שעיר לעזאזל

134. מצווה שיעשה הכוהן הגדול עבודת היום ההוא כמו שצריך, וישלח שעיר לעזאזל, כדי שהס"א ייפרד מהעם הקדוש, ולא יתבע עוונותיהם לפני המלך, ולא יקטרג עליהם, כי אין לו כוח וממשלה אלא רק כשמתחזק הכעס מלמעלה. ובמתנה הזו של השעיר לעזאזל, מתהפך אח"כ לשומר עליהם. וע"כ נדחה מלפני המלך, משום שהוא קֵץ כל בָּשָׂר.

נקרא, קץ כל בשר, משום שבשר הוא הארת חכמה משמאל, שהס"א חושק מאוד לאור הזה. שעיר לעזאזל הוא המשכת החכמה דשמאל. ע"כ כשישראל ממשיכים לו האור הזה, נעשה אפוטרופוס וסנגור עליהם.

135. והעם הקדוש נותן לו שעיר, שהוא בחינת הס"א. ויש בו זכר ונקבה. כמו שיש בצד הקדושה זכר ונקבה, כך יש בצד הטומאה זכר ונקבה. משל אומרים, השלֵך עצם לכלב וילַחֵך עפר רגליך. אף כאן, נותנים לס"א שעיר והוא נעשה סנגור.

136. האם מותר לנו לסרס כלב? כתוב, ומָעוּך וכָתוּת ונָתוּק וכָרוּת לא תקריבו לה', ובארצכם לא תעשו. כלומר, כל שבארצכם לא תעשו, ואפילו כלב. כי כמו שהעולם צריך לזה, צריך העולם ג"כ לזה. כלומר, שאין דבר בארץ שאין לו צורך. וע"כ למדנו שהכתוב, והנה טוב מאוד, זהו מלאך המוות, שאין לבטל אותו מהעולם, כי העולם צריך לו. ואע"פ שכתוב במלאך המוות, והכלבים עזי נפש לא ידעו שׂובעה, לא טוב שיתבטלו מהעולם. הכול צריך, הן טוב והן רע.

137. משום זה יש לנו ביום הזה להשליך עצם לכלב, להשליך השעיר לעזאזל, שבעוד שהוא גורר העצם, ייכנס מי שייכנס להיכל המלך, ואין מי שֶׁיִמחה בידו כי המקטרג טרוד במתנה שלו, ואח"כ עוד ינדנד לו בזנבו. כלומר, שייעשה סנגור.

138. כתוב, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל, ואת כל פשעיהם לכל חטאותם. וכתוב, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם. כיוון שהס"א רואה השעיר הזה, מתעורר חשקו אליו, ולהשתכלל עימו. ואינו יודע מאלו העוונות שלקח השעיר עליו. הוא חוזר לישראל, ורואה אותם בלי עוונות ובלי פשעים, כי כולם שורים על ראש השעיר. הוא עולה למעלה, ומשבח אותם לפני הקב"ה. והקב"ה רואה העדוּת של המקטרג. והואיל וחושק לרחם על עַמו, אע"פ שהוא יודע כל מעשה, הוא מרחם על ישראל.

139. כל התיקון שורה בזה, שלא יתעורר הדין מלמעלה, ויתחזק הדין הזה, ויִכְלו בני העולם, כי זה בא מדין קשה. ואם הדין הזה מתעורר, הוא מתעורר בעוונות בני אדם. כי אין לו התעוררות לעלות למעלה לעורר דין קשה, אלא רק בגלל עוונות בני אדם. כי בשעה שאדם עושה עוון, מתאסף זה, וכמה אלפים עוזרים עימו, ומתקבצים שם ולוקחים אותו ומעלים למעלה. ועל הכול נתן הקב"ה עצה לישראל, להינצל מכל הצדדים. וע"כ כתוב, אשרי העם שכָּכָה לו, אשרי העם שה' אלקיו.

מצד המלכות דצ"א, המכונה מנעולא, אין המלכות והתחתונים הנמשכים ממנה ראויים לקבל אור העליון, כי כוח הצמצום והמסך רוכב עליה, שלא תקבל שום אור. וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים, ע"כ העלה המלכות למדה"ר, שהיא בינה, ונמתקה בה, שהמלכות הממותקת הזו נקראת מפתחא. ומבחינתה יכולים המלכות והתחתונים הנמשכים ממנה לקבל אורות העליונים.

