מהות האדם

1. מהותנו היא כמהות כל הפרטים שבהמציאות, שהיא לא פחות ולא יותר, מהרצון לקבל. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות כ')

2. האגואיזם מונח בטבע כל אדם, כמו בכל בעלי חיים. (בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון")

3. אין אדם יכול לעשות תנועה בלי שום תועלת לעצמו. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")

4. כל עיקר החידוש מבחינת הבריאה שברא יתברך יש מאין, אינו חל רק על עניין אחד בלבד, המוגדר תחת השם "רצון לקבל". (בעל הסולם, "מאמר החירות")

5. כל מיני מהותים הגשמיים שבעולמנו, דהיינו, כל מה שנמצא בתוך החלל הזה, יהיה מה שיהיה, דומם, צומח, חי, עצם רוחני, עצם גשמי, אם באנו להבחין את בחינת היחידית והאנוכית של כל אחד מהם, במה שנבדל מכל האחרים, ואפילו בפרודא היותר קטנה, הרי היא לא יותר מבחינת רצון לקבל. (בעל הסולם, "מאמר החירות")

6. "אדם", בסוד "אדמה לעליון". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר רמ"א, "קראוהו בהיותו קרוב")

7. כל הכלים וכל הגופים, הן מעולמות הרוחניים והן מעולמות הגשמיים, הם נבחנים לבחינת חומר רוחני או גשמי, שטבעו הוא לרצות לקבל. (בעל הסולם, "מאמר החירות")

8. כוונת ה' בבריאה הייתה כדי ליהנות לנבראיו כנודע, והנה ודאי הוא, שבעת שעלה במחשבה לברוא את הנשמות ולהנותם מכל טוב, הנה תיכף נמשכו ויצאו מלפניו בכל צביונם וקומתם ובכל גובהם של התענוגים שחשב להנותם, כי אצלו המחשבה לבדה גומרת ואינו צריך לכלי מעשה כמונו.

ולפי זה יש לשאול למה ברא העולמות צמצום אחר צמצום עד לעולם הזה העכור והלביש הנשמות בגופים העכורים של העולם הזה.

והתשובה על זה מובא ב"עץ חיים" שהוא כדי להוציא לאור שלימות פעולותיו ("עץ חיים", ענף א'). ויש אומנם להבין איך אפשר זה שמהשלם יצאו פעולות בלתי שלימות עד שיהיו צריכים להשלימם על ידי פועל ומעשה שבעולם הזה.

והעניין הוא כי יש להבחין בנשמות בחינת אור ובחינת כלי, כי עצם הנשמות שנבראו הוא הכלי שבהם, וכל השפע שחשב ה' להנותם ולענגם הוא האור שבהם. כי מאחר שחשב להנותם הרי עשה אותם בהכרח בבחינת רצון לקבל הנאתו, שהרי לפי מידת הרצון לקבל את השפע כן יגדל ההנאה והתענוג. ותדע שהרצון לקבל ההוא הוא כל עצמותה של הנשמה מבחינה התחדשות ויציאת יש מאין, ונבחן לבחינת כלי של הנשמה. ובחינת ההנאה והשפע נבחן לבחינת אור של הנשמה הנמשך יש מיש מעצמותו. (בעל הסולם, "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", אותיות ב'-ג')

9. עצם מהותה של הנפש היא רצון לקבל. וכל ההבחן הניתן לנו להבחין בין עצם לעצם, אינו נבחן משום זה, רק ברצונו בלבד. כי הרצון שבכל מהות מוליד לו צרכים. והצרכים מולידים לו מחשבות והשכלות, בשיעור כזה, כדי להשיג את הצרכים ההם, אשר הרצון לקבל מחייב אותם. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות כ"א)

10. כל הווייתו של האדם אינה אלא לקבל לעצמו, ומצד טבע בריאתו אינו מסוגל לעשות אפילו מעשה קטן לטובת זולתו. אלא בשעה שמשפיע לזולתו, הוא מוכרח לצפות שבסופו, ישיג על ידי זה תמורה המשתלמת יפה. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")

