קול ודיבור

484. וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור. אנוכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. אנוכי ולא יהיה לך, בדיבור אחד נאמרו.

485. ולמה לא יותר מזה? אלא, אנוכי ולא יהיה לך, הכלל של כל התורה. וגם זָכוֹר ושָמוֹר. זכור, רמ"ח מצוות עשה. ושמור, שס"ה לא תעשה. ומשום שזכור ושמור הם כלל כל התורה, תפס אלו, לומר, שנאמרו בדיבור אחד. מפני שהם כלל, זכור ושמור. אנוכי, זכור. ולא יהיה לך, שמור. והכול נאמר בדיבור אחד.

486. מהו בדיבור אחד, ולא בשניים? משום שהדיבור ההוא נכלל מכל הקולות, שהיה אומר בעוּזם ובכוחם של כל הקולות, כי כל קול בטש בו, שהזדווג עם הדיבור, בלחש, והדיבור היה אומר.

487. ומשום שכולם היו בלחש ולא נשמעו, כתוב, וכל העם רואים את הקולות. ולא כתוב, וכל העם שומעים. משום שלא נשמעו כלל, אלא כולם היו באים, וכל אחד נשק לדיבור הזה בלחש, כמי שנושק בחביבות האהבה, ואח"כ פירש הדיבור, ואמר דבר, והכריז אותו.

488. ע"כ כתוב, וידבר אלקים את כל הדברים האלה, שהם הכלל של זכור ושמור, שהם אנוכי ולא יהיה לך. אנוכי, הוא הכלל של כל מצוות התורה, שהן בכלל זכור, ונקראות מצוות עשה. אנוכי, הוא כלל של זכר ונוקבא ביחד.

489. ומי שאמר, שאנוכי הוא הכיסא, מלכות, הוא אינו כיסא בלבד, ואינו כך, כי אנוכי הוא זכור, והוא זכר, ז"א. אבל אע"פ שהוא זכר, הוא כְּלל זכר ונוקבא ביחד, ז"א ומלכות.

490. ואע"פ שהכול יפה, אבל אנ"י של אנוכי הוא הברית הקדוש, יסוד העולם, יסוד ז"א, זכר. כ' של אנוכי נכללת בתוכו, זוהי הנוקבא, מלכות. ובכל מקום כ' היא הנוקבא, הנקראת כתר. כי מלכות דאצילות נקראת כתר דבריאה, כי מלכות העליון הוא הכתר לתחתון.

491. ומשום זה הכול ביחד הוא זכר ונוקבא ביחד, והכול נקרא זכור. אלא שהזכר אינו לבדו, כי הוא כלול עם הנוקבא. והנוקבא אינה לבדה, אלא עם ז"א, ולעולם אינם נפרדים זה מזה. זכור, זכר, בא בנוקבא שלו. ושמור, נוקבא, בא ג"כ בו' של שמור, שהוא זכר. כי אינם נפרדים זה מזה.

492. אנוכי הוא כלל זכר ונוקבא ביחד, והכול נקרא זכור, משום שז"א לוקח את הנוקבא וכולל אותה בתוכו. וע"כ לא נזכר אלא הוא לבדו. וכשהנוקבא ממשיכה את בעלה עימה, וז"א בא אליה, כמ"ש, עד שהבאתיו אל בית אימי, אז היא לוקחת השם, השליטה, והכול נקרא שמור, משום שהיא המשיכה אותו אליה, ולקחה אותו. אז כל הבית עומד ברשותה, ואינה נזכרת אלא היא לבדה. אבל לעולם אינם נפרדים זה מזה.

התורה ניתנה בקול ובדיבור, שזה ייחוד של ז"א ומלכות, שז"א נקרא קול, והמלכות נקראת דיבור. ז"א חסדים. מלכות הארת החכמה. ז"א. קול, ג"ר. והמלכות, אור נקבה, ו"ק. גם התורה עצמה נחלקת לשתי בחינות, חסדים וחכמה, רמ"ח מצוות עשה, שהן זכור, הם חסדים, ושס"ה לא תעשה, שהן שמור, מגלים ו"ק דחכמה.

