1. יודע, אשר ב' כוחות משמשים ודוחפים אותנו לעלות ולטפס על שלבי הסולם האמור, עד שנגיע לראשו שבשמיים, שהיא הנקודה התכליתית של השוואת צורתנו ליוצר יתברך. וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא, שהאחד דוחף אותנו מאחורינו, והוא שגידרנו אותו בשם "דרך ייסורים" או "דרך ארץ".
וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיה של תורת המוסר, שנקראת "אתיקה", המיוסדת על הכרה ניסיונית. דהיינו, מתוך הביקורת של התבונה המעשיית. שכל עיקרה של התורה ההוא, איננו יותר, רק סיכום של הנזקים, שנולדו לעינינו, על ידי גרעיני האגואיזם. והנה, הניסיונות האלו הגיעו אלינו במקרה, דהיינו, שלא "מדעתינו" ובחירתנו. אולם המה בטוחים למטרתם, כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינו. ובשיעור, שאנו מכירים את נזקיו, באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו. ואז מגיעים לשלבה יותר עליונה שבהסולם.
וכוח השני, דוחף אותנו "מדעתנו". דהיינו מכוח בחירתנו בעצמנו. וכוח הזה מושך אותנו מלפנינו. ונקרא ויז-א-פראנטא (כוח המושך לאיזה דבר מלפניו). והוא שגידרנו אותו בשם "דרך התורה והמצוות". כי על ידי עסק המצוות והעבודה לעשות נחת רוח ליוצרנו, נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה אותו החוש של הכרת הרע, כמו שנתבאר במאמר "מתן תורה" (אות י"ג, עיין שם היטב).
ואנו מרוויחים בשניים:
א. שאין אנו צריכים לחכות לניסיונות החיים, שידחפו אותנו מאחורינו. שכל שיעור הדחיפה שבהם נמדד רק במידת המכאובים והחורבנות. ואדרבה, מתוך הנועם והעידון, שאנו מרגישים בעת העבדות הטהורה להשי"ת, לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רלטיווי להכיר את שפלות הניצוצים הללו של אהבה עצמית, בהיותם מפריעים לנו על דרכנו, לקבל את טעם העידון הזה של השפעה להשי"ת.
באופן, אשר החוש ההדרגתי של הכרת הרע הולך ומתפתח בנו מתוך העתות של עונג ושלווה רבה, דהיינו על ידי קבלת הטוב בעתות העבודה להשי"ת, מתוך הרגשתנו את הנועם והעידון, שמגיע לנו אז מפאת השתוות הצורה ליוצרה.
ב. שאנו מרוויחים זמן. כי הוא פועל "לדעתנו" ויש בידינו להרבות בעסק ולמהר בזמן כפי חפצנו אנו. (בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה")
2. ובזה תבין אמרם ז"ל על הפסוק: אני ה' בעיתה אחישנה. ופירשו בסנהדרין צ"ח: לא זכו - בעיתה, זכו - אחישנה. היות שיש ב' דרכים להשגת המטרה הנזכרת:
או על ידי תשומת לב מעצמם, שהוא נקרא דרך תשובה, ואם יזכו לזה, יקויים בהם אחישנה, כלומר, שאין על זה זמן קצוב, אלא מתי שיזכו - יוגמר התיקון, כמובן.
ואם לא יזכו לתשומת לב, יש דרך אחר, שנקרא דרך ייסורין, על דרך שאמרו ז"ל סנהדרין צ"ז אני מעמיד להם מלך כהמן, ובעל כרחם חוזרים למוטב, והיינו בעיתה כי על זה יש זמן קצוב. וירצו בזה.