11. בריאה פירושו התחדשות דבר מה שלא היה מקודם, שהוא הנבחן ליש מאין, אומנם איך נצייר זה שיהיה דבר מה שאינו כלול בו יתברך. הלוא כל יכול וכוללם יחד. וכן, אין לך נותן מה שאין בו. ובאמור אשר כלל כל הבריאה שברא יתברך, אינו אלא בחינת הכלים של הנשמות, שהוא הרצון לקבל, מובן זה היטב, שהרי הכרח הוא שאינו כלול חס ושלום מהרצון לקבל כי ממי יקבל. ואם כן, הוא בריאה חדשה ממש, שלא היה אף זכר ממנו מקודם לכן, ועל כן נבחן ליש מאין. (בעל הסולם, "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", אות ד')

12. אין לשאול כלל על מצב שאר בריות העולם, חוץ מהאדם. משום שהאדם הוא מרכז כל הבריאה, וכל שאר הבריות אין להן חשבון וערך של כלום לעצמן, זולת באותו השיעור שהן מועילות לאדם להביאו לשלימותו. ועל כן הנה עולות ויורדות עימו בלי שום חשבון לעצמן. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות י"ח)

13. המחשבה היא תולדה מהרצון. לדבר שיש לו רצון, בזה הוא מהרהר. ולא יהרהר בדבר שאינו לרצונו. היינו לדוגמה, מיום המיתה לא יהרהר אף פעם. אלא להיפך, שהוא תמיד יהרהר בנצחיותו, מטעם שכך הוא רוצה. נמצא, שתמיד מהרהר בדבר שהוא לרצונו.

אבל יש תפקיד מיוחד להמחשבה, שהוא מגדל את הרצון, שהרצון נשתקע במקומו ולא היה לו כוח להתפשט ולפעול פעולתו. אלא משום שחושב ומהרהר בהדבר, שהרצון מבקש מהמחשבה, שייתן להרצון איזה עצות ותחבולות, שיצא הרצון לפועל, אז הרצון מתגדל ומתפשט ופועל את פעולתו בפועל ממש.

היוצא מזה, שהמחשבה הוא משמש הרצון, והרצון הוא העצם של האדם. ויש עצם גדול, ויש עצם קטן. ועצם גדול הוא השולט על העצמים הקטנים. ומי שהוא עצם קטן, ואין לו שום שליטה, העצה היא שיוכל להגדיל את העצם, הוא על ידי התמדת המחשבה על הרצון. שהמחשבה, בשיעור שמהרהר בה, ככה היא מתגדלת. ועל כן, בתורתו יהגה יומם ולילה. שאז, על ידי התמדתה בה, היא מתגדלת לעצם גדול, עד שנעשית לבחינת שליט בכוח. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קנ"ג, "המחשבה היא תולדה מהרצון")

14. מידת האגואיזם, הטבוע בכל ברייה, הוא תנאי מחויב בעצם קיומו של הברייה, שבלעדיו לא הייתה כלל עצם נבדל וקיים לפי עצמה, ועם זה, אין זאת צריך לסתור כלום למידת האלטרואיזם שבהאדם. רק הצורך הוא להציב גבולים חזקים ביניהם: חוק האגואיזם מחויב להשמר בכל תוקף רק בשיעור זה שנוגע לקיום המינימלי, וכל העודף על שיעור ההוא, הרשות נתונה לוותר עליו לטובת זולתו.

וכמובן, שכל הנוהג כן, יש לחשבו לאלטרואיסטי יוצא מהכלל. אכן מי שמוותר גם מחלקו המינימלי לטובת זולתו, ומסכן בזה את קיומו עצמו - כבר זה בלתי טבעי לגמרי. (בעל הסולם, עיתון "האומה")

15. עייר פרא אדם ייוולד. כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה, הוא מצוי בתכלית הזוהמה והשפלות, שפירושם הוא עניין ריבוי גדלות האהבה העצמית הנטבעת בו, אשר כל תנועותיו סובבות בחזקה על קוטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום.

באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש יתברך, דהיינו מן הקצה אל הקצה:

א. בהיות השורש כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל חס ושלום.

ב. ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום.

ועל כן נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמה המצויה בעולמנו האנושי. (בעל הסולם, "מתן תורה", אות י"ב)

16. עניין ההיעדר הקודם להוויית האדם, הוא צורת הבהמה. שכתוב, עייר פרא אדם ייוולד. אשר זהו מוכרח לכל אדם, שתהיה לו התחלה של בחינת בהמה. והנה הכתוב אומר: אדם ובהמה תושיע ה'. וכמו שמזמין לבהמה כל משאלותיה ההכרחיים לקיומה ולהשלמת ענייניה, כן מזמין לאדם כל משאלותיו ההכרחיים לקיומו ולהשלמת עניינו.

