ויזכור יוסף את החלומות

130. הקב"ה עשה את האדם, שיזכה לכבודו, ולשרת לפניו תמיד, ולעסוק בתורה יום ולילה, משום שהקב"ה חפץ תמיד בתורה.

131. וכיוון שהקב"ה ברא את האדם, נתן לפניו התורה, ולימד אותו לדעת דרכיה. כיוון שהסתכל בה ולא שמר אותה, ועבר על מצוות ריבונו, נתפס בעוונו.

132. וכל אלו שעוברים על דבר אחד שבתורה, נתפסים בה. שלמה המלך, שהתחכם על כל בני העולם, עבר על דבר אחד שבתורה, שהִרבה לו נשים, וגרם לעצמו, שעברה ממנו מלכותו, שנעשה הדיוט ע"י אשמדאי.

133. ויוסף, שהיה יודע שכתוב בתורה, לא תיקום ולא תיטור, ואחיו נפלו בידיו, ולמה גלגל עליהם כל הגלגול הזה, הרי הוא ידע התורה שלימד אותו אביו? אלא אין לחשוב שיוסף גלגל עליהם גלגולים לנקום מהם. לא עשה כל זה, אלא רק להביא בנימין אחיו אליו, שתשוקתו הייתה אליו. והוא לא עזב את אחיו ליפול. שהרי כתוב, ויְצו יוסף וימלאו את כליהם בר. וכל זה כדי שלא ייפלו.

134. כאשר ברא הקב"ה את הלבנה, הנוקבא, היה מסתכל בה תמיד, כמ"ש, תמיד עיני ה' אלקיך בה. שהשגחתו בה היא תמיד. וכתוב, אז ראהּ ויְסַפרהּ, הֱכינהּ וגם חֲקָרהּ.

אז ראהּ, כי השמש, ז"א, עם השגחתו בנוקבא, הואר. כי אינו מקבל ראייה, חכמה, אלא בעת זיווג עם הנוקבא. ויספרהּ, כמ"ש, מקום ספיר אבניה, מלשון סַפּירות והארה.

135. הכינהּ, שהכין אותה עם תיקונים, שהיא יושבת בתיקון י"ב (12) גבולים ומתחלקת לשבעים מלאכים. כלומר, שי"ב גבולים מתחלקים ונעשים לשבעים מלאכים. ותיקן אותה בשבעה עמודים עליונים, חג"ת נהי"מ דבינה, שנאמר, אמא משאילה בגדיה לבִתה, לקבל בהם האורות ולהימצא בשלמות. כי כל שלמות הנוקבא היא מחמת שנתקנה בשבעה עמודים עליונים, שהם הכלים חג"ת נהי"מ דבינה. שלולא זה לא הייתה ראויה לקבל האורות.

וגם חקרהּ, שחקר אותה, להשגיח עליה תמיד זמן אחַר זמן, בלי הפסק לעולם, שלא תהיה יניקה לס"א ממנה.

136. ואח"ז הזהיר את האדם ואמר, ויאמר לאדם, הן יִרְאת ה' היא חכמה, וסור מרע בינה. כי יראת ה', הנוקבא, מתעטרת על התחתונים, כדי לירוא ולדעת את ה', בכוחה. וע"כ היא חכמה. וסור מרע, בינה, הבירור מפסולת, שלא להתקרב עימה אל הקדושה. סור מרע, הוא מציאות הבינה, לדעת ולהסתכל בכבוד מלך העליון.

137. כתוב, לא יועילו אוצרות רֶשע, וצדקה תציל ממוות. אלו שאינם עוסקים בתורה והולכים אחר קנייני העולם, ולאסוף אוצרות רשע, כתוב בהם, לא יועילו אוצרות רשע. כמ"ש, ואבד העושר ההוא בעניין רע, משום שהם אוצרות רשע.

138. וצדקה תציל ממוות, אלו הם העוסקים בתורה ויודעים דרכיה להשתדל בה. כי התורה נקראת עה"ח, ונקראת צדקה, כמ"ש, וצדקה תהיה לנו, כי נשמור את דברי התורה.

וצדקה תציל ממוות. צדקה ממש, שנותן לעני. צדקה ותורה הכול אחד. תורה, תציל ממוות, ע"ש שהתורה היא עה"ח. ואם היא צדקה ממש, תציל ממוות, ע"ש המצווה, שהחייה את העני. וב' בחינות, תורה וצדקה, הן ממש ב' אופנים. וטעמי הצלתן ממוות, הן ב' בחינות.

139. המילה צדקה, נקראת שלום. כתוב, עובד אדמתו ישבע לחם, ומְרַדף ריקים ישׂבע רִיש. שלמה המלך, החכם מכל העולם, איך אמר, שהאדם ישתדל לעבוד אדמה, וישתדל אחריה ויניח חיי עולם?

