"ויאמר אלקים וכו' אהי' שלחני אליכם" (שמות ג יד). פירוש, שזה סוד נבואת משה , כי הידיעה היתה חזקה בכל הארץ, שעתיד להולד בן שיהיה מושיען של ישראל, ועל כן היו כל דברי משה ישועות, בבחינת הוי' ודו"ק. וז"ש, (זהר הסולם פנחס אות שעב) "שכינה מדברת מתוך גרונו". פירוש, גילוי שם הוי', והוא שם העצם, וזה סוד שנכלל, בעבר, עתיד והיה, וכל שמהן שוי כינוין לשמא דא, וזה עניין לא קם עוד נביא כמשה, כי כל השמות משמשים לנבואתו והבן.
הטעם, כי המהוה כל הויות (תק"ז ת"ע קכא.) לית מחשבה תפיסא ביה כלל, ושם אהי' הוא כמו רמז למראה באצבע, כי אין הנברא כדאי כלל לראות פניו, והוא סוד, (איוב כט יא) "אוזן שמעה ותאשרני". ואפילו השמיעה היא קלא דקיק דלא אתפס, ... הוא רישא מכל רישין, שהיא תכלית הדביקות המקווה לכל נברא, ... וזהו ... למעלה מכל הרגשות שמיוחסת לידיעת הבורא בעצמו בבחינתו יתברך, ... שאין צריך שום ראיה כמובן, כי מורכב מחומר וצורה.
דרך משל, הנך רואה בהם שני מינים, א. שאין יודעים רבונם, ב. שיודעים. ממין הא. ארבע כתות. א. שתי רשויות. ב. מאמיני הטבע ומזל. ג. מואסי האמונה, שליטת ארבעה מאמיני כח שבכובי השמים וכסיליהם ועובדים אותם, ממין השני שאומרים שאם מסר להם הבורא שמות הקדושים, אפשר להשתמש עמם נגד רצוניות, ודומה להם המכשפים וקוסמים. ד. תועבות בשרשם, (ישעיה מה ז) "ובורא חשך עושה שלום". - שבזה, ובלע כת הב. שיודעים רבונם וכו', - "ובורא רע". שזה בחינת גיהנם בעד מין השני.
מכל הסיבוב הזה לסוף נודע, שמי בכל, (שם) "אני הוי' עשה כל אלה". (שם סו ב) "ואת כל אלה ידי עשתה". (דברים ד לה) ו"אין עוד מלבדו" יתברך. והוא יחיד במציאות, ויחיד בשליטה. וזה תוקף אמונת ישראל ביחודו יתברך, שאין לו שום מציאות של הכרח וכפיה כלל.
וכל סדר המשפט והחוקים אשר חקק, כולם תלוים ברצונו יתברך, וכשרוצה משעבד רצונו לפי מעשה בני אדם, בסוד שכר ועונש, כמ"ש, (אבות פ"ג מט"ו) "הכל לפי רוב המעשה". וכשרוצה אינו חושש כלל למעשה בני אדם, ומטיב בטובו למי שרוצה, כמ"ש, (שמות לג יט) "וחנתי את אשר אחן" וכו'. וכן, (ישעיה מח יא) "למעני אעשה, כי איך יחל" וכו'. וכמ"ש, (זכריה ג ט) "ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד". וכמ"ש, (איוב לה ו) "אם חטאת מה תפעל בו" וכו'.
וזאת נחמתנו, כי לא למעשינו וזכותינו ימתין, ומחסרון מעשינו לא יחליף אותנו חס ושלום באומה אחרת, אלא מפני השבועה שנשבע לאבותינו, והברית אשר כרת אתם.
הנה אפילו שלא יהיה זכות לישראל, כשיבוא המועד יושיענו בודאי, אפילו ללא הזכויות ואפילו נחיה שלא על פי החוקים, (כדאי לזה כל,) כי הוא אדון כל ויכול לעשות מה שהוא רוצה . אז נאמר, (ירמיה נ כ) "יבקש את עון ישראל ואיננו וכו' כי אסלח לאשר אשאיר".