ויש להבין אם כך, איפה הוא יתרון צורת האדם על הבהמה, מצד הכנתם בעצמם? אומנם זה נבחן במשאלות שלהם. כי משאלותיו של אדם שונות בוודאי ממשאלותיה של הבהמה. אשר כן, בשיעור הזה נבדל גם ישועת ה' לאדם מישועת ה' לבהמה. (בעל הסולם, "וזאת ליהודה")

17. כל העולמות, העליונים והתחתונים, וכל אשר בתוכם, לא נבראו, אלא בשביל האדם. כי כל אלו המדרגות והעולמות לא באו, אלא כדי להשלים הנשמות במידת הדביקות שהיה חסר להם מבחינת מחשבת הבריאה. שמתחילה נצטמצמו ונשתלשלו, מדרגה אחר מדרגה ועולם אחר עולם, עד לעולם החומרי שלנו, בכדי להביא את הנשמה בהגוף של עולם הזה, שהוא כולו לקבל ולא להשפיע, כמו בהמות וחיית הארץ, כמו שכתוב: עייר פרא אדם ייוולד, שהוא בחינת הרצון לקבל הגמור, שאין בו מבחינת השפעה ולא כלום, שאז נבחן האדם להופכי גמור אליו יתברך, שאין התרחקות יותר מזה. ואחר זאת, בכוח הנשמה המתלבשת בו, הולך ועוסק בתורה ומצוות, שאז משיג צורת ההשפעה כיוצרו, לאט לאט, בדרך המדרגות ממטה למעלה, דרך כל אותם הבחינות שירדו בעת השתלשלותם מלמעלה למטה, שהם רק מידות ושיעורים בצורת הרצון להשפיע, שכל מדרגה עליונה פירושה שהיא יותר רחוקה מבחינת הרצון לקבל ויותר קרובה רק להשפיע, עד שזוכה להיות כולו להשפיע ולא לקבל כלום לעצמו. ואז, נשלם האדם בדביקות אמיתי בו יתברך, כי רק בשביל זה נברא. הרי שכל העולמות ומלואם, רק בשביל האדם נבראו. (בעל הסולם, "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", אות ט')

18. אין אנו מוצאים צורך מיוחד נָטוע בְּחֵפץ האדם, שלא יהיה נמצא בכל מין החי, זולת ההתעוררות לדביקות אלוקית. אשר רק מין האדם מוכן אליה, ולא זולתו. ונמצא שכל עניין ההוויה של מין האדם, הוא משוער רק באותה ההכנה הטבועה בו להשתוקק לעבודתו, ובזה נעלה הוא על הבהמה. (בעל הסולם, "וזאת ליהודה")

19. ועתה בנים שמעו לי, כן חכמות בחוץ תרונה, והנה עתה מרחובות קוראת אליכם, מי לה' אליי, לא דבר ריק אני מכם, כי אני חייכם ואורך ימיכם, כי לא נבראתם לחזור אחר מעשה דגן, ותפוחי אדמה, אתם וחמוריכם באבוס אחד. וכמו שלא יהיה מטרת החמור לשמש את כל חמורי עולם בני גילו, כן לא יהיה מטרת האדם, לשמש את כל גופות הבריות בני גילו של גופו הבהמי. אבל מטרת החמור - לשמש האדם הנעלה ממנו, כדי להועילו, ומטרת האדם לשמש לה' ולהשלים כוונתו. (בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ו')

20. כל הנטיות והמידות, הטבועות באדם, לשמש עימהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמידות הטבעיות, כולן נחוצות לעבודת השי"ת. ומתחילה, לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי, האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם, בסוד הכתוב "ולא ידח ממנו נידח", אשר אז, צריך להם לכולם, כדי להשתלם עימהם, בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'.

וזה שכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'" (ישעיהו מ"ג, ז'). וכן: "כל פעל ה' למענהו וגו'" (משלי ט"ז, ד'). אלא שבינתיים, הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמידות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, על ידי שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם.

וזה שאמרו חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומידותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו יתברך.