להורות לנו, שלא דרכיו ית' דרכנו וכו', ועל כן לא יארע לו ית' מקרה מלך בו"ד הנ"ל, אשר טרח והכין כ"כ גדולות ונצורות, בשביל בנו החביב, ולבסוף נמצא מתאנה מכל וכל, וכל הוצאתו וטרחתו לשווא ולתוהו לביזיון וקצף, אולם השי"ת כל מעשיו בטוחים ונאמנים, ודין אונאה אין נוהג בו חס ושלום, והיינו שאמרו ז"ל, לא זכו בעיתה, ומה שלא יעשה החפץ יעשה הזמן, בשיעור הכתוב התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הנני ע"ש, דיש דרך הייסורין שמסוגל למרק כל חומר וגשם, עדי שיבין, איך מוציאים ראש מתוך האבוס הבהמי, כדי להגביה על, ולעלות ולטפס על דרגת סולם האושר וההצלחה האנושית, כי ישוב ויתדבק בשורשו וישלים הכוונה. (בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ז')
3. הקץ המובטח לבוא לישראל, על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית, מכונה "בעיתה", כלומר, הקשור בעבותות הזמן. והקץ הבטוח לישראל, על ידי שייקחו את התפתחות מידותיהם תחת ממשלת ידיהם. מכונה "אחישנה", כלומר בלתי תלוי לגמרי בזמן. (בעל הסולם, "השלום בעולם")
4. הנה יש ב' כוחות מנוגדים זה לזה: כוח עליון וכוח תחתון. כוח עליון הוא, כמו שכתוב "כל הנקרא בשמי, לכבודי בראתיו". זאת אומרת, שכל העולם לא נברא אלא לכבוד הבורא. וכוח התחתון הוא הרצון לקבל, שטוען שהכול נברא בשבילו, הן דברים גשמיים והן רוחניים, הכול הוא בשביל אהבה עצמית. הרצון לקבל טוען, לו מגיע העולם הזה והעולם הבא. ובטח שהבורא הוא המנצח. אבל זה נקרא "דרך ייסורים". וזה נקרא "דרך ארוכה".
אבל יש "דרך קצרה", הנקרא "דרך התורה". וזה צריך להיות מגמת כל אדם, לקצר הזמן, שזה נקרא בחינת "אחישנה". אחרת יהיה בחינת "בעיתה", כדברי חז"ל "זכו אחישנה, לא זכו בעיתה, שאני מעמיד עליהם מלך כהמן, ובעל כורחכם יחזיר אתכם למוטב". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר נ', "שני מצבים")
5. "זכו, אחישנה", היינו דרך תורה. "לא זכו, על ידי ייסורים", שהיא דרך התפתחות, שסוף כל סוף יבוא הכול לתכלית השלימות.
ועניין דרך תורה, היינו שנותנים לאדם פשוט סגולות, שיכול לעשות לעצמו כלים מוכנים לזה. ועניין כלים נעשה על ידי התפשטות האור והסתלקותו. שעניין כלי נקרא דווקא הרצון לקבל. זאת אומרת, שחסר לו איזה דבר. ו"אין אור בלי כלי", שצריכים לתפוס את האור באיזה כלי, שיהיה לו אחיזה. ולאדם פשוט אי אפשר שיהיו לו חסרונות על דברים גבוהים, כיוון שאי אפשר להיות חיסרון טרם המילוי, כמו שכתוב "התפשטות האור וכו'". למשל, כשיש לאדם אלף לירות, אז הוא עשיר, יש לו הרחבת הדעת. מה שאין כן כשאחר כך הרוויח יותר, עד חמשת אלפים לירות, ואחר כך הפסיד, עד שנשארו לו אלפים, אז הוא כבר בעל חיסרון, יש לו כבר כלים על שלושת אלפים לירות, יען שכבר היה לו, נמצא שדווקא התבטל.
ועל זה יש דרך תורה. כשהאדם מורגל בדרך התורה, להצטער על מיעוט השגה, וכל פעם יש לו איזה הארות, והם מתחלקות, אזי הם גורמים, שיהיה לו יותר צער ויותר כלים.
