מהו שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה, בעבודה

תש"ן - מאמר ל'
1990 - מאמר 30

הזה"ק (בחקותי דף ו' ובהסולם אות ט"ז) אומר וזו לשונו "חוק הוא שהמלכות נקרא כך, וגזירות התורה נכללות בה. ואת משפטי תשמורו. משפט, שהוא ז"א, שאותה החוקה, שהיא מלכות, נאחזת בו. ומתחברים זה בזה, העליונים והתחתונים, דהיינו החוקות שבמלכות במשפטים שבז"א. וזה הוא הכלל של שם הקדוש, משום שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה. ועשיתם אותם. שואל, כיון שכבר אמר תלכו ותשמרו, למה עוד "ועשיתם". ומשיב, אלא מי שעושה מצות התורה והולך בדרכיו, הוא כאילו עשהו למעלה. אמר הקב"ה, כאילו עשאני. והעמידוהו. על כן ועשיתם אותם לחוק ומשפט, שהם ז"א ומלכות", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו הפירוש מה שאומר "מי שעושה מצות התורה והולך בדרכיו, הוא כאילו עשהו". וכן יש להבין, מהו ההבדל בזה שאומר "מי שעושה מצות התורה" למה שהוא מוסיף ואומר "והולך בדרכיו", שמשמע, שהם ב' דברים. כלומר, שמשמע, הגם שעושה מצות התורה, ואם הוא לא הולך בדרכיו, לא אומרים שהוא "עשה את השם". אם כן מהי המשמעות של "והולך בדרכיו".

וכמו כן יש להבין במה שכתוב (באות י"ט) וזו לשונו "כעין זה אמר רבי שמעון, ויעש דוד שם. וכי דוד עשה לו. ומשיב, אלא משום שדוד הלך בדרכי התורה ועשה מצות התורה, כביכול, הוא עבד שם ממש, ועל כן נאמר, ועשיתם אותם. דהיינו, אם אתם תשתדלו לעשות אותם, ולתקן השם הקדוש כראוי, כל אלו הברכות שלמעלה תמצאנה אצלכם, בתקון שלהם כראוי".

ויש גם כן לשאול, מה הפירוש ש"דוד עשה להקב"ה שם", היינו לגבי מי עשה את השם. וכי הקב"ה צריך שיעשו לו שם טוב לגבי הנבראים, שעל ידי זה שיהיה להקב"ה שם טוב, אז הם יתנו לו כבוד. דבר זה מתאים לנבראים, שאדם יכול לתת כבוד לבן אדם דוגמתו, אבל איך שייך לומר שהקב"ה צריך לקבל שם טוב אצל הנבראים. וכמו כן, יש להבין, איך על ידי זה שהאדם הולך בדרכי התורה ועשה מצות התורה, הקב"ה מקבל שם טוב.

ולהבין כל זה, צריכים להקדים מהו הענין בכלל בריאה, כלומר לאיזו מטרה ברא הבורא את הבריאה. התשובה היא, ידוע שהוא רצונו להטיב לנבראיו. נמצא, שהבורא קבל שם של משפיע, הנותן טוב ועונג להבריאה, שהבריאה נקראת בחינת מקבל, והמקבל מוכרח להיות בעל חסרון, אחרת אין מקום לקבלה. ומטעם זה נקרא הרצון לקבל טוב ועונג "בעל חסרון".

וענין חסרון לא שייך אצל הבורא, שהבורא הוא שלם בתכלית השלימות. לכן נקראת הבריאה "יש מאין", על שם החסרון הזה, שנברא דבר שלא היה מטרם שבראה. והיות שענין חסרון אינו נמצא אצל הבורא, נמצא, בזמן שהאדם מרגיש עצמו לבעל חסרון, הוא כבר נמצא בשינוי צורה לגבי הבורא. וכשהוא ממלא את החסרון, הגם שיש לו השתוות מבחינת מה, שעתה אינו בעל חסרון, אבל בזה שהוא עתה המקבל והבורא הוא המשפיע. נמצא שכבר אין השתוות הצורה, שע"י שינוי צורה זה הוא נעשה נפרד מהבורא.

ובכדי לתקן את זה, דהיינו במה שהאדם נקרא "נברא", שהוא בעל חסרון, ובכדי שתהיה לו השתוות, הוא מוכרח להיות בבחינת השלמות, היינו לקבל מהבורא כל טוב. וכשהוא מקבל מהבורא, הוא נעשה שוב בבחינת שינוי צורה. אז נעשה התיקון הזה, הנקרא בשם "מקבל בעל מנת להשפיע". כלומר, הגם שיש לו מצד הטבע רצון וחשק לקבל מדבר שיכול להנות, מכל מקום הוא מתגבר ואינו רוצה לקבל את התענוג, רק מצד היות שהוא שרוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו.

