, ששניהם, נופל וגלוי עיניים, רוצים להודיע לו דברים.
343. חתם את הכיסא שלו בחותם, שהיה חקוק בו השם הקדוש. ולקח טבעת, שהיה חקוק עליה השם הקדוש, ועלה לעלייה, ורכב על אותו הנשר, והלך לו. והנשר היה מתעלה לגובה העננים, ובכל מקום שעבר, חשך האור. החכמים, שהיו באותו מקום שחשך האור, היו יודעים ואומרים, שלמה המלך הולך ועובר כאן. ולא יודעים לאיזה מקום הולך. הכסילים שהיו שם היו אומרים, עננים הם שהולכים ומחשיכים העולם.
344. הנשר הגביה עוּף עימו, ופָּרח 400 פרסאות, עד שהגיע להרי חושך. ושָׁם הוא תַרְמוּד במִדבר בהרים. ירד שָׁם, נשא את ראשו, ראה הרי החושך, והיה יודע כל מה שצריך. יודע שלשם צריך להיכנס. היה רוכב על הנשר כמקודם, ופרח ונכנס לתוך ההרים עד אותו מקום ששָׁם הזית. קרא בכוח ואמר, ה' רָמָה ידך בל יֶחֱזָיוּן.
345. נכנס לשם עַד שהתקרב למקום של הזית, שׂם לפניהם את הטבעת, והתקרב, ושָׁם היה יודע כל מה שרצה מאלו החכמות הזרות שרצה לדעת. כיוון שאמרו לו כל מה שרצה, אז היה רוכב על אותו הנשר ושב למקומו.
כיוון שישב על כיסאו, התיישב בדעתו, והיה מדבר בדעתו דברי החכמה המכובדת. אמר, ושָׁבְתי אני ואראה. שבתי, מאותה הדרך, שבתי מאותה החכמה. והתיישבה בליבי ובדעתי. ואז, ואראה את כל העשוקים.
הזקן מבאר סדר קבלת חכמה, ששלמה המלך, החכם מכל האדם, המשיך אותם בכל יום. וגילוי החכמה הוא רק במלכות, שנקראת חכמה תתאה, וזמן שליטתה בלילה. ע"כ שלמה משכים בבוקר, כשעוד היה חושך. וייחד תחילה ג' קווים, דרום צפון מזרח, זה בזה.
ותחילה ייחד את ג' הקווים שבקו האמצעי, שלצד מזרח, והמשיך שם החכמה, המכונה ראייה. חזר לצד דרום, קו ימין, והמשיך שם החכמה, ראייה. ואח''כ חזר לצד צפון, קו השמאל, מקור יציאת החכמה.
עמד שם, לקבל חכמה, שמִסיבת הכרעת קו האמצעי את ב' הקווים, נעלמו הג"ר דחכמה, ונשארו רק הו"ק דחכמה. השפיל העיניים, חכמה, שלא לקבל מג"ר דחכמה. וזקף ראשו, המשיך בחינת ראש, רק ראש מו"ק דחכמה. ועד כאן ביאר הזקן בדרך כלל. ועתה מבאר הפרטים הנוהגים בקבלת החכמה מצד השמאל.
מקום יציאת אור החכמה הוא בבינה, אחר שחזרה להיות חכמה בשורוק, קו שמאל שלה. אבל מקום גילוי החכמה הוא במלכות, שע"כ נקראת חכמה תתאה. וגילוי הוא בב' קווים ימין ושמאל שבמלכות, הנקראים, עמוד הענן ועמוד האש. והבינה נקראת נשר גדול וחזק. כי נשר סתם הוא ז"א.
בשעה שמשך הו"ק דחכמה, עמוד האש ועמוד הענן היו באים, ב' קווים ימין ושמאל שבמלכות, שבהם מקום גילוי החכמה. על עמוד הענן בא נשר אחד גדול וחזק, בינה. כי מבינה ממשיכים החכמה אל המלכות, שבבינה מקום היציאה ובמלכות מקום הגילוי. וע"כ צריכים לשתיהן, לנשר, בינה, ולעמוד הענן ולעמוד האש שבמלכות, ששם מקום הגילוי.
