1. היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאוספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאוד לפי שעה מאור החיים. (בעל הסולם, אגרת י"ג)
2. הסימן אם נתתקן הגוף בשלימות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כוחה, כמו שהופיעה באדם הראשון בסוד, "מָאן דְּנָפַח מִתּוֹכוֹ נָפַח" (מי שנפח, מתוכו נפח).
וזה עניין ג' זמנים לאדם.
א. בחינת ניצוץ מנשמה, סוד הפעולה בדרך התנוצצות, בסוד שָׁרֵי וַאֲסַר (התיר ואסר).
ב. בחינת נשמה פרטית, חלק אחד משישים ריבוא, ונשלם בסוד הקביעות, אבל פגמו עימו. דהיינו, שגופו אינו יכול לקבל בחינת כללות הנשמה, ומרגיש את עצמו לפרטיות, שזה עדיין מסבב לו הרבה ייסורים של אהבה.
ואחר כך מתקרב לשלימות, סוד הנשמה כלליות כנ"ל, כי כבר נזדכך הגוף וכולו קודש להוי"ה ואינו עושה שום שיעורים ומסכים ונכלל כולו בכלל ישראל. (בעל הסולם, "שישים ריבוא נשמות")
3. אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו,
כמ"ש, "כל המתגאה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו.
וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. שלא היה התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כוחם לצאת ממצרים ביד רמה. וצריך כל אדם להיאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל. (בעל הסולם, "לא עת היאסף המקנה")
4. כתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר". ופירשו חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד". מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה, הסתלק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היה רק להועיל לחבירו. ונמצא, שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה, ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה. (בעל הסולם, "הערבות", אות כ"ג)
5. ישנה מטרה נכבדה לכל מקרי העולם הזה, שנקרא "טיפת הייחוד", אשר שוכני בתי חומר, כשעוברים דרך כל אותם האיומים, וכל אותו ההחלט בגאוותו המסולקת מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות ליבם "האטום מאוד", מטבע הבריאה עצמה, ונעשים כדאים על ידיהם להשראת אותה "טיפת הייחוד" בקרב ליבם. ויתהפכו כחומר חותם ויראו בעליל כי "נהפוך הוא" שאדרבה, דווקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאווה זרה, שם; ורק שם, דבוק השם עצמו יתברך, ושם יכול להשרות עליהם "טיפת הייחוד". (בעל הסולם, אגרת ח')
6. כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא.
ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.
תשובה - אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאין כן שכולם ביטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד. (הרב"ש, אגרת מ"ב)
7. מה יכולים לעשות שכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שיש לו לב אבן לגבי הרגשת חבירו?
העצה היא פשוטה מאוד, כי הטבע באש הוא שכששוחקים אבן באבן יוצאת אש. וזהו כלל גדול, ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה". וזהו דווקא באופן שהמעשה הוא לשמה, היינו להשפיע מתנה לחבירו, ורק הכוונה היא שלא לשמה.
כי נותנים מתנה רק למי שיודעים ומכירים שהוא אוהבו, נמצא שכוונת המתנה היא כמו הכרת טובה על האהבה שחבירו נותן לו. אבל אם נותנים מתנה לאיש זר, היינו שלא מרגיש שחבירו הוא קרוב לליבו, אם כן אין לו על מה לתת לו הכרת טובה, נמצא שהכוונה היא שלא לשמה, היינו הכוונה שצריכה להיות. ויש הווה אמינא לומר שזה נקרא "צדקה", בזה שמרחם על חבירו שרואה שאין מי שמדבר איתו ושיקבל אותו בסבר פנים יפות, ולכן הוא עושה לו את זה. על זה יש תפילה, היינו שהשי"ת יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חבירו ושחבירו יהיה קרוב לליבו. אזי בזכות המעשה זוכה גם כן לכוונה.
אבל בזמן שתיכף בעשייתו התכוון הנותן שהמתנה שנותן לחבירו היא רק בתורת צדקה (הן שנותן את זמנו עבור חבירו שזה לפעמים עוד יקר לאדם מדמיו, כמאמר: "אדם דואג על מיעוט דמיו ואינו דואג על מיעוט ימיו". אבל עניין הזמן יש לכל אחד ואחד ערך בפני עצמו, כי יש אנשים שמרוויחים לירה לשעה ויש פחות ויש יותר, וכמו הרוחניות שלהם, כמה רוחניות מרוויחים לשעה וכו') אם כן הוא מעיד על עצמו שאינו מתכוון לאהבת חברים, היינו שעל ידי העשייה תתווסף האהבה שביניהם.