וכל התענוג, מה שאפשר לו לומר, שהבורא נהנה מזה, כלומר, בזה שמקיימים את רצונו ומחשבתו, שהוא רצונו להטיב לנבראיו, זאת אומרת, שכל התענוגים שאנו יכולים לומר שהבורא נהנה מזה שאנו מקבלים ממנו, ורק על דרך זה אנו מקבלים. לכן, כשאדם בא לדרגה זו, שהיא לעשות נחת רוח ליוצרו, הוא יכול להנותו בזה שמקבלים ממנו טוב ועונג.

וממילא יש עתה השתוות הצורה מב' צדדים, כנ"ל:

א. שכבר לא נמצא חסרון בתחתון, היות שמקבל עתה טוב ועונג מה'.

ב. שהוא עכשיו משפיע כמו הבורא. כלומר, שזה שנעשה עכשיו למקבל הנאה, אינו לצורך עצמו אלא רק לתועלת ה'. אבל בשביל תועלת עצמו הוא מוכן לוותר על כל התענוגים. נמצא, שיש עכשיו שני דברים ביחד, היינו תיקון הבריאה ומטרת הבריאה.

שזה נקרא בשם "זווג דהכאה", שע"י הכאה, נעשה אח"כ יחוד, שפירוש "הכאה" ברוחניות הוא שני דברים מנוגדים, שכל אחד דוחה את מה שהשני רוצה. דהיינו, הבורא רוצה שהתחתון יקבל טוב ועונג, זאת אומרת להשפיע להתחתון, והתחתון רוצה בהשתוות הצורה, היינו להשפיע להעליון.

נמצא שהם בהתנגדות, ועל ידי זה הם באים לידי יחוד. זאת אומרת, שכל אחד לוקח את דעתו של השני, היינו, העליון רוצה שהתחתון יקבל, התחתון מקבל רק בשיעור שהוא יודע שכל מה שהוא מקבל הוא רק בשביל שהעליון רוצה. נמצא, שהוא עכשיו מקבל כמו שהעליון רוצה, והוא משפיע כמו שהוא רוצה, ואין כאן פירוד, אלא עתה שניהם בדעה אחת.

ועל ידי זה שיש עכשיו להנברא כלים דהשפעה, הוא מקבל בהם טוב ועונג, ואז ניכר לעין כל ש"השם של הבורא הוא טוב ומטיב", כי מטרם שמתגלה הטוב ועונג נקרא "שכינתא בעפרא", היינו שכל אחד סובל יסורים בעולם, מסיבת שאין כלים מתאימים שיהיו מוכשרים לקבל את הטוב ועונג.

לכן התחתונים צריכים להאמין, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. לכן אין שמו של הקב"ה, הנקרא "טוב ומטיב", מגולה. מה שאין כן כשהתחתונים מקבלים את הכלים דהשפעה, אז יכול להתגלות את השם של הקב"ה, הנקרא "טוב ומטיב".

אלא כאן נשאלת השאלה הקשה ביותר, איך האדם יכול לקבל הכלים האלו, הלא מצד הטבע הוא ממש להיפך, האדם נולד רק בכלים דקבלה, היינו שאין האדם מסוגל לעשות שום דבר אלא רק שתצמח מזה תועלת עצמו. ובמה הוא יכול לעשות עתה דבר שהוא נגד הטבע, היינו להשפיע ולא לקבל לתועלת עצמו כלום.

הנה על זה אמרו חז"ל שהקב"ה אמר "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". ובקיום התורה ומצות יש להבחין בה ב' דברים:

א. מעשה התורה ומצות.

ב. הכוונה. כלומר, מה הוא רוצה תמורת זה שמקיים תו"מ. והנה התמורה שהאדם צריך לבקש מה' היא, שילך בדרכיו, היינו בדרכי ה'. ומהי "דרך ה'", צריכים לומר, שדרכו היא להשפיע לנבראים טוב ועונג. כמו כן האדם צריך שכל דאגותיו הן אך ורק להשפיע לה', שייהנה, ולא לדאוג על תועלת עצמו אלא רק לתועלת ה', כדוגמת הבורא שרצונו להטיב לנבראיו.