כנף ימין, קו ימין של הבינה, הייתה נסמכת על עמוד האש. שהוא קו שמאל של הנוקבא, ששם גם הדינים דנוקבא, המכונים אש, הנמשכים ממסך דחיריק של קו האמצעי, שדינים אלו גרמו לכניעת קו שמאל וייחודו עם הימין.
ונמצא, שהימין דבינה קיבל כוח שליטתו ע"י עמוד האש הזה. וע"כ אומר הזקן שהימין נסמך על עמוד האש. והכנף השמאלי, קו שמאל דבינה, מקום יציאת החכמה, נסמך על עמוד הענן, קו ימין דמלכות, חסדים, כי חכמה אינה יכולה להאיר בלי חסדים.
קו השמאל, שמשם יוצאת החכמה, נחלק על ב' בחינות: נופל וגלוי עיניים. מכוח המסך דחיריק, שעל ידו קו האמצעי מייחד ב' הקווים, נעלמים ג"ר דחכמה ונשארו רק ו"ק דחכמה. ומתוך שהסתלקו ג"ר דחכמה מקו השמאל, נופלים ממנו ג' הכלים התחתונים נה"י. ונשארו הכלים דחב"ד חג"ת בקו שמאל חסרים נה"י.
אורות עליונים גורמים לנפילת הכלים התחתונים, מטעם הערך ההופכי שבין כלים לאורות. ואם לא נפלו נה"י דכלים ע"י קו האמצעי, לא הייתה יכולה החכמה להאיר, מטעם חוסר חסדים. ע"כ נה"י שנפלו מקו שמאל, מכונה נופל. וחב"ד חג"ת שנשארו בקו שמאל עם האורות דו"ק דחכמה, המתוקנים בחסדים ע"י הייחוד עם הימין, נקראים גלוי עיניים. כי בהם התגלתה החכמה, הנקראת עיניים.
והנשר היה מביא שני עלים בפיו. שהם ב' הבחינות שבקו השמאל דבינה, נופל וגלוי עיניים. באו עמוד הענן ועמוד האש והנשר ההוא עליהם, ומשתחווים לפני שלמה המלך. כי הרכנת הראש מכונה השתחוויה. וכיוון שנשאו שני עלים, נופל וגלוי עיניים, כבר חסרו מג"ר דחכמה, שנקרא ראש, ונבחן זה, שהשפילו את ראשם והשתחוו, כדי לתקן החכמה לפני שלמה.
לקח שלמה המלך העָלים והיה מריח בהם, שהמשיך חכמה, כי המשכת החכמה מכונה ריח. והיה יודע בהם סימן, כמה מותר להמשיך החכמה וכמה אסור. ואמר, זה של נופל, ג''ר דחכמה, אסור להמשיך, וזה של גלוי עיניים, ו"ק דחכמה, מותר.
והנה בתחילה לא היה מתוקן הנופל כלל, אלא היה בנפילה ובפגם. ואח"כ נתקן גם הנופל, כי הנפילה שבו הוכרה לתיקון, שלולא הנופל שגרם קו האמצעי, לא הייתה החכמה שבו"ק יכולה להאיר, מפאת חוסר חסדים. וע"כ שׁרה התיקון גם על נופל. וגם נופל היה מודיע לו דברי חכמה, כמו גלוי עיניים, כי האירו זה בזה.
שלמה עלה והתלבש בעצם קו השמאל דבינה, במקום החושך, שפירושו הארת חכמה בלא חסדים, שהוא חושך ולא אור. אבל שם היא יציאת החכמה. ואח"כ שבא לקו האמצעי, מלביש החכמה בחסדים, ואז חזרה החכמה להיות אור.
ומטרם שהלך שלמה למקום החושך שבקו שמאל, היה מתיירא, שלא ייכשל שם בהמשכת חכמה מלמעלה למטה, בחינת החטא דעצה"ד. לכן חתם את הכיסא שלו בחותם, שהיה חקוק בו השם הקדוש. שהשם הקדוש היה שומר המלכות, שלא תקבל החכמה מלמעלה למטה. ולקח טבעת, שהיה חקוק עליה השם הקדוש. המוחין מכונים טבעת, בעת שהשם הקדוש שורה עליהם, ושומר אותם, שלא ימשיכו חכמה מלמעלה למטה.
