ויהי נא פי שניים ברוחךָ אליי

257. ויהי כעוברם ואליהו אמר אל אלישע, שאל מה אעשה לך בטרם אילקח מעימך. ויאמר אלישע, ויהי נא פי שניים ברוחךָ אליי. אלישע היה יודע, שבקשה זו אינה ברשותו אלא ברשות הקב"ה, מהו הטעם, שאמר, ויהי נא פי שניים ברוחך אליי?

258. הקב"ה עושה רצונם של הצדיקים תמיד. וכש"כ, רוח הקדוש שעל אליהו, שיורש הצדיק אלישע, כי אלישע היה המשמש שלו וראוי ליורשו.

259. ויאמר אלישע, ויהי נא פי שניים ברוחך אליי. האם ייתכן, שאלישע שאל על שיגדל רוחו פי שניים מרוחו של אליהו? איך שאל מאליהו, מה שלא היה ברשותו, הרי אין לך נותן מה שאין לו? הוא לא שאל על שיגדל רוחו פי שניים, אלא כך שאל ממנו, על אותו רוח אחד, שהיה לו, שיעשה באותו הרוח, שני ניסים בעולם, ממה שעשה עימו אליהו.

260. ויאמר, הִקְשׁיתָ לשאול, אם תראה אותי לוּקח מאיתך יהי לך כן. אם תראה אותי, למה תלה לו בקשתו בזה? אלא אמר לו, אם תוכל לעמוד על עיקרו של הרוח, שהנחתי לך בשעה שנלקחתי ממך, יהי לך כן. כי כל עיקרו של הרוח ההוא, הוא בעת שיסתכל ברוח, כשרואה את אליהו, שתהיה הדבקות בו כראוי.

והיות שאליהו הוא שורשו של הרוח, אין הרוח בכל שלמותו, אלא כשהוא מחובר עם שורשו, אליהו. לפיכך, כשמסתכל ברוח, צריך לראות עימו את שורשו, צורת אליהו. ודווקא, שיראה צורתו בו, בעת שהניח לו את הרוח, בעת שנלקח ממנו. וזהו שאמר לו אליהו, אם תראה אותי לוּקח מאיתך, יהי לך כן. כי אז יפעל הרוח בכל שלמותו.

אבל ביקש, שיוכל לפעול ברוח שלו פי שניים משפעל עימו אליהו. הלוא ביקש ממנו מה שאין לו? כי כיוון שאליהו לא פעל, הרי לא היה לו כוח הפעולה. ואיך ייתן הכוח הזה לאלישע? האם כל אחד יכול לפעול עם הרוח כמה שרוצה, ואינו צריך לתוספת כוח עליון? א"כ לא היה צריך כלל לבקש זה מאליהו, כיוון שמעצמו היה יכול לפעול כמה שרוצה?

והעניין הוא, שבשבירת הכלים נפלו ש"ך (320) ניצוצין לקליפות, שמכל ספירה שבע"ס דנקודים, נפלו שמונה מלכים: דעת חג"ת נהי"מ, שבכל אחד ד' בחינות חו"ב תו"מ, ל"ב (32) בחינות מכל ספירה, ועשר פעמים ל"ב הן ש"ך בחינות.

ורק רפ"ח (288) ניצוצין מהם ניתנו לבירור ולתיקון במשך 6000 שנה, שהם רק ט"ר שבע"ס דנקודים, שתשע פעמים ל"ב הם רפ"ח. אבל ל"ב ניצוצין שבמלכות שלהם, לא ניתנו לבירור, ואסור לנגוע בהם, ונשארו מוטלים בקליפות, במשך כל 6000 שנה שהעולם קיים, עד לגמה"ת.

ולפי שכל גוף מעורב בו מל"ב העשירי הזה, שאין לו תקנה, לכן מוכרח כל אדם למות. ובגמה"ת, כשיתברר ל"ב העשירי, אז כתוב, ובילע המוות לנצח, כי כל הקליפות יתבטלו, וכל המאורות יתגלו.

ואין לשאול, כיוון שאסור לברר ולגעת בל"ב העשירי הזה, המוטל בקליפות מזמן שבירת הכלים, א"כ איך אפשר שיתוקן לעתיד? והאמת היא, שאין צורך כלל לברר אותו ולתקן אותו. כי עם גמר בירורם ותיקונם של כל רפ"ח ניצוצין, מיתקן ל"ב העשירי מאליו, ואינו צריך לשום בירור מיוחד.

והנה בחינת אליהו, הוא להביא הסיום והגמר של בירור ותיקון רפ"ח הניצוצין, שעימו מיתקן תכף ל"ב האבן. שאליהו בגי' ב"ן (52), שכל עניינו היה לתקן את שם ב"ן, מידת המלכות, ולהוציא ל"ב העשירי מהקליפות.

