משה וב' משיחים

[משה וב' משיחין]

232. אלה תולדות השמיים והארץ. אלה, פוסל את הראשונים, כלומר את אלו שנאמר בהם, אלה אלוהיך ישראל, שהוא חטא העגל. והיום, שיִמְחה בו הקב"ה את חטא העגל, כאילו באותו יום עשה הקב"ה את השמיים והארץ, כמ"ש, ביום עֲשֹוֹת ה' אלקים ארץ ושמיים.

כי בעת ההיא יהיה הקב"ה בזיווג עם שכינתו, והעולם יתחדש, כמ"ש, כי כאשר השמיים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה, עומדים לפניי, כן יעמוד זרעכם. וזהו, ביום עשות, ביום שיתחדש העולם.

233. בעת ההיא, כמ"ש, וַיַּצְמַח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד. אבל מקודם לכן, מטרם שנמחה חטא העגל, אינו יורד מְטר התורה, ז"א, לזריעת נשמות ישראל. וישראל, הדומים לעשב השדה ולאילנות, אינם צומחים. וכמ"ש, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח. כי אדם אַין לעבוד את האדמה. אדם, ישראל. אדמה, ביהמ"ק. לעבוד, עבודת הקורבנות.

234. וכל שיח השדה, חל על משיח ראשון, משיח בן דוד, טרם שיהיה בארץ. וכל עשב השדה, חל על משיח שני, משיח בן יוסף. ולמה לא היו המשיחים בארץ? משום שאין עימהם משה, שעליו כתוב, ואדם אַין לעבוד את האדמה.

כתוב, לא יסור שבט מיהודה, זהו משיח בן דוד. ומחוקק מִבין רגליו, זהו משיח בן יוסף. עד כי יבוא שילֹה, זהו משה, כי משה בגי' שילֹה (345). ולוֹ יִקְהַת עמים, הוא אותיות, ולוי קְהָת. כלומר, שיגיע התיקון ממשה עד קהת ועד לוי, שהם אבותיו.

מהו עניין ב' משיחים וההבדל ביניהם? ולמה אינם יכולים להתגלות, אלא רק אחר גילוי נשמת משה? כי מסיבת שיתוף מדה"ר בדין, שמלכות נכללה בבינה, נחסרה עצמותה של המלכות, ואין בה אלא ט"ר דמלכות, התכללות של המלכות בהם.

אמנם בחינת עצמה נגנזה בראש עתיק. ומסיבה זו נחלקה מלכות דז"א לשתי ממלכות. שמחזה ולמעלה היא אוהל לאה, עולם המכוסה, ומשם נמשך משיח בן דוד, בן לאה. ומחזה ולמטה אוהל רחל, עולם הנגלה, ומשם נמשך משיח בן יוסף, בן רחל.

ונמצא, שהמלכות שמחזה ולמעלה, יש בה ע"ס שלמות, אבל במלכות שמחזה ולמטה, חסרה המלכות שלה והיא מסתיימת ביסוד. ולפיכך יש מחלוקת בין משיח בן דוד ומשיח בן יוסף למטרת גמה"ת.

כי משיח בן דוד רוצה למלוך, להנהיג את ישראל בבחינתו, מהמלכות שלמעלה מחזה, שהזיווג הוא שלם שם, מפני אדם, וע"כ הארתו שלמה. אמנם משיח בן יוסף, אינו מרוצה מהנהגת משיח בן דוד, להיותו מבחינת עולם המכוסה, והארתו מלמטה למעלה. כי כל הנמשך מחזה ולמעלה אינו מאיר מלמעלה למטה, אלא רק מלמטה למעלה.

וע"כ הוא רוצה למלוך ולהנהיג לישראל, להאיר להם מבחינתו, מהמלכות שמחזה ולמטה, המאירה מלמעלה למטה בהנהגה גלויה, להיותה עולם הנגלה. וזו המחלוקת, שהייתה בין שאול ודוד, כי שאול היה מבני רחל, משיח בן יוסף, ודוד היה מבני לאה, משיח בן דוד. וכן בין רחבעם וירבעם. וכן בכל דור ודור נמצא ב' הללו, שמקטרגים זה לזה.

וזה שאמר יהונתן בן שאול לדוד, ואני שלושת החיצים צִידה אורֶה. אם אָמוֹר אוֹמַר לנער, הנה החיצים ממך וָהֵנה, קָחֶנוּ וָבוֹאה, כי שלום לך. ואם כה אומר לָעֶלם, הנה החיצים ממך והלאה, לֵך כי שילַחֲךָ ה'.

