וייקח מאיתם את שמעון

165. וייקח מאיתם את שמעון. כדי שלא יקטרג עליו עם לוי. כי שמעון ולוי, כשמתחברים שניהם, הם יכולים לקטרג. ויאסור אותו לעיניהם. ורק לעיניהם אסר אותו, ואחר שיצאו, היה מאכיל ומשקה אותו.

166. והאם רצונו של יוסף היה, כמ"ש, אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, שע"כ האכיל והשקה את שמעון, שהיה שונאו? א"כ, יוסף שהיה צדיק, איך עשה כזאת, שהרי כתוב בסיום, כי גחלים אתה חותֶה על ראשו וה' ישלם לך? ואין זה דרכו של צדיק לנקום באחיו.

167. אלא יוסף לא היה מתכוון לכך. אלא כאיש לאחיו, כן היה עושה ומתנהג עימו באחווה, ולא באופן אחר. ולא רק עימו לבדו, אלא כן עשה עם כל אחיו, כמ"ש, ויְצַו יוסף וימלאו את כליהם בר, ולהשיב כספיהם איש אל שׂקו ולתת להם צידה לדרך. כדי להתנהג עימהם באחווה.

168. כה אמר ה', אם שלֵמים וכן רבּים וכן נגוזו ועבר ועיניתיךְ לא אֲעַנֵךְ עוד. כאשר העם כולו, יש בו שלום ואין בהם בעלי מחלוקת, הקב"ה מרחם עליהם והדין אינו שולט בהם. ואע"פ שכולם עובדים עבודה זרה, אם הם בשלום, אין הדין שולט עליהם. כמ"ש, חֲבוּר עֲצַבּים אפריים, הַנַח לו. שפירושו, אפילו אם עובדים עצבים, עבודה זרה, מ"מ אם הם בחיבור, הנח לו.

169. צדקה היא שלום, ומי שמרבה בצדקה, מרבה שלום למעלה ומרבה שלום למטה. ומשום זה כתוב, וכן נגוזו ועבר, שנגוזו פירושו כמו גזזו, שגוזזים כספיהם בצדקה. וכתוב, וכן, להורות שכמו שבתחילתו מדבר בשלום, אף כאן מדבר בשלום, בצדקה. למה כתוב, ועבר? אלא זה סובב על הדין של הרוגז, כמ"ש, עד יעבור זעם. אף כאן, ועבר, פירושו, עבר הדין מעליהם.

170. כה אמר ה', אם שלמים, ישראל, שהקב"ה נתן להם ברית עולם, ברית מילה, לשמור אותו תמיד, ושיהיה בו האדם שלם בכל הצדדים, שהם חו"ג תו"מ, למעלה ולמטה, נו"ה. ואם האדם אינו שומר אותו תמיד, הרי הוא פגום בכל דבר, כי כתוב, התהלך לפניי והְיה תמים. תמים, שלם. משמע שכל עוד שלא התקיים בו הברית, מטרם שנימול, היה פגום.

171. אם שלמים, פירושו, ששומרים מצוות ברית מילה, להיות שלמים, ולא להיות פגומים. וכן רבּים, פירושו, שיִפְרוּ וירְבּוּ בו. כי הנשמות אינן יוצאות לעולם אלא בברית הזה. וכן נגוזו, מי שנימול, וקיבל עליו הברית הזה. ונגוזו, מלשון גיזה וכריתה. ועבר ממנו אותה הזוהמה של העורלה, שהייתה בו מקודם לכן.

172. אם שלמים, אלו הם בני יעקב, שכל זמן שהיו אצל יוסף, היו שלמים, כי היו נמצאים יחד עם הברית, יוסף. וכן נגוזו, פירושו, שהלכו ועזבו את יוסף ושמעון. ונגוזו, לשון חלוף ועבור. ועבר, אז שרה הדין בגללם, כמ"ש, ועבר ה' לנגוף את מצרים. ועבר, הוא על הדין.

173. יש דין קשה ויש דין רפה. דין קשה הוא חזק, דין רפה הוא חלש. וכאשר דין הרפה יונק מדין הקשה, אז מתחזק והוא חזק.

174. בשעה שנעשה דין על ישראל, נעשה בדין רפה, שאינו מתחזק בדין הקשה. וכשנעשה הדין על העמים עכו"ם, מתחזק דין הרפה בדין הקשה של מעלה, כדי להתחזק. כמ"ש, ועבר ה' לנגוף את מצרים. ועבר, פירושו, שהתמלא עֶבְרָה וזעם, כי התחזק בדין הקשה. אף כאן, ועבר, פירושו שהתמלא עברה, אלא שהיא דין רפה, שאינו מתחזק בדין הקשה, מפני שהדין נעשה על ישראל.

בשעה שמתאספים עשרה בבית הכנסת ואחד מהם משתמט, אז הקב"ה כועס עליו. שכן אחי יוסף, שהיו עשרה, ואחר שפרשו מיוסף ושמעון, ונשארו תשעה, היה הקב"ה כועס, כמ"ש, ועבר, שהתמלא עֶברה.

175. בזמן שהנשמה יוצאת מעוה"ז, נידונה בכמה דינים מטרם שתבוא למקומה. אח"כ, כל אלו הנשמות, יש להם לעבור בנהר דינור הזה, הנמשך ויוצא, ולרחוץ שם. ומיהו שיקום שם ויעבור את נהר דינור בלי פחד, כמ"ש, מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו. ונשמת הצדיק עובר בלי פחד, ויקום במקום קודשו.

176. ומי שעוסק בצדקה בעוה"ז ונותן מכספו לצדקה, אז הוא עובר בנהר דינור ואינו מפחד. והכרוז קורא על אותה הנשמה, ועיניתיךְ לא אענךְ עוד. כי מי שזכה לעבור בנהר דינור, אין לו יותר דין כלל.

177. כל זה של יוסף עם אחיו, למה נצרך להיכתב בתורה? אלא תורת אמת וכל דרכיה קדושים, ואין מילה בתורה, שאין בה סודות עליונים וקדושים, ודרכים לבני אדם להתחזק בהם.

178. הקב"ה עשה לאדם, שיתחזק בתורה, וללכת בדרך האמת ולצד ימין, ולא ילך לצד שמאל. ומשום שהאנשים צריכים ללכת לצד ימין, יש להם להרבות אהבה זה עם זה, כי אהבה היא בחינת ימין, ולא יהיה שנאה זה עם זה, בחינת שמאל, כדי שלא להחליש הימין, המקום שישראל מתדבקים בו.

179. בשביל זה, יש יצה"ט ויצה"ר. וישראל צריכים להגביר את יצה"ט על יצה"ר, ע"י מע"ט. ואם האדם נוטה לשמאל, אז מתגבר יצה"ר על יצה"ט. ומי שהיה פגום, יצה"ר השלים אותו בחטאו. כי המנוול הזה אינו נשלם, אלא ע"י החטאים של בני אדם.

180. ובשביל זה, צריך האדם להיזהר, שלא יושלם היצה"ר בחטאיו. ויישמר תמיד, כי יצה"ט צריכים להשלים אותו בשלמות תמיד, ולא את יצה"ר. ומשום זה כתוב, אל תאמר אֲשַׁלְמָה רע, כי ע"י השנאה תגביר השמאל ותשלים את יצה"ר. אלא כמ"ש, קווה אל ה' ויושע לך.

181. אל תאמר אשלמה רע. כמ"ש, ומשלמֵי רעה תחת טובה, כי למי שעשה לו טובה, לא ישלם לו רעה, כמ"ש, משיב רעה תחת טובה, לא תמוּש רעה מביתו. ואפילו למי שעשה לו רעות, אין לשלם לו רעה תחת רעה שעשה לו, אלא קווה אל ה' ויושע לך.

