עת לעשות

(מאמר מעובד ע"י ד"ר מיכאל לייטמן)

זה זמן רב שמעורר אותי רגש האחריות, להציג בפני חוגי הקהל הרחב את הידיעות האמיתיות אודות חוכמת הקבלה.

לפני שהומצא הדפוס, לא יצאו לאור ספרים בעלי תוכן שטחי, משום שלא היה טעם לשלם סכומי כסף ניכרים למעתיק [מי שהיה משכפל את כתבי היד] עבור סחורה שאין לה ביקוש. מלבד זאת גם המקובלים שאפו להסתיר את ידיעות חוכמת הקבלה מאלה שלא היו זקוקים לה באמת. ולכן אם כבר יצאו לאור ספרי קבלה – אלה היו ספרי קבלה אמיתיים.

אבל לאחר המצאת הדפוס נפוצה בעולם מחלה של "כתיבת-ספרים", וכותבי הספרים כבר לא היו צריכים לשכור את שרותיהם היקרים של המשכפלים שיכתבו את ספריהם בכמה עותקים. מחיר הספרים ירד, והמחברים חסרי האחריות גילו את האפשרות "לעשות" ספרים לשם סיפוק צרכי הכיס והחיפוש בפרסום ותהילה.

כתוצאה מכך הופיעו כל מיני "מומחים", כשכל אחד מהם בוחר לו תחום, ומוציא לאור כל דבר אפשרי, העיקר שזה יביא לו עושר ותהילה. ויש ביניהם היודעים כביכול את התועלת שבספרים, ומתוך כך מכתיבים לציבור אלו ספרים באמת חשובים לעיון.

בעשרות השנים האחרונות הגיעה ידם של "מומחים" כאלה גם אל הקבלה - ללא כל הבנה, ש"מומחה" הוא רק מי שקיבל את הידע הזה מפיו של מורה מקובל ויכול להעביר אותו הלאה.

אבל ה"מומחים" בקבלה זקוקים לכסף ולתהילה, ולכן התחילו לצאת ספרים, שמחבריהם כותבים ומפרסמים את חיבוריהם חסרי-הדעת, בלי אף הכנה מעמיקה הדרושה ממורה מוסמך, ואף בלי ללמוד את המקורות בצורה רצינית. הם לא מבינים את גודל הנזק שהם גורמים, שילך ויגדל בדורות הבאים.

ולפיכך היכולת של הציבור להעריך נכונה את האמת [במקורות] התעוותה לחלוטין, ובתוך כל התפיסות והערכות לגבי המקורות הופיעה קלות דעת, שכל מי שמדפדף בזמנו הפנוי בטכסט קבלי כלשהו יכול כבר בעצמו להסיק מסקנות לגבי החוכמה הזו, העוסקת בחלק הנסתר של הבריאה.

אלו אם כן הן הסיבות שאילצו אותי לגלות במקצת אודות האמיתיות במקורות לחוג הקוראים הרחב.