ויש להבין, למה בחר יהונתן בסימנים הללו? כי שלושת החיצים הם ג' ענפים של האות ש', שהם ג"ס חג"ת, הרומזים על ג' רגלי הכיסא. דוד רגל רביעית אליהם. וכן הם רומזים על ג' ענפים של הש' התחתונה, שהם ג"ס נה"י, אשר מלכות בית יוסף רביעית אליהם, בעניין שביעי לבנים. ולפיכך נקראים חיצים, משום שנחצו ונחלקו ג' הענפים הללו, בין משיח בן דוד למשיח בן יוסף. הג' שלמעלה מחזה למשיח בן דוד, והג' שלמטה מחזה למשיח בן יוסף.

וכמ"ש, אם אָמוֹר אוֹמַר לנער, הנה החיצים ממך והֵנה, מלמטה למעלה, כטבע הארת ג' הענפים שלמעלה מחזה, שהוא משיח בן דוד, תדע ברור כי שלום לך, שזהו אות, אשר אבי שאול, שהוא משיח בן יוסף, מודה בהנהגתך ואינו חושב להרוג אותך.

אבל, ואם כה אמר לעלם, הנה החיצים ממך והלאה. שפירושו, מלמעלה למטה בנגלה, כמו ג' הענפים שמחזה ולמטה, שהוא מידת משיח בן יוסף, אז, לך כי שילחך ה', שזהו האות, שהוא מקנא אותך ורוצה להרוג אותך ולבטל הנהגתך, כדי להנהיג את ישראל בהארת משיח בן יוסף, שמלמעלה למטה, בנגלה.

והנה התבאר, כי סיבת התחלקות המלכות לב' מַמלכות, לאה ורחל, שמהן ב' משיחים, משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, היא מחמת החיסרון של המלכות דמלכות, שלא יוכל להימנות מטרם גמה"ת. כי ע"כ נתקנה עכ"פ מלכות השלֵמה למעלה מחזה, שהיא לאה, אשר מכוחה מקבלת גם רחל תיקונה, אע"פ שחסר לה המלכות דמלכות, ע"י עלייתה והתכללותה בלאה.

מלכות דמלכות היא אות ה' שבמשה. והיא השער הנ', המכונה, נתיב לא יְדָעוֹ עיט. עיט זה משה. כי כח"ב תו"מ יש במלכות, שכל אחת מהן כלולה מעשר, הרי הן נ' (50) שערים. וכיוון שהמלכות דמלכות חסרה, אין בה אלא רק מ"ט (49) שערים, שמבחינת הכלים חסרה המלכות דמלכות, ומבחינת האורות היא חסרה כתר, כי יש ערך הופכי מכלים לאורות. כי ה' דמשה היא המלכות החסרה, שער הנ'. והיא הסיבה להתחלקות משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.

ואין כוח לב' המשיחים לגאול את ישראל, חוץ ממשה. ובגללו הם מתעכבים, ואינם גואלים את ישראל. כל עוד שלא נתקנה אות ה' דמשה, מוכרחות להיות ב' מלכויות, כדי שעכ"פ תהיה אחת מהן שלמה לגמרי, כלומר, שמחזה ולמעלה, והשנייה תקבל שלמותה ע"י הראשונה.

וע"כ גם המשיחים, הנמשכים מהן, אינם בשלמות, כי הארת משיח בן דוד אינה שלמה, להיותה חסדים מכוסים. והתחתונים, לחסדים מגולים הם צריכים. והארת משיח בן יוסף, הנמשך מרחל, אינה שלמה. כי היות שכל תיקונה של רחל תלוי בלאה, ע"כ מתמעטת הארתה, שלא תוכל להאיר את החסדים המגולים שלה, אלא מלמטה למעלה, כמו לאה.

כי ע"כ חולֵק משיח בן יוסף על משיח בן דוד, והיא רוצה לתקן את רחל, שלא תהיה צריכה לקבל מלאה, ואז תאיר רחל גם מלמעלה למטה. הרי ששניהם אינם שלמים. ואין כוח לב' המשיחים לגאול את ישראל, מטרם שתיתקן אות ה' דמשה, ויתגלה שער הנ'. ובגללו הם מתעכבים, משום ה' דמשה, שאינה מקבלת תיקונה השלם.

וה' דמשה במשכּון אצל אברהם, ומה' דאברהם, להיות לו בה שֵׁם עולם, ובה נשלמה ה' דמשה. כי ה' דאברהם היא ה' הממותקת במדה"ר, ה' קטנה דאברהם, וה' של בְּהִבָּרְאָם. שזולת המיתוק הזה, לא הייתה שום מציאות מוחין לזו"ן ולתחתונים.

ואלו המוחין הם גילוי שמותיו הקדושים, שבשבילם ברא את העולם. ונמצא, שכל עוד שה' דאברהם לא גילתה כל המוחין, עד לגלוֹת כל שמותיו הקדושים, אי אפשר לבטל מיתוק של המלכות בבינה. וממילא לא תוכל להתגלות ה' דמשה.

