1. היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאוספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאוד לפי שעה מאור החיים. (בעל הסולם, אגרת י"ג)
2. צריכים מקודם לסדר שיבחו של ההתוועדות. ואחר כך לראות מה לקנות מהפעולה הזאת. כמו שכתוב בדברי חז"ל "לעולם יסדר אדם שיבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל". זאת אומרת, תחילת הישיבה, היינו תחילת הדיבורים, שהוא תחילת פתיחת האסיפה, צריכים לדבר בשבח החברה. וכל אחד ואחד צריך להשתדל לתת טעם והסבר למעלת וחשיבות שיש בהם. ולא לדבר בשום דבר חוץ משבח החברה.
ועד שיהיה מגולה שִבחה על ידי החברים. אז צריכים לומר, עכשיו גמרנו שלב א' מישיבת החברים ולהתחיל בשלב ב'. היינו, שכל אחד ואחד יגיד לפי דעתו, מהו המעשים, שאנו יכולים לעשות, מעשים בכדי שכל אחד ואחד יהיה בידו לקנות אהבת חברים. זאת אומרת, מה כל אחד יכול לעשות, שיקנה בליבו, שיאהב את כל אחד ואחד מהחברה. ואחר שגומרים את השלב הב', שהוא הצעות, מה לעשות לטובת החברה, בא שלב ג', שהוא עניין הוצאות לפועל במעשה, מה שהחליטו החברים, מה שיש לעשות. (הרב"ש, מאמר 17, "סדר ישיבת התוועדות", 1986)
3. צריך תמיד להשגיח, כשבא לישיבת החברים, אם יש לחברים את המטרה, שהוא משתוקק אליה. ולכל אחד מהם יש לו קצת אחיזה במטרה זו. והוא חושב, שבטח על ידי התחברות כולם ביחד למטרה אחת, אז כל אחד ואחד יהיה לו חלקו, וגם החלקים של כל החברה. נמצא על ידי זה, שיהיה לכל אחד מהחברה כוח, כמו כל החברה ביחד. (הרב"ש, מאמר 17, "סדר ישיבת התוועדות", 1986)
4. כל אחד ואחד צריך להסתכל בכובד ראש על המטרה של ההתוועדות, שזה צריך להביא לידי הרגשה, שלאחר הישיבה של החברים, שיש לכל אחד משהו בידו, שהוא כן יכול להשים בתוך הכלים שלו. ולא שיהיה בבחינת "ואל כליך לא תיתן". וכל אחד צריך לקבל בחשבון, אם הוא לא יושב בהתוועדות עם תשומת לב מיוחדת, לא די שהוא מפסיד את עצמו, אלא הוא מקלקל את כל החברה.
וזה דומה מה שמובא במדרש (ויקרא רבה, ד') "לשניים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה. אמר לו חבירו, למה אתה קודר. אמר לו, מאי איכפת לך, הלוא תחתיי אני קודר, ולא תחתיך. אמר לו, שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בספינה". (הרב"ש, מאמר 17, "סדר ישיבת התוועדות", 1986)
5. לאחר שדיברו בהישיבה על חשיבות ונחיצות החברה, אז מתחיל סדר של תיקונים, איך ובמה נוכל לחזק את החברה, שיהיה גוש אחד, כעין שנאמר "וַיִחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט), שדרשו "כאיש אחד בלב אחד". והסדר צריך להיות, שכל מי שיש לו איזו הצעה, שזה יועיל לאהבת חברים, שידונו בזה, וצריך להתקבל על כל החברים, שאין כאן עניין של כפייה. (הרב"ש, מאמר 17, "סדר ישיבת התוועדות", 1986)