וכיוון שכן, הרי יש לנו להבין, את מהותה של אהבת ה', מתוך מידות האהבה, שהאדם נוהג בהן, כלפי חבירו. אשר בהכרח, גם אהבת ה', מושפעת במידות אלו. כי מתחילה, לא הוטבעו באדם, אלא לשמו יתברך. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אותיות ס"ח-ס"ט)

21. האדם הפרא, הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום. ולפיכך משמש עימה בגלוי. לבלי שום בושה. ובלי שום גבול. גוזל ורוצח לעיניי כל, בכל אשר תמצא ידו.

והמפותח מעט, כבר מרגיש, איזה שיעור בהאגואיזם שלו, לבחינת רע. ולכל הפחות, מתבייש להשתמש עימו בפרהסייה, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים. ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים, שלא יראהו איש.

והיותר מפותח הימנו, נמצא, מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפרישהו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה, ואינו יכול, ליהנות מעמל אחרים. ואז, מתחיל להתעורר בקירבו ניצוצין של אהבת זולתו, המכונה "אלטרואיזם". שהוא מידת הטוב הכללית.

וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות דרגתי. דהיינו, מתחילה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה, לצורכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחב בו מידת ההשפעה, לכל בני סביבתו, שהם בני עירו, או בני אומתו. וכן מוסיף והולך, עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו, על כל האנושיות כולו. (בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה")

22. חוק טבעי הוא לכל ברייה, שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו, הוא אצלו כמו ריקנית ובלתי מציאות לגמרי. וכל תנועה, שאדם עושה לאהבת זולתו, הוא עושה זה בעזרת אור חוזר ואיזה גמול, שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו.

ולפיכך, אין המעשים כגון אלו יוכלו להיקרא בשם "אהבת זולתו", משום שנידון על שם סופו. ודומה לשכירות, שאינה נשלמת, אלא לבסוף. ומכל מקום אין מעשה השכירות נחשבת לאהבת זולתו.

אולם לעשות איזה תנועה וטירחה, משום אהבת זולתו לגמרי, דהיינו בלי ניצוצי אור חוזר, ושום תקווה של איזה גמול שישוב אליו, זהו מצד הטבע לגמרי מן הנמנעות. (בעל הסולם, "מתן תורה", אות י"ג)

23. טבע כל אדם ואדם, לנצל חיי כל הבריות שבעולם לטובת עצמו - וכל שנותן לזולתו - אינו נותן אלא מחמת הכרח, וגם אז יש בזה משום ניצול זולתו, אלא שהדבר נעשה בעורמה רבה באופן, שחבירו לא ירגיש בזה, ויוותר לו מדעתו.

טעם הדבר הוא, מצד שכל ענף, טבעו קרוב לשורשו. ומתוך שנפשו של האדם נמשך מהשי"ת, שהוא אחד ויחיד, והכול שלו - הנה כמו כן האדם הנמשך ממנו, מרגיש, שכל בריות העולם צריכים להימצא תחת ממשלתו, ולשם תועלתו הפרטית. וזהו חוק ולא יעבור.

וכל ההבדל הוא רק בדרך בחירתם של האנשים. שהאחד בחר לנצל את הבריות על ידי השגת תאוות נמוכות, והשני על ידי השגת ממשלה, והשלישי על ידי השגת כבוד. ולא עוד, אלא שאילו עלה הדבר בלי טורח מרובה, היה מסכים לנצל את העולם בכל אלו יחד: גם בעושר וגם בממשלה, וגם בכבוד, אלא שנאלץ לבחור לפי אפשרותו ויכולתו.

וחוק הזה אפשר לכנותו "חוק היחידיות" שבלב האדם. ואין כל אדם נמלט ממנו (אלא שכל אחד נוטל חלקו בחוק זה), הגדול לפי גודלו, והקטן לפי קוטנו.

והנה, חוק היחידיות האמור, שבטבע כל אדם, לא יגונה ולא ישובח. כי הוא מציאות טבעית, ויש לו זכות קיום, כמו כל פרטי המציאות, ואין שום תקווה לבערו מן העולם, או אפילו לטשטש צורתו במקצת, כמו שאין תקווה לבער את כל מין האדם מהארץ. ולפיכך לא נשקר כלל, אם נאמר על החוק הזה, שהוא: "האמת המוחלט".