ועלה לעלייה, לבינה, כי המלכות נקראת בית, ובינה נקראת עלייה. ורכב על אותו הנשר, והלך לו. כלומר, שהתלבש בבינה הנקראת נשר. והנשר היה מתעלה לגובה העננים, שהמשיך חכמה בקו השמאל, שהמשכה זו גורמת חושך. ובכל מקום שעבר, חשך האור, מחמת הארת השמאל.
החכמים, שהיו באותו מקום שחשך האור, היו יודעים ואומרים, שלמה המלך הולך ועובר כאן. היו מכירים שהחושך בא מכוח הארת השמאל. הכסילים שהיו שם היו אומרים, עננים הם שהולכים ומחשיכים העולם. היו חושבים שזהו מקרה, ועננים גרמו זה.
הנשר הגביה עוף עימו, ופרח 400 פרסאות. כלומר שייחד את חו"ג תו"מ שלו, שהם ג' קווים והמלכות המקבלת. ומשום שהם מבינה, שספירותיה מאות, הם 400. ומשום שהמקור שלהם הוא הפרסא, מסך דצ"ב, ע"כ נקראים 400 פרסאות.
ייחוד ג' הקווים הוא בשני אופנים: תחילה מייחד קו האמצעי את ב' הקווים ימין ושמאל זה בזה תחת שליטת קו ימין, שאז מושפעים רק חסדים, אלא שהם בהתכללות החכמה. ואח"כ מייחד ב' הקווים זה בזה תחת שליטת השמאל, שאז מושפע אור החכמה.
האופן הראשון, שייחד הקווים תחת שליטת קו ימין, נבחן שהגיע להרי חושך מחמת התכללות החכמה בחסדים. אבל עוד לא בא להרי חושך ממש, ששם שליטת השמאל, ושם הוא תַרְמוּד במדבר בהרים. כמ''ש, וילך שלמה וייבן את תַדְמוֹר במדבר, שהוא ייחוד ב' קווים זה בזה תחת שליטת הימין.
וע"כ יכול שלמה לבנות אותה, אע"פ שהייתה במדבר בארץ לא זרועה. שמשום התכללות השמאל, הייתה שם מדבר. ומשום שעיקרו הוא חסדים, היה יכול לעשות אותה מקום יישוב.
וירד שם, שירד מהבינה לארץ, שהמשיך האור הזה מלמעלה למטה, מטעם שהוא אור החסדים. נשא את ראשו, שהמשיך ג"ר, וראה הרי החושך, שראה אותם מרחוק, כי מחמת התכללות החכמה בחסדים ראה אותם, אבל לא נכנס בהם, מחמת שהיה תחת שליטת הימין, חסדים. והייתה לו הספקה שלמה מאור החסדים להשלמת הג"ר. והיה משיג, שראוי כבר להיכנס להרי חושך עצמם, תחת שליטת השמאל.
והיה רוכב על הנשר כמקודם, שחזר ועלה לבינה, ועשה שם הייחוד של האופן השני, שייחד ב' הקווים ימין ושמאל תחת שליטת השמאל, שנכנס אל הרי חושך עצמם, שהם בקו שמאל. עד אותו מקום ששם הזית. כוח מסך דצ"א, המכונה זית, הגנוז בהרי חושך. קרא ואמר, ה' רמה ידך, שהתפלל, שכוח הדין הזה יהיה מכוסה וגנוז שם.
שנכנס בהרי חושך עד מקום של הזית, שׂם לפניהם את הטבעת שחקוק עליה השם הקדוש, שהוא לשמירה שלא ייכשל להמשיך החכמה מלמעלה למטה. ושָׁם היה יודע כל מה שרצה מאלו החכמות הזרות שרצה לדעת. החכמה הנמשכת באיסור מלמעלה למטה, נקראת חכמה זרה. ומהרי חושך קיבל גם חכמה זו, אע"פ שלא המשיך אותה בעצמו.
כיוון שאמרו לו כל מה שרצה, שב למקומו, שיצא מקו שמאל ושב למקומו לקו האמצעי. והמשיך אור הדעת מקו האמצעי. והחכמה שקיבל מקודם, כשהיה בקו שמאל, הייתה מאירה עתה בדעת שלו.