הנה גילוי יחודו זה כנ"ל, הוא מה שרצה רצון העליון לכל המסבות והגלגל הגדול סובב לגלות זאת, כי מחסרון ידיעת דבר זה נולדו כל החסרונות שהטביע בהם לברר ולגלות זאת, לכן כאשר נבין מזה, גילוי ובירור יחודו זה, במה הוא תלוי, יולד לנו שנבין גם כן דרך התהוות כלי הנבראים במציאותם, גם כל מקרה אשר היה ואשר יהיה בעולם, כי צריך להיות בהם אותם התנאים המביאים לגילוי יחודו, שמזה נמשך ונולד כל ההילוך הזה. דהיינו, חסרון האדם ושלימות עבודתו וקבול שכרו, מה שאי אפשר להיות נמשך מסדר אחר.
נמצא שזה תלוי בזה, כי לבירור השגת שלימות יחודו צריך לדעת דרכיו, רצה לומר על כל מה שמתחזק לבטל ולבלות, שזה סוד כל חוקות הנבראים, ולדעת בפרט כל חוקות הנבראים, צריכים לדעת כל שלימות היחוד, והמה באים כאחד, והכל תלוי בדביקות הנברא בבוראו, בסוד קו ורשימו. דהיינו, בשכל הפועל של אין סוף ב"ה, שגילה לנו על פי אמונתו יתברך, שזה סוד המעבר לכל המפתחות הנעלמים בידו ממש, כאשר היה, בסוד, (מלאכי ג ו) "אני הוי' לא שניתי". וזה סוד, (ש”א טו כט) "נצח ישראל לא ישקר".
הנה הבורא היה יכול לברא עולמו בדרך בלתי תכלית, ואם כן לא היה מושג ממנו לא קודם ולא נמשך, ולא סבה ומסובב, והנה נסתם פיהם של הבריות שלא לפצות "פה" כלל ולהרהר במעשיו.
אולם לא זה רצונו, אלא אדרבה רצה שהבריות יבינו סדר פעולותיו לפרטיהם, ואדרבה רצונו שישתדלו בכל כחם להשיג זאת, ולכן פעל מעשיו כדרך שכל בני אדם, בעשרה מאמרות, כדי שאפילו סדרי הבריאה בכל מקריהם יהיה מושג להם.
שם השולט על כל השמות, הוא שם יחוד, ומצדו נולדו החסרונות בעולם, כי שאר שמותיו הקדושים אפשר שיגלה בעולמו בלי חסרונות, ולכן השם הזה עולה על כל השמות ומבררו ביחודו העצום, דהיינו, שאין שום שליטה היפך רצונו.
וזה סוד, שהמחשבה העליונה ציירה כל החסרונות שבעולם בדרך השלילה, דהיינו, איך יחודו מתחזק עליהם, וזה נקרא, 'שכל הפועל'. דהיינו, שמאותו שכל הנ"ל מניה וביה נתהוה גם כן סוד הצמצום, והיה מגולה לנבראים אותם החסרונות כולם בפועל, אשר הנברא הולך ומתגלגל כעל גלגל, שסופו סובב ליחודו העצום, ובינו לבינו הוא סוד הבחירה, פירוש, או חוזר לשורשו על ידי תורה ואמונה, או על ידי יסורי גיהנם הקשים ומרים מאד, עד שמתרבה היחוד בפועל שאין עוד מלבדו, והאמת שעדיין הבירור, אינו סוף התיקון, כי אחר כך צריך להתגלות אור פני מלך חיים, כי זה גמר התיקון, אלא זה יהיה בסוף הגלגל של ... כאשר יוסרו מהנשמות גופים העכורים האלו.
