סד. מתוך שלא לשמה באים לשמה

שמעתי ויחי י"ד טבת תש"ח בסעודת שחרית

"מתוך שלא לשמה באים לשמה".

ויכולין להגיד, אם משימין לב ביותר, שבזמן השלא לשמה הוא הזמן יותר חשוב, מטעם שיותר קל ליחד את המעשה להשם ית'. מטעם שבלשמה, אז הוא אומר, שהוא עשה את המעשה הטוב הזו, משום שהוא עובד ה' בתכלית, וכל מעשיו לשם שמים. נמצא, שהוא הבעל מעשה.

מה שאין כן בזמן שעוסק שלא לשמה, אז המעשה הטוב הוא לא עושה לשם ה'. נמצא, שהוא לא יכול לבוא אליו ית' בטענה, שמגיע לו שכר. נמצא, שהשם ית' לא נעשה אצלו מחויב. ובשביל מה עשה המעשה הטוב הזו? הוא רק מטעם שהשם ית' הזמין לו איזה הזדמנות, שהס"מ הזו יחייב אותו ומכריחו לעשותו.

למשל, אם באו אנשים לביתו, והוא מתבייש להיות יושב בטל, אזי הוא לוקח איזה ספר ולומד תורה. נמצא, בשביל מי הוא לומד תורה? לא בשביל מצות ה', זאת אומרת, שימצא חן בעיני השם ית', אלא בשביל האורחים שבאו לרשותו, למצא חן בעיני האדם. ואיך אפשר אח"כ לבקש שכר מהשם ית' על התורה הזו, שעסק עבור האורחים. נמצא, שאצלו אין השם ית' נעשה מחויב, אלא שהוא יכול לחייב את האורחים, שהם ישלמו לו שכר, היינו שיכבדו אותו בשביל שהוא לומד תורה. אבל אינו יכול לחייב בשום אופן את הבורא ית'.

ובזמן שנותן לעצמו חשבון הנפש, ואומר, שסוף כל סוף אני עוסק בתורה, וזורק את הגורם, היינו את האורחים, ואומר, שעובד עכשיו רק לשם השם, אזי תיכף ומיד הוא צריך לומר, שהכל מתנהג מלמעלה. זאת אומרת, שהבורא ית' רצה לזכותו, שיעסוק בתורה, ולתת לו גורם של אמת, אין הוא ראוי לקבל את האמת. לכן, הקב"ה ממציא לו גורם של שקר, שע"י השקר הזה יעסוק בתורה.

נמצא, שהבורא ית' הוא הפועל ולא האדם. ואזי אדרבה, שהוא צריך לתת שבח להשם ית', שאפילו במצב השופלות שנמצא, גם כן ה' לא עוזב אותו, ונותן לו כח, היינו חמרי דלק, שירצה לעסוק בדברי תורה.

נמצא, שאם הוא משים לב על המעשה הזו, אזי הוא שהשם ית' הוא הפועל, בסוד ש"הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים". אבל האדם אינו נותן בהמעשה טוב שום פעולה. הגם שהאדם עושה המצוה הזאת, אבל הוא לא עושה זה בשביל מצוה, רק בשביל גורם אחר (שהאדם), שהגורם נמשך מפרודא חס ושלום.

והאמת הוא, שהשם ית' הוא הגורם והוא הסיבה שמחייב אותו. אבל הבורא ית' מלובש אצלו בלבוש אחר ולא בלבוש של מצוה, אלא בשביל יראה אחרת או אהבה אחרת. נמצא, שבזמן השלא לשמה יותר קל ליחס המעשה טוב, ולומר שהשם ית' הוא העושה המעשה טוב ולא האדם. וזה פשוט מטעם, שהאדם לא רוצה לעשות את הדבר בשביל מצוה, אלא בשביל גורם אחר.

מה שאין כן בלשמה, שהוא יודע בעצמו, שהוא העובד מטעם המצוה, זאת אומרת שהוא בעצמו היה הגורם, היינו מטעם מצוה, אבל לא מטעם שהשם ית' נתן לו בלבו את הרעיון והרצון לעשות את המצוה, אלא הוא בעצמו בחר בזה.

והאמת, שהכל עשה השם ית', אבל אי אפשר להשיג להשגחה פרטית, מטרם שמשיגים את הענין שכר ועונש.