ובשעה ההיא אמר, ושבתי אני ואראה. שבתי, מאותה הדרך, הדרך שעשה בקו שמאל, שבתי מאותה החכמה, שחזר מאותה החכמה שקיבל שם, ובא לתוך הארת הדעת. והחכמה שקיבל שם, נכללה בו והתיישבה בליבו ובדעתו. ואז, ואראה את כל העשוקים, כי כל העשוקים הם מחמת התדבקותם בקו שמאל, ואינם רוצים ללכת בדרך קו האמצעי.
346. ואראה את כל העשוקים. הייתכן, שכל העשוקים, שהיו בעולם, ראה שלמה המלך? אלא עשוקים הם הילדים שמתים על ברכי אימהות שלהם, שהם עשוקים מכמה צדדים, עשוקים במקום עליון של מעלה, מצד הרוח שלהם, ועשוקים מלמטה מצד הגוף.
347. אין עשוק כמו אלו העשוקים, שהיה עושק בתחילה, שחטא, או שמחמת עוונו נענש מדור שלישי לרביעי, שנעשק קשה מחמת עוון. כי הילדים מתים בלי חטא, וע"כ אינם נעשקים קשה, מה שאינו כן אלו שחטאו, או אביהם זקנם חטאו. כמ"ש, פוקד עוון אבות על בנים על שילֵשים ועל ריבֵּעים.
348. איך היה עושק, מה היה עוונו? שלמה המלך צעק ואמר, אדם עשוּק בדם נפֶש, עַד בוֹר ינוס, אַל יתמכו בו. כיוון שעשוק מחמת עוון דם נפש ששפך, הוא או בנו או בן בנו יהיו נעשקים במאזניים ע"י הס"א, שכתוב, עד בור ינוס אל יתמכו בו. עד בור של הס"א, רק ינוס ממקום הקדושה, ואל יתמכו בו בעוה"ז. כיוון שעשוק בעוון דם נפש, הוא או זרעו יהיו עשוקים מס"א.
349. יש עשוק משאר עשוקים, עשוק מחמת עוון של לא תעשוק, שעבר אביו או זקנו. כמ"ש, לא תעשוק את רֵעך. והוא עבר ועשק, משלמים לו מידה כנגד מידה, שהוא עשוק בבניו ע"י הס"א. ומשום זה אמר שלמה, את כל העשוקים. אמר, אני עומד ויודע בכל אלו עשוקים בכל צד שעשק, ולא שראה כל העשוקים שבעולם.
350. למה הם עשוקים? כמ"ש, אשר נעשים תחת השמש. אשר נעשים? אשר גָרים, היה צריך לכתוב. ואם עשיה היא לשבח, הרי היא למעלה מהשמש, ששם מקום השבח והתיקונים. למה כתוב תחת השמש?
351. ודאי שנעשים. אלא כיוון שעשוקים שם מהרוח שלהם, למה באים לעוה"ז בגלגול? כי עשיה היא בגוף, שהוא בעולם עשיה. אלא הרוחות ודאי נעשים, שנעשים ברוח ובגוף בעוה"ז.
וכיוון שהשתכלל הגוף שלהם, והרוח נעשה והתלבש בגוף זך ונקי בלא לכלוך של עוונות, בעוה"ז, אז נעשק הגוף כמו שנעשק הרוח. וזהו הגוף, שהס"א נהנית בו יותר מכל. ויש שם רוחות עשוקים אחרים בכמה מינים, שלא נעשו בגופים, שלא התגלגלו לעוה"ז, אבל אלו הם העשוקים שנעשו בגופים. ע"כ כתוב, אשר נעשים.
352. יש אחרים אשר נעשו, שבני אדם הטריחו את ריבונם. והם, מי שעשק אשת חברו בסתר או בגלוי, ואותו הילד שנולד מהם, עשוק הוא, בלא רצון אדונם, ובלא ידיעת בעל האישה. אלו המעשים הם עשוקים, והטריחו את הקב"ה לעשות להם גוף ולצייר להם צורה. אלו הם עשוקים אשר נעשו, אשר ודאי נעשו הגופים שלהם באונס. משום זה אמר שלמה המלך, ואראה את כל העשוקים, בכל מיני עשוקים אני עומד ויודע, אלו אשר נעשו בעשיה.