ורק בזמן ששניהם מתכוונים לשם מתנה ולא לשם צדקה, אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות ליבו, והחמימות גורמת לניצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדביקות מחברת שני דברים לאחד.
ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חבירו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחבירו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחבירו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיוון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חבירו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות. (הרב"ש, אגרת מ')
8. "אתם ניצבים היום כולכם": מלמד שכנסם להכניסם בברית: "כולכם" פירושו, שכולם נכנסו בערבות.
מקשים, מדוע מתחיל ברבים "כולכם", ואחר כך לשון יחיד "כל איש ישראל". הכוונה, "כולכם", נכנס בכל איש ישראל, היינו שכל איש ישראל יהא כלול מכולכם, כמו שכתוב "ויחן העם תחת ההר", כאיש אחד בלב אחד. היינו שיש אהבת ישראל, אז יכולים להצליח. כמו שכתוב "חבור עצבים אפרים הנח לו".
האדם הוא עולם קטן והוא נכלל מכל העולם. וצריך להגיע לדרגת יחיד, כמו שכתוב "זכה, מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות" (קידושין מ', ע"ב).
לכן כשהאדם מכניס את כל הפרטים "ראשיכם ושבטיכם", שכולם צריכים להיכנס בברית, היינו להגיע, שיהיה עובד ה' "בכל לבבך - בשני יצריך". כלומר שאפילו הבחינות השפלות שבאדם, גם כן צריכות לקבל תיקון.
"למען הקים אֹתךָ היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלוקים". כלומר שהאדם יבוא לידי השגה זאת, שהוא נמצא ברשות היחיד. (הרב"ש, מאמר 63, "אתם ניצבים היום - א")
9. ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה, תיכף מתחילים לזרוח בי ניצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחבריי, ונדמה לי שעיניי רואות את חבריי, וכמו כן אוזניי שומעות את קולם, פי מדבר איתם, הידיים מחבקות, והרגליים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עימם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חבריי, והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חבריי עומדים בתוך ליבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חבריי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיניי שאין שום מציאות בעולם, רק אני וחבריי. ואחר כך גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחבריי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים. (הרב"ש, אגרת ח')
10. אלו אנשים, שהסכימו שיתייחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכוח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה".
אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד. (הרב"ש, מאמר 8, "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב", 1985)
11. אמרו חז"ל "בכל עשרה השכינה שורה". ידוע שמלכות נקראת "עשירי". גם ידוע שהכלי המקבלת נקראת גם כן בשם ספירת "המלכות", שהיא ספירה עשירית, המקבלת השפע עליון. והיא נקראת "רצון לקבל", וכל הנבראים נמשכים רק ממנה. ומשום זה אין עדה פחות מעשרה, משום שכל ענפים הגשמיים נמשכים משורשים העליונים. ומשום זה לפי הכלל "אין אור שלא יהיה בו עשר ספירות", לכן לא נקרא בגשמיות "עדה", שיהא ניכר לדבר חשוב, אם אין שם עשרה אנשים, לדוגמת למדרגות עליונות. (הרב"ש, מאמר 28, "אין עדה פחות מעשרה", 1986)
12. יש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שעל ידי התחברותם יחד אז, מכל הניצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה. (הרב"ש, מאמר 9, "לעולם ימכור אדם קורות ביתו", 1984)
13. כתוב, מדוע באתי ואין איש. כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה נמצא ביניהם, משום שאינו מסיר מהם האהבה שלו. כמו שכתוב, ועשו לי מקדש ושָׁכנתי בתוכם. ועשו לי מקדש, סתם מקדש, כי כל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדימה לבית הכנסת. אשרי האדם, הנמצא מהעשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלמה העדה, שאינה פחות מעשרה. והם מתקדשים תחילה בשכינה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא תתעכב שלימות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האיברים ביחד.
כיוון שנשלמו כל איבריו של האדם בזמן ההוא, נתקן כל איבר בפני עצמו כראוי. כעין זה, כיוון שהשכינה הקדימה לבית הכנסת, צריכים שיימצאו שם עשרה ביחד, ואז נשלם, כי אין עדה פחות מעשרה, שהם כנגד ע"ס המלכות. וכל עוד שאין שם עשרה ביחד, אף אחד מהם אינו נשלם.
ואחר כך מיתקן תיקון כל העדה, כמו שכתוב, ברוב עַם הדרַת מלך. ועל כן העם, הבא אחר העשרה הראשונים, כולם תיקון הגוף הוא, כלומר תיקון העדה. כי ריבוי העם מגדיל כבוד המלך.