והיות שהאדם נברא עם טבע של קבלה לתועלת עצמו, כידוע, בזה שהבורא רוצה להנות לנבראיו, מוכרח להיות בהמקבל רצון וחשק להדבר, אחרת אי אפשר להנות, לכן ברא הבורא את הנבראים, שתהיה בהם השתוקקות למלאות את חסרונם. ואיך הנבראים יכולים ללכת בדרכיו, שגם הנבראים יהיו משפיעים כמו הבורא, שזה נקרא "הדבק במדותיו".

ובכדי לתקן זה, אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע", היינו את הרצון לקבל רק לעצמו, "בראתי תורה תבלין", היינו בסגולת התורה נקבל כח התגברות על הרע, ונוכל לעשות מעשים רק בכדי להשפיע הנאה להבורא.

נמצא לפי זה, לא מספיק בזה שהאדם מקיים את התו"מ, אלא הוא צריך גם כן לכוון את הכוונה בשביל מה הוא מקיים תו"מ. כלומר, מהי התמורה שהוא דורש מה' שישלם לו עבור זה שהוא מקיים תו"מ. ועל זה יש הרבה כוונות, כמו שכתוב בזה"ק "יש שרוצים תמורת הקיום של תו"מ שכר בעולם הזה, ויש שרוצים שכר בעולם הבא". ועיקר מה שהאדם צריך, לקבל סיבה שיחייבו אותו בקיום תו"מ, שהוא "בגין דאיהו רב ושליט", כלומר, שהוא עוסק בתורה ומצות בכדי שיש לו הנאה גדולה בזה שהוא משמש מלך גדול.

משמע מכאן, שהסיבה מה שהאדם מקיים תו"מ, היא בכדי שה' יתן לו את הכח להשפיע, מה שאין לו זה מצד הטבע. והתו"מ הוא סגולה להשיג את זה, כנ"ל, "בראתי יצר הרע". אם כן, מה העצה שנוכל ללכת נגד הטבע. התשובה היא, בעבור זה ניתן לנו "תורה תבלין", היינו שע"י התורה נשיג את הכח דהשפעה. נמצא לפי זה, מה האדם צריך לכוון בזמן שעוסק בתו"מ, הוא דבר אחד "ללכת בדרכיו", היינו כמו שדרך ה' היא להשפיע, כמו כן האדם רוצה שה' יתן לו תמורת עבודתו את הכח הזה.

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מה שאומר הזה"ק "אלא מי שעושה מצות התורה והולך בדרכיו". ושאלנו, מה מוסיף לנו זה שאומר "והולך בדרכיו" לאחר שהאדם כבר עושה מצות התורה. ובהנ"ל יהיה הפירוש, שלא די בזה שעשה את מצות התורה, אלא הוא צריך לכוון, שהוא רוצה שכר תמורת זה שעושה מצות התורה. ואיזה מין שכר הוא רוצה, שיוכל ללכת בדרך ה'. כמו שדרכו של הקב"ה היא להשפיע לנבראים, שהנבראים יהנו, כמו כן האדם רוצה שיהיה בידו ורצון וחשק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ויבקש מה' שיתן לו שכר תמורת עבודתו. וזה צריך להיות כמו בגשמיות, שהאדם עובד ומסתכל בזמן העבודה, מתי הוא יקבל את המשכורת, כמו כן בעבודת ה' בקיום תו"מ, צריך האדם לצפות מתי הוא יקבל את המשכורת עבור יגיעתו, היינו שיזכה לכלים דהשפעה.

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו מה שאומר הזה"ק על פסוק "ויעש דוד שם". ואומר, משום שדוד הלך בדרכי התורה כביכול, הוא עבד שם ממש. ועל כן נאמר "ועשיתם אותם" ולתקן השם הקדוש כראוי. ושאלנו, וכי הקב"ה הוא צריך לעשות לו שם אצל הנבראים, שענין זה מתאים לאדם. לגבי אדם שייך לומר, שרוצה שיהיה לו שם טוב, ולא אצל הבורא לגבי הנבראים. וכי אפשר לומר שאדם נכנס ללול של תרנגולים והוא רוצה לקבל שם טוב בין התרנגולים, שיכבדו אותו מחמת חשיבותו. ומכל שכן הבורא לגבי נבראים. איזה ערך יש לנבראים לגבי הבורא, שנגיד שהבורא רוצה שיהיה לו שם טוב, בכדי שיכבדו אותו. אם כן מהו הפירוש "ויעש דוד שם, בזה שהלך בדרכי התורה", כלומר שהאדם צריך לעשות שם טוב להקב"ה.