140. וייקח ה' אלקים את האדם, ויניחהו בגן עדן לעוֹבדהּ ולשומרהּ, שהיא עבודת הקורבנות. לעובדה, זהו מלך העליון, להמשיך שפע ברכות ממלך העליון, ז"א. ולשומרה, זהו מלך התחתון, לשמור השפע שקיבל מלך התחתון, הנוקבא. שהכתוב מדבר כנגד עולם העליון, ז"א, ועולם התחתון, הנוקבא.

לעובדה, בזָכוֹר, ז"א. ולשומרה, בשָׁמוֹר, הנוקבא. מטעם זה בלוחות הראשונות, שהיו בבחינת ז"א, כתוב, זָכוֹר את יום השבת לקדשו. ובלוחות האחרונות, שהן בחינת הנוקבא, כתוב, שָׁמור את יום השבת לקדשו.

141. עובד אדמתו, זהו גן עדן, הנוקבא, שהאדם צריך לעשות ולעבוד ולהמשיך לה ברכות מלמעלה, מז"א. וכאשר מתברכת ונמשכות לה הברכות מלמעלה, גם האדם מתברך עימה. ומשום זה, עובד אדמתו, שעובד בשביל להמשיך שפע לנוקבא, ישבע לחם, מזונות שלמעלה, שמקבל חֵלף עבודתו, כי המברך, מתברך. ומְרַדף ריקים, מי שמתדבק בס"א, הוא ישׂבע ריש.

142. עובד אדמתו, כמ"ש, איש אמונות, רב ברכות, זהו אדם שיש בו אמונת הקב"ה. כגון רבי ייסא הזקן, שאע"פ שהייתה לו סעודת אותו היום לאכול, לא היה עורך השולחן עד שביקש על מזונותיו לפני מלך הקדוש. לאחר שהתפלל תפילתו, וביקש על מזונותיו לפני המלך, אז היה עורך השולחן. והיה אומר תמיד, לא נערוך השולחן עד שיינתנו המזונות מבית המלך.

143. וכתוב, ואָץ להעשיר לא יינָקֶה, משום שלא רצה לעסוק בתורה, שהיא חיי עוה"ז וחיי עוה"ב.

144. ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם. למה זכר אלו החלומות? ומה היה יוצא לו אילו לא זכר אותם?

145. אבל כיוון שראה יוסף, שהם באים ומשתחווים לו אפיים ארצה, אז נזכר ממה שחלם להם, כשהיה עימהם, כמ"ש, והנה קמה אלומתי וגם ניצָבה, והנה תסוּבֶּינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי. כי בשעה שראה אחיו כורעים לפניו, כמ"ש, ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפיים ארצה, אז, ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם, שראה שהם התקיימו. כלומר, ויזכור יוסף את החלומות, פירושו, שראה שהתקיימו החלומות.

146. ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם. זכר אותם, משום שאז אין שִכחה לפני הקב"ה, כי חלום שהוא טוב, צריך האדם לזכור אותו שלא יישָכח. ואז הוא מתקיים. כי כמו שנשכח אצל האדם, כן נשכח עליו מלמעלה, ואינו מתקיים.

147. חלום שלא נפתר, הוא כאיגרת שלא נקראה, שאינו פועל כלום במקבלו. משום שלא נזכר בחלום, הוא כמי שלא ידע את פתרונו. וע"כ מי שהחלום נשכח ממנו, ואינו יודע אותו, אינו עומד עליו להתקיים. ומשום זה היה יוסף זוכר את חלומו, כדי שיתקיים, כדי שלא יישכח ממנו לעולם, והיה מחכה לו תמיד.

ויאמר להם, מרגלים אתם. הוא זכר החלום, אבל להם לא אמר דבר. אלא שאמר להם, מרגלים אתם.

148. כתוב, כי בא החלום ברוב עניין וקול כסיל ברוב דברים. כי בא החלום ברוב עניין, כמה הם העוזרים בחלום שיתקיים, וממונים מדרגות על מדרגות, עד שהחלומות, מֵהם שכולם אמת, ומֵהם, שיש בהם אמת ושקר, שמקצתו מתקיים ומקצתו אינו מתקיים. אבל לאלו צדיקי אמת לא נִגלה להם בחלום דברי שקר כלל, אלא כולם אמת.

149. דניאל חלם. ואם היה בחלום דברי שקר, למה נכתב ספר דניאל בין כתובים? אלא, אלו צדיקי אמת, בשעה שנשמתם עולה בעת שנתם, מתחברים בהם דברים קדושים, שמודיעים להם דברי אמת, דברי קיום, שאינם משקרים לעולם.