וזה סוד, (בראשית ב' ז') "ויפח באפיו נשמת חיים". דהיינו, באף שלו, בסוד אדם הראשון ... (בראשית ג א) "כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן" וכו'. וזה סוד, (תהלים קטז יט) "בחצרות בית הוי' בתוככי ירושלם". כי האף מתפשר בב' נקבי ... ועליהם הולך ושוב הרוח עד שמתיחד בעצם המוח לשלמות א' שנקרא, "בתוככי ירושלם הללויה".
הן בבחינת חומר והן בבחינת צורה, ומשונה הרגשת חומרו מהרגשת צורתו שזה יקרא בשם מרגיש, וזה יקרא בשם יודע, כי החומר מרגיש את חייו, והשכל רק יודע את חייו, ודו"ק. ומובן שאי אפשר ליחס בחינת הרגשה כלל אצל הבורא, שנאמר עליו שמרגיש את עצמו מפני שהוא מופשט מחומר, ובחינת חייו הוא רק חיי מדע, וכל כחותיו המה מאוחדים ופשוטים, ואפילו לא מושכלים, רק לשבר את האזן נכנהו בבחינת ידיעה טבעיית שבעולמנו, שאינה נדרשת לשום הכנה, והוא היודע בלי שום קושיא מוקדמת, מפני שהוא הידוע והוא המדע והוא המעולה שביודעים והעתיד קרוב לידיעתנו כמו ההוה כמובן.
לכן הדרך בידיעתו יתברך, צריך גם כן להיות מופשט מאריכות הזמן, ויהיה העתיד קרוב אליו כמו ההוה, וידיעתו תהיה ידיעה המשמחת ותענוגית ספירית ובהירית כטבע נצחית, כמו שלא ראה צורת רע מעודו.
אבל האדם מוקף בחוט הזמן והמקום שהמה מאריכים לו ידיעתו, וצריך קודם כל קושיות שכל להביאו למושכל, לכן לא יחול עליו הדביקות בצורה המעולה כנזכר לעיל.
ולכן כל ידיעתו באותו מין הדביקות, הוא לאחריו, שזה בחינת עתידות, ורק תנאי זה נשאר לו במצב הזה, שיתכן לקראו אז חלק, שלולא זה היה מיד נכלל בכל, כאור בפני אבוקה.
ולכן השעשועים מלובשים בעתידות, כי זה שעמדה לו להיות דבוק כשיעור חלק בכל. ובאמת צורת הידיעה היא ממה שמסתכל הכל על החלק, ומשתעשע עמו, בתוך גבול החלק, ובכל מקרי החלק, ולכן אינו מסוגל כלל במצב הזה, להבחין בחינה טבעית, בין הוה ליהיה, כי טעם שניהם שוים ממש, זה לעומת זה, מפני שגדר הדברות הוא נצחי, שהוא ראית הנצחי בזמני', וזהו האמת, שהלואי יהיה העתידות כטעם ההוה, כי העתידות משובח בעיני הנצחי, מה שאין כן בעיני הזמני, כי אצלו צורת העתידות, הוא גם כן בתוך חוט הזמן והמקום, ולא על צורה זו היה מסתכל הנצחי כמובן והבן. ולכן הוא צורה הפכי שבשעתו משובח העתידות, ואחר כך נשאר משובח העבר וההוה. והטעם כמו שיעור מן הרגשת הנצחי להרגשת המוקף בזמן, ולכן נשאר ידיעת העילה בערך העלול להפכי.
ואין לתמוה על זה, כי זה דומה לאבוקה גדולה, שהובאה למקום שהיה מאיר נר קטן, והנך רואה שהבהקות אור של נר קטן אבדה את עצמה מכל וכל, כי נכלל זיוה ופעולתה באור האבוקה, כמו כן היתה פעולת ידיעת חלק שקטה בשעת הדבקות לגמרי, וכל המדע מיוחס רק להכל.