אנוכי ולא יהיה לך, הכלל של כל התורה. אנוכי, זכור, שכולל רמ"ח מצוות עשה, חסדים. לא יהיה לך, שמור, שכולל שס"ה מצוות לא תעשה, הארת ו"ק דחכמה. והכול נאמר בדיבור אחד ולא בשניים, שאע"פ שאנוכי ולא יהיה לך, הן שתי בחינות מיוחדות, שזה חכמה וזה חסדים, עכ"ז לא יצאו משתי מלכויות אלא ממלכות אחת, בדיבור אחד, ולא בשתי מלכויות.

משום שהדיבור, המלכות הזו המשפיעה חכמה, נכללה מכל הקולות, שהם חסדים. והמלכות שהייתה אומרת הדיבור, המגלה חכמה, אמרה בעוזם ובכוחם של כל הקולות. שבכוח כל החסדים שקיבלה מז"א, הנקרא קול, הייתה יכולה להשפיע הדיבור, הארת החכמה.

יש שתי השפעות מזיווג ז"א ומלכות, הנקראים קול ודיבור. השפעה א', היא השפעת החסדים, ושפע זה יוצא מבין שניהם, שגם קול, ז"א, נשמע.

השפעה ב', היא השפעת החכמה, שיוצאת מהמלכות, מדיבור, לבדה. וז"א, קול, אינו משתתף בשפע זה כלל, מפני שאין הארת החכמה מגולה, אלא בו"ק דחכמה, באור נקבה, שמאיר מלמטה למעלה. ואם היה משתתף בהשפעה זו, היו מאירות הג"ר דחכמה, מלמעלה למטה, כמו אור זכר. ולפיכך נבחן בהשפעה זו שהדיבור, חכמה, היא בלחש, בלי שמיעת הקול, השפעת ז"א. כי אין כאן אלא השפעת הדיבור בלבד.

וכל קול וקול היה מזדווג עם הדיבור בלחש. והדיבור היה אומר, היה מגלה החכמה, והקול לא היה משתתף בזה. ומפני שכל הזיווגים של קול ודיבור היו בלחש, בו"ק דחכמה, מפני שהקול לא השתתף בגילוי, כתוב, וכל העם רואים את הקולות. ולא כתוב, וכל העם שומעים.

כי הקול לא השתתף בהשפעת החכמה, הנקראת ראייה, אל העם. וע"כ לא יכלו לשמוע הקולות, אלא לראות אותם נכללים בדיבור, בחכמה, בלחש בו"ק. והקולות עצמם לא היו נשמעים. כי אם היו נשמעים עם הדיבור, היו מתגלים הג"ר דחכמה.

וכל אחד נשק לדיבור הזה, שכל זיווג מקול, מז"א, שהיה נושק לדיבור, למלכות, היה בלחש, שלא להשתתף כלל בהארת החכמה שבדיבור, בדומה למי שנושק בחביבות של אהבה, שהיא הארת החסדים בלבד. ואח"כ פירש הדיבור, ואמר דבר, והכריז אותו.

ואח"כ, כשהדיבור, המלכות, קיבלה החסדים מז"א, הם מעוררים בה הארת החכמה. ונבחן כמו שהדיבור מפרש את הארת החסדים שקיבלה, להארת החכמה כדרכה. והיא שאמרה הדבר, כלומר החכמה, ומכריזה אותה, שמגלה אותה לתחתונים, ולא הקול, ז"א.

ע"כ כתוב, וידבר אלקים את כל הדברים האלה, שהם הכלל של זכור ושמור, שהם אנוכי ולא יהיה לך. כי אלקים הוא שם המלכות. והיא דיברה את כל הדברים האלה שבתורה, שיש כלל של זכור, רמ"ח עשה, חסדים, וכלל של שמור, שס"ה לא תעשה, הארת ו"ק דחכמה.

ואע"פ שהיה בזיווג עם ז"א, הוי"ה, עכ"ז, קולו לא נשמע. וע"כ כתוב השם אלקים. והן אנוכי, חסדים, והן לא יהיה לך, הארת חכמה, יצאו שניהם מזיווג ז"א ומלכות ביחד. אבל אנ"י של אנוכי הוא הברית הקדוש, יסוד העולם, כי אנ"י שבאנוכי, מורה על יסוד ז"א. כ' של אנוכי נכללה עם יסוד דז"א בזיווג, שהיא הנקבה, המלכות.

