מהי מצוה קלה

תשמ"ז - מאמר כ"ו
1987 - מאמר 26

הכתוב אומר "והיה עקב תשמעון, ושמר ה' אלקיך לך את הברית אשר נשבע לאבותיך, ואהבך וברכך". ורש"י מפרש "והיה עקב תשמעון", אם המצות קלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, ושמר, ישמור לך הבטחתו, עד כאן לשונו.

ויש להבין מה שכתוב, אם המצות קלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, הקב"ה יכול לתת מה שהבטיח להאבות. ואם לא יקיימו המצות קלות, אין הקב"ה יכול לתת את מה שהבטיח לנו.

ואין לומר, שהכוונה, שאפילו מצות קלות צריכים לשמור, היה צריך לומר פשוט, שאם יחסר מצוה אחת מתרי"ג מצות, לא תקבלו את מה שהבטיח להאבות. אלא ממה שכתוב "מצות קלות" משמע, משום שהם מצות קלות. ומשום זה אין הקב"ה יכול לתת את הטוב והעונג. אם כן יש להבין, מדוע דוקא מצות קלות הן הסיבה, כאילו הן מעכבות על נתינת טוב ועונג להנבראים.

הנה חז"ל אמרו (אבות פרק שני) "והווי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". גם זה יש להבין, מה נקרא "מצוה קלה" ומה נקרא "מצוה חמורה". אולם גם הסיבה שצריכים להיזהר במצוה קלה כבחמורה, גם זה יש להבין. שכאן משמע, שאנו צריכים להיות זהירים במצוה קלה כבחמורה, הוא רק מסיבת, שאין אנו יודעים שכר המצות. אבל אם כן היו יודעים מתן שכרן של מצות, כן היה מותר לעשות הבדל בזהירות, היתכן לומר כך.

ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים קודם כל לדעת את ענין תרי"ג מצות, שניתן לנו לקיים, לטובת מי הם ניתנו. הנה חז"ל אמרו (אבות פרק ראשון) וזה לשונם "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות".

ובמאמר "פתיחה לחכמת הקבלה" (אות א') מבאר שם את הענין "לזכות את ישראל", שהוא מלשון "זכות והזדככות", שפירושו, שע"י התורה ומצות אנו נגיע לידי הזדככות. ומבאר שם, מה יש לנו להזדכך. ואומר, היות שאנו מצד הטבע נולדנו עם הרצון לקבל לתועלת עצמו, ודבר זה הוא מפריד אותנו מהבורא, כי ברוחניות שינוי צורה גורם ריחוק ופירוד, ובכדי שתהיה לנו השתוות הצורה, הנקרא "כח דהשפעה", וזה נגד הטבע שלנו, לכן קשה לעבוד בעמ"נ להשפיע. ומסיבה זו ניתן לנו תורה ומצות, שע"י נוכל לקבל כח התגברות, ונוכל לעבוד בעמ"נ להשפיע.

ובהאמור יש לפרש "רצה הקב"ה לזכות את ישראל", בכדי שע"י הזיכוך הם יהיו ראויים לקבל את הטוב והעונג, מה שהיה ברצונו לתת לנו, ולא היו לנו כלים, שיהיו מותאמים להשפע. נמצא, שהתורה ומצות ניתן לנו בתור הכשרה, שע"י זה שאנחנו נזכך עצמנו, נוכל לקבל את הטוב והעונג.

היוצא מזה, שענין קיום תו"מ הוא לטובתנו, כלומר שע"י נוכל לקבל את הטוב והעונג. נמצא לפי זה, מתי האדם יכול לקבל את הטוב והעונג, דוקא בזמן שהוא יכול לעבוד בלי שכר. כלומר, שדוקא שהוא לא דואג לתועלת עצמו, וכל המעשים שהוא עושה, הם רק לתועלת ה', אז הוא מוכשר לקבל את הטוב. מטעם שיש לו כבר בחינת השתוות הצורה, שאז נבחן, שיש לו כלים, שהשפע יוכל להתקיים שם ולא יתקלקל, שזה נבחן לכלים נקיים מאהבה עצמית. אלא שהם מתוקנים ברצון להשפיע. לכן יש להם השתוות עם השפע, שהיא באה רק מטעם שרצונו להשפיע. ובכלים כאלו השפע יכול להתקיים.