אמנם אחר שהה' הממותקת, ה' דאברהם, תגלה כל שמותיו הקדושים, אז יתבטל השיתוף דמדה"ר בדין, שהוא ה' דאברהם. ותתגלה ה' דמשה בכל שלמותה. הרי שה' דמשה במשכּון אצל אברהם, אצל ה' דאברהם. וכל עוד שה' דאברהם לא גילתה כל המוחין הצריכים, היא מעכבת את הגילוי של ה' דמשה.

אכן בגמר גילוי כל שמותיו הקדושים, יתבטל השיתוף בבינה, ותתגלה ה' דמשה, הגנוזה בראש דעתיק, כמ"ש, אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה. ואז יחזרו ב' המלכויות, לאה ורחל, להיות פרצוף אחד שלם, ויחזרו משיח בן דוד ומשיח בן יוסף להיות אחד בכל השלמות, ויגאלו את ישראל.

235. וכל שיח השדה, הוא נשמות הצדיקים, שנמשכים מיסוד דז"א, צדיק חי העולמים. כי שיח הוא אותיות ש' ח"י, אשר ש' סתם מורה על ג' ענפים של האילן, ג' אבות, חג"ת דז"א, שנקרא אילן. אבל ש' של שיח אינה מז"א, אלא מחַי העולמים, יסוד דז"א. וע"כ יש בשיח האותיות ח"י, להורות שש' היא מחי, יסוד דז"א. ולפיכך, וכל שיח השדה, מורה על נשמות הצדיקים, הנמשכים מיסוד דז"א, המרומז במילה שיח.

236. וכל עשב השדה. עשב, הוא אותיות ע"ב ש'. ש' מורה על שלושה עלים, שהם יאהדונה"י, הצירוף הוי"ה אדנ"י, שמורה על זיווג השמות הוי"ה, ז"א, עם אדנ"י, הנוקבא. והם ע"ב, הוי"ה במילוי אותיות י', שבגי' ע"ב (72), מוחין דהארת חכמה, המתגלה בזיווג של ב' השמות יאהדונה"י. כי יש ג' זיווגים בזו"ן:

א. זיווג דג"ר, הוי"ה אהי"ה,

ב. זיווג דחג"ת, הוי"ה אלקים,

ג. זיווג דנה"י, הוי"ה אדנ"י.

מוחין דע"ב, מוחין דחיה, אינם נמשכים, עד שיושלם הזיווג גם בצירוף השלישי הוי"ה אדנ"י. ואז נולדות נשמות הצדיקים מהזיווג השלישי הוי"ה אדנ"י, שמורה על זיווג דנה"י דזו"ן. אמנם מב' הצירופים הקודמים, אינן נולדות נשמות הצדיקים, כי אינם נמשכים אלא ממוחין דע"ב, שהוא הארת החכמה, שאינה מתגלה לא בחב"ד ולא בחג"ת, אלא רק בנה"י, בזיווגי השמות יאהדונה"י.

ונה"י הללו מרומזים בש' של המילה עשב, שג' קווי הש' הם ג"ס נה"י. ומכונים ג' עלים, ולא ג' ענפים, שהם חג"ת. וע"כ נקראים עלים, להורות שהם תלויים על ג' הענפים חג"ת, ומקבלים השפע שלהם מהם. והמוחין לנשמות הצדיקים, הנולדים מהם, מרומזים בע' ב' של המילה עשב, הוי"ה במילוי אותיות י', שבגי' ע"ב, שמורה על המוחין ההם.

והענפים, חג"ת, שג' העלים נה"י תלויים עליהם, הם כולם כחשבון ע"ב. כי כל אחד מג' הענפים חג"ת יש בו חשבון השם ע"ב. כי יש בחסד השם ע"ב, וכן בגבורה, וכן בת"ת, בשלושת הפסוקים: וייסע, ויבוא, ויֵט.

המוחין דע"ב אינם מתחברים בשכינה, עד שיבוא אדם, הוי"ה במילוי אותיות א', יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שהוא משה. כמ"ש, מה שְׁמו ומה שֵׁם בנוֹ. כי הוא תיקן את השכינה, והמשיך את הייחוד השלם יאהדונה"י. וכתוב, ואדם אַין לעבוד את האדמה, שהכוונה על משה, שעוד לא תיקן השכינה כראוי.

237. ומשום זה כתוב על משה, וכל עשב השדה טרם יִצמח. שעוד לא צמח הצדיק, משה, שממנו מתקיים הכתוב, אֱמת מֵאֶרץ תצמח, שכתוב בו, בהאמת, ותַשְׁלך אמת אַרצה. שהכוונה על תלמידי חכמים, שהם כמו דשאים הצומחים בארץ, אינם צומחים ויוצאים מהשכינה בגלות, עד שיקוים הכתוב, אמת מארץ תצמח.

