מאמר בוקר 11.01.06 – אחרי עריכה

"כלומר, שיש להחשיב אפילו דבר קטן, אם זה שייך לבחינת "אדם". אמרו לנו חז"ל, שאנחנו צריכים להשתדל לקבל את בחינת "אדם" בסבר פנים יפות, ולא כמו שנראה בעינינו לבחינת שנואה, מטעם שהקב"ה מסתיר מהם פנים. אלא אנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, ולקבל את כל האדם למעלה ממה שהשכל של הגוף אומר לנו. זאת אומרת, שאנו צריכים לעשות דברים, מה שמתאים לבחינת "אדם".

והגם שבחינת "הבהמה" שלנו צועקת, ואומרת, שאלו העבודות, שרוצים לצורך בחינת האדם, זה מתאים לאנשים שאינם שפויים בדעתם, כי מה שאנחנו, בחינת בהמה דורשת, זה מתקבל על הדעת, והראיה לזה, שהעבודה זו אהובה להגוף. ומה שהוא חושב לעבוד עבור בחינת אדם, הלא אתה רואה, שזהו שנואה להגוף. ובטח השכל מדבר להענין. כי הוא אומר, שבזה שאתה תעבוד בשביל בחינת בהמה, זהו שכלי, ועבודה זו מתאימה לאדם בר שכל, ועבודה זו, מה שאתה רוצה לעבוד עבור בחינת אדם, זהו "מעשה בהמה", היינו בלי דעת.

לזה חז"ל אומרים לנו, שלא נשמע להגוף, מה שהוא אומר, שהוא טוען "טענת אדם". אלא לקבל את "כל בחינת אדם" בסבר פנים יפות, ולומר, הגם לפי השכל והדעת בחינת אדם היא בחינת שנואה, אלא אני מאמין בדברי חכמים, ומקבל אותם בסבר פנים יפות.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "אדם ובהמה תושיע ה'". אלו אנשים, שערומים בדעת כבני אדם, ומשימין עצמם כבהמה. והיינו כנ"ל, שהגם שלפי השכל אתה צודק, כי האדם צריך ללכת בדרך שאהוב עליו, ומכל מקום "משים עצמו כבהמה", שאין לו שכל, והולך באמונה למעלה מהדעת.

אולם אנו צריכים להאמין, שבזה שאנו מקיימים תו"מ בבחינת המעשה בכל פרטיה ודקדוקיה, בזכות המעשים אנו זוכים, שה' יתן לנו עזרה מלמעלה, שיהיה לנו כח ללכת קדימה ולזכות להגיע להמטרה, שהיא, שהאדם יקבל את הטוב ועונג, מה שיש במטרת הבריאה. וזהו מטעם, כשאנו מקיימים את התו"מ בלי שום תנאים, רק מטעם מצות ה', זה נקרא "אתערותא דלתתא" [התעוררות שמלמטה], שע"י זה נמשך האור והשפע מלמעלה, ויוכלו לצאת משליטת הרע.

וזהו כמו שאמרו חז"ל (רש"י בשם מכילתא) על מה שכתוב (בא, רביעי) "וראיתי את הדם, ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית. (שואל) וראיתי את הדם, הכל גלוי לפניו. אלא אמר הקב"ה, נותן אני עיני לראות, שאתם עסוקים במצותי, ופוסח אני עליכם".

רואים אנו, שחז"ל אומרים, שבכדי שלא יהיה בהם נגף, כלומר לצאת משליטת הרע, הנקרא "בחינת מוות", כמו שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים", ניתנה לנו העבודה בבחינת המעשה, שבזכות המעשים שאנו עושים, אז הקב"ה חוזר ומתגלה אלינו, כמו שאומר "והיה לכם לאות. מה תלמוד לומר, אלא בשכר מצוה שאתם עושים, אני חס עליכם". הרי בזכות מעשה המצות, אדם ניצול משליטת הרצון לקבל, הנקרא "יצר הרע", וזוכה להשיג את הרצון להשפיע.

אולם מי שהולך בקו אחד, היינו שיש לו סיפוק מבחינת המעשה, כשהוא עושה לשם שמים ואינו מסתכל על הכוונה, היינו שגם הכוונה תהיה לשם שמים, הוא לא יכול לבוא להשגת הרצון להשפיע, שנקרא "דביקות". וזהו מטעם שאין לו חסרון. לכן, אלו אנשים שכבר עברו מקו אחד לקו ימין, ואז הם רואים את שפלותם, שאין אף אבר אחד באדם, שירצה לעשות משהו לתועלת ה'. והוא משתוקק, שה' יציל אותו ממוות, היינו משליטת אהבה עצמית. אז העצה שלו, בכדי לזכות שה' יתגלה אליו, היינו שיזכה להרצון להשפיע, שאז האדם דבוק בה', זה האדם יכול לקחת רק בזכות העשיה. והוא רוצה שהשכר עבור קיום תו"מ יהיה דביקות ה'. וזה שאומר "אלא בשכר מצוה שאתם עושים, אני חס עליכם", שפירושו, שהוא חס עלינו ומציל אותנו ממוות, שהיא שליטת הרצון לקבל, כנ"ל.