ומשום זה הכול ביחד, ז"א ומלכות מרומזים יחד באנוכי, והוא זכור, רמ"ח מצוות עשה, חסדים הכלולים מחכמה. ועד"ז בשמור, הארת החכמה בעיקר, גם שם כלולים ז"א ונוקבא ביחד. ושמור, נוקבא, בא ג"כ בו' של שמור, שהוא זכר, כי שמור, הוא המלכות, והו' שבשמור היא ז"א.

אלא ההפרש הוא, שבזכור שולטים החסדים מז"א, והנוקבא, הארת החכמה, נכללת עימו.

493. אנוכי. סוד הסודות ליודעי החכמה. באותה שעה שהאותיות של אנוכי יצאו, כשז"א ומלכות כלולים בהן יחד. אשר אנ"י שבאנוכי, הוא יסוד דז"א, ואות כ' שבּה, היא המלכות. באותה שעה יצא הנר לחקוק המידה.

מדד בצד זה עשר אמות, ויצאו ניצוצים, ע"ב (72) ניצוצים. והתלהטו להבות, וניצוצים עולים ויורדים. אח"ז, שוככים ועומדים בעלייה למעלה למעלה. מדד בצד האחר עשר אמות, ויצאו ג"כ ע"ב ניצוצות כמו באופן הראשון. וכן לכל הצדדים.

בכל הארה שלמה יש הארת שם מ"ב בג"ר שלה, והארת השם ע"ב בו"ק שלה. כי מתיקון הקו האמצעי, שלא תתגלה החכמה אלא בו"ק, ע"כ השם ע"ב המאיר בהארת החכמה, הוא בו"ק. ובג"ר אין חכמה, אלא השם מ"ב מאיר שם בחסדים מכוסים בחכמה.

ארבעה צדדים יש בכל הארה, חו"ג תו"מ, שבכל צד ג' קווים כלולים זה מזה, שהם תשעה קווים, ועם הכולל הם עשר לכל צד. ובארבעה צדדים יש מ' (40) בחינות, ועם ב' כוללים של ימין ושמאל שבהם, הם מ"ב, שזה השם של מ"ב אותיות, שמאיר בג"ר ובחסדים מכוסים.

שם ע"ב הוא הארת החכמה, היוצאים מג' פסוקים, וייסע ויבוא ויֵט, שיש בהם רי"ו (216) אותיות וע"ב מילים. וגם הוא הארת י"ב צירופי הוי"ה. וכשהם מאירים בכל קצה מו"ק של ז"א, הם שש פעמים י"ב, שהם ע"ב. ואז מאירה החכמה בנה"י דז"א ובמלכות, בו"ק.

494. התפשט הנר וסבב סביב סביב, והתלהטו להבות וניצוצות, ועלו למעלה למעלה, והתלהטו השמיים. וכל הצבאות העליונים כולם התלהטו והתנוצצו יחד.

495. אח"ז סבב הנר מצד דרום, ומודד וסובב משם למזרח, וממזרח לצפון, עד שסובב ושב לצד דרום כבתחילה.

496. אח"ז מתגלגל הנר להסתלק והניצוצות והלהבות שככו. ואז יצאו אלו האותיות חקוקות ולוהטות מתנוצצות כמו זהב כשמתלהט בהתנוצצות. כאומן הזה, כשצורף כסף וזהב, ומוציא אותם מתוך אש לוהטת, ברור וצרוף לגמרי. כך יצאו האותיות צרופות וברורות, מתוך מידת הנר. וע"כ כתוב, אִמְרת ה' צרופה. כמי שצורף כסף וזהב.

אחר שביאר הזוהר פעולת הקו האמצעי בכללות, איך שהמשיך הארת השם מ"ב והשם ע"ב, חוזר לפרש פעולת הקו האמצעי בפרטות. שתחילה מפרש עניין תיקון קו השמאל. ואח"כ מפרש סדר הארת ג' קווים, איך שסובבים ומתגלגלים בשלושה מקומות. ולבסוף מבאר שאחר הגלגול הם נחים ומוציאים ההארות, צירופי אותיות התורה, כשהן צרופות וברורות.