וכשהשכינה מקדימה ובאה, ובני אדם עוד לא באו עשרה ביחד כראוי, הקב"ה קורא, מדוע באתי ואין איש. ואין איש, שהאיברים לא נתקנו, ולא נשלם הגוף, הנקרא עדה. כי כשהגוף לא נשלם, אין איש, שגם האיברים הפרטיים שכבר באו, אינם נשלמים. בשעה שהגוף נשלם למטה, שיש עשרה ביחד, באה קדושה עליונה ונכנסת בגוף ההוא, ונעשה התחתון כעין ע"ס של מעלה ממש. אז כולם צריכים, שלא יפתחו פיהם לדבֵּר בדברי העולם, משום שישראל נמצאים עתה בשלימות העליון, ומתקדשים בקדושה העליונה. (זוהר לעם, פרשת נשוא, מאמר "מדוע באתי ואין איש", סעיפים 108-105)
14. עיקר עבודת ה' הוא בחינת הרצון, וכל אחד כפי מה שמרגיל עצמו לחזק רצונו וכסופיו וגעגועיו לה', ברצון חזק ביותר, כמו כן הוא זוכה להתקרב לה' ולתורתו ולמצוותיו. וכל העליות מדרגא לדרגא, צריך כל אחד מישראל לעלות בכל עת, הכול הוא כפי התגברות הרצון, כי גם עיקר התכלית הוא להכלל ברצון שברצונות, כי התחלת התקרבות לה' וסוף התכלית הוא הכול בחינת רצון, ולהכלל ברצון אי אפשר, כי אם על ידי אחדות ואהבה ושלום, שיוכללו כל ישראל יחד באהבה ואחדות גדול. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי הלכות")
15. בהתאסף יחד בני ישראל הוא דבר גדול למאוד, רק העיקר הוא שכל אחד ואחד, אל יחשוב לעצמו כלל, שהוא נחשב לצדיק או לאיזה דבר בין החברותא קדישא, רק שידאג, שלא יפגום החברותא קדישא על ידי מעשיו, והגם שלפי הנראה הוא אדם גדול, אף על פי כן יפשפש במעשיו ויחשוב, כי במה נחשב הוא, ויבטל את עצמו לגמרי. וזה ידוע שכל בי עשרה שכינתא שריא (שבכל עשרה השכינה שורה) והוא קומה שלימה כידוע ובקומה שלימה יש ראש וידיים ורגליים ועקבים, כידוע מדברי קדושי עליונים. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו לאין בהחברותא קדישא, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברותא והם בבחינת הראש והגוף והאיברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם, והעיקר הוא אותו הצדיק היכול יותר לתפוס בחינה שהיא יותר "אין" מכולם, על ידו הולך כל השפע. (רבי קלונ.ימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")
16. עיקר עליית הנפש ושלימותה הוא כשנכללים כל הנפשות ונעשים אחד, כי אז עולים אל הקדושה, כי הקדושה הוא אחד ועל כן התפילה, שהוא בחינת הנפש, עיקרה תלוי כשמתאחדים הנפשות. ועל כן צריך לקבל עליו קודם התפילה מצוות עשה "ואהבת לרעך כמוך", שאי אפשר לדבר דיבורי התפילה כי אם על ידי השלום, שנתחבר עם כל נפשות ישראל. ועל כן עיקר התפילה בציבור ולא ביחיד, שלא יהיה כל אחד חלוק בפני עצמו, שזה היפך הקדושה. רק צריכים לחבר יחד העדה הקדושה ונעשים בחינת אחד, וזה בחינת תפילה בציבור ובבית הכנסת דווקא, ששם מתכנסים ומתאחדים הנפשות, וזה הוא שלימות התפילה. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי הלכות")
17. הנוקבא בסוד מה שמנהגת את כל העולמות נקראת "לב", כי בסוד זה ניתן הלב באדם, והלב הוא המבין והמרגיש. וכן כל הפעולות של כל העולמות מגיע ההרגש אל הנוקבא, כי היא המתפעלת מן התחתונים. ונמצא כי כל הלבבות שבכל אנשים, אינם אלא חלקים מן הלב הזה. פירוש - כל הנשמות הם נשרשים בנוקבה, ולכן נקראים חלקים שלה, וכן הם המ"ן שלה, כי היא אינה נקראת שלימה אלא אם כן היא באה בכללות כל ענפיה. והנה עניין זה של לב מתפרש כמו כן בכל הנשמות הנשרשות בה. ונמצא שאין בחינה של לב זה שלם, עד שיכלול כל בחינות הלב היוצאים ממנו בכל הנשמות. ואז בהיותו הוא כולל, כך יהיה מבין, בסוד, "הלב מבין" אל כל ההנהגה, כי נקבצים כל הלבבות בנוקבא, שהוא הלב העליון השורשי ואז יפעול הלב פעולתו, ומחלק הנהגתו לכל הצדדים כראוי. (הרמח"ל, "אדיר במרום")