וזה פירוש, שכל כלי חסר לה אור, שלא נתמלאה, שאורה החסר לה. נמצא, שכל מקום שחסר לה, נעשה מקום לאמונה. מה שאין כן, אם היא נתמלאה, לא היה מציאות כלי, מציאות מקום לאמונה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קצ"ה, "זכו אחישנה")
6. יש ב' דרכים לגילוי השלימות, או דרך תורה או דרך ייסורין, ולפיכך סיבב הקב"ה ונתן את הטכניקה לבני אדם עד שמצאו הפצצה של אטום ושל מימן, שאם עוד לא ברור לעולם החורבן הכללי שהם עתידים להביא לעולם, יחכו עד למלחמות עולם שלישית או רביעית חס ושלום, ואז יעשו הפצצות את שלהם, והשארית שיישארו אחר החורבן, לא יהיה להם עצה אחרת אלא לקחת על עצמם עבודה הזו - שהן יחיד והן אומה לא יעבודו בשביל עצמם יותר ממה שצריכים לקיומם ההכרחי ושאר כל מעשיהם יהיו לטובת זולתם. ואם כל אומות העולם יסכימו לזה, אז יתבטלו המלחמות מן העולם, שהרי כל איש לא ידאג כלל לטובת עצמם אלא לטובת זולתם, ואין מקום לזולתם.
ותורה זו של השוואת הצורה היא תורתו של משיח. ועל זה נאמר: "והיה באחרית הימים וגו' והלכו גויים רבים ואמרו לכו ונעלה וגו' כי מציון תצא תורה וגו' ושפט בין עמים רבים", דהיינו שהמשיח ילמד אותם עבודת ה' בהשוואת הצורה, שהוא תורה ומשפט של המשיח "והוכחה לגויים עצומים", דהיינו שיוכיח להם שאם לא יקבלו עליהם עבודת ה', יישמדו כל הגויים על ידי המלחמות ואם יקבלו תורתו, נאמר אז "וכתתו חרבותיהם לאתים" וגו'.
ואם תלכו בדרך תורה ותקבלו התבלין מוטב, ואם לאו תלכו בדרך ייסורים, דהיינו שיתגלו המלחמות של פצצות אטם ומימן בעולם ואז יחפשו כל אומות העולם עצה איך להימלט ממלחמות, ויבואו אל המשיח לירושלים והוא ילמד אותם את התורה הזאת. (בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון")
7. הדמיון שבאדם משמש עם השכל, לא פחות מהמיקרוסקופ לעיניים, אשר בלי המיקרוסקופ אינו רואה שום דבר מזיק מחמת קטנותו. אולם אחר שרואה את הברייה המזיקה, על ידי המיקרוסקופ, הרי האדם מתרחק מאותו המזיק.
נמצא אשר המיקרוסקופ, מביא את האדם לידי פעולה להרחיקו מהנזק, ולא החוש. כי החוש לא הרגיש במזיק. ובשיעור הזה, ודאי שהשכל שולט על גוף האדם בשליטה גמורה, להרחיקו מהרע, ולקרבו אל הטוב. דהיינו, בכל אותם המקומות, אשר תכונת הגוף, חלשה להכיר שם את המועיל או המזיק, ורק להשכלתו של השכל הוא צריך. ולא עוד, אלא שמתוך שהאדם מכיר את השׂכל, שהוא מסקנה נאמנה מנסיונות החיים, על כן, הוא מסוגל לקבל שׂכל ובינה מהאדם הנאמן לו, ולקבל אותו בדמות חוק, אף על פי שמאורעות חייו, לא הספיקו לגלות לו שכל כזה.
בדומה לשואל בעצת הרופא - שהאדם מקבל ושומע לעצתו, אף על פי שאינו מבין בשכלו עצמו ולא כלום. הרי שמשתמש בשכל של אחרים, ונעזר על ידם, לא פחות מבשכלו שלו עצמו.