אמנם גם אחר שנתקנה המלכות בכלים דמפתחא, אין הנקודה דמנעולא נעדרת ממנה לגמרי, אלא שנגנזה בה. שמשום זה נקראת המלכות עצה"ד טו"ר. שאם זכה, הרי טוב, שהמנעולא נגנזת ונעלמת, והמפתחא שולטת בה, ואז מקבלת כל האורות ומאירה לתחתונים. ואם לא זכה, כי חוטא, הרי רע. אז חוזרת ומתגלה המנעולא בשורש החוטא שבמלכות, והאורות מסתלקים מחמתה, שע"י זה מת החוטא.

ואין לשאול, כיוון שרצה הקב"ה בקיום העולם, ותיקן את המלכות בנקודה דמפתחא, א"כ האם לא היה ראוי שיבטל לגמרי את המנעולא, ולא שתחזור ותתעורר בסיבת החטא? וע"כ למדנו שהכתוב, והנה טוב מאוד, זהו מלאך המוות, שאין לבטל אותו מהעולם, כי העולם צריך לו. כי אע"פ שנקודה דמנעולא גורמת המיתה, עכ"ז העולם צריך לה, ואין לבטל אותה קודם גמה"ת. משום זה יש לנו ביום הזה להשליך עצם לכלב, להשליך השעיר לעזאזל, שע"י עבודת ישראל מתגלים עליו הג"ר דחכמה דשמאל עם הדינים הקשים שבהן, שהס"א נהנה מהן מאוד, משום שהוא קץ כל בשר. וע"כ נבחן זה כמו שמשליכים עצם לכלב.

ונעשה כל זה, כדי שהס"א לא יקטרג על ישראל, ולא יעורר למעלה גילוי המנעולא, מחמת עוונותיהם של ישראל. כי עתה, בעוד שגורר העצם שזרקו לו, ייכנס מי שייכנס להיכל המלך, שהכוהן הגדול ימשיך אורות וכל טוב מהיכל המלך, ואין מי שימחה בידו, כי הס"א לא יקטרג עליו, לגלות המנעולא המסלקת האורות, כי אז יאבד גם הוא עצמו את המתנה של שעיר לעזאזל, שהשיג ע"י עבודת ישראל. ולא עוד, אלא אח"כ עוד ינדנד לו בזנבו, עוד ישבח לישראל בזכות זה.

ואיך נושא עליו השעיר את כל עוונות בית ישראל? כיוון שהס"א רואה השעיר הזה, מתעורר חשקו אליו, ולהשתכלל עימו. כי אין חשקו אלא בבשר, שהוא החכמה דשמאל הנגלית על ראש השעיר. ואינו יודע מאלו העוונות שלקח השעיר עליו. כי כל אלו האורות דחכמה דשמאל, לא נגלו במלכות אלא מחמת שנגנזה בה נקודה דמנעולא, ורק נקודה דמפתחא משמשת בה בגלוי.

ונמצא שבתוך השעיר הזה נכללה בו בגניזה הנקודה דמנעולא, המסלקת את האורות האלו. אלא שהס"א לא ידע מזה, משום שנגנזה ומשום שטרוד בשעיר שלו, ואינו רוצה לאבד אורותיו. הוא חוזר לישראל, ורואה אותם בלי עוונות, ומשבח אותם לפני הקב"ה. כי רוצה שישראל יהיו זכאים ולא תתגלה המנעולא, כדי שיוכל להחזיק גם הוא בשעיר שלו.

והקב"ה רואה העדות של המקטרג, ואע"פ שהוא יודע כל מעשה, הוא מרחם על ישראל. כי אע"פ שהקב"ה יודע שהמנעולא גנוזה, מ"מ אין האורות מסתלקים מחמת ידיעתו, כי הקב"ה הוא ברחמים על ישראל, שע"כ גנז המנעולא וגילה מדה"ר. וכל עוד שהס"א אינו מקטרג על זה, לא יתעורר שום דין מחמת ידיעתו.

כל התיקון שורה בזה, שלא יתעורר הדין מלמעלה. כי הדין אינו מתעורר מלמעלה. ואם הדין מתעורר ונגלית המנעולא, הוא מתעורר בעוונות בני אדם, שמחמת החטא יש לס"א כוח לעורר דין המנעולא. כי אין התעוררות לס"א לעלות למעלה לעורר הדין הקשה, שהוא המנעולא, אלא רק בגלל החטאים של בני האדם.

אבל אם הס"א אינו מגלה, אע"פ שהקב"ה יודע, אין זה מזיק כלום. כי בכוונה גנז הקב"ה את מדה"ד דמנעולא, וגילה בה המפתחא, ששיתף רחמים בדין, כדי לקיים העולם במדה"ר.