ולכאורה משמע, שמי שרוצה לקבל טוב ועונג ולהנות מהעולם, ושיהיה לו חיי אושר, מה עליו לעשות, להשיג כלים דהשפעה, בכדי שיוכל לקבל אח"כ טוב ועונג. ולפי זה יש לומר, שהוא עוסק בהשפעה, בכדי להשיג אח"כ בחינת קבלה. וזה דומה למשפיע עמ"נ לקבל, הנקרא "שלא לשמה".

והתשובה היא, שבאמת האדם צריך להשתוקק להידבק בה', כלומר להגיע לידי הרגשה באברים, שכל הנאה שהוא רוצה לקבל, תהיה על דרך האמת. שהאמת היא, שהאדם צריך להגיע לידי מצב, שיהיה בידו היכולת לומר בפה מלא "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו".

פירוש, שהאדם נותן תודה רבה לה', בזה שברא אותו לכבוד ה', היינו שירבה כבוד ה' בעולם, היינו שכולם יראו את גדלותו יתברך בעולם.

וזהו כמו שכתוב (מדרש רבה, בראשית) "בשעה שרצה הקב"ה לברא את האדם, המלאכים אמרו לפניו יתברך, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, הצרה הזאת למה לך, למה הדבר דומה, למלך, שהיה לו מגדל מלא כל טוב, ואין לו אורחים. מה הנאה למלך, שמלאו. מיד אמרו לפניו, עביד מאי דהניי לך [עשה את מה שטוב לך]".

וצריכים להבין מה מלמדנו ויכוח זה שהיה בין הקב"ה להמלאכים, כאילו הקב"ה היה צריך, שהם יסכימו עם בריאת אדם. ויש לפרש, שענין הוויכוח עם המלאכים, בא ללמדנו על מטרת בריאת אדם, כלומר על איזו מטרה נברא האדם. ואמר להם הקב"ה, מהי השאלה שלכם, מה האדם כי תזכרנו.

שפירושו, ששאלו המלאכים, מה האדם יכול לקבל, מזה שאתה בראת את העולם לשם מטרה להנות לנבראיו, ובזה הטביע בו רצון לקבל הנאה ותענוג, הלא הוא יהיה בשינוי צורה ממך, ואין שום דביקות וחיבור עמך, ואיך הוא יהיה מסוגל לקבל את הטוב ועונג. על זה באה תשובת הבורא, שהאדם יעבוד בעמ"נ להשפיע ולא בעמ"נ לקבל, כמו שאתם חושבים.

אלא הם יגידו, הלא המלך ברא את המגדול מלא כל טוב. ומה הנאה דעביד אם אין לו אורחים. על משל הזה, האדם יקבל את הטוב והעונג, כלומר, האדם על תועלת עצמו הוא מוותר, ואינו רוצה לקבל שום דבר, אלא הוא רוצה להיות בבחינת משפיע בעל מנת להשפיע. אלא, היות שאין הנאה להמלך בזה שברא מגדול מלא כל טוב, ומסיבה זו הם רוצים לקבל את הטוב והעונג.

ובזה נבין מה ששאלנו, שלכאורה משמע, זה שהאדם עובד בכדי להשיג כלי דהשפעה, הכוונה היא, שעל ידם תהיה לו היכולת לקבל את הטוב והעונג. וכנראה, שזה כמו שהוא משפיע בעמ"נ לקבל, שזה נקרא "שלא לשמה".

והתשובה היא, היות לאחר שהאדם הגיע לדרגת לשמה, כלומר שבשביל עצמו אין לו צורך לקבל הטוב ועונג, כי כבר זכה לבחינת לשמה, אז בא המשל, מה שהקב"ה השיב להמלאכים, שזה דומה למלך, שיש לו מגדול מלא כל טוב ואין לו אורחים, איזה הנאה יש להמלך, בזה שעשה את המגדול מלא כל טוב.

