(מאמר מעובד ע"י ד"ר מיכאל לייטמן)
"עשה מצווה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות"
[קִיֵים אף חוק אחד של העולם העליון, הטה את עצמו ואת כל העולם לכף זכות]
תיקון הטבע המקורי של האדם, של הרצונות האגואיסטיים שלו, נועד אך ורק להשגת הדביקות בכוח העליון – ע"י הידמות לו, באמצעות השגת תכונת ההשפעה, כלומר להשפיע לו תענוג כמו שהוא רוצה להשפיע לנו.
הרצון ליהנות שבאדם נברא על ידי הכוח העליון עצמו, הוא אינו הופכי לו. אלא מה שהופכי לכוח העליון היא הכוונה ליהנות "למען עצמי". הכוונה "לעצמי" היא שנקראת אגואיזם ולא הרצון עצמו לקבל תענוג. הרצון להנות עצמו, או כמו שאומרים המקובלים הרצון להתמלא, הוא בלתי משתנה; רק הוא נקרא נברא, רק הוא קיים פרט לבורא עצמו. הבורא ברא רק את הרצון ליהנות – ליהנות ממנו, מהאור שלו, מהרגשתו.
כל השינוי שהאדם יכול להביא לבריאה הוא באופן השימוש בתכונתו הטבעית היחידה ליהנות – "למען עצמי" או "למען הבורא".
ההנאה בכוונה "למען עצמי" יכולה להיות רק בגבולות העולם שלנו. למעשה גם היא בלתי אפשרית, היות שהתענוג ברגע שהוא ממלא את הרצון – על ידי המילוי שלו הוא מבטל את הרצון והתענוג מפסיק להיות מורגש. והאדם, כדי שיוכל להתקיים לפני שרכש את הכוונה הנכונה, שכן אז יוכל למלא עצמו בהנאה בלתי מוגבלת ונצחית, יש בו מעין רצון זעיר, שמעניק לו אפשרות לקבל ניצוץ קטן של תענוג, "נהירו דקיק", כשמו כן הוא, ואילו כל שאר התענוגים האינסופיים והתמידיים יכולים להיות מורגשים רק בכוונה "למען הבורא".
מכאן רואים שהבורא ברא את הרצון ליהנות לא כדי שישתמשו בו בצורה הישירה "ליהנות לעצמי", אלא בכיוון הפוך – לבורא, "ליהנות למענו". באופן הזה אנחנו נעשים דומים לו. במקרה כזה, כשהכוונה האגואיסטית "למען עצמי" מוחלפת בכוונה האלטרואיסטית "למען הבורא", האדם כולו משתווה לבורא, כי כל הפעולות הן רק בכוונה.
אבל אי אפשר לעבור מהכוונה האגואיסטית "למען עצמי" לכוונה האלטרואיסטית "למען הבורא" בין רגע. שינוי כזה במחשבות, בהרגלים, בהווי ובאורח החיים של האדם דורש השתנות הדרגתית. ומכיוון שהחברה הסובבת מכתיבה לאדם לאיזה סוג של הנאה להשתוקק, כמו גם את האופנה, הרי רק באמצעות שינוי החברה שסביבו, שאז היא תהיה זו שתחליף בתוכו את ערכי הקבלה בערכים של השפעה, הוא יוכל לעבור מהכוונה "לעצמו" לכוונה "לזולת".
אז מהי השיטה שמאפשרת לאדם – ללא טעויות ומהר, להשיג את התכונה של הכוח העליון? האמצעי היחיד להשיג את הכוונה "לתת" הוא שהאדם יקבל על עצמו את צורת החשיבה לדאוג על עצמו רק במידת ההכרחיות לקיום, ובשאר לדאוג על טובת החברה והנזקקים. כך האדם משתווה בתכונתו לכוח המשגיח העליון. אך שינוי מסוג זה יכול להתאפשר רק בחברה מיוחדת, שנבנתה במיוחד כדי לשנות את האדם.
האדם יבין שקיום החוק אהוד בכל החברה, ואפילו גם בכל האנושות.
קיום חוק ההשפעה הזה למען האנושות מכין את האדם לקיום חוק ההשפעה למען הדבקות עם הכוח העליון.
רק במקרה כזה מקבל האדם מרץ לבצע את פעולות ההשפעה. החברה, בכך שמשבחת את פעולותיו, נותנת לו בעצמה כוח להשפיע; בהתחלה – רק על מנת לקבל שכר. למשל על ידי עידוד ממנה – כלומר, עדיין "על מנת לקבל פרס", אבל אחר כך בהדרגה ההרגל נעשה טבע שני, והאדם כבר בעצמו יתחיל לרצות את זה מכוח ההרגל. וחוץ מזה, פעולות כאלה של השפעה יעוררו את ירידת אור התיקון העליון על האדם, שישנה אותו בהתאמה לבורא, על פי העיקרון שמתוך הכוונה "לעצמו" יגיע לכוונה "למען הבורא", כמו שנאמר: "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה".
ההכנה הזאת היא חלק מהמטרה. הרי כשהאדם מרגיל את עצמו לעבוד למען הזולת, כלומר לא למען לעצמו, הוא לאט לאט מגיע לנכונות לקיים את המצוות של הבורא בתנאי הרצוי הזה – "למען הבורא" ולא "למען עצמו" . ובוודאי שזו צריכה להיות כוונת מעשיו, "למען הבורא".
בשיטת ההתקרבות לכוח העליון יש שני חלקים:
היחסים בין אדם לבורא;
היחסים בין אדם לחברו.