וזהו שביארנו לעיל, שיש ב' דרכים לדרכי ההשגחה, להבטיח לאדם שיבוא אל המטרה הטובה התכליתית. שהם: דרך ייסורים, ודרך תורה. אשר כל הבהירות שאמרנו שם, שנמצא בדרך התורה, נובע מזה, משום שאותם שכליות הבהירות, שנתגלו ויצאו והוכרו לעין, אחר שלשלת גדולה וארוכה ממאורעות החיים של הנביאים ואנשי השם, הנה האדם בא ומנצל אותן בכל מידתן, ומוציא תועלת על ידיהן, כאילו אותן השכליות היו ממאורעות חייו עצמו.
הרי לעינייך שנפטר האדם מתוך זה מכל אותם הנסיונות המרים המחויבות לו לעבור עליו עד שיתפתח בו עצמו אותו השכל הבהיר, ואם כן נפטר מייסורים, וגם מרוויח זמן. (בעל הסולם, "מאמר החירות")
8. הטבע, כמו שופט בעל מקצוע, מענישנו על פי התחשבות עם התפתחותינו. כי עינינו הרואות, שבאותו שיעור, שהאנושיות הולכת ומתפתחת, כן יתרבו עלינו העינויים והמכאובים, בהשגת כלכלתינו וקיומינו.
הרי לעינייך, בסיס מדעי נסיוני, שנצטווינו מצד השגחתו יתברך, לקיים בכל מאודינו, את המצווה של "השפעה לזולתו", בתכלית הדיוק. באופן, ששום חבר מאיתנו, לא ימעיט, מלעבוד בכל השיעור, המובטח להצלחת החברה ולאושרם. וכל עוד, שאנו מתעצלים לקיים את זה, בכל השיעור, לא תפסיק הטבע מלהענישנו, וליטול נקמתה ממנו. וכפי המכות, שאנו מוכים בזמננו זה, גם לקחת בחשבון, את החרב, השלופה לעינינו על להבא. יש להסיק מהם, מסקנה נכונה, אשר סוף סוף תנצחינו הטבע, וכולנו יחד, נהיה מוכרחים, לעשות יד אחת, לקיים מצוותיה, בכל השיעור, הנדרש מאיתנו. (בעל הסולם, "השלום")
9. יש ב' ממשלות הפועלות בדרכי ההתפתחות: אחת היא "ממשלת השמיים", המבטיחה לעצמה להחזיר כל רע ומזיק - לטוב ומועיל. אלא שבא בעיתו, כדרכו, בכבדות ובאריכת הזמן. ויש "ממשלת הארץ": כאשר "הדבר המתפתח" הוא בעל חי ומרגיש, נמצא שסובל כאבים וייסורים נוראיים, בזמן שנמצא תחת מכבש ההתפתחות. מכבש, הכובש דרכו באכזריות רבה. לעומת זה, "ממשלת הארץ", שהם בני אדם שלקחו את חוקי ההתפתחות האמורה תחת ממשלתם עצמם, שכוחם יפה להשתחרר לגמרי מכבלי הזמן, ונמצאים ממהרים מאוד את הקץ, כלומר, את גמר בישולו ותיקונו של הדבר, שהוא קץ ההתפתחות שלו. (בעל הסולם, "השלום בעולם")
10. אפשר לדמות הדבר לחולה שאינו רוצה לשמוע לעצתו של הרופא, בטרם שיבין בעצמו איך עצתו תרפא אותו. ועל כן מתחיל בעצמו ללמוד חכמת הרפואה, הרי יוכל למות מחליו, בטרם יספיק להבין חכמת הרפואה.
כן דרך הייסורים, לעומת דרך התורה. כי מי שאינו מאמין למושכלות, שהתורה והנבואה מייעצים לו לקבלם בלי הבנה עצמית, הרי מוכרח בעצמו לבוא לאותם השכליות, והיינו רק על דרך ביאתו בשלשלת הסיבה והמסובב ממאורעות החיים, שהן נסיונות מזרזות מאוד המסוגלות לפתח בהם את חוש הכרת הרע, כמו שנתבאר בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה, המביאה לידי המחשבות והמעשים האלו. (בעל הסולם, "מאמר החירות")