182. והפסוק הזה ביארו אותו ביוסף הצדיק, שלא ביקש לשלם רעה לאחיו, בשעה שנפלו בידיו, כמ"ש, אל תאמר אשלמה רע, אלא קווה לה' ויושע לך. כי הוא היה ירא את הקב"ה, כמ"ש, זאת עשו וחיו, את האלקים אני ירא. והוא היה תמיד מחכה אל הקב"ה.

183. כתוב, מים עמוקים עצה בלב איש. זהו הקב"ה, כי הוא עשה עצות, שהביא סיבות לגלגל גלגולים על העולם ע"י יוסף, כדי לקיים אותה גזרה, שגזר רעב על העולם. וכתוב, ואיש תבונה יִדלֶנה. זהו יוסף, שגילה אלו העמוקים, שגזר הקב"ה על העולם בפתרון החלום.

184. יוסף, לא די לו שלא השיב רעה לאחיו, אלא עוד, שעשה עימהם חסד ואמת. וכך דרכיהם של הצדיקים תמיד. משום זה הקב"ה מרחם עליהם תמיד, בעוה"ז ובעוה"ב.

185. מים עמוקים עצה בלב איש. זהו יהודה, בשעה שניגש אל יוסף על אודות בנימין. ואיש תבונה יִדְלֶנה. זהו יוסף, שהתוודע אז אל אחיו.

186. רבי אבא היה יושב בפתח שער העיר לוד. ראה אדם אחד שהיה בא ויושב על בליטה שהייתה בולטת מצד ההר, והיה עייף מהדרך, וישב וישן שם. בתוך כך ראה נחש אחד, שהיה בא אצלו, ויצא שֶׁרץ והרג את הנחש. כשהקיץ האדם, ראה את הנחש למולו, שהיה מת. קם האדם ונפלה הבליטה שהיה יושב עליה, אל העמק שמתחתיה, כי נקרעה מההר, והאדם ניצל, כי אם היה מאחר רגע מלקום, היה נופל ביחד עם הבליטה אל העמק, והיה נהרג.

187. בא אליו רבי אבא ואמר לו, אמור לי, מה מעשיך? כי הקב"ה עשה אליך שני ניסים אלו, שהציל אותו מהנחש, ומהבליטה שנפלה, לא היו בחינם.

188. אמר לו, כל ימיי לא עשה לי אדם רעה, שלא התרציתי עימו ומחלתי לו. ועוד, אם לא יכולתי להתרצות עימו, לא עליתי על מיטתי מטרם שמחלתי לו ולכל אלו שציערו לי, ולא נטרתי לו שנאה כל היום על אותו רע שעשה לי. ולא די לי זה, אלא עוד, שמאותו יום והלאה השתדלתי לעשות להם טובות.

189. גדולים מעשיו של זה מיוסף. כי ביוסף, עושי רעה היו אחיו, ודאי שהיה לו לרחם עליהם מחמת האחווה, אבל מה שעשה זה, שעשה כך עם כל בני אדם, הוא גדול מיוסף, ראוי הוא שהקב"ה יעשה לו נס על נס.

190. הולך בתום ילך בֶּטַח. זהו אדם שהולך בדרכי התורה. ילך בטח, שמזיקי העולם לא יוכלו להזיק לו. ומְעַקֵש דרכיו ייוודֵע. מיהו ייוודע? מי שנטה מדרך האמת, ומבקש לגבות מחברו, שרוצה לשלם לו רעה תחת רעה, ועובר על הכתוב, לא תיקום ולא תיטור. ייוודע, שיהיה ניכר בעיני כל בעלי הדין, שלא תאבד מהם צורת אותו אדם, כדי להביא אותו למקום שיהיו נוקמים ממנו. מידה כנגד מידה, וע"כ כתוב, ייוודע.

191. אותו ההולך בדרך האמת, הקב"ה מחפה עליו, כדי שלא ייוודע ולא יהיה ניכר לבעלי הדין. אבל מעקש דרכיו ייוודע, ויהיה ניכר להם. אשריהם האנשים, ההולכים בדרך אמת, והולכים בטח בעולם, שאינם מפחדים לא בעוה"ז ולא בעוה"ב.