המתים ידעו בצערם של החיים
[המתים ידעון בצערא דחיי]
276. רבי יהודה היה הולך בדרך, ורבי אבא היה עימו, נכנסו למקום אחד ולנו שם. אכלו, כשרצו לשכב, הניחו את ראשם על תל של עפר, שהיה שם קבר. טרם ישנו, קרא קול אחד מן הקבר, אמר, זרע שלי הולך לארץ, כלומר הולך לאיבוד, כבר 12 שנים שלא התעוררתי, מלבד עתה, שפני בנִי אני רואה כאן.
277. אמר רבי יהודה, מי אתה? אמר לו, יהודי אני, ואני יושב בבדידות, כמו מוחרם, כי איני יכול להיכנס לגן עדן, בגלל הצער מבני, שגנב אותו עכו"ם בעוד היותו קטן, ומכה אותו בכל יום. והצער שלו דוחה אותי מלהיכנס במקומי, ובמקום הזה לא התעוררתי אלא רק עתה.
278. אמר לו, ואתם יודעים בצער של החיים? אמר לו, נשבע אני בשַׂר של קברי, אם לא התפילה שלנו על החיים, לא היו מתקיימים בעולם אפילו חצי יום. ועתה התעוררתי כאן, שהיו אומרים לי כל יום, שבני יבוא כאן במהרה, ואיני יודע, אם בחייו או לאחר מיתתו.
279. אמר לו רבי יהודה, מה אתם עושים בעולם ההוא? נרעש הקבר ואמר, לכו קומו, כי עתה מכים את בני. תמהו, וברחו משם. ישבו, עד שהאיר הבוקר. קמו ללכת, ראו אדם אחד, שהיה רץ ובורח מפני רבו, כי ניצל ממנו בתפילת אביו המת. והיה נוזל דם מכתפיו. אחזו בו, וסיפר להם המעשה, שהנוכרי, שגנב אותו בהיותו קטן, היכה אותו עד זוב דם.
אמרו לו, מה שמך? אמר להם, לַחמא בר לֵיוָאֵי. אמרו, ומה ליואי בר לחמא, היה שמו של אותו המת, אנו יראים לדבר עימו יותר. לא חזרו אליו. אמר רבי אבא, תפילות המתים מגנות על החיים. כי כתוב, ויעלו בנגב ויבוא עד חברון, להתפלל על קברם של האבות, שיתפללו בעדם.
280. שני נדרים נדר הקב"ה ליעקב:
א. שיירד עימו לגור עימו בגלות.
ב. שיעלה אותו מקברו, לראות השמחה של המחנה הקדוש של המרכבות והמלאכים, שגרו עם בניו בגלות בשעת הגאולה. כמ"ש, אנוכי ארד עימך מצריימה, בגלות, וכמ"ש, ואנוכי אעלך גם עלֹה, בשעת הגאולה.
כי עלייה לשון גאולה, כמ"ש, והעליתי אתכם מקברותיכם עַמי. וכמ"ש, ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל.
281. ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ביום ההוא ניתנה רשות לשרו של מצרים, שיתחזק על כל שאר העמים. כי עד שלא מת יוסף, לא ניתנה שליטה לממשלת מצרים על ישראל. כיוון שמת יוסף, אז, כמ"ש, ויקם מלך חדש על מצרים. ויקם, כמי שהיה שפל וקם. כי ביום ההוא התגדל שרו של מצרים.