ואמת זהו משה, שכתוב עליו, תורת אמת הייתה בפיהו, שאין מי שידרוש את השכינה כמותו. ומשום זה כתוב עליו, ואדם אַין לעבוד את האדמה. אדם הוא משה, אדמה השכינה. ומטרם שבא משה, לא היה מי שיתקן את השכינה כראוי.

238. ומיד שיבוא משה, תכף יקוים הכתוב, ואֵד יעלה מן הארץ. א"ד מהשם אדנ"י, עולה לו ו', ונעשה בה אדון כל הארץ. ז"א הוא ו'. כשיבוא משה, עולה ז"א ומתייחד עם השכינה, אדנ"י, והשכינה נעשית אז אדון כל הארץ.

ואד יעלה מן הארץ, שהיא השכינה, אדנ"י. ואדנ"י הוא שם של נקבה. וע"כ עולות רק ב' אותיות מהשם, שהן א"ד. ועולה ז"א, ו', ומתייחד עימה. ואז היא מקבלת ממנו מוחין שלמים, ונעשית אדון כל הארץ. כלומר, במקום שהייתה נקראת אדנ"י, נקבה, נקראת עתה אדון, זכר.

מיד, והִשקה את כל פני האדמה. שישראל למטה יושקו ויקבלו מהשכינה את המוחין דג"ר, הנקראים שבעים פנים לתורה. כי פנים הם ג"ר, כמ"ש, חכמת אדם תאיר פניו. ושבעים הוא ז"ת, חג"ת נה"י, שכל אחת מהן כלולה מעשר, והשלושים העליונים אינם מושגים.

239. פירוש אחר על הכתוב, ואד יעלה מן הארץ. כתרגומו, וענן יעלה מן הארץ. השכינה, שכתוב בה, כי ענן ה' על המשכּן. כי לעת קץ, כאשר יבוא משה, אז תעלה השכינה, ותלמידי חכמים שבארץ יושקו ויקבלו ממנה המוחין.

240. בעת ההיא כתוב, ויִיצֶר ה' אלקים את האדם, כלומר את ישראל. שהקב"ה צייר אותם בציורים של עוה"ז ועוה"ב. ציורים, פירושם, שיעורי קומות של מוחין. שהקב"ה ישפיע להם אז מוחין של המלכות הנקראת עוה"ז, ושל הבינה הנקראת עוה"ב.

וייצר, שכתוב עם שתי אותיות י'. מורה, שבעת ההיא מכניס הקב"ה את ישראל בשמו, בציור של שתי אותיות י'. וביניהן ו', שעולות בגי' הוי"ה, כ"ו (26). ושתי אותיות י' יהיו מצוירות בפניו ובפניהם של ישראל, בשני תפוחי הפנים שלהם. ובחוטם שלהם תצויר אות ו'.

כי במילה וייצר, יש בתחילתה ו' ושתי אותיות י'. וזה רומז על המוחין, הנמשכים מהייחוד של הוי"ה אדנ"י, יאהדונה"י. שיש בו י' בתחילתו הרומזת על חכמה עליונה, וי' בסופו הרומזת על חכמה תחתונה. ושש אותיות אהדונ"ה, בין שתי אותיות י', הן ז"א, המקבל מחכמה עליונה שבבינה, עוה"ב, ומשפיע לחכמה תחתונה, מלכות, עוה"ז, ומשפיע אותם לישראל.

ומוחין הללו מצוירים בישראל בשני הפנים עם החוטם, כמ"ש, חכמת אדם תאיר פניו. כי המוחין דג"ר מכונים פנים, ושני הפנים הם ב' הקווים ימין ושמאל, והחוטם הוא קו המכריע ביניהם.

241. ומשום זה כתוב, כי מראש צוּרים אֶראנו. והמילה צורים, מורה על אלו הציורים של השם הקדוש, שיהיו מצוירים בפנים שלהם בשני לוחות נכבדים, שהם י' י', שהו' חרותה עליהם.

מראש, מוחין דג"ר. צורים, שיעורי קומת המוחין, המכונים ציורים, השפעת מוחין דחכמה, הנקראת ראייה, שמוחין הללו יהיו מצוירים בשני תפוחי הפנים, שהם ב' לוחות ימין ושמאל, שהם שתי אותיות י' של הייחוד יאהדונה"י, ושש אותיות אהדונ"ה חרותות עליהם כחוטם.

242. ועוד, שצייר להם לכל הדורות בבת זוגו העליונה, י"ה, והם ו', הייחוד של שתיהן. ובאמת נוהגת השפעת המוחין בעניין, וייצר, בכל הדורות, ולאו דווקא לעת קץ. והקב"ה מצייר ומשפיע מוחין לישראל לכל הדורות בבת זוגו העליונה, בינה, י"ה המתייחדים בו'. כי ע"כ בינה היא אותיות בן י"ה, שזה רומז על הבן, ז"א, המייחד את י"ה.

