"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" (בראשית כה כח). כי ציד, הידוע היה שורה בדיוק מפיו, בסוד אז "יוחן רשע", בהתנשא מי כמוני אני יועץ וכו'. "ורבקה אהבת את יעקב". להיותו איש חלק, וזה שתקן יעקב בקנייתו, (עיין זהר תולדות הסולם אות קלא) כי לעשו היתה לו מלחמה כבדה עם נמרוד, כי אחר מיתת אברהם, רצה נמרוד להרגו, ובהתגברותו עליו התעיף עד למות, וזה שאמר, "הנה אנכי הולך למות". דהיינו, שראה שאבדת שער שלו משלחת והולך לאבוד, אשר על כן, ראה שכל חייו וקיומו, תלוי בכחו של יעקב. וזה שאמר, "הלעיטני נא מן האדם". כי התחכם יעקב, בסוד, נזיד עדשים, ששכל שמאל קודם לימין, (מיכה ז ח) "כי נפלתי קמתי". ואחר כך, "כי אשב בחשך". והחשך הזה נתן לעשו, בסוד, "האדם האדם". שהוא מסך על גב מסך, ובאכילה זו, "ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה". כי לא נחבא לברוח כמקדם, אלא הגיד לו, ויצא מחפצו, ועל זה נשבע לו ברור כיום.
אחר כך, "כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות". מטעם, "האדם האדם" הנ"ל. ואמר לעשו, שיצוד לו ציד, לברך אותו, אבל רבקה הזמינה שני גדיי עזים, דהיינו, כחות של כל עובדי אלילים, ועורותם הלבישה על ידיו, ועל חלקת צואריו, (של יעקב) אשר מחמת זה התישבו כל ברכות המובטחות לאבות יפה יפה.
אבל בשעת מעשה, סבר יצחק שמברך את עשיו, כי אמר לו, "אנכי עשו בכרך". דהיינו, מכבר ומאז, מכל מקום הכיר בקולו שהוא נמוך וחלש, ואין בו כל התרגשות ממשית, אבל הציד, המאכלים והיין, היו ממש כתבשילי עשו, וגם הריח בו ריח שדה אשר ברכו הוי'.
אבל פגם נשאר מהטעות והרצון הקדום לברך את עשו, כי עשו באמת בא מיד אחר הזווג הזה, והוא תבע בכח אדרת שער שלו בחזקה, אשר, "יקם אבי ויאכל מציד בנו". כי לו הבכורה, ועתה לא הריח אותו הריח של גן עדן כבתחילה, ואז, "ויחרד יצחק חרדה גדלה וכו'. ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבוא". דהיינו, שאז היה רק קול חלש בתכלית החולשה, וטעם התבשיל יפה בתכלית, ומה אתה רוצה להחרידני חנם, אבל, ויצעק עשו ויבך.
וזה הטעם שכאן התברר קניית הבכורה כל צרכו, והבן. כי בזמן שאמר לו "מי אתה". היה סבור ומסופק גם בנזיד שהזיד יעקב לעשו, כי היה מייחס הכל לקולות של עשו, אבל עתה התברר, "ויעקבני זה פעמים את ברכתי לקח". אז בנתנו לי "האדם האדם". הלז, ואם כן למה עבר על שבועתו, לצוד ציד בשדה. אבל יצחק אמר, "הן גביר שמתיו לך וכו', ולכה אפוא מה אעשה בני".
אלא נחמו, אבל, "והיה כאשר תריד ופרקת עלו". דהיינו, אם יקרה מקרה שיעקב יצא עוד השדה, תוכל להפך הסדר, כמו שהיה בתחילה.
אבל השם יודע האמת, שיעקב לא יצא השדה, ולא לחם בחרבו, תליו וקשתו, אלא אמו הלבישה אותו בגדי בנה הגדול החמודות, ומכיון שכן סבר שהידים ידי עשו, אבל הכל היה בכח הקדושה עצמה, מנה ובה, בסוד, (ישעיה סג ג) "פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי". ורק אני ציירתי צורת העמים עובדי אלילים אלו, כדי לדרוך אותם באפי ובחמתי, להכנת יין המשומר מששת ימי בראשית לקדושא ואבדלתא, להחזיר מאור עיני אותו זקן שכהו מראות, מטעם נזיד העדשים, האדם האדם, חשך על חשך שאכל עשו הרשע בעת שביזה בכורותו ומכרה ליעקב.