אולם אנו רואים, שכל דבר שהוא לא על דרך התיקון, האדם מסוגל לעשות. ואנו רואים, שזה נוהג בין באנשים גדולים ובין בילדים קטנים. ובעיקר אנו רואים זה בילדים קטנים. כי באנשים גדולים כל דבר כבר מעורב בכמה וכמה סיבות. לכן לא יכולים לראות את האמת. מה שאם כן בילדים רואים זה יותר גלוי, שהילדים יכולים לתת יגיעה כל היום. אבל אם מבקשים מהם שיעשו משהו, הם אומרים, שאין להם כח לעבודה. ויש לדעת, שזה נמשך מעולם הנקודים, שהיה בו שבירת הכלים. לכן כל דבר שאינו שייך לתיקון, יש כח לעבודה. מה שאם כן אם הדבר שייך לתיקון, כבר כאן נוהג יגיעה, מטעם התנגדות הגוף.

לכן בזמן שהאדם הולך בקו אחד, הוא מסוגל לשמור תו"מ בכל אופנים. אבל בזמן שהולך בבחינת קו ימין, שאז העבודה היא בדרך תיקון, כבר האדם צריך לתת יגיעה גדולה ללכת בדרך הימין. לכן צריכים להתגברות."

שאלה: כתוב שאנו צריכים "לקבל את כל האדם למעלה ממה שהשכל של הגוף אומר לנו", מהו השכל של הגוף ?

רב: "גוף" זה הרצונות שלנו, ו"שֵכֵל של הגוף" זה האופן שבו השכל מפרש את הרצונות.

שאלה: האם "יגיעה", כפי שכותב עליה הרב"ש, פירושה ללכת נגד רצון הגוף?

רב: נגד רצון הגוף אין פירושו שאדם רוצה דבר מסוים, אבל מתגבר על הרצון והולך נגדו. כי אם הוא הולך בכוחות עצמו נגד הרצון, במידה והוא מסוגל לעשות זאת, סימן שמצא רצון חזק יותר. בדומה לאדם שיש לו רצון לעָשֵן, והוא הולך נגד הרצון שלו. מה הכוונה "נגד הרצון"? שיש רצון חזק יותר שאותו הוא מקיים, במקום לעָשֵן. למשל, אם העישון אסור במקום כלשהו, או אסור מטעמי בריאות, אז האדם מרוויח מכך יותר מאשר התענוג מהעישון.

כך האדם מחליף רצון אחד ברצון אחר. וזה בדרך כלל מביא אותו לגאווה. קודם התנהג בצורה מסוימת ועכשיו מתנהג אחרת, הוא חזק יותר, גדול יותר, גיבור יותר ומתקדם. גם את התהליכים הללו צריכים לעבור בדרך, אבל זו לא התקדמות. אלא האדם מחליף, כמו שכתוב, "פָּרה בחמור", מפני שבחמור יש לו אינטרס גדול יותר מאשר בְפָּרה. ומפני שדְבָר האמת איננו גלוי, האדם לא יכול להשתוקק אליו, ולהחליף את עיסוקו לעיסוק בו. כי הוא נקרא "למעלה מהדעת".

לכן, אם אדם מתחיל בתהליך למטרה הנכונה והאמיתית, אין לו חומר דלק. הוא מרגיש חושך וייאוש. הוא לא יכול להחליף את העיסוק במילוי הרצון הנוכחי שלו, לעיסוק במשהו ששייך לרוחניות. לגשמיות אפשר, אבל לרוחניות לא. לכן אנשים שהולכים בדרך האמת, אוזל כוחם. נחלש כוחם והם מגלים שאין להם כוח להתקדם, אלא אם כן יציירו לפניהם איזו מטרה יפה, כמו "עולם הבא", עולם "אין סוף" ומיני דברים טובים. במידה הזאת יהיה להם כוח, חומר דלק, מוטיבציה להתקדם.

ולאמיתו של דבר, הציור הזה איננו נכון, הוא שיקרי. אם כך, איך אפשר להתקדם? מקובלים אומרים, רק על ידי קבוצה וספרים. שאם מסְפרים ובעיקר מהקבוצה, אדם מקבל את חשיבות המטרה האמיתית, במידה שמשקיע בה כדי להתקדם למטרה האמיתית, הוא בהחלט מקבל ממנה כוח לאמת ואז מתקדם. בדומה לתא בגוף, שבמידה בה פועל לטובת הגוף, זוכה לביטחון, לכוח ולחיים שיש בגוף. כלומר, שמביאים לו בחזרה את מה שהוא משקיע.