ומאחר שכן הוא בלי ספק, איך נוכל כלל לנסות אפילו להניח הדעת של היחיד, בזה שנבטיח לו להשוותו, במידה השווה יחד עם כל בני הציבור - שאין לך דבר רחוק מהטבע האנושי יותר מזה. בשעה שכל מגמת היחיד הוא להגביה למעלה, מעל כל בני הציבור כולו. (בעל הסולם, "השלום בעולם")

24. מידת "היחידיות" מצויה בכל אחד ואחד מאיתנו, אם פחות ואם יותר.

והגם שבארנו בה טעם יפה וגבוה, מאוד נעלה, אשר מידה זאת נמשכת לנו ישר מהבורא יתברך, יחידו של עולם, שהוא שורש כל הבריות, עם כל זה מתוך שהרגשת היחידיות התיישבה בתוך האגואיזם הצר שלנו, נעשתה פעולתה הרס וחורבן, עד שהייתה למקור לכל החורבנות שהיו ויהיו בעולם.

וכאמור, אין לך אף אדם אחד בעולם שיהיה בן חורין ממנה, וכל החילוקים המה רק באופני ההשתמשות עימה, אם לתאוות לב, אם לממשלה, אם לכבוד, שבהם נבדלים הבריות זה מזה.

אבל הצד השווה שבכל בריות העולם הוא, שכל אחד מאיתנו עומד לנצל לכל הבריות לתועלתו הפרטית, בכל האמצעים שברשותו, ומבלי לקחת בחשבון כלל שהולך להיבנות על חורבנו של חבירו. (בעל הסולם, "השלום בעולם")

25. בהמונח אגואיזם איני מתכוון לאגואיזם מקורי, אלא אני מתכוון בעיקר לאגואיזם הצר. כלומר, כי האגואיזם המקורי אינו אלא אהבה עצמית, שהוא כל כוח קיומו החיובי האינדיבידואלי. ומבחינה זו אינו מתנגד גמור להכוח האלטרואיסטי, אע"פ שאינו משמשו.

אומנם מטבע האגואיזם, שבדרך שימושו נעשה צר ביותר. כי הוא מחויב פחות או יותר לקבל אופי של שנאה וניצול של הזולת, כדי להקל על קיומו עצמו. ואין המדובר משנאה מופשטת, אלא מהמתגלה במעשים של ניצול לחבירו לטובת עצמו, ההולך ונעכר לפי דרגותיו, כגון: הערמה, גניבה, גזילה ורציחה. וזהו מכונה אגואיזם צר; ומבחינה זו הוא מתנגד והופכי גמור לאהבת זולתו - והוא כוח הנגטיבי, המהרס להחברה.

והיפוכו הוא הכוח האלטרואיסטי. הוא כוח בונה של החברה, שהרי כל מה שהאדם עושה לזולתו אינו אלא בכוח אלטרואיסטי. (בעל הסולם, עיתון "האומה")

26. עיקר תכלית האדם הוא להידבק ב"אנוכי ה' אלוקיך". היינו זה, שרוצה לזכות ש"אנוכי", יהיה בבחינת ה' אלוקיך. (הרב"ש, מאמר 14, "מהו, שברכת האדם היא ברכת הבנים, בעבודה", 1991)

27. לאחר עבודה רבה שהאדם השקיע בזה שנתעורר להגיע להאמת, כלומר לדעת באמת, לשם איזה צורך נולד האדם, ולאיזה מטרה הוא צריך להגיע, אז גילה לו הקב"ה, שיצר לב האדם שהוא המקבל, הוא רע מנעוריו, כלומר שאין לומר, שעכשיו הוא רואה שהיצר נעשה רע, אלא הוא רע מנעוריו, אומנם עד עכשיו עוד לא היה יכול להחליט שבאמת הוא רע, ולכן האדם היה נמצא במצב של עולה ויורד, פירוש, לפעמים היה אומר שומע בקולו של יצר, ואמר, מהיום והלאה אני אדע שהוא השונא שלי, וכל מה שמייעץ לי לעשות הוא רק לרעתי.

אולם אחר כך, שוב עולה קרנו של היצר, ושוב שומע בקולו ועובד בשבילו בלב ונפש, ואחר כך חוזר חלילה. והוא מרגיש עצמו כי הוא בבחינת "כלב השב אל קיאו", פירוש, מה שכבר החליט שאין זה מתאים בשבילו לשמוע בקולו, מסיבת שכל המזונות שהיצר נותן לו אינו אלא מזונות המתאים למאכל בהמה, ולא למאכל אדם, ופתאום חוזר שוב למאכל בהמה, ושכח כל החלטות והדעות שהיה לו מקודם לכן. ואחר כך כשנתחרט הוא רואה שאין לו שום עצה, אלא שהקב"ה ייתן לו להבין שהיצר נקרא רע, והוא באמת רע, אז לאחר שהקב"ה נתן לו הידיעה הזאת, כבר לא חוזר לסורו, אלא שמבקש מה' שייתן לו כוח להתגבר עליו כל פעם ופעם, שהיצר רוצה להכשילו, שיהיה לו כוח התגברות עליו.

ובאמור יוצא, שהקב"ה צריך לתת לו הן הכלי והן האור, כלומר, הן הידיעה שהיצר הוא רע, ויש צורך לצאת מתחת לשליטתו, והתיקון לזה הוא, התורה כנ"ל, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", נמצא לפי זה, הצורך לתורה נתן לו הקב"ה וגם התורה נתן לו ה', וזה נקרא ש"ה' נותן לו האור והכלי". (הרב"ש, מאמר 18, "הכנה לקבלת התורה מהו - א", 1987)

28. האדם נברא בטבע שירצה אך ליהנות את עצמו. (הרב"ש, מאמר 268, "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ")

29. בעניין הנשמה, שהיא חלק אלוקה ממעל, והמקובלים המשילוהו לאבן הנחצב מההר. ונשאלת השאלה, איך אפשר לומר, שהיא אותו החומר של ההר, שהוא מעצמותו יתברך.

ויש לפרש, שכוונתם הוא, היינו שהוא בחינת יש מיש. לכן הם דימו לאבן מההר. וההבדל הוא בזה, שזהו חלק הדבר, שחלק אותו להיקרא בשם נשמה, זהו הרצון לקבל, היינו שחלק הזה נקרא בריאה, היינו יש מאין. (הרב"ש, מאמר 760, "חומר של נשמה")

30. עניין רצון לקבל הוא מהות האדם, שנקרא דבר מחודש יש מאין. מה שאין כן שאר דברים, היינו כל המילואים, נמשכים יש מיש. שכל מיני מילואים שישנם בעולם, נמשכים יש מיש שהבורא כולל אותם. מה שאין כן דברים השליליים, היינו החסרונות והייסורים, הם דבר מחודש. (הרב"ש, מאמר 487, "עניין רצון לקבל")

31. האדם נברא בכל רע ושפלות. כמו שכתוב, עייר פרא אדם ייוולד. וכל כליו שבגופו, החושים והמידות ומכ"ש המחשבה, משמשים לו רק רע ואפסיות כל היום. והזוכה להידבק בו יתברך, אין ה' בורא לו כלים אחרים במקומם, שיהיו ראויים לקבל בתוכם שפע הרוחני הנצחי המיועד לו, אלא אותם הכלים השפלים, שתשמישם עד עתה היה רע ומתועב, מתהפכים ונעשים לו כלי קבלה לכל נועם ורוך הנצחי.

ולא עוד, אלא כל כלי שחסרונותיו היו גדולים ביותר, נעשו עתה לחשובים ביותר. כלומר שמידת גילויים גדולה ביותר. (זוהר לעם, פרשת וירא, מאמר "חשבון קץ המשיח", סעיף 453)

32. החכמה שהאדם צריך לדעת אותה: לדעת ולהסתכל בסוד אדונו. ולדעת את עצמו, מי הוא, ואיך נברא, ומאין הוא בא, ולאן ילך, ותיקון הגוף איך מיתקן, ואיך הוא עתיד לבוא בדין לפני מלך הכול.

ולדעת ולהסתכל בסודות הנשמה. מהי נפש זו שבו, ומאין באה, ועל מה היא באה בגוף הזה, שהוא מִטיפה סרוחה, שהיום כאן ומחר בקבר.

ולהסתכל בעולם הזה, ולדעת העולם שהוא נמצא בו, ועל מה ייתקן העולם. ואחר זה יסתכל בסודות העליונים של העולם העליון, לדעת את אדונו. וכל זה יסתכל האדם מתוך סודות התורה. (זוהר לעם, זוהר חדש, שיר השירים, מאמר "החכמה שהאדם צריך", סעיפים 483-482)

33. כמה הם בני אדם קשי לב, שאינם משגיחים בדברי העולם ההוא כלום. הרע שבלב, האחוז בכל איברי הגוף, עושה להם את זה. ואמר שלמה המלך, יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם. הרעה הזו היא כוח הרע שבלב, שרוצה לשלוט בדברי עולם הזה, ואינו משגיח בדברי העולם ההוא כלום. (זוהר לעם, פרשת בהעלותך, מאמר "ולא ישליטנו האלוקים לאכול ממנו", סעיף 140)

34. היצר הרע נצרך לעולם, כמו הגשם שנצרך לעולם. כי אלמלא יצר הרע, לא הייתה חדוות הלימוד בעולם. אבל לא יהיה אז מנוול כמקודם לכן, לחטוא על ידו. כמו שכתוב, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי. הר קודשי הוא הלב, שבו משכנו של יצר הרע.

לב טוב, הוא בניין של הגוף ושל הנשמה. ועל כן כתוב, ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך. כי הלב הוא עיקר הכול. (זוהר לעם, פרשת תולדות, מאמר "שיתוף מידת הרחמים בדין", סעיף 57)

35. בשעה שהאדם בא לעולם, מיד היצר הרע בא עימו, ומקטרג עליו תמיד, כמו שכתוב, לפתח חטאת רובץ. חטאת רובץ, הוא היצר הרע. לפתח, לפתח בית הרחם, כלומר, תיכף עם היוולדו של האדם.

דוד קרא את היצר הרע בשם חטאת. כמו שכתוב, וחטאתי נגדי תמיד. משום שבכל יום עושה את האדם להחטיא לפני ריבונו. והיצר הרע הזה, אינו סר מהאדם מיום היוולדו עד עולם. והיצר הטוב בא אל האדם מיום שבא להיטהר.

ומתי האדם בא להיטהר? כשהוא בן 13 שנה. אז מתחבר האדם בשניהם, היצר הטוב בימין והיצר הרע בשמאל. ואלו הם שני מלאכים ממונים ממש, והם נמצאים עם האדם תמיד.

בא האדם להיטהר, נכנע היצר הרע לפניו, והימין שולט על השמאל, ושניהם, היצר הטוב והיצר הרע, מתחברים לשמור את האדם בכל דרכיו שהוא הולך. כמו שכתוב, כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך. (זוהר לעם, פרשת וישלח, מאמר "וישלח יעקב מלאכים", סעיפים 4-1)

36. כמה מקטרגים יש לאדם מיום שנתן לו הקב"ה נשמה בעולם הזה. מכיוון שיצא האדם לאוויר העולם, מיד הזדמן יצר הרע להשתתף עימו, כמו שכתוב, לפתח חטאת רובץ, כי אז השתתף עימו היצר הרע.

כי הבהמות, מיום שנולדו, כולן שומרות את עצמן ובורחות מאש, מכל המקומות הרעים. והאדם, כשנולד, מיד בא להשליך עצמו לתוך האש, משום שיצר הרע שורה בתוכו, ומיד מסית אותו לדרך רע. (זוהר לעם, פרשת וישב, מאמר "וישב יעקב", סעיפים 2-1)

37. תכלית האדם לאכילה ולשתייה ולבעילה, או לבנות קיר, כי כל אלה מקרים מתחדשים עליו, לא יוסיפו על כוחו הפנימי. ועוד שהוא משתתף בזה עם רוב הברואים. והחכמה היא אשר תוסיף על כוחו הפנימי ותעתיק אותו ממעלת בוז למעלת כבוד והאדם קודם שישכיל ויידע, הוא נחשב כבהמה, לא נבדל משאר מין החיות אלא בהיגיון. שהוא חי בעל היגיון. רוצה לומר בהיגיון, שהוא מצייר לנפשו המושכלות. והנכבד שבמושכלות, לצייר לנפשו אחדות הקב"ה וכל הנלווה לעניין ההוא מהאלוהים. ששאר החכמות אינם אלא להרגיל בהם, עד שיגיע לדעת האלוהי. (הרמב"ם, "פירוש המשניות")