על כוונה זו הולך האדם לקבל את הטוב והעונג. וזה נקרא, שהוא "מקבל את הטוב ועונג בעל מנת להשפיע". כי בכדי שתהיה הנאה להבורא, בזה שעשה המגדול מלא כל טוב, ויהיו לו אורחים, לכן האדם משתדל להיות בין האורחים שיקבלו הטוב והעונג, היות שמזה תהיה הנאה להבורא.

וזה נקרא, שאנו צריכים לומר "ברוך הוא אלקינו, שבראנו לכבודו". כלומר, שזה שאנחנו מקבלים ממנו טוב ועונג, הוא על הכוונה, שנוכל לומר לכולם את כבוד ה', בזה שהם מקבלים את מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, שזה נקרא "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו". וזוהי הסיבה שרוצה לקבל את הטוב והעונג.

ובהאמור יוצא, שאין בכוונת התחתון, שיקבל שכר תמורת עבודתו. אלא כל מה שהוא רוצה ומבקש מה', שיעזור לו, הוא רק שיוכל לעשות נחת רוח להבורא. כלומר, היות שכל הגוף מתנגד לדעה זו, היינו שלא יעשה שום דבר לתועלת עצמו, אלא רק מה שיצא מזה נחת רוח להבורא. ועל זה הוא עומד ומבקש מה', שיעזור לו, שיוכל לנצח את גופו, ויהיה לו כח התגברות על אהבה עצמית.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". ושאלנו, שמכאן משמע, שאנחנו מסתכלים על השכר, כי אמרו, שאין אתה יודע מתן שכרן, משום זה יש להיזהר במצוה קלה כבחמורה. הלא הם אמרו, "הוי כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס". אם כן מהו הפירוש, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות.

יש לפרש, היות שהמטרה של הנבראים היא להגיע לידי דביקות ה', היינו לעשות הכל בעמ"נ שתהיה נחת רוח להבורא, לכן אמרו, שאין אתה יודע, כלומר, שאין אתה רוצה לדעת מתן שכרן של מצות, כי אתה עובד בלי שכר. אם כן מהו הבדל בין מצוה קלה לחמורה, כי בין כך ובין כך אין אתה רוצה לעבוד בשכר אלא בחינם.

אולם איך האדם יכול לדעת, אם באמת הוא עובד בעמ"נ להשפיע. לזה נתנו לנו חז"ל מקום הבחנה, שאם הוא יכול להיות זהיר במצוה קלה כבחמורה, ואומר לעצמו, הלא אני לא עובד בשכר, אלא כל מעשי הם להשפיע להבורא, אם כן אפילו דבר קל אני נזהר, כאילו היה זה דבר גדול.

נגיד דרך משל, האדם יודע בעצמו מאה אחוז, כשהוא מדבר בבית הכנסת אין זו עבירה. כי בטח על עבירה לא היה עובר ברבים, שכולם יראו, שהוא עובר כל כך הרבה עבירות בשעה אחת. אבל באמת, לדבר בבית הכנסת בשעת תפלה כן נקרא עבירה. אבל האדם לא מחשיב אותה לעבירה, שזה נקרא, ש"אדם דש בעקביו", מטעם אי הרגשה שזוהי עבירה כל כך גדולה, שיהיה כדאי כל כך להיות נזהר עליה.

אולם אם האדם עושה חשבון לעצמו, ואומר, מה חשוב לי אם היא עבירה גדולה או קטנה. זאת אומרת, אם אני הייתי עובד בשכר, אז יש לי להבחין בין מצוה קלה לחמורה. אבל אני עובד בלי שכר, ואני עובד רק לשמש את המלך, אם כן מה חשוב לי מה שאני עושה בין מצוה קלה לחמורה. אלא להיפך, אני רוצה להיות זהיר במצוה קלה כבחמורה, בכדי שאני אדע בעצמי, שאני עובד רק לשם שמים. ובזה אני יכול לדעת, אם אני מסתכל על השכר או על השימוש למלך. ואם אדם יכול לתת אותם כוחות על מצוה קלה כבחמורה, הוא בטוח בעצמו, שמעשיו הם בסדר גמור.

ואם הוא רואה, שאינו מסוגל לתת אותם כוחות, שנותן על מצות חמורות, גם על מצות קלות, זהו סימן, שכל כוונתו היא רק על השכר, ולא על המעשים שרוצה להנות להבורא. אלא הכל לתועלת עצמו.

ומה שנתתי משל, ממי שמדבר בשעת התפלה בבית הכנסת, איננו אומר שזוהי מצוה קלה או חמורה, רק לקחתי לדוגמא, מטעם שנהוג לזלזל בענין זה. אבל מה זה מצוה קלה או חמורה, זהו ענין פרטי, שכל אחד ואחד באופן פרטי קובע לעצמו, שזהו ענין חמור וזהו ענין קל.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, שמשמע שאין הקב"ה יכול לתת את מה שהבטיח להאבות, כמו שכתוב "ושמר לך הברית, אשר נשבע לאבותיך, ואהבך וברכך, כי לא יקיימו את המצות קלות, שאדם דש בעקביו".

התשובה היא, היות בכדי שנוכל לקבל את הטוב והעונג, שהבטיח להאבות, מוכרחים להיות להאור הזה כלים המתאימים לזה, היינו כלים דהשפעה. אי לזאת, אם יהיו לנו הכלים דהשפעה, הוא יכול לתת לנו את הטוב והעונג. מה שאין כן אם יש להנבראים רק כלים דקבלה לתועלת עצמם, אין מקום שהאור ה' יוכל לשרות שם, מטעם שינוי צורה, כידוע.

וזה שכתוב "והיה עקב תשמעון". כלומר, שמצות קלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, כאילו זה היה חמור שבחמורות. וזה יכול להיות רק בזמן, שאין האדם מסתכל על השכר. לכן לא חשוב לו אם זו מצוה קלה או חמורה, היות שהוא משמש את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס, אלא כולו להשפיע. אם כן מה חשוב לו מה שהוא עושה להמלך, בעיקר שהוא עושה נחת רוח להמלך. נמצא, שדוקא במצות קלות, שם ניכר שהאדם עושה לשם שמים.

ובהאמור יהיה הפירוש, שהתנאי שבעקב אין הפירוש, שדוקא אם תשמעון את המצות שאדם דש בעקביו, אז הוא יתן את הטוב והעונג. אלא הפירוש יהיה, שהקב"ה נתן לנו סימן בענין קיום תו"מ, שאמרנו, שהוא כידוע, שבסגולת תו"מ נוכל להשיג את הכלים דהשפעה, שעמהם נוכל לקבל את השפע, בא הכתוב ללמדנו, אם אנחנו נשמור את המצות הקלות, שאדם דש בעקביו, זהו סימן, שאנו הולכים על הקו לזכות לכלים דהשפעה.

מה שאין כן מי שבוחר בין מצוה למצוה, אומרים, במה הוא בוחר, במה שהוא יכול להרויח יותר, בזה הוא בוחר. וזה מראה, שאין כוונתו עם קיום תו"מ לזכות לכלים דהשפעה, אלא הוא עוסק בתו"מ שלא לשמה, אלא לשם לקבל שכר. לכן הוא מסתכל על כל מצוה ומצוה, שיש שמה יותר שכר.

לדוגמא, אנו רואים שחז"ל אמרו "גדולה מילה, שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה" (נדרים ל"ב), "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה" (סוכה מ"ט). ויש עוד הרבה דוגמאות בחז"ל.

נמצא, כשאדם אומר, אני רוצה לעשות דבר זה בכדי להשפיע להבורא נחת רוח, ואין לו שום חשבון עם השכר, כאן יש מקום, שהקב"ה יכול לתת את כל הברכות, היות שיש כאן מקום, הנקרא "כלים דהשפעה". וזה נקרא מה שכתוב "כל מקום, את אשר אני אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך".

והקושיא, "את אשר תזכיר" היה צריך לומר. אלא הפירוש יהיה כנ"ל, היינו אם הקב"ה יכול לומר, המקום הזה הוא שלו, מטעם שהאדם נתן את המקום הזה להקב"ה, ואת רשותו עצמו ביטל, לכן הקב"ה יכול אזכיר, היינו שיכול לומר, שהאדם אומר, שזה מקום של הקב"ה.