353. כמו אלו, הם העשוקים שכבר נעשו בעורלה, שלָקח והִרבה והגדיל הגוף. ועשה אותו. וכשנעשה בן 13 שנה, עושקים אותו ממנו ולוקחים אותו. הרי עשוקים אשר נעשים. ועל הכול עמד שלמה המלך, ואמר, אני עומד ויודע על כל העשוקים אשר נעשים.
354. והנה דִמעת העשוקים. הכול שופכים דמעות עם טענה לפני הקב"ה. אלו שופכים דמעות, כי העורלה, הס"א, הִרבה וגידל אותם עד 13 שנים. ואח"כ עושקים אותם מהעורלה, והקב"ה לוקח אותם. הרי לך עשוקים, אשר נעשו כבר.
355. בן 13 שנה ויום, שעבר עבירה שעונשה מיתה, הורגים אותו. להם יש טענה, ועתידים לומר, ריבון העולם, תינוק בן יומו שחטא, האם דנים אותו בדין? אני בן יומו הייתי, כי אחר 13 שנים קורא לי הקב"ה בן, כמ''ש, ה' אמר אליי, בני אתה, אני היום יְלִדְתיך. ריבון העולם, האם לילד בן יום עושים דין? הרי דמעת אלו העשוקים ואין להם מנחם.
356. ויש עשוק אחר, שנקרא ממזר. כשנפטר מהעולם, מבדילים אותו מיד מקהילת העם הקדוש. הממזר ההוא העני והמסכן, שופך דמעות לפני הקב"ה וטוען לפניו, ריבון העולם, אם אבותיי חטאו, אני איזה חוב עשיתי? הרי מעשיי היו כשרים לפניך. והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם. וכן לכל אלו עשוקים יש להם טענה לפני הקב"ה, ומהטענה ההיא אין להם מנחם, ואין מי שישיב מילה על ליבם.
357. ומה שכתוב, והנה דמעת העשוקים, הם, אלו שמתו בחיק אימם, אלו עושים לשפוך דמעות לכל בני העולם, משום שאין דמעות יוצאות מהלב כמו אלו דמעות, כי כל בני העולם תמהים ואומרים, הרי דינים של הקב"ה אמת הם, ועל דרך אמת הולכים. אלו ילדים מסכנים שלא חטאו למה מתו? איפה דין אמת שעושה ריבון העולם? ואם בעוונות אבותם הסתלקו מהעולם, למה? ודאי אין להם מנחם.
358. הדמעה ההיא שלהם בעולם ההוא, הם מגִנים על החיים. יש מקום מתוקן בעולם ההוא, שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם, והקב"ה אוהב אותם ומתדבק בהם, ומתקן בהם הישיבה העליונה שלו. ועליהם כתוב, מפי עולְלים ויונקים ייסדתָ עוז. ולמה עולים שם? הוא כמ"ש, למען צורריך להשבית אויב ומתנקם. וכן יש מקום אחר לבעלי תשובה.
359. עשרה דברים נבראו בערב שבת. הַכְּתב והמכתב והלוחות. כמ"ש, הלוחות מעשה אלקים. וכתוב, המכתב, מכתב אלקים הוא. מהי הראיה מכאן, שהיה בערב שבת? בכל מעשה בראשית לא כתוב שֵם מלא, אלא כתוב אלקים, בכל מה שנברא. עד שכל המלאכה השתכללה בערב שבת ונקרא הוי"ה אלקים, שם מלא.
360. אע"פ שבשם אלקים נברא הכול, לא השתכלל בעשיה כל מה שנברא עד ערב שבת. בשעה ההיא השתכלל הכול בעשיה, כמ"ש, מלאכתו אשר עשה. וכתוב, מִכּל מלאכתו אשר עשה, כלומר, שעמדה במעשה. וע"כ כתוב, והלוחות מעשה אלקים. כאשר השתכלל העולם בשם אלקים במעשה בערב שבת, ולא אח"כ, שכתוב, הוי"ה אלקים. ובזה השתכלל העולם ועמד על קיומו.
361. בשעה ששבר משה את הלוחות, שכתוב, וישַבֵּר אותם תחת ההר, צף הים, האוקיינוס, ממקומו, ועלה להטביע העולם. מיד, וייקח את העגל אשר עשו, וישרוף באש, ויִטחן עַד אשר דָק, ויִיזֶר על פני המים.