והקב"ה צייר ומשפיע לישראל באלו הציורים של מעלה. כי ז"א, הנקרא ישראל, העמוד האמצעי, הכולל את השכינה העליונה והתחתונה ביחד, שהן ק"ש של ערבית וק"ש של שחרית. ועליהן נאמר, עצם מעצָמיי ובשר מבשרי. בעת שזו"ן משיגים מוחין דחיה, נעשים לו ב' נוקבאות לאה ורחל לפרצוף אחד. והוא נקרא אז בשם ישראל, אותיות לי ראש.

והקב"ה צייר ומשפיע לישראל, באלו הציורים של מעלה, מוחין דחיה, שאז נקרא הז"א בשם ישראל, העמוד האמצעי, הכולל את השכינה העליונה והתחתונה ביחד, לאה ורחל, שנעשו פרצוף אחד, וישראל כולל אותם ביחד.

והשכינה העליונה היא ק"ש של שחרית, והשכינה התחתונה ק"ש של ערבית, כמ"ש, עצם מעצמיי ובשר מבשרי. כי השכינה העליונה, לאה, נקראת עצם, והשכינה התחתונה, רחל, נקראת בשר. ובזה שהן הבניין דאו"א, נעשו שתיהן פרצוף אחד. וע"כ כתוב עליהן, עצם מעצמיי ובשר מבשרי.

243. ומיד בעת ההיא, כשיתגלה משה לעת קץ, נטע את ישראל בגן העדן הקדוש. שלאה ורחל נעשו פרצוף אחד, גן עדן. וישראל, ז"א, כולל שתיהן. נבחן, שישראל בגן עדן. כי עדן הוא שכינה עליונה, וגן הוא שכינה תחתונה. וכשנכללות יחד נקראות גן עדן.

כי בכל הדורות הוא משפיע לישראל מוחין מגן עדן. אבל אינם בקביעות, להיותם בעצמם מחוץ לגן עדן. ולעת קץ יעלה הקב"ה את ישראל לגן עדן, כמו את אדה"ר קודם החטא. ואז יהיו המוחין בקביעות לנצחיות.

וכמ"ש, וייטע ה' אלקים גן בעדן. שזה או"א, הבונים את הנוקבא. גן זה שכינה תחתונה, עדן זה אמא עליונה. וישם שם את האדם אשר יצר. את האדם, זה העמוד האמצעי, הנקרא ישראל. ואז, כשייעשו שתיהן פרצוף אחד, שהוא גן עדן, השכינה תהיה הנטע שלו, בת זוגו, שלא תזוז ממנו לעולם, ותהיה העדן שלו לנצחיות.

והקב"ה נטע את ישראל בעת ההיא נטע קדוש בעולם. כלומר, כשישראל מקבלים המוחין ההם, נעשו נטיעה קדושה בעולם. כמ"ש, נצר מַטָעַיי מעשה ידיי להתפאר.

244. ויַצמַח ה' אלקים, או"א. כל עץ נחמד. הצדיק, יסוד דז"א, הנקרא עץ, והוא נחמד. וטוב למאכל, ז"א, העמוד האמצעי, שבו מאכל ומזונות לכל, שהוא משפיע המוחין לכל התחתונים. שהכול בו, בז"א, ואין הצדיק, יסוד דז"א, מתפרנס, אלא מז"א, והשכינה מהצדיק, ואינם צריכים לתחתונים שיעלו מ"ן, אלא התחתונים ניזונים ע"י היסוד העליון והשכינה, מבלי שיצטרכו להעלות מ"ן.

כי בגלות לא היו מזונות לשכינה ולחַי העולמים, ליסוד דז"א, המשפיע לשכינה. אלא ע"י העלאת מ"ן, בכוח שמונה עשר ברכות שבתפילה. אבל בעת קץ, היסוד יהיה המשפיע מזונות לכולם, אל השכינה ואל התחתונים, מבלי שיצטרכו לשום התעוררות של התחתון.

245. ועה"ח, ז"א, יהיה נטוע בתוך הגן, השכינה, שאז כתוב בו, ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. כי בגלות לא היה הז"א נטוע בתוך השכינה, כי לא היה זיווגו קבוע, אלא במקרה. משא"כ לעת קץ הימים, יהיה ז"א נטוע בתוך הגן תמיד בזיווג שלא נפסק, שהוא, ואכל וחי לעולם, בקביעות.

והשכינה, לא ישלוט עוד עליה האילן דס"א, שהוא הערב רב, שהם עצה"ד טו"ר. ולא תקבל בה עוד טמא, שלא תפרנס את הטומאה. וע"כ תתבטל הטומאה מהעולם. וכמ"ש על העת ההיא, ה' בדד יַנְחֶנוּ, ואין עימו אל נֵכר, כי יבולעו כל הרע וכל הטומאה מהעולם. ומשום זה אין מקבלים גרים לימות המשיח, והשכינה תהיה כמו גפן, שאינה מקבלת הַרְכָּבה ממין אחר.