וכל צדיק יש לו תפקידו. וכשגומר תפקידו, תכף מסתלק למעלה. ולפיכך, אע"פ שאליהו הוא המגלה את תיקון של ל"ב האבן, מ"מ אינו פועל מאומה באורות השלמים המתגלים על ידו, כי תכף מסתלק לשמיים, כי נגמר תפקידו.

וזהו שמתרץ הזוהר, שיהיה לו שני רוחות: אחד מרפ"ח ניצוצין, ואחד מל"ב האבן. כי אין לך נותן מה שאין לו. וביקש ממנו, שאותו הרוח מרפ"ח ניצוצין, שהיה לאליהו, יעשה פי שניים. שיגלה לו גם האורות והפעולות של ל"ב העשירי. כי אין כלל רוח מיוחד לל"ב העשירי, אלא הוא מתגלה עם סיום וגמר בירור של רפ"ח ניצוצין.

ואע"פ שאליהו עצמו לא גילה האורות והפעולות של ל"ב העשירי, אין זה נבחן שאינו ברשותו. אלא הוא משום שתפקידו היה רק לגלות הבירור והתיקון של ל"ב העשירי בכללו. ואלישע ביקש ממנו, שמלבד הרוח דרפ"ח שלו, יזכה להשיג ממנו גם את תיקון ל"ב העשירי בכללו.

וממילא יוכל הוא לגלות מעצמו הפעולות והאורות פי שניים, הן הארות הרפ"ח, והן הארות ל"ב האבן. ולמה תלה אליהו ההשגה של פי שניים, באם יראה אותו נלקח ממנו?

כי זמן הגילוי של תיקון הרוח דל"ב העשירי, הוא ברגע האחרון של היותו בעוה"ז, כי תכף אחר שגילה אותו, עלה לשמיים, כי נגמר תפקידו. וע"כ אמר לו, אם תוכל לעמוד על עיקר הרוח דל"ב האבן, שהנחתי לך בעת שאהיה לוּקח ממך, בדיוק ברגע האחרון של היותי עימך בעוה"ז, אז יהי לך כן, פי שניים.

אבל אם תפסיד הרגע הזה מלראות אותי, לא תשיג פי שניים, כי הרוח דל"ב העשירי אינו מתגלה מקודם לכן. כי כל עיקרו של הרוח ההוא, הרוח דל"ב העשירי, הוא בשעה שאלישע יסתכל בו, להשיג אותו, בעת שראה את אליהו נלקח ממנו, יתדבק וישיג אותו כראוי. כי רק ברגע הזה, שראה אותו נלקח ממנו, אז שעת התגלותו, ולא מקודם לכן.

261. מי שמסתכל במה שלמד מרבו, ורואה אותו באותה החכמה, שלמד ממנו, יכול להתווסף יותר באותו הרוח. כי יוסף, בכל מה שהיה עושה, היה רואה ברוח החכמה את צורתו של אביו, וע"כ הצליח בדבר, והתווסף לו רוח אחר בהארה עליונה יותר.

כי יעקב האיר רק חסדים מכוסים, בהיותו מבחינת מחזה ולמעלה דז"א. אבל יוסף האיר בחסדים מגולים בהארת חכמה, להיותו קו האמצעי, שמחזה ולמטה דז"א. הרי שהאיר יותר מיעקב אביו.

262. ויספר שר המשקים את חלומו ליוסף, ויאמר לו, בחלומי והנה גפן לפניי. בשעה שאמר לו אותו רשע, והנה גפן לפניי, הזדעזע יוסף, כי לא ידע על מה סובב הדבר, שהיה חושש שהמדובר הוא בגפן דס"א, הנמשך משמאל, שאינו מיוחד בימין ע"י קו אמצעי. כיוון שאמר, ובגפן שלושה שריגים, שהשמאל מיוחד בימין ע"י קו אמצעי, מיד התעורר רוחו, והתווסף בהארה, והסתכל בצורתו של אביו, שהוא קו אמצעי, אז האיר רוחו וידע הדבר.

263. אמר יוסף, זה ודאי בשורה משמחת בשלמות, משום שגפן זה כנ"י, הנוקבא. והתבשר יוסף בזה, שהגיע זמנה לשליטה. ובגפן שלושה שריגים, שלוש מדרגות עליונות היוצאות מהגפן הזו, כוהנים לוויים ישראלים, חג"ת דז"א, המאירים בנוקבא בעת שלמותה.

264. והיא כפורחת עלתה ניצָה. כי בזכותם עולה כנ"י לז"א, ומתברכת ממלך העליון, מז"א. כמ"ש, הבשילו אשכולותיה ענבים, אלו הם צדיקי העולם, שהם כענבים בשלים כראוי.