וזה כבר לא תלוי בקבוצה עצמה, אלא באדם בלבד. כי ממילא אנו קשורים יחד במערכת של אדם הראשון. ואם אדם מתייחס כך אפילו לאנושות, ומכל שכן לאלו שעוסקים בקבלה, אז הוא זוכה בחזרה לתמיכה הזאת. והתמיכה הזאת היא כבר אמיתית. כי הוא השקיע כדי להתקדם לאמת, למרות שלא היה לו כוח, ועכשיו הוא מקבל בחזרה כוח מהקבוצה. זאת אומרת, הוא מקבל את כוח הערבות, כוח הייחוד עם הבורא, שמייחד את הנשמות יחד.

לכן, אם עובדים ומתקדמים ברצון לקבל, זה שקר. זה נקרא "להחליף פרה בחמור", או "חמור בפרה". כי מציירים לפנינו מטרות גשמיות של קבלה, ולא שהמטרה היא השפעה. אלא רק כאשר מעבירים את הרצון דרך הקבוצה, יכולים לבצע את המשימה בצורה נכונה.

ולשם מה הוא הלימוד? הלימוד רק נותן לנו דחף לפנות לקבוצה. כלומר, הלימוד בעצמו לא עושה בנו שום שינוי. האור המחזיר למוטב פועל בתוך המערכת של הנשמות, והאור שבא מלמעלה בזמן הלימוד לכל אחד ואחד, רק מעורר את האדם להיכנס למערכת הזאת, ולהשתדל לעשות תיקונים.

לכן, אם אדם מגביל את הרצון לקבל שלו ונעשה נזיר במשהו, השאלַה היא, מה במקום הרצון הוא דורש. מהיכן לקח מרץ וחומר דלק לעשות צמצום על עצמו? זאת אומרת שבמקום להשתמש ברצון יש לו מטרה אחרת, או מתוך פַחַד, או מכך שעכשיו משיג משהו טוב יותר. אז האם בכך המטרה שלו נעשית רוחנית יותר, או לא? אולי לא כדאי סתם להגביל רצון לקבל. כי זה אותו הרצון שנגלה באדם מלמעלה על ידי האורות שמאירים עליו, הרשימו שלו שהתעורר. וסתם להגביל רצון לקבל פירושו להוריד את עצמו למדרגה נמוכה יותר מזו שנמצא בה עכשיו.

אלא, אם האדם מתעלה מעל אותו הרצון לדרגת האמונה למעלה מהדעת, זה כבר משהו אחר. לכן, הוא צריך לבדוק היטב שלא להיכנס לצִדְקות ולהתחיל להגביל את עצמו בכל מיני רצונות. כי בכך הוא לא משיג רוחניות, אלא ההפך, מגדיל את הגאווה.

שאלה: הרב"ש מציג הליכה בקו אחד מול הליכה בג' קווים. האם קו אחד מייצג את קו שמאל וקו ימין מייצג את ההליכה בג' קווים?

רב: אנחנו מתבלבלים בין הקווים האלה עד שבאמת מתחילים לראות אותם בנו בפועל. והכלל הנכון הוא ללכת רק בקו ימין. מתוך כך שאדם רוצה להידבק לתכונת ההשפעה ולהיות בה לנצח, מגיעה לו ההבחנה מתי צריך לרדת לשמאל. ואז הוא מבין איך להשתדל להיות בקו האמצעי. בפועל, למתחיל זה הכי בטוח ונכון.

בעל הסולם אומר שעשרים ושלוש וחצי שעות צריך להיות בימין, ואם באמת אדם היה בימין כל אותו הזמן, אז בכוח עליו לרדת לשמאל לחצי שעה. זאת אומרת, הוא קובע להיות בקו שמאל בחלק היחסי של אחד חלקי ארבעים ושמונה. מדוע הוא קובע דווקא את החלק הזה? אפשר גם לפרש כך שמשתים עשרה שעות היום ומשתים עשרה שעות הלילה, חצי שעה מכל שתים עשרה שעות, צריך להיות בקו שמאל.

זאת אומרת, מהו "לילה"? מהו "יום"? מהם "שתים עשרה שעות"? אפשר לפרש אותם בצורתם האמיתית בשורשים רוחניים, ולא בגשמיות. אבל מספיק לאדם לדעת שאם הוא יכול להיות כל הזמן בימין, בתנאי הזה הוא יכול במקצת לרדת לשמאל. אפילו לא צריך לפרש זאת במונחים של שפת הקבלה, כי לפועָל זה מספיק.