6. תחילה, כשמתאספים, צריך להיות סדר היום. היינו, שכל אחד ואחד, כפי יכולתו, ידבר בחשיבות החברה. היינו, איזה רווחים יביאו לו החברה. ולפי מה שהוא מקווה, שהחברה יביאו לו דברים חשובים, מה שהוא בעצמו לא מסוגל להשיג, וכפי שיעור זה, הוא מחשיב את החברה. (הרב"ש, מאמר 17, חלק ב', "סדר ישיבת החברה", 1984)
7. מקודם תחילת הכול כשמתאספים, צריכים לסדר שיבחו של החברים, את חשיבותו של כל אחד מהחברים. ובשיעור שמשער את גדלות של החברה, בשיעור זה הוא יכול לכבד את החברה. ואחר כך יתפלל. היינו, שכל אחד צריך לעשות ביקורת על עצמו, עד כמה הוא נותן כוחות עבור החברה. ואז, כשרואים, שאין להם כוח לעשות מה שהוא לטובת החברה, אז יש מקום לתפילה, שהקב"ה יעזור לו, שייתן לו כוח ורצון לעסוק באהבת הזולת. (הרב"ש, מאמר 17, חלק ב', "סדר ישיבת החברה", 1984)
8. לאחר שעשה ביקורת על עצמו, ועשה את העצה הידועה, שהתפלל, יחשוב עכשיו, כאילו תפילתו נתקבלה, וישבו בשמחה עם החברים, כאילו שכל החברים הם גוף אחד. וכמו שהגוף רצה, שכל האיברים ייהנו, כמו כן הוא רוצה, שכל החברים ייהנו עכשיו.
לכן אחרי כל החשבונות, בא הזמן של שמחה של אהבת חברים. ואז כל אחד צריך להרגיש את עצמו, שהוא מאושר, כאילו עשה עכשיו עסק טוב, שעל ידי העסק הזה ירוויח הרבה כסף. ומדרך העולם הוא, שנותן אז משקה להחברים.
כמו כן כאן, כל אחד צריך, שחבירו ישתה משקה ויאכל עוגות, וכדומה, מטעם שעכשיו הוא מאושר, אז הוא רוצה, שגם החברים ירגישו את עצמם בטוב. לכן צריך להיות, בזמן שהאסיפה מתפזרת, צריך להיות מתוך שמחה והתרוממות. (הרב"ש, מאמר 17, חלק ב', "סדר ישיבת החברה", 1984)
9. כשהחברים מתאספים במקום אחד, ובטח שההתאספות היא לאיזו מטרה, כי כל אחד נותן מזמנו חלק, מה שהיה צריך להשתמש עימו לצורכי עצמו, ומוותר על כל עסקים שלו, ובא להשתתף בהתוועדות, אז הוא רוצה לקנות משהו. אם כן צריכים להשתדל, שכל חבר וחבר, שהולך הביתה, צריך לראות עם מה הוא בא להתוועדות, ומה רכש עכשיו, שהולך הביתה. (הרב"ש, מאמר 17, "סדר ישיבת התוועדות", 1986)
10. עניין אסיפת חברים. בזמן שהם מתאספים, מאיזה עניין יש לדבר. קודם כל צריכה להיות המטרה גלויה לכולם, שהאסיפה הזו צריכה לתת תוצאה של אהבת חברים, שכל אחד מהחברים יתעורר לאהוב את השני, שזה נקרא "אהבת הזולת". אולם זה תוצאה. אבל כדי שייוולד הבן הנחמד הזה, צריכים לעשות פעולות, שיביאו את האהבה. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)
11. בהחברה צריכה להיות שמירה יתרה, שלא ייכנס בתוכם עניין של קלות ראש, משום שקלות ראש הורס את הכול. (הרב"ש, מאמר 1, חלק ב', "מטרת החברה - ב", 1984)
12. כשמתאספים קיבוץ אנשים, ורוצים ביחד לעבוד על אהבת חברים, מוטל על כל אחד מהחברים לעזור להשני, עד כמה שאפשר. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)
13. בעת ההתאספות, צריכים להיות רציניים, בכדי לא לצאת מהכוונה, שעל הכוונה זו נתאספו. ומטעם הצנע לכת, שזה עניין גדול מאוד, היו רגילים להראות מבחוץ, שהוא לא רציני. אבל באמת בתוך ליבם היה אש בוערת.