הבשילו אשכולותיה ענבים, זהו יין השמור בענביו מששת ימי בראשית, המוחין השלמים שמקבלת מו"ק הגדולים דז"א, ששימשו בימי בראשית לפני החטא דעצה"ד, שהם שמורים מכל אחיזה לקליפות, מטעם שעוד לא נסחט היין. כלומר, שמוחין הללו עוד לא נגלו לחוץ, ועוד הוא בתוך ענביו, ע"כ לא יוכלו הקליפות להיאחז בו.

מוחין דהארת השמאל דבינה, מכונה יין. והמשכתו מלמעלה למטה, שזה החטא דעצה"ד, מכונה סחיטה. שהוא עניין של עצה"ד, שחוה סחטה ענבים ונתנה לו.

265. עד כאן התבשר יוסף, בחלומו של שר המשקים. מכאן והלאה החלום לשר המשקים עצמו. כי יש חלומות, שהם לו ולאחרים, שמקצתם מורים לעתידות של החולם, ומקצתם לעתידות של אחרים. ואקח את הענבים, לו לעצמו ולא בשביל יוסף.

266. מי שראה ענבים לבנים בחלום, סימן יפה לו. ענבים שחורים, אינם סימן יפה. משום שהם שתי מדרגות שחור ולבן, טוב ואינו טוב. כי לבן מורה שהוא רחמים, ושחור על דין.

וכל הענבים, בין לבן ובין שחור, תלויים באמונה, הנוקבא, שמלכות דמדה"ד, שחור, ומלכות הממותקת בבינה, לבן. וע"כ מתבארים בחכמה, הן לטוב והן לרע. השחורים מורים, שהם צריכים רחמים, שהם צריכים להתמתק במדה"ר, בינה. והלבנים מורים, שהם השגחה של רחמים, כי כבר התמתקה המלכות בבינה, ונעשתה רחמים.

267. אדה"ר, אשתו סחטה לו ענבים וגרמה לו מוות, ולכל ישראל, ולכל העולם. נוח, בא לענבים האלו ולא נשמר כראוי. כתוב, ויֵישת מן היין וישכָּר ויתגַל בתוך אוה_ה. שכתוב אוה_ה באות ה', ולא אוהלו בו'.

בני אהרון, שתו יין והקריבו קורבן עם היין ההוא, ומתו. וע"כ כתוב, עֲנָבֵמוֹ עִנבי רוֹש אַשכלות מרוֹרוֹת לָמו. משום שהענבים גרמו לכל זה.

268. שר המשקים ראה בחלומו ענבים שהם טובים, ענבים לבנים. באותו הכרם, שהם מעלים שם נחת וריח במדרגות שלמות כראוי.

ענבים הם מדרגות הנוקבא. כרם היא הנוקבא עצמה. ובעת שהיא ממותקת בבינה, הענבים שלה לבנים, ומעלים נחת וריח.

יוסף ידע הדבר, והסתכל בשורש הדברים, ופתר החלום על בוריו, משום שהתבשר בחלום הזה, וע"כ פתר פתרון לטוב, והתקיים כן.

269. ויַרְא שר האופים כי טוב פתר ויאמר אל יוסף, אף אני בחלומי והנה שלושה סַלֵי חוֹרי על ראשי. ארורים הם הרשעים, שכל מעשיהם כולם לרע, וכל הדיבורים שהם אומרים כולם לרע ולהרע.

270. כיוון שפתח פיו באף, כמ"ש, אף אני בחלומי, מיד פחד יוסף, וידע שכל דבריו הם להרע, ובשורה רעה בפיו, והנה שלושה סלי חורי על ראשי. בזה ידע יוסף, שהתבשר על חורבן ביהמ"ק וגלות ישראל מארץ הקדושה.

271. ובסל העליון מכל מאכל פרעה מעשה אופה, והעוף אוכל אותם מן הסל מעל ראשי. אלו הם שאר העמים, שמתאספים על ישראל, והורגים אותם, ומחריבים ביתם, ומפזרים אותם לארבע רוחות העולם. והכול הסתכל יוסף, וידע שהחלום ההוא מורה על ישראל, כשידונו לחוב לפני המלך. מיד פתר לו פתרון לרע, והתקיים בו.

272. שתי מדרגות ראו. שר המשקים ראה, כשעולה ושולטת מדרגה עליונה, ז"א, והאירה הלבנה, נוקבא. שר האופים ראה, שנחשך ושולט נחש הרע על הנוקבא. וע"כ הסתכל יוסף בחלום ההוא ופתר לו פתרון לרע. ע"כ הכול תלוי בפתרון. וזה וזה ראו באלו שתי המדרגות, השולטות על הנוקבא, שזה שולט, ז"א, וזה שולט, הנחש הרע.