246. ויהיו ישראל בבחינת הכתוב, כל עץ נחמד למראה. ויחזרו וישיגו אותה התפארת, שאיבדו בחורבן ביהמ"ק, שכתוב בו, השליך משמיים ארץ תפארת ישראל.

ועצה"ד טו"ר נפרד ונדחה מישראל, ואינם מתדבקים ואינם מתערבים בהם. כי אז נאמר לישראל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, שהוא הערב רב. שאז יגלה הקב"ה לישראל, שביום שאכלו מעצה"ד, גרמו בזה ב' אבֵדות, חורבן בית ראשון ובית שני. וכמ"ש, ביום אֲכוֹלךָ ממנו מות תמות. שנזכרת פעמיים מיתה כלפי ב' המקדשים. וגילוי זה שמגלה הקב"ה אז לישראל, נבחן כמו שאומר להם, שלא יאכלו מעצה"ד, כמו שאמר לאדה"ר.

והם גרמו ע"י עצה"ד, שהצַדיק, המשפיע לשכינה, יֶחֱרַב ויָבֵש בבית ראשון, שהוא שכינה עליונה, ובבית שני, שהוא שכינה תחתונה. וכמ"ש, ונהר יֶחֱרַב ויָבֵש. נהר ז"א. יחרב בה"ת, הנוקבא שלו, משום שהסתלק מז"א המעיין של הי', שנובע לה"ר בבחינת א"ס.

247. ומיד כשיצאו ישראל מהגלות, עם קדוש בפני עצמו, שהערב רב ייפרדו מהם, מיד אותו נהר, שהיה חרב ויבש בעת הגלות, כתוב בו אז, ונהר יוצא מעדן, הו' דשם הוי"ה. להשקות את הגן, ה"ת. ונהר, העמוד האמצעי, ז"א. יוצא מעדן, מאמא עליונה, אשר ז"א מקבל השפע ממנה. להשקות את הגן, השכינה התחתונה, גן.

248. בעת ההיא נאמר למשה ולישראל, אז תתענַג על ה'. ענ"ג ראשי תיבות: עדן נהר גן. כי ע' של ענ"ג היא עדן, נ' נהר, ג' גן. כלומר, שיתענגו אז במוחין הללו, המשתלשלים להם, בג' המדרגות: עדן, נהר, גן, שהם מוחין של חכמה עליונה. כי אין הבינה נקראת עדן, אלא בזמן שמקבלת מחכמה.

ואז יתקיים הכתוב, אז ישיר משה. כי לא כתוב, אז שר משה, אלא ישיר, בלשון עתיד, שמוֹרה על זמן יציאת בני ישראל מהגלות, שמשה ישיר אז שיר חדש.

ולערב רב וכן לאוה"ע עובדי עבודה זרה, יתהפך עֹנג להיות לנֶגע, כמו שלקו פרעה ומצרים, שפרח בהם שחין אבעבועות. אבל לישראל בלבד יהיה אז עונג. כלומר, אותם המוחין של עדן נהר גן, שיהיו עונג לישראל, הם עצמם יכו את הערב רב ועכו"ם בנגעים גדולים.

249. ונהר יוצא מעדן, להשקות את הגן, ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים, שהם ד"ס חסד גבורה נצח הוד. כנגד ארבעה דגלים של השבטים.

ד' מחנות השכינה הם ארבעה ראשים: מיכאל גבריאל נוריאל רפאל. ובכל מחנה ג' בחינות לפי ד' הדגלים, שהם י"ב (12). והגן עצמו, השכינה, משלים אותם לי"ג (13).

חסד, זרוע הימין, שבעת ההיא יקוים, הרוצה להחכים ידרים. שכל הרוצה להחכים, יכוון בתפילתו לחסד, דרום, וימשיך חכמה, ויחכים. ומחנה המלאך מיכאל, יושקה ויקבל השפע שלו מהחסד הזה, ועימו מטה יהודה וב' השבטים.

גבורה, זרוע השמאל, שבעת ההיא יקוים, הרוצה להעשיר יצפין. שכל הרוצה להעשיר, יכוון בתפילתו לגבורה, צפון. ומחנה המלאך גבריאל מקבל מהגבורה, ועימו מחנה דן וב' השבטים.

נצח, השוֹק הימנית, וממנה מקבל מחנה נוריאל, ועימו מטה ראובן וב' השבטים שעימו.

הוד, השוֹק השמאלית, שביעקב כתוב, והוא צולע על ירכו. וממנה מקבל מחנה רפאל, הממונה על הרפואה של הגלות, ועימו מטה אפרים וב' שבטים.

והתבאר שארבעה ראשים הם י"ב, כמו ד' הדגלים שהם י"ב שבטים, אשר הגן משלים אותם לי"ג. וזה שנאמר, שלישראל בלבד יהיה אז עונג, וזהו כמ"ש, ונהר יוצא, כי י"ג הוא העונג.