אבל לאנשים קטנים, על כל פנים בעת האסיפה, צריכים להיזהר, לא להימשך אחרי דיבורים ומעשים, שלא מביאים את המטרה, שהתאספו, שהוא, שעל ידי זה צריכים להגיע לדביקות ה'. (הרב"ש, מאמר 1, חלק ב', "מטרת החברה - ב", 1984)
14. מוטל על כל חבר, מטרם שבא לאסיפת החברים, לחשוב מה הוא יכול לתת להחברה, בכדי להרים את רוח החיים שבה. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)
15. מה האדם יכול לעשות, בו בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא במצב של עצבות, הן מצד מצב הגשמי, והן מצד מצב הרוחני. והגיע הזמן, שהוא צריך ללכת להחברה, ועוד שחז"ל אמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". היינו לומר להחברים שלו, אולי הם יכולים לתת איזה עזרה. ואם כן, איך אנו אומרים, שכל אחד צריך לעשות להחברה מצב רוח טוב, בזמן שאין לו. ויש כלל "כלום יש בנותן מה שאין בו". אם כן מה עליו לעשות, שייתן משהו להחברה, שזה ייתן התרוממות הרוח להחברה.
אולם אין עצה אחרת, אלא שהאדם צריך ללכת בקו ימין. כלומר, שמטרם שהוא הולך לאהבת חברים, שיסתכל בהמאמר של אאמו"ר זצ"ל (של שנת תש"ג), ששם הוא נותן סדר, מהו קו ימין, שהוא עניין של למעלה מהדעת. ומשם הוא יקבל כוח, איך כשהוא יגיע להחברה, יהיה בידו של כל אחד ואחד, פחות או יותר להכניס רוח של חיים. ועל ידי זה כל החברה יקבלו שמחה וחיזוק וביטחון. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)
16. כל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מעניין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקווה, שהשיג על ידי החברה ביטחון וכוח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.
וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכול קיבל מכוח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אוויר חדש בהחברה. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)
17. אסור לעורר בזמן אסיפת חברים את הקו שמאל. שרק בזמן שהאדם נמצא ביחידות, אז מותר לו להשתמש, ולא יותר מחצי שעה ביום, עם הקו שמאל. ועיקר עבודת האדם היא ללכת דווקא בקו ימין. ושני אנשים ביחד אסור לדבר בחינת שמאל, ורק על ידי זה יכולים לקבל עזרה מהחברה. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)
18. בזמן שהאדם בא להחברה, ורואה שכל החברה הם במצב של ירידה, ואיך הוא יכול לקבל מהם חיזוק, אז הוא צריך לדון את כולם לכף זכות. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)
19. מה על החבר לעשות אם הוא צריך לעזרה מהחברים. ואמרנו, שאסור לספר באסיפת החברים דברים רעים שמביאים לידי עצבות. תשובה על זה היא, שהאדם צריך לספר לאיזה חבר, שהוא יותר קרוב לליבו. והחבר הזה מדבר עם החברה, שלא בזמן הקבוע של אסיפת חברים. כלומר, הוא יכול לדבר עם כל החברה ביחד, אבל לא בזמן אסיפת חברים הקבוע. אלא יכול לעשות אסיפה מיוחדת לטובת החבר, הנצרך לעזרה. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)
20. צריכים לדעת "כי מיעוט רבים שניים". זאת אומרת, אם שני חברים יושבים ביחד, וחושבים, איך להגדיל את חשיבות של הבורא, כבר יש להם כוח לקבל התחזקות על גדלות ה' בבחינת התעוררות מלמטה, שעל המעשה זו באה אחר כך התעוררות מלמעלה, שהם מתחילים קצת להרגיש את גדלות ה'.
ולפי מה שכתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכוח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אווירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יֵחשב לו, שזכה להיכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.
ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתוועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גרמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדווה. (הרב"ש, מאמר 17, "סדר ישיבת התוועדות", 1986)
21. צריכים תמיד לעורר את הדבר הנשכח מהלב. והיא הדבר הנחוץ לתקן את הלב, שהיא אהבת חברים, שתכליתו הוא להגיע לידי אהבת הזולת. שדבר זה לא נעים להלב, המכונה "אהבה עצמית". לכן כשיש איזו אסיפה של חברים, צריכים לזכור להעלות על השולחן את השאלה. דהיינו, שכל אחד ישאל לעצמו, כמה כבר אנו התקדמנו באהבת הזולת. וכמה פעולות עשינו, בכדי להביא לנו התקדמות בעניין זה. (הרב"ש, מאמר 13, "לפעמים מכנים את הרוחניות בשם נשמה", 1984)
22. כתוב "היאספו היטהרו", דהנה "אסיפה" הוא יותר התאחדות בלב ונפש, מלשון "קיבוץ", כי קיבוץ שייך בגופים לבד אף שהדעות בלתי מתאחדות, אבל אסיפה בבני אדם הוא בלב אחד גם כן, והוא אסיפה מבחוץ לבפנים, ששם מתאחדים ביותר. ובכן לשון אסיפה נופל ביותר על הנפשות, כי נפש הוא מלשון רצון והשתוקקות, ואם כל איש ואיש משתוקק לטובת עצמו, אף שכולם רוצים דבר אחד, מכל מקום עדיין אין זו דעה אחת, שהרי זה רוצה לתועלת עצמותו וזה לטובת עצמותו. אבל אם שלמים, וכן רבים משתוקקים למלאות רצון אביהם שבשמיים, זה נקרא בהחלט התאחדות שלימה, ולזה נאה לקרוא אסיפה בהחלט, על ידי שהכול מתאחדים ברגש נפש עצום מאוד לעשות רצון אבינו שבשמיים. (רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, "שם משמואל")
23. העיקר של אסיפה, שיהיו כולם באחדות אחד, ויהיו מבקשים הכול רק תכלית אחד - למצוא את השי"ת. שבכל עשרה השכינה שורה, ובוודאי אם יש יותר מעשרה, בוודאי יש יותר גילוי שכינה. וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו, ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת השי"ת, והיאך למצוא את השי"ת, ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו, וכן כולם יהיו כך. וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עימהם, ורחמים גדולים וחסדים טובים ומגולים נמשך על כנסת ישראל. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")
24. הכלל העיקרי לבוא לדרך השי"ת באמת, הוא על ידי דיבוק חברים, שבזה שמתאספין ביחד, כל אחד נתבטל בפני חבירו, בראותו מעלת חבירו בתורה ובמצוות ומעשים טובים, ונעשה שפל בעיניי עצמו, וחבירו גדול ממנו, ואוהב את כל אחד ואחד, ורצונו וחשקו להיכנס ממש בכל אחד ואחד מחמת שמחה ואהבה, וזהו בדיבוק חברים. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")
25. בהתאסף יחד בני ישראל, הוא דבר גדול מאוד. רק העיקר הוא, שכל אחד ואחד, אל יחשוב לעצמו כלל, שהוא נחשב לצדיק או לאיזה דבר בין החבורה הקדושה, והלוואי שלא יפגום החברה הקדושה על ידי מעשיו. והגם שלפי הנראה הוא אדם גדול, אף על פי כן יפשפש במעשיו ויחשוב, וכן כל אדם מהחברה הקדושה יחשוב, כי במה נחשב הוא ויבטל את עצמו לגמרי. וזה ידוע שבכל עשרה השכינה שורה, והוא קומה שלימה כידוע, ובקומה שלימה יש ראש וידיים ורגליים ועקבים, כידוע מדברי קדושי עליונים. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו לאין בהחברה הקדושה, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברותא, והם בבחינת הראש והגוף והאיברים העליונים. ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם, והעיקר נמשך על ידי האיש שהוא נחשב יותר לאין ועקב. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")