18. הכלל העיקר לבוא לדרך השי"ת באמת, הוא על ידי דיבוק חברים, כמו שכתוב בפרקי אבות "קניין תורה אחד ממ"ח דברים שהתורה ניקנית בהם הוא בדיבוק חברים". והאיך הוא דיבוק חברים? שמתאספים ביחד, וכל אחד נתבטל בפני חבירו בראותו מעלת חבירו, ונעשה שפל בעיניי עצמו וחבירו גדול ממנו, ואוהב את כל אחד ואחד, ורצונו וחשקו לכנוס ממש בכל אחד ואחד מחמת שמחה ואהבה. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")
19. אדם מישראל, שהוא רוצה לזכות לאור חיים באמת, צריך הוא שיסכים להיות שותל עצמו בכנסת ישראל, בכל ליבו, בכל חושיו וכוחותיו הגשמיים והרוחניים. (הראי"ה קוק, "אורות")
20. עצה ותושיה לעבדות ה', הוא לייחד לבבינו באהבת חברים ולהסתכל ביתרון זולתו מעבדות ה' ומידיעת בוראו ושלא לראות חסרונו חס וחלילה ולהרחיק נרגן מפריד המעורר מדנים ולהתגבר עליו. ועיקר התשובה להתאחד עם כל אחד ואחד באהבה ובלב אחד לעבוד את ה', ולהטות שכם אחד ועל ידי זה מתעורר עולם התשובה ועולם הרחמים ועולם הרצון. וזהו רמז כמו שנאמר "וכולן נסקרין בסקירה אחת" פירוש שצריך להתדבק ולהתקשר זה לזה, ושנהיה נסגרין זה לתוך זה בלב כל אחד, שנהיה לאגודה אחת, לעבוד את ה' בכל לב. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")
21. עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא על ידי האחדות. על כן צריך כל אחד להכלל בכלל ישראל, באחדות גדול, ועל כן בשעת קבלת התורה בוודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תיכף כשרוצים לקבל התורה צריכים תיכף להכלל יחד כולם כאחד, כדי להכלל ברצון, ואזי בוודאי כל אחד ערב בעד חבירו, מאחר שהכול חשובים כאחד. ודווקא על ידי זה שכל אחד ערב בעד חבירו, שהוא בחינת אחדות, על ידי זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקיים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחבירו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללים ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי הלכות")
22. "ה' אחד וישראל הם אחד" כמו שכתוב (שמואל ב' ז', כ"ג) ומי כעמך כישראל גוי אחד, ולכך הם דבוקים בהשי"ת, כי נאה לאחד לדבק באחד, ואימתי הוא? כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו, ושורה עליהם ה' ברוך הוא שהוא אחד. אבל כשחלילה חלק ליבם ונפרדים זה מזה, אי אפשר להם להיות דבוקים באחד ואין השם שורה עליהם חס וחלילה, ושורה חלילה אל זר עליהם וזה יש לומר הרמז בפסוק "ואתם הדבקים" היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה אז "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד, אז נאה לאחד לדבק באחד, ושורה עליהם ה' אחד. (רבי משה חיים אפרים, "דגל מחנה אפרים")
23. יכוין לאהוב עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם. כי מחול הוא בעיגול. כלומר, שכולם יעמדו בעיגול, והקב"ה כנקודה האמצעית של העיגול. וכל אחד מראה באצבעו, הנה אלוקינו זה. כלומר, שיהיה לכל אחד השגה גדולה בשווה מחסד עליון. (אוהב ישראל, "ליקוטי מסכתות")
24. בוא ואראך כי אהבת רעך משתלב עם אהבת הקב"ה, כי גודל חיוב אהבת הריע הוא לכבוד אהבת הקב"ה, דהיינו שיזכור שהוא עשוי בצלם ובדמות עליון, וחלק הנשמה שבו היא חלק אלוה ממעל, ועל כן נקראים אנחנו כנסת ישראל, כי כולנו מכונסים ומתייחדים בסוד אחדותו יתברך. (השל"ה הקדוש, "הגהות לשער האותיות")