250. פירוש אחר על הכתוב, ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים. זהו עניין ארבעה שנכנסו לפרדס, ד' חכמים, בן עֲזַאי, בן זוֹמָא, ואחֵר, ורבי עקיבא. ופרד"ס הוא ראשי תיבות, פְּשט רֶמז דְרוּש סוד.

ומשם ייפרד, ראשי תיבות פר"ד, פשט רמז דרוש, שבהם נכנסו בן עזאי ובן זומא ואחר, שהם קליפות התורה, כלפי סוד, שהוא פנימיות, שבו נכנס רבי עקיבא. ונאמר, שרק רבי עקיבא שנכנס במוחא, בחינת סוד, פנימיות התורה, נכנס בשלום ויצא בשלום. אבל שאר השלושה, שנכנסו בפר"ד, ניזוקו.

אחד, מאותם ארבעה חכמים, נכנס בנהר פישון, הרומז על חלק הפשט שבתורה המאירה בפרד"ס, כי פישון אותיות פי שׁוֹנֵה הֲלָכות, כלומר פשט התורה.

השני שבהם נכנס בנהר גיחון, ושם קבור זה שכתוב בו, כל הולך על גָחון, כלומר משה, שהוא ו' של גחון, שהיא גדולה, והיא אמצעית לכל אותיות התורה. והוא בחינת גבריאל, שאותיותיו גָבַר אֵל, גבורה של אל. כי כל קבורה היא לכַפָּרה על פגם, כמ"ש, וכיפר אדמתו עַמו. ואחרי שהתכפר לו הפגם, עומד לתחיית המתים לנצחיות.

כלומר, שקבורת משה אינה מהפגם של משה, אלא מבחינת גבריאל, גבורה של מעלה, שגָבר עליו ולא נתן לו לתקן ולגַלוֹת השלמוּת בחייו, אע"פ שמחמת עצמו היה יכול לגלות כל השלמות. עליו נכתב, לגֶבר אשר דרכוֹ נִסתָרָה ויָסֶךְ אלוה בעדו. כלומר, שדרכו נסתרה ולא גילה שלמותו, מטעם, ויסך אלוה בעדו, ולא מפחיתותו של משה.

ולפיכך, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה, שהתגלה שם. כי מקום הפגם הוא מקום הקבורה. וכיוון שלא היה בו פגם, ע"כ לא ידע איש את קבורתו. אלא בגמה"ת, אחר שתתגלה שלמותו של משה, אז יהיה ניכר החיסרון מתוך השלמות שהתגלתה, שהוא מקום קבורתו. וזהו חלק הרמז שבתורה, ולחָכָם, מודיעים ברמז.

251. השלישי שבד' חכמים נכנס בחִדֶקֶל. שאותיותיו ח"ד ק"ל מורות על לשון שָׁנוּן בלי פגם, שהוא קל לדרוש. חד, פירושו שנון, מלשון הכתוב, ושיננתָם לבניךָ.

הרביעי שבד' חכמים נכנס בפְּרת, שהוא מוח, ששם פרייה ורבייה, כי הזרע נמשך מהמוח.

ביאור הדברים. המוחין המושפעים לתחתונים, נבחנים בכללות לג' בחינות:

א. הארת ו"ק בלי ראש, בחינת יצירה, הנקראים רמז, שהבנתם מצומצמת כמו רמזים בעלמא.

ב. מוחין דג"ר מבחינת חסדים, שנמשכים מעולם הבריאה, בחינת דרוש, שמושכים ליבו של אדם.

ג. מוחין דג"ר מבחינת חכמה, שנמשכים מעולם האצילות, בחינת סוד.

וכלים נמשכים מעולם העשיה, והם נקראים פשט, חלק המעשה.

סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, היו אומרים, ו' של גחון, חציָן של אותיות ספר תורה. הכתוב, דָרֹש דָרַש, חצין של מילים. והכתוב, והתגלָח, חצים של פסוקים.

כי בעולם התיקון התחלקו המדרגות ע"י פרסא לב' חצאים, שהחצי שממעל הפרסא נבחן לפָנים של המדרגה, והחצי שמתחת הפרסא נבחן לאחור של המדרגה. ולולא תיקון זה של הפרסאות, לא היו התחתונים ראויים לקבל שום מוחין. כי כל המוחין באים מכוח ירידות ועליות של הפרסאות הללו.

ובדרך כלל נבחנות באבי"ע רק ד' פרסאות, כי בדרך כלל הם נחלקים לב' פרצופים, שכל פרצופי אצילות נחשבים לפרצוף אחד, וכן ג' עולמות בי"ע נחשבים לפרצוף אחד.

ב' פרסאות יש באצילות: באמצע האצילות, שבמקום החזה דא"א, המחלקת בין פנים לאחור, ובסיום אצילות, המחלקת בין אצילות לבריאה.