אלא, היות שהבורא רוצה לתת טוב ועונג להנבראים, בכדי שייהנו, לכן אם הנבראים נהנים מזה שהבורא נותן להם כל טוב, אז הנבראים נותנים לו שם טוב, היינו אומרים שהקב"ה הוא טוב ומטיב. לכן יהיה הפירוש, השם הזה שהקב"ה יקבל מהנבראים, שהוא טוב ומטיב, אין הוא צריך להשם הזה שיכבדו אותו על ידי זה, אלא הוא רוצה שהם ירגישו את השם הזה, כלומר, אין השם הזה בשביל הבורא, שהוא צריך את השם הזה, אלא בשביל הנבראים. כלומר, שהבורא רוצה שהנבראים ישיגו אותו כך, כלומר, שהוא סימן שהם נהנים מהחיים שלהם. והראיה לזה, שהם אומרים, שהבורא נקרא בשם "טוב ומטיב".

לכן יש הבדל בין אדם לבין שאר נבראים, שהאדם רוצה, שיהיה לו שם בכדי שיקבל תמורת זה שכר. והשכר שלו הוא:

א. שהנבראים יתנו לו כבוד בעבור שהוא עושה טובות לאנשים,

ב. יש לפעמים שהאדם עושה טובות לאחרים ותמורת זה הוא יקבל שכר בעולם הבא. מה שאין כן השם שהבורא רוצה שיתנו לו, השם "טוב ומטיב", הוא לטובת הנבראים. כלומר, בזמן שהנבראים קוראים לו בשם "טוב ומטיב", אז הנבראים נהנים ממנו, אחרת לא היו קוראים לו בשם "טוב ומטיב".

אולם, היות מצד תיקון הבריאה, בכדי שתהיה להנבראים גם בחינת דביקות, בעת שהם יקבלו את הטוב ועונג, אז האדם מוכרח לקבל הכל בעל מנת להשפיע. והיות שהאדם נברא מצד הטבע, שרצונו הוא אך לקבל, לכן ניתן לנו תו"מ, שעל ידיהם נוכל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו ולעשות הכל בעל מנת להשפיע.

וזהו שאומר, "משום שדוד הלך בדרכי התורה", היינו, שע"י דרך התורה תיקן את עצמו וזכה לכלים דהשפעה. שבכלים האלו מושפע השפע מלמעלה והאדם זוכה לבחינת טוב ומטיב, היינו שמשיג אז את השם האמיתי של הקב"ה, הנקרא "טוב ומטיב", מסיבה שהוא קבל את הטוב ע"י שתיקן את עצמו ע"י דרכי התורה. וזה הפירוש "ויעש דוד שם", שפירוש, שדוד זכה להשיג את השם של הקב"ה, הנקרא "טוב ומטיב".

אולם ענין מה שאומר "חוק היא המלכות, משפט הוא ז"א", וזה הכלל של שם הקדוש, משום "שחוק ומשפט" הוא השם של הקב"ה. וזהו "ועשיתם אותם". ויש להבין זה, היות שאומר, שחוק היא בחינת מלכות, ומשפט הוא בחינת ז"א, אם כן הרי הם ב' שמות נפרדים זה מזה. ואיך אומר, שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה, הלא הם ב' שמות. ז"א הנקרא "קודשא בריך הוא" ומלכות נקראת "שכינה". אם כן מה יהיה הפשט מה שאומר ש"חוק ומשפט הוא השם של הקב"ה".

ידוע שאין אור בלי כלי, זאת אומרת, מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, ברא בהנבראים רצון לקבל הנאה, והרצון הזה מכונה "מלכות", כמו שכותב בתע"ס (ח"ב תשובה ל"ט) וזו לשונו "נקראת מלכות, שממנה נמשכת בחינת הנהגה בתקיפות ובשליטה מוחלטת", כדוגמת מוראה של מלכות. נמצא שהשפע, שהבורא רוצה לתת להנבראים, נקרא בשם מלכות, וספירת המלכות היא הכלי המקבלת האור שבכל מדרגה ומדרגה.

ובאופן כללי אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאור נקרא בשם "קוב"ה", והכלי המקבל האור נקרא בשם "מלכות" או "שכינה". והכלי נקרא בשם "שכינה", מטעם האור השוכן בתוך הכלי. ואמר, שזהו הפירוש מה שהזה"ק אומר "איהו שוכן ואיהי שכינה". כלומר, שזהו דבר אחד, אור וכלי.