המופת לזה , כי בשעתו הגם שעיני כל תהלתו היו מונחים בעתידות, מכל מקום לא התעורר לו אז שום רצון להתקרב לעתידות, כי בסימא לי' שעתא. ובאמת היה מתרחק והולך דרגא בתר דרגא. כי בתנועה הראשונה, התחיל להתגעגע אחר עתידות, כי התרפה מעט, על כן התקרב לבחינת חוט הזמן. ותנועה השניה, שעלתה לו בחינת חסרון בהוה, כי אז התפעל גם כן מבחינת חוט הזמן . ותנועה השלישית, היא תנועה חזקה, כי נתנה לו מקום להתחקות ולהסתכל על אור החיצון של דבקות הזה, ועתה יצא מבחינת ידיעה לבחינת השכלה, ונעשה מורכב ומושכל. והסתכלות זו היא ההפך מהסתכלות הקדושה, שמקודם היתה הסתכלות בכל חלק, וטעמה היא טעם מדע, ועתה היא הסתכלות החלק בכל, וטעמה היא טעם השכלה, כי נחמד להשכיל.
אבל אין שום תוספות בעצם הצורה כלל וכלל, אלא שינוי צורה שטחית, כי אותם הצורות שהיו מקודם אצלו בערך מפורסמות וראיה טבעית, קנו עתה צורת השכלית, כי נעשה על ידם מושכל, והוא גם כן השכיל את הצורות בתור שכל הפועל כנודע.
וזה סוד, (תהלים קלח ו) "רם הוי' ושפל יראה". שזה כל בחינת הויה ראשונה, שהסתכל על הבורא איך הוא מרומם באמת, ואיך השפלים מוצאים חן בעיניו, דהיינו, בכל דרכי עצם הבורא המושיע, אשר עם כל שפלות הנבראים מושיע אותם, (ברכות ט:, ועוד) "הא כדאיתא והא כדאיתא" וכו'. והנך רואה שלא זזו עיניו מבוראו על פסיעה קטנה.
מה שאין כן ראיה שניה, שהיא ראיה מושכלת, היא בחינת, "וגבוה ממרחק יידע". דהיינו, איך שהבורא ממלא דעת את בריותיו, על ידי המרחק וכו'.
והנך רואה שנעתק עיניו להביט על דרכי הנבראים ואיכותם, ולכן יערכו שכחם זה על זה, הכל על החלק, והיא הנותנת אשר כאן נוספה צורה חדשה, דהיינו, מה שהיה בחדרי חדרים, התגלה בפרהסיא, כי טבע הצנעה שייכת לאחדות דוקא, והפרהסיא מיוחסת לנבראים ודו"ק.
הנה בשלש מקומות הפועל מזדמן ממש ... דהאי עלמא בראשון, בסוד, (שמות ג יד) "אהי' שלחני אליכם". כי אחר כך כל הויות נמשכים ... ... בסוד השכל הנעלם מכל רעיון, ... נטל דבר היותר חשוב בעולמו והבן. ... ואחר כך המשכת הפעולה חוץ ממנו, וזה סוד, (בראשית כח יג) "והנה הוי' נצב עליו".
ואולי זה סוד, (חבקוק ג ד) "ונגה כאור תהיה". שממשלת היחוד מתחזקת על כל כח וכח מן הרע והחושך, ובולעו ומחזירו לאור בזה אחר זה, אלא מתחילה צריך לדייק בחינות החסרונות שבעולם.
א. חסרון טובה או תקוה נאמנה בטוב חייו, שזה נוהג באדם מנעוריו, ואפילו בכל החי בלתי מדבר נהוג ומורגש להם.
ב. כאב הנורא מחסרון החכמה ודעת נסתרות.
ג. כאב המאוים למכביר מחסרון השגה ביחודו יתברך.
ד. חסרון דעת בעובדי השם להשיג את המשובח שבתענוגים. וזהו אשר הזוכה לגילוי והארת פנים ממנו יתברך, הרי אורו יתברך עובר עליו, ומתקן כל החסרונות הכללים הנזכרים לעיל אחת לאחת.
א. מתוקן יסוד, שם הגדול ככתוב, (שמות ג יד) "אהי' שלחני אליכם".