וב' פרסאות יש בפרצוף בי"ע: באמצע בי"ע, שבמקום החזה בעולם היצירה, המחלקת בין פנים לאחור, ובסיום פרצוף בי"ע, בבינה דמלכות דעולם העשיה.

ומד' פרסאות הללו מושפעים כל המוחין לתחתונים:

א. מפרסא תחתונה שבעשיה מושפעים כלים למוחין, שהם פשט.

ב. מפרסא שבאמצע בי"ע מושפעים ו"ק בלי ראש, שהם רמז.

ג. מפרסא שבין אצילות לבריאה מושפעים ג"ר דחסדים, שהם דרוש.

ד. מפרסא שבאמצע אצילות מושפעות ג"ר דחכמה, שהן סוד.

ג' מוחין הללו נבחנים לאותיות, מילים, פסוקים שבספר תורה:

א. ו"ק בלי ראש נבחנת לאותיות, מטרם שהצטרפו למילים, שעוד לא נגלתה בהן ההבנה, הרמז.

ב. וכשהצטרפו למילים, הרי התגלתה בהן הבנה מועטת, ג"ר דחסדים, דרוש.

ג. וכשהתחברו המילים למשפטים שלמים בפסוקים, הרי הבנתם נשלמת לגמרי, וזהו ג"ר דחכמה, סוד.

ו' של גחון, חצין של אותיות ספר תורה, הפרסא שבחזה דיצירה, המחלקת הבי"ע לב' חצאים, שמפרסא זו מושפעים מוחין דרמז, אותיות התורה בלי צירופים, והיות שהחצי שמחזה שביצירה ולמטה נעשה מקום לקליפות. לכן כתוב עליה, כל הולך על גחון, שהיא הנחש הטמא, שמקומו מו' זו ולמטה.

דָרֹש דָרַש, חצין של מילים, הפרסא שבסיום אצילות, המבדילה בין אצילות לבי"ע, שמשם מושפעים המוחין דג"ר דחסדים, הנקראות דרוש. וע"כ נאמר עליה, דָרֹש דָרַש, שמורה על דרוש.

והתגלָח, חצים של פסוקים, הפרסא שבעולם אצילות עצמו, במקום החזה דא"א, שמשם מושפעות הג"ר דהארת החכמה, הנקראת סוד. ולכן כתוב עליה, והתגלח, כי שערות רומזות על דינים. וע"י המוחין דהארת החכמה, המושפעים מפרסא זו, הן מתבטלות ודומות כמו שהתגלחו השערות, ואין דינים שם. וע"כ נקרא רבי עקיבא קירח, כי נכנס במוחא, שהוא סוד, שהפרסא משם הוא, והתגלח, וע"כ התקרחו שערותיו, הדינים.

וזהו, ונהר יוצא מעדן, הבינה, שיצאה, בסיבת הפרסא שבחזה דא"א, מחוץ לחכמה, הנקראת עדן. ועשתה זאת כדי להשקות את הגן, להשפיע מוחין לנוקבא דז"א, הנקראת גן. ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים. ומכוח הפרסא, שהוציאה הבינה מחוץ לעדן, נפרדו המדרגות ונעשו לארבעה ראשים, שהם ארבעה נהרות, ארבע הארות, הנמשכות מארבע פרסאות, הנקראות פרד"ס. כי נהר פירושו מאור.

אלו ד' חכמים שנכנסו לפרד"ס, נכנסו בארבעה נהרות הללו, הנמשכים מד' פרסאות:

מפרסא דעשיה נמשך נהר פישון, הפשט.

מפרסא דיצירה, ו' של גחון, נמשך נהר גיחון, הרמז. ואֵלו הג"ר, החסרים כאן בו' של גחון, הם ג"ר דחכמה. שנאמר, לחָכָם מודיעים ברמז, כלומר מה שנבחן לרמז, שפירושו ו"ק בלי ג"ר, הוא רק לחכם הצריך מוחין דהארת חכמה. אמנם מבחינת מוחין דחסדים יש שם ג"ר כמו בבריאה. אלא היצירה צריכה דווקא להארת חכמה, וג"ר דחסדים אינם מספיקים לה.

ואֵלו הג"ר דהארת חכמה, החסרים בו' של גחון, היא השלמות דנשמת משה, שלא תתגלה אלא רק בגמה"ת, לעת שיעמוד משה בתחיית המתים.

ושלמות נשמת משה קבורה ונעלמת בו' של גחון, ולא תוכל להתגלות אלא רק בתחיית המתים, שאז ישוב משה לישראל, ועימו ב' משיחים, שיתגלו הג"ר ביצירה. כי אז יתבטלו כל הפרסאות, וישובו ג' עולמות בי"ע להיות אצילות. ויאירו ג"ר דחכמה גם ביצירה כמו באצילות, התגלות נשמת משה.