הדבר המעשי והיעיל ביותר הוא תמיד להתעסק ביחסים בין אדם לחברו, משום שכך נרכשים הרגלים גם ביחסים בין אדם לבורא.
כל פעולה מכל סוג שהוא תמיד כוללת בתוכה: מחשבה, דיבור ומעשה.
מעשה – אם המעשה מכוון אל הבורא, אז המעשה בעצמו מוכיח את הכוונה – המעשה והכוונה, המטרה – מכוונים לאובייקט אחד – בורא. במקרה כזה גם יכולים להיות שני סוגים של כוונה – "לעצמי" או "למען הבורא". מעשה עם כוונה "שלא למען הבורא" אינו מגיע אל הבורא – הבורא מתגלה לאדם בתנאי שהתהוותה בתוכו כוונה מתוקנת קבועה של השפעה, כלומר, במידת הידמותם זה לזה. ודאי שהבורא מרגיש את האדם כולו תמיד, אבל ההרגשה הזאת היא חד-צדדית, ואילו האדם מתחיל להרגיש את הבורא רק במידה שמשווה את עצמו לבורא.
הפעולה היעילה ביותר להשגת ההשתוות לכוח העליון היא לקבל על עצמו התחייבות להקדיש את כל הזמן הפנוי לשירות הבריות, אבל בהכרח עם הכוונה להגיע על ידי זה לדבקות עם הבורא. את המעשים שנוגעים ליחסים שבין אדם לחברו מקיימים מתוך שהמצפון האנושי מחייב אותנו לנהוג כך. אולם פעולות הנעשות מסיבה זו – אינן מאפשרות שום תיקון, משום שפעולות כאלה לא יביאונו לקרבה עם הבורא.
לכן האדם צריך לדמיין לעצמו במחשבה, שהוא עושה את כל זה רק בשביל לעשות נחת רוח לבוראו, להדמות לו, להיות משפיע כמוהו ללא רווח עצמי. ודימוי הזה בצירוף המעשים הטובים שאדם עושה, יקרב אותו לבורא באופן, שישווה את צורתו לרוחניות, לחומר החותם (האדם כמו נחתם של הבורא) – ויהיה מוכן לקבל את השפע העליון.
עניין המחשבה במצווה של בין אדם לחברו היא יסוד רם וחשוב יותר מאשר ביחסים אדם עם הבורא.
דיבור – פירושו פניה של האדם אל הכוח העליון לתיקון ולשינוי הכוונה מ"לעצמי" ל"למען אחרים", בעת ביצוע מעשים כלשהם, ובמיוחד – בזמן לימוד הקבלה.
מדעת – לעולם אין לקוות, שיבוא זמן ותהיה אפשרות לרכוש את ההשתוות לבורא בין רגע – ללא מאמצים ממושכים קודמים בשלב של הסתרת הבורא, וללא עבודה בקבוצה על מנת להגיע לכוונה "למען הבורא".
גם בעבר, גם בהווה וגם בעתיד, כל מי שרוצה קשר עם הבורא יצטרך להתחיל להשקיע מאמצים מתוך הכוונה האגואיסטית ההתחלתית, ורק אחרי מילוי כל ההוראות הוא יגיע להשתוות עם הבורא בּכוונה "למען הבורא". הדרך אל המצב הזה איננה מוגבלת בזמן אלא תלויה רק בנכונות של האדם ובמידת שליטתו על לבו. ולכן רבים נפלו ועוד יפלו, כל עוד מתעסקים בזה "לעצמם", וימותו בלי להשיג את החכמה. אבל יחד עם זאת, השכר שלהם הוא גם גדול מאד, והמחשבה האנושית בכלל לא מסוגלת להעריך את היקר והערך בעשיית נחת רוח לבורא.
לא מדעת – אפילו כל מתחיל שמבצע פעולה כלשהי לא חשוב עם איזה כוונה, מפני שעדיין הוא לא מוכשר לביצוע באופן אחר, עושה גם כן נחת רוח לבוראו.
הנשמה של האדם מורכבת מ-613 רצונות פרטיים, שתיקון הכוונה עליהם, מהכוונה "לעצמי" לכוונה "למען הבורא" מאפשר לאדם להרגיש בכל רצון מתוקן את הקשר עם הבורא ואת הדבקות איתו. כל השגה של גילוי פרטי של הבורא בתוך עצמי נקראת התגלות הבורא או התגלות "שם הבורא". במלים אחרות, שמות הבורא הם ההשגות הפרטיות של האדם, שהם בעצם שיעורים משפע הבורא הכללי. כל אדם חייב לעבור את כולם, ולהשיג ההתגלות הכללית והשלמה של (שמות) הבורא.
בתקופות הקדומות כל מקובל ומקובל היה מסביר את שיטת ההשגה לפי דרכו הפרטית. ואילו כאן מובא הסבר בשיטת הכלל, לאמור הסבר הפרטים הרוחניים לא דרך התלבשותם בעטיפות גשמיות. ומכך יוצא שההסבר הזה הוא בלתי משתנה לא במקום ולא בזמן, מה שעושה אותו מועיל במיוחד להתפתחות ההשגה. והחוכמה הזו נקראת "חוכמת האמת".
ההצלחה בניסוח החוכמה הזו בדורות הבאים תלך ותגדל, משום שהדורות יהיו מוכנים יותר לקבל את חוכמת האמת. וכל ההצלחה בקליטת החוכמה הזאת תלויה בגדלות המנהיג הרוחני של הדור, או בדור עצמו, או בשניהם יחד.