150. דוד המלך לא ראה חלום טוב, הרי נשמע, שהיה רואה דברים שאינם אמיתיים. שהרי האמת הייתה, שהיה מלא טוב וחסד מה'. אלא ודאי, כל ימיו היה עוסק בשפיכת דמים וערך מלחמות, וכל חלומותיו לא היו אלא חלומות רעים, חורבן, שממה, דם ושפיכת דמים, ולא חלום של שלום.

151. הייתכן שלאדם טוב יראו לו חלום רע? ודאי כן הוא, כי כל אלו הרעות העתידות להתדבק באלו שעברו על דברי התורה, ואלו העונשים, שהם עתידים להיענש בעולם האמת, כולם ראה דוד המלך, כדי שבכל שעה תהיה יראת ריבונו עליו.

ומיושבת בזה השאלה, איך ראה דברים שאינם אמיתיים. כי ראה אותם בעוברי עבירה, שבהם היו אמיתיים. והראו לו אותם, כדי לעורר אותו ביראת שמיים. והנה העירוּ, שכתוב, והאלקים עשה שיִיראו מלפניו. זהו חלום רע, שמטיל יראה על האדם. וע"כ מראים לצדיק חלום רע.

152. כי האדם שראה חלום, צריך לפתוח פיו בו, לבקש פתרון לפני בני אדם שאוהבים אותו, כדי שהרצון שלהם יעלה אליו לטובה, ויפתחו פיהם לטובה, ויימצא הרצון והמילה שלהם, הכול לטובה.

הרצון, המחשבה, החכמה, היא ראשית הכול, ראשית כל הספירות. והמילה, מלכות, היא סוף הכול, סוף כל הספירות. וע"כ נמצא שהוא בשלמות בסוד העליון, היות שכאן ראש וסוף הספירות. וע"כ הוא מתקיים כולו. ועוד, שמבקשים רחמים על האדם, שיתקיים אותו פתרון הטוב שפתרו.

153. ומשום זה הקב"ה מודיע אל האדם בחלומו, לכל אחד לפי מדרגתו, כמו שהוא. ובאותו אופן כמו שכל אחד יאמר שיהיה החלום. כי כל החלומות הולכים אחר הפה. ודאי שהחלום אינו אלא לאיש צדיק, שהוא רואה חלום כראוי.

154. כאשר האדם ישן על מיטתו, נשמתו יוצאת ומשוטטת בעולם למעלה, ונכנסת במקום שנכנסת, וכמה מחנות רוחות נמצאים והולכים בעולם ופוגעים באותה הנשמה. אם צדיק הוא, עולה הנשמה למעלה, ורואה מה שרואה. ואם אינו צדיק, הנשמה נאחזת באותו הצד, ומודיעים לה דברי שקר, או דברים העתידים לבוא בזמן קרוב.

155. וע"כ לאדם שאינו צדיק, מודיעים לו חלום טוב, שאינו כולו אמת, כדי להטות אותו מדרך האמת, כיוון שנטה מדרך האמת, מטמאים אותו. כי כל מי שבא להיטהר, מטהרים אותו, ומי שבא להיטמא, מטמאים אותו.

156. ודאי לא נזכר שמו של יוסף באלו הדגלים, שכתוב, דגל מחנה אפריים, ולא כתוב, דגל מחנה יוסף, והוא משום, שהתגאה על אחיו.

157. יוסף הוא בעולם הזכר, יסוד דז"א, וכל השבטים הם בחינת עולם הנקבה, השכינה. וע"כ לא נכלל יוסף עימהם בדגלים, להיותו בעולם הזכר.

158. כתוב, כולנו בני איש אחד נָחְנו. כתוב, נחנו, אנחנו היה צריך לכתוב. למה חסר א'? אלא משום שהברית, יוסף, לא נמצא עימהם, הסתלק משם הא', ונאמר נחנו, כי א' הוא זכר. ב' היא נקבה. ומשום זה הסתלק א' משם, שהוא יוסף, ונשארו אלו הנקבות, האותיות נחנו, אצל השכינה, שבה עניין השבטים.

159. ואח"כ אמרו, כֵּנים אנחנו, הא' התווספה. אמרו, ולא ידעו מה שאמרו. כי משום שיוסף נמצא שם, השלימו המילה ואמרו אנחנו, כמ"ש, ויאמרו, שנים עשר עבדיך אחים אנחנו, ויוסף היה בחשבון. הרי כשיוסף נכנס בחשבון, אמרו, אנחנו, וכשלא נכנס בחשבון אמרו, נחנו.

160. כל אלו הדברים שנאמרו כאן, הקב"ה רצה בהם, כי השכינה לא סרה מכאן, כמ"ש, אז נדְברו יִראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע וייכתב ספר זיכרון לפניו.