ויש לדעת שהארת ג' הקווים בזה אחר זה, מכונה בשם גלגול וסיבוב. כי הדינים שבכל קו הם כמו גלגלים המעבירים ההארה ממקום למקום מקו לקו. ואפילו כשהקו האמצעי בא למעט ולתקן קו השמאל, נבחן ג"כ שהתיקון בא ע"י גלגול, שמקודם ממשיך את קו הימין, ואח"כ את קו השמאל, ואחר שממעט אותו מג"ר דחכמה הוא מייחד אותו עם קו הימין ויוצא הקו האמצעי. הרי שגם בבואו לתקן את השמאל הוא מתקן ע"י גלגול ג' הקווים בזה אחר זה.

והתפשט הנר, שהקו האמצעי התפשט, וסבב סביב סביב, שמגלגל ג' הקווים למעט את קו השמאל ולייחד אותו עם הימין. ומחמת המיעוט התלהטו הארות קו השמאל עם דינים, ועלו למעלה למעלה, שהארתם עלתה מלמטה למעלה. זהו בבחינת ו"ק דחכמה, המאירה רק מלמטה למעלה, שזה כל התיקון של קו השמאל.

וע"י פעולת המיעוט הזו, הקו האמצעי, הנקרא שמיים, התלהט מהדינים של מסך דחיריק, וכל הצבאות העליונים, מלאכי מרום, כולם התלהטו והתנוצצו יחד, שכולם התלהטו מחמת הדינים של המסך דחיריק דקו האמצעי.

אחר שביאר עניין התיקון של קו השמאל, מבאר סדר ההארה המתגלגלת על ג' הקווים אחר שנתקנו. ואומר שאח"ז, סובב הנר, הקו האמצעי, מצד דרום, קו ימין, ואחר שהמשיך את קו הימין, מעורר המסך דחיריק של עצמו. ומודד, במסך דחיריק, ומסובב משם למזרח, שהוא מידת עצמו, הקו האמצעי.

וממזרח, מהקו האמצעי, בא וממשיך הצפון, קו השמאל, עד שסובב ושב לצד דרום כבתחילה, שלבסוף חוזר למידת הימין, דרום, להמשיך חסדים, ונקבע במידת קו ימין.

ואחר שביאר סדר הגלגול והנסיעה, מבאר המנוחה. אחר שהנר גמר הגלגול, הוא מתגלגל להסתלק ולנוח. ואז הניצוצות והלהבות שככו, שהדינים של כל קו וקו שככו. ואז יצאו אלו האותיות חקוקות, מקו ימין, ולוהטות, מקו שמאל, מתנוצצות מקו אמצעי כמו זהב כשמתלהט בהתנוצצות.

497. כשיצאו האותיות האלו, יצאו כולן צרופות, חקוקות, ברורות, מתנוצצות, ולוהטות. וישראל כולם היו רואים אותן שהיו פורחות באוויר. עניין ביאת הי' באור ונעשה אויר, שבקו ימין, הוא פריחה. והולכות לכל הצדדים, לכל ג' קווים, ובאות ונחקקות על לוחות האבן.

498. כשהאותיות האלו היו יוצאות בכלל זכר ונוקבא, ז"א ומלכות, המרומזים במילה אנוכי, ברורות, חקוקות, אות אחת הייתה עולה עליהן, שהייתה רושמת ומחוקקת לאותיות האלו, ומעטרת אותן.

והאות ההיא הולכת בכולן, שנחקקת מהנר, בינה, וגם היא נקראת משום זה נר, והאות ההיא היא אות ו', הקו האמצעי, העולה על כל האותיות האחרות, ומחוקקת אותן על הכול, על כל מה שצריכות. כי הקו האמצעי, המודד הארת קו שמאל, והמייחד הימין והשמאל, הוא המגלגל אותם לגלות הארתם.

499. כתוב, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר. את הקולות, אלו הם האותיות האחרות שהיו יוצאות מקולות אלו, שנראו באוויר לעיני כל.

הקולות עצמם הם ג' הקווים המתגלגלים בכוח הקו האמצעי הנקרא קול, וע"כ נקראים כולם קולות. ואותיות יוצאות מקולות אלו כשהם בזיווג עם המלכות הנקראת דיבור. וע"כ יש בהם ראייה מצד המלכות. אבל בקולות עצמם אין ראייה, להיותם בחסדים מכוסים כמו ז"א.

500. ומביא ראיה שהראייה סובבת על האותיות ולא על הקולות, כי כתוב, את הקולות, ולא כתוב, וכל העם רואים הקולות, אלא את הקