וילך איש מבית לוי

176. דודי ירד לגנו לערוגות הבושם. לגנו, זהו כנ"י, הנוקבא, משום שהיא ערוגת הבושם, להיותה כלולה מכל מיני בשמים וריחות של עוה"ב, בינה. בשעה שהקב"ה יורד לגן זה, הנוקבא, כל נשמות הצדיקים מתעטרים שם, מקבלים מוחין והארות. כולם נותנים ריח, כמ"ש, וריח שמנייך מכל בשמים, שהם נשמות הצדיקים, המכונים בשמים. ועל שמם נקראת הנוקבא ערוגת הבושם. כל אלו נשמות הצדיקים, שהיו בעוה"ז, וכל אלו הנשמות, העתידות לרדת לעוה"ז, כולם עומדים בגן הזה, בנוקבא.

177. בגן עדן הארץ, כולם עומדים בדמות ובצורה שהיו נמצאים בעוה"ז. וההסתר והסוד הזה נמסר לחכמים. הרוח היורד לבני אדם שהוא מצד הנקבה, הוא תמיד נחקק בחקיקה כחותם הזה, שאותיותיו שקועות. כי ציור הגוף בעוה"ז בולט לחוץ, והרוח נחקק לפנימיותו. כשמתפשט הרוח מהגוף ועולה לגן עדן הארץ, הרוח ההוא בולט בגן עדן הארץ, בצורתו ובדמותו של הגוף ממש שבעוה"ז, משום שהוא תמיד כחותם.

כי אור החסדים נבחן שהוא בולט לחוץ, כי בליטה מורה שני דברים:

א. שהשפע מרובה כל כך עד שבולט לחוץ,

ב. שהיא חיצוניות, כי נמשך מקומת קו אמצעי, היוצא על מסך דחיריק, ו"ק וחיצוניות.

בולט לחוץ, זוהי בחינת ת"ת, קו אמצעי. והמלכות, להיותה נמשכת בעיקר מקו שמאל דבינה, חכמה בלי חסדים, שאז גם החכמה אינה יכולה להאיר, היא נבחנת שקועה וחקוקה פנימה. וגם זה מב' טעמים:

א. שהיא חסרה מאור, כי שקועה, ואין האור יכול להאיר שם,

ב. שהיא בחינת פנימיות, כי הארת החכמה היא ג"ר ופנימיות, אלא שאינה יכולה להאיר מסיבת החיסרון של החסדים.

וכשת"ת ומלכות מתחברים, נשלמים שניהם זה מזה, כי בחינת חוץ של בליטת הת"ת מיתקנת בבחינת פנים של המלכות. ובחינת השקועה שבמלכות מיתקנת בחסדים שבבליטת הת"ת. ונכללים שניהם מחכמה ומחסדים.

קו השמאל שורשו בבינה וגילויו במלכות. וע"כ נבחנות שתיהן שקועות פנימה. ות"ת נבחן בולט לחוץ, להיותו קו אמצעי וחיצוניות. ועד"ז ג' עולמות בי"ע, שנמשכים מבינה ומת"ת וממלכות, הם נחתמים זה מזה כבחותם, אחד שקוע ואחד בולט. עולם הבריאה שקועה, והיצירה בולט, והעשיה שקועה. ועד"ז נר"ן של צדיקים, שהם נמשכים מבי"ע, הנפש שבעשיה שקועה, הרוח שביצירה בולט, הנשמה שבבריאה שקועה.

אמנם בעוה"ז, הנפש והרוח של האדם המתלבשים בגופו, הארת הנפש קלושה ונכללת ברוח, שהוא פנימיות אדם, והגוף חיצוניותו. ולפיכך הרוח שקוע כמו חותם, להיותו הפנימיות. והגוף בולט, להיותו החיצוניות. וכשאדם נפטר, הגוף נקבר והנפש לא תוכל לעלות לגן עדן, אלא נשארה חופפת על הקבר סמוך לגוף.

והרוח עולה לגן עדן הארץ, ששם יש ג"כ ג' מדרגות, בינה ת"ת ומלכות. והרוח מתלבש במדרגת ת"ת אשר שם, הנקרא אוויר של גן עדן. ולפיכך חוזר הרוח להיות בולט כמו האוויר שבגן עדן, ת"ת.

והרוח היורד לבני אדם שהוא מצד הנקבה, כלומר, הרוח המלובש בגופו של אדם בעוה"ז, הוא תמיד נחקק בחקיקה כחותם הזה, ששקועה פנימה כאותיות השקועות שבחותם. משום שהיא פנימיות הגוף.

כי ציור הגוף בעוה"ז בולט לחוץ, להיותו בחינת חיצוניות, וע"כ אין בו אלא רק אור ו"ק. והרוח נחקק לפנימיותו, כי הרוח, פנימיות הגוף, שקוע. יש בו חכמה אבל אינה מאירה.

