ב"ה מטות פ"ז לאנדאן יע"א
כבוד התלמידים ה' עליהם יחי'
... ומשבח אני את הר' [הרב]... שאני מרגיש אותו קרוב אלי יותר מכל התלמידים, ובכוונה גדולה אני משבח אותו בפניו, כדי שיתן אל לבו, שבח והודיה להשי"ת על זאת, שאחר נטייתי הימנו על זמן קצר, זכה להתקשר עמי בשיעור גדול, אין זה כי את מתנת הוי'.
ומה שאיני משיבו על שאלותיו בפרטיות, הוא כי כן דרכי בדברים נכבדים, לשנות את הכתובות מאיש לרעהו, בכדי שלא לִיתֵן אחיזה לסט"א [לסטרא אחרא]. וע"כ [ועל כן] מחוייב כל אחד ואחד לאמץ את עצמו, להבין בכל המכתבים, בלי להשגיח על הכתובת כלל ועיקר.
ואל יַחְשְׁדוּנִי, שדבריו אינם נחקקים בלבבי כִּדְבָעִי [כראוי], חס מלהזכיר, אלא שאני נושא בָּעוֹל עִמּוֹ, בכל יגיעותיו וטרחותיו ומכאוביו.
הן אמת שזה איזה חֳדָשִׁים שהזכיר את עצמו לפני, בדבר המכאוב הגדול שאחז לו בחצי ראשו, ורציתי מאד, למהר לכתוב לו סגולה נאמנה והיא - להתאמץ בלמוד התורה. אבל כן דרכי מאז ומקדם, שבטרם שאני מודיע את הסגולה שלי, אבקש מהשי"ת, שישיג בעצמו. ואחר שהוא משיג מעצמו, אז גם אני אבוא ואמלא הדברים, "כִּי יְהוּדָה וְעוֹד לִקְרָא", וְאוֹמַר לו אותה הסגולה.
ועל כן מה מְאֹד שָׂשׂוּ בְּנֵי מֵעַי, כשהשגתי זה איזה שבועות הימנו, ד"ת [דברי תורה] על הפסוק "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד", שגילה זה בשכל אמיתי, שכל ענין הישועה, הוא בהשגת החכמה, ורזי התורה וכו'. ונתתי שבח והודיה להשי"ת ע"ז [על זה]..
אבל לאחר מכן קבלתי ממנו מכתב שהבנתי מתוכו, שעבר על "בַּל יַחֵל דְּבָרוֹ", ושוב מבין דרכים וישועות, בטרם השגת סודות התורה, היות שכתב לי ששוב אחזו הכאב בכל ראשו.
לפיכך באתי עתה להזכירו, אשר כבר מוסכם אצלו, שלא יצוייר ישועה שלמה לנצחיות, בטרם שמשיג טעמי תורה, וטעמי מצוה, ועל כן, אסור לו להצטער, זולת להשגות התורה.
כי נודע, שאין הקב"ה מַשִּׂיא את בתו לעם הארץ, כמו שאמרו ז"ל: "כל הַמַּשִּׂיא בתו לעם הארץ, כְּאִלּוּ כּוֹפְתָּה ומניחה לפני האר"י, וכו'.
...ונודע שהאשה נקראת תמיד על שם האיש. דְּאִיהוּ [הוא] מלך, וְאִיהִי [והיא] מלכה. אִיהוּ [הוא] חכם וְאִיהִי [והיא] חָכְמָה. אִיהוּ [הוא] נבון, וְאִיהִי [והיא] בינה. כמו שכתוב בתקוני זוהר. ונמצא על כן, דְּאֵשֶׁת עם הארץ, כסילות שמה, להיותו כסיל, שאינו יודע להזהר בכבוד מלכים. כי דירת קבע של היצה"ר [היצר הרע], בלב פנוי מתורה, אלא שהתורה וחכמה, דוחה את היצר הרע מן הלב, לאט לאט, וכיון דְּאִיהוּ כסיל, נמצא מוכנת לו אשת כסילות, שהיא קליפת נוגה דְּאָפְתֵי [שפיתתה] לחוה.
וזה שאומר הכתוב: "וְכַעַס בְּלֵב כְּסִילִים יָנוּחַ". והנך מוצא טעם מובהק, למה לא יתן המלך, בתו לְעַם הארץ. אלא אם באמת חָשְׁקָה נפשך בבת יעקב, אינך צריך להרבות מוֹהַר וּמַתָּן, כדעת החיצון, של חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם הַחִיוִּי, אלא להשתדל אחר השגות טעמי תורה, וטעמי מצוה, אחד מהם לא נֶעְדָּר, כי אז חֶשְׁקוֹ וְחֶשְׁקָה יפגשו ויתיחדו זה בזה, והאהבה גומרת את שלה מֵאֵלֶיהָ, בלי שום סיוע מהצד, כלומר מכוח אנושי.
יהודה