קם משה על מי אוקיינוס ואמר, מים מים, מה אתם רוצים? אמרו, הרי לא התקיים העולם אלא על התורה שבלוחות. ועל התורה ששיקרו בה ישראל ועשו עגל הזהב, אנו רוצים לשטוף את העולם.
362. מיד אמר להם, הנה כל מה שעשו בעוון העגל מסוּר לכם, ולא די כל אלו האלפים שנפלו מהם? מיד, וייזר על פני המים. ועוד לא היו שוככים המים, עד שלקח מים ממימי אוקיינוס והשקה אותם. מיד שקע האוקיינוס במקומו.
363. הרי במדבר לא היו מים, ובהכרח שלקח ממימי אוקיינוס. הייתכן שלבאר של מרים השליך האפר? חס ושלום שישליך שם משה הזיכרון הרע הזה, ולשתות אח"כ. ועוד, שעד עתה עוד לא הייתה להם באר, עד שבאו למִדבר מַתָנה. כמ''ש, באר חפרוּהָ שׂרים, וממִדבר מַתָנה. משם ירשו הבאר.
364. מהו חרות על הלוחות? חירות ממלאך המוות, חירות משעבוד מלכויות, חירות מכל. חירות הוא החותם של עוה"ב, שבו חירות בכל מיני חירות. ואם לא נשברו הלוחות, כל מה שבא אח"כ לעולם לא היה בא, והיו ישראל בצורת מלאכים עליונים שלמעלה.
וע"כ כתוב, והלוחות מעשה אלקים הֵמה. שאין לומר, שלאחר שהשתכלל העולם ונזכר שֵם מלא הוי"ה אלקים, היו הלוחות, אלא משעה שהשתכלל העולם בשם אלקים, מטרם שבא השבת.
365. מעשה אלקים הֵמה. מהו המה? הפוֹך המ"ה ותמצא מה"ה, שפירושו מב' צדדים, מב' אותיות ה' דהוי"ה, בינה ומלכות. אחד במעשה, ה"ת, מלכות. ואחד מחירות של מעלה, ה"ר, בינה, רשוּם למעלה, בבינה, לשמור הכול.
והמכתב מכתב אלקים הוא, כלומר אש שחורה על אש לבנה. מכתב אלקים הוא. הוא, בינה הנקראת הוא. חירות, כי היובֵל, בינה, נקרא חירות, ועושה חירות לכל העולם.
366. עד כאן דבריי, מכאן והלאה תדעו, שצד הרע לא ישלוט עליכם. ואני הזקן עומד לפניכם להעיר דברים אלו. קמו החברים, כמי שהעיר משנתו והשתטחו לפניו, ולא יכלו לדבר.
367. שׂימֵני כחותָם על ליבך כחותם על זרועך, כי עזה כמוות אהבה קשה כשאוֹל קנאה. שימני כחותם, בשעה שהתדבקה כנ"י, המלכות, בבעלה, ז"א, אמרה, שימני כחותם. כיוון שהתדבקתי בך, כל צורתי תהיה חקוקה בך. ואע"פ שאלך כאן או כאן, תמצא צורתי חקוקה בך, ותזכור אותי.
368. וכחותם על זרועך, הוא כמ"ש, שׂמאלו תחת לראשי וימינוֹ תחבקני. שתהיה צורתי חקוקה שם, ובכך אהיה מתדבקת בך לעולם ולא אשכח ממך. כי עזה כמוות אהבה, בגבורה חזקה, כאותו מקום ששורה בו המוות. אהבה הוא מקום שנקרא אהבת עולם.
369. קשה כשאול קנאה. כמו אצל האהבה. כי השמות אהבה קנאה באים מצד השמאל. רְשָׁפיהָ רִשפֵּי אש, רשפים הם אבנים ומרגליות טובות, שנולדו מהאש הזה, שהן מדרגות עליונות, משלהבת היוצאת מעולם העליון, מקו שמאל דבינה, ונאחזת בכנ"י, שתהיה הכול ייחוד אחד.ואמרו אל הזקן, ואנו, הרי אהבה ורשפי שלהבת הלב אחריך. יהי רצון שהצורה שלנו תהיה חקוקה בליבך, כמו שצורתך חקוקה בליבנו.