כשמתפשט הרוח מהגוף ועולה לגן עדן הארץ, הרוח ההוא בולט בגן עדן הארץ, כי שם עולה לבחינת הרוח שבגן עדן הארץ, הת"ת אשר שם, שהוא חיצוניות בגן עדן, וע"כ, נעשה בולט כמוהו.

ונאמר, שבגן עדן הארץ, כולם עומדים בדמות ובצורה שהיו נמצאים בעוה"ז. כי הרוחות העולים שם, יש להם אותה הצורה כמו הגוף בעוה"ז, שבולט לחוץ. משום שהוא תמיד כחותם. וע"כ בגוף שהוא בולט, נעשה הוא שקוע, להיותו פנימיותו. ובגן עדן שנעשה לחיצוניות, חזר להיות בולט.

178. וע"כ היא אמרה, שׂימני כחותם. כמו שהחותם חקוק בחקיקה פנימה, והנחתם ממנו מצטייר בצורה בולטת לחוץ. כן הרוח, מהצד שלה, הוא באותו אופן ממש בעוה"ז, שחקוק בחקיקה פנימה. וכשמתפשט מהגוף ונכנס בגן עדן הארץ, באוויר אשר שם, שמתדבק שם במדרגת רוח שבגן עדן, בולט מהחקיקה ההיא שבפנימיותו אשר שם, להצטייר לחוץ. ומצטייר בצורה בולטת לחוץ, כמו שהייתה צורת הגוף בעוה"ז.

179. הנשמה של האדם, שהיא נולדה מעה"ח, מז"א, מצטיירת שם למעלה באותו צרור החיים, במלכות, להתענג בנועם ה', כמ"ש, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.

180. כתוב, וילך איש מבית לוי, וייקח את בת לוי. זהו גבריאל, כמ"ש, והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה. מבית לוי, כנ"י, מלכות, הבאה מצד השמאל, כי גבריאל הוא מצד השמאל. וייקח את בת לוי, הנשמה.

181. בשעה שנולד גופו של צדיק בעוה"ז, קורא הקב"ה לגבריאל, שלוקח הנשמה ההיא אשר בגן, המלכות, ומוריד אותה לגופו של הצדיק שנולד בעוה"ז. וגבריאל מופקד עליה ושומר אותה.

182. הלוא אותו המלאך הממונה על רוחות הצדיקים, שמו לילה, ואיך נאמר שהוא גבריאל? ודאי שמו לילה, משום שבא מצד שמאל, וכל הבא מצד שמאל נקרא לילה. אבל שמו בעצם הוא גבריאל.

183. וילך איש, זה עמרם. וייקח את בת לוי, זוהי יוכבד. ובת קול ירדה ואמרה לעמרם, שיזדווג בה, כי הזמן קרוב לגאולת ישראל ע"י הבן שייוולד מהם.

184. והקב"ה עזר לו, שהשכינה שרתה על מיטתם, והכוונה שלהם בדבקותם יחד הייתה בשכינה. וע"כ לא הוסרה השכינה מאותו הבן שהולידו, לקיים את הכתוב, והתקדשתם והייתם קדושים. שהאדם המקדש עצמו מלמטה, הקב"ה מקדש אותו מלמעלה. כמו שכוונתם הייתה בדבקות השכינה, כן התדבקה השכינה באותו המעשה ממש שעשו.

185. אשריהם הצדיקים, שרצונם הוא בדבקות הקב"ה תמיד. וכמו שהם דבקים בו תמיד, כן הוא דבוק בהם, ואינו עוזב אותם לעולם. אוי לרשעים, שרצונם ודבקותם מתרחקים מהקב"ה. ולא די להם שמתרחקים ממנו, אלא עוד מתדבקים בצד הטומאה. עמרם שהתדבק בהקב"ה, יצא ממנו משה, שהקב"ה לא סר ממנו לעולם, והשכינה התדבקה בו תמיד. אשרי חלקו.

186. ותהר האישה ותלד בן ותֵרא אותו כי טוב הוא. שנולד מהול. כי הברית נקרא טוב, כמ"ש, אִמרו צדיק כי טוב. וצדיק הוא הברית.

187. אור השכינה שהאיר בו, ראתה. שבשעה שנולד, התמלא כל הבית אור, שכתוב, ותרא אותו כי טוב הוא. וכתוב, וירא אלקים את האור כי טוב. וכמו שהטוב ההוא סובב על אור, כן הטוב שכאן סובב על אור. ועל זה כתוב, כי טוב הוא. והכול היה בו, שהיה בו אור השכינה, וכן שנולד מהול.