ב. מתוקן בסוד שפע חכמה ובינה דלא פסיק.
ג. מתוקן בסוד קוצו של יוד, המאיר את כל העולם מסופו עד סופו.
ד. בסוד הגילוי, (ב"ר ס"ח י, ילק"ש בראשית פכ"ח קיז, תק"ז תמ"ב פא:) "הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו". ודע שאור האחרון הוא הנשאר במקומנו לברר כדי לדעת את הוי'.
והיותר משובח שבכל השבחים להתדבק בו ולבקש עליו, כי אחר שנתקנו כל החסרונות שבעולם, ועומד בהיכל המלך, צריך להיות בר דעת גדול, כמו ברואי פני המלך, ולכן אמר הכתוב, (ישעיה מב יט) "מי עור כמשלם". ומי צנוע כמלאך הוי', כי השלם נחשב במקום עליון כבלי עינים, ונדרש ממנו לכניעות גדול, וכח עמוד בהיכל המלך ולדעת אימתי אתי מלכא, וזה סוד הכתוב, (ישעי' מט ו) "ונצורי ישראל להשיב".
ויש לדעת שבהמשך הזה דוקא נתגלה שורש דשורש דעליונים, סוד אור הגנוז ששימש בשבעה ימי בראשית, שאפילו העליונים לא היה להם שום השגה בזה ודו"ק. פירוש, אור הגנוז בשכל הפועל והבן, וכשישלם באור הזה להיות כדאי אליו, אז יסתלק מכל וכל מגופו הגשמי והעכור הסרים אחר נשמתו, ואחר כך יתפשט לגמרי מגופו והולך למנוחתו.
ובזה גם מתורץ, אשר כל העליונים יתמהו על מציאותם עוד בחיי עולם הזה, כי אין שלימות אחר שלימות, וזה מתורץ להם היטב בהשגת אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, וזה סוד, ולא תאמין בחייך על העליונים נאמר, והבן.
והנך רואה גודל השגתו ית' עליו עד שגילה לנו אור הגנוז כנזכר לעיל. כי לג' אורות ראשונים נטל כלים דהאי עלמא, אבל לאור הזה אין כלי בעולם שיסבלנו, ואדרבה לא חס על כבודו ית' וית', והפשיט את אור הנזכר לעיל משכל הפועל, השליט העצום, כדי להראותינו לעינינו האור הזה בלי לבוש כלל, אבל שם הוא סוד, 'הוא ושמו אחד'. לכן עבודתינו בעולם להמשיך בחזרה האור הגנוז למקומו הנעלה, על כן עבודתינו עכשיו שוה לעבודתינו מקדם, עד שנזכה להחזיר עטרה ליושנה כמו שזכינו מקודם, והבן מאד.
וזה סוד כל מלבוש ... צריך בינה יתירה איך נשתלשל מן הספירות הקדושות ... ונפרדים גם קליפות טמאות, ואיך מצויר שורש ונפרדים בקדושה ... ונראה שהגם ששורש קו ורשימו נתאצל בקדושה רבה ונפלאה, מכל מקום איך אפשר לעשות חילוק מהאור ברוחניות ובקדושה, בין דרגא [לדרגא] ששני אורות לא יוכלו לשמש כאחד, אלא זה אחר זה, והעניין הזה היה המצאה גדולה מהבורא שחשב לעשות בספירות הקדושות, בחינת דבר נוסף, מה שאין להם שום שייכות בו, ולזה המציא בחינה רעה שתהיה נבלעת בדרך האור בתענוג נפלא, עוד שחשב בזה, חשב מתחילה להקדים הטוב השלם והרי טובה זו יצאה לבד ממחשבה של השלילה מפני שרצה להק... לבדה, הרי נעשה בזה סוד נאצל ראשון.
ובספירות שנשתלשלו מנאצל ראשון הוציא לפועל מחשבת השלילה ... הכלים ומיעוט אור כי לא נתפשט ... נשברו ונפלו ... … … .