אולם שיש שינוי צורה בין האור להכלי, היינו בין המשפיע להמקבל, ושינוי צורה נקרא "פירוד". והיות שכל הנבראים נמשכים מהמלכות, שמלכות נקראת "כנסת ישראל", שהיא הכלל של כל הנשמות, בכדי שהמלכות תוכל לקבל שפע עבור הנבראים, צריכים לייחד את המלכות, שתהיה בהשתוות הצורה להאור.

ובגלל זה ניתן לנו תו"מ, שבסגולתן יכולים לבוא לידי השתוות הצורה להבורא. היינו, שכל אלה העוסקים בתו"מ, ומכוונים שע"י יקבלו רצון וחשק לעשות הכל על הכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו, כלומר, כמו שהבורא הוא המשפיע להנבראים, כמו כן הנבראים רוצים להשפיע נחת רוח להבורא. ועל ידי זה כל אחד ואחד מתקן בשורש נשמתו, שהיא המלכות, שתהיה בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "יחוד", היינו שמייחד את האור והכלי, שיהיו בהשתוות הצורה. אז מושפע השפע, שהיא בחינת טוב ועונג, להנבראים.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה שאומר ש"חוק ומשפט הוא השם של הקב"ה", הלא הם ב' שמות, ז"א ומלכות, שהוא חוק ומשפט. אלא כנ"ל, שז"א הנקרא "משפט", הוא האור המתגלה, שזהו השפע. ומלכות היא המקבלת, שצריכה לקבל הכל בעל מנת להשפיע. זה נקרא "חוק", כלומר שהגם שהאדם רואה שנברא עם רצון לקבל לעצמו ונברא עם שכל ודעת, שהאדם צריך כל דבר לשקול בדעת, מה שהוא רוצה לעשות.

וכאן בעבודת ה' אומרים לו, שאל יסתכל על מה שהשכל אומר לו, אלא צריך לקבל בתור חוק, למעלה מהדעת. אלא, הגם שנברא מצד הטבע עם רצון לקבל, מכל מקום האדם צריך להאמין בדברי חז"ל, שאמרו, שהאדם צריך להתדבק במדותיו של הקב"ה, כמו שכתוב "מהו רחום אף אתה רחום". נמצא, שעל ידי זה שהאדם מקבל את התורה ומצות בתור חוק, הגם שהוא למעלה מהדעת, כלומר שהגוף לא מבין את זה. וע"י האמונה למעלה מהדעת, האדם יכול לבוא לידי השתוות הצורה.

היינו כנ"ל, שכל אדם, כשהוא עוסק בתו"מ על הכוונה בעל מנת להשפיע, על ידי זה נמצא שהוא מייחד ז"א, הנקרא "משפט", היינו האור והשפע, עם המלכות, שהיא הכלי, שצריך לקבל את האור, שתהיה גם כוונתו להשפיע, כדוגמת האור. זה נקרא "יחוד קוב"ה ושכינתא". ונעשה אז "השם אחד", כלומר שב' השמות, שז"א, הנקרא "משפט", היינו הוי"ה, ושמו, הנקראת מלכות, שיהיו אחד.

ולפי זה יש לפרש מה שכתוב "אלא מי שעושה מצות התורה והולך בדרכיו, הוא כאילו עשהו למעלה. אמר הקב"ה כאילו עשאני. והעמידוהו. ועל כן ועשיתם אותם לחוק ומשפט, שהם ז"א ומלכות". היינו כנ"ל, שעל ידי זה שעושה מצות התורה והולך בדרכיו, האדם גורם בשורש נשמתו, שהיא המלכות, למעלה, שתהיה בעל מנת להשפיע כדוגמת ז"א, שזה נקרא "יחוד". נמצא, שהפירוש של "ועשיתם אותם", הכוונה היא לעשות את היחוד הזה של ז"א ומלכות, הנקרא "חוק ומשפט". וגם כן נקרא זה "יחוד קוב"ה ושכינתיה". וזוהי העשיה שהנבראים צריכים לעשות.

נמצא, שהפירוש הוא, היות שהם ב' שמות, לכן הנבראים צריכים לעשות את היחוד, שיהיה אחד. ובזמן שכל הנבראים יגיעו לשלימותם, היינו שכולם יתקנו כל אחד בבחינת שורש נשמתו, אז יקוים "ביום ההוא יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד". וזוהי העשיה מה שכתוב "ועשיתם אותם".