בלימוד הקבלה אנו משנים את החיצוניות של השיטה במקצת. מפני שיוצאים לעולם הרחב, ועוסקים בחוכמת הקבלה בין אנשים שלא רגילים לשפת המקור, לשפת התנ"ך, שפת ההלכה והאגדה. לכן מדברים במונחים והגדרות כלליות המובנות לכולם, ולא בשמות משפת התנ"ך, כמו "עמלק", "ישראל" או "פרעה".

אלא משתמשים בשמות משפת ההלכה, ואפילו יותר בשמות שבהם משתמשים רק בשפת הקבלה. כי זה ברור יותר, נוח יותר ופחות מבלבל. במקום לדבר על "פרעה", "עמלק", "ארץ ישראל", "ים סוף", "עשר מכות", יותר קל וברור לכולם, אם מדברים מיד באדם אחד, ולא בעשרה שמות שהם כביכול עשרה בני אדם. ולא שזה מזכיר לאדם איזו תמונה של תקופה היסטורית או תמונה גיאוגרפית, אלא מיד מצביע על מה שקורה בו, ועל מה חוכמת הקבלה מדברת.

כך ניתן לראות שהשיטה מתחילה לעבור יותר ויותר משפת התנ"ך לשפת הקבלה. כלומר, להגדרות כמו רצון לקבל, רצון להשפיע, רשימות, ספירות, פרצופים, או הגדרות של פסיכולוגיה מטריאליסטית, כפי שאומר בעל הסולם. ומתרחקים יותר מההגדרות של התנ"ך. אמנם כשנשיג בפועל את הכוחות והמקרים עליהם מדובר בספרים, אז יחד עם ההרגשה נדע לכנותם "אברהם", "פרעה", "עמלק", "ים סוף" או "ארץ ישראל".

זאת אומרת, גם דומם, צומח, חי ומדבר שבנו, אנו מזהים בשמות של השורשים והענפים, בזמן שמגלים אותם. מקובלים בעצמם כתבו זאת מתוך כך שגילו אילו ספירות ואילו שמות בדומם, צומח, חי ומדבר שבעולם שלנו, בענפים, שייכים זה לזה. אנחנו גם נגלה זאת בצורה ברורה, כענף ושורש. באדם יש את כל השורשים וכל הענפים, כי האדם הוא עולם קטן, ולכן יגלה אותם.

לכן המקובלים יכלו לכתוב בכמה שפות. כי כאשר מגלים את התופעה הרוחנית, יכולים לכתוב בכמה שפות. ואנחנו, בצורה טבעית נעים לכיוון שפת הקבלה. אבל כשנגלה את השורש, נגלה את כל יתר השפות שבו, ואז לא תהיה לנו בעיה לדבר אפילו בשילוב של כל השפות יחד. נוכל לכנות חלק מהדברים "פרעה", "פתאום" או "רעמסס", "בבל" או "סוריה", "אברהם" או "יצחק". וגם בשמות גיאוגרפיים והיסטוריים, במונחים של חיות, חוקים ומצוות. וכך, אפילו שנשתמש יחד בכל המונחים כמו "רצון לקבל", "רשימות" או "הזדככות", הם כולם יהיו ברורים לנו ונבין על מה מדובר.

כפי שאומר הרב"ש, יש עדיפות לשפת התנ"ך, כי היא קצרה יותר לעומת שפת הקבלה. שֶם אחד מצביע על מושג מאוד כולל, עמוק ורחב. כאשר קוראים את מאמרי "שלבי הסולם" רואים שרב"ש כתב הרבה בשפת התנ"ך, כפי שמקובלים נהגו לכתוב במשך דורות רבים. ספרים רבים כתובים בשפת התנ"ך, לעומת מעטים שכתובים בשפת הקבלה, אבל כולם מדברים על העולם העליון, ועל הדרך להגיע אליו. ואנחנו בדרך הטבע, לפי זמננו "עת לעשות", מגיעים קודם לשפת הקבלה וממנה נגיע לכל יתר השפות.

(סוף מאמר בוקר)

Kabbalah Media

Kabbalah Media

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Tägliche Lektion4 ott 2021(Morning)Vorbereitung auf die Lektion

Vorbereitung auf die Lektion

Vorbereitung auf die Lektion

Kabbalah MediaCopyright © 2003-2026 Bnei Baruch - Kabbala La Am Association, Alle Rechte vorbehalten

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Tägliche Lektion4 ott 2021(Morning)
Vorbereitung auf die Lektion

Kabbalah Media
Copyright © 2003-2026 Bnei Baruch - Kabbala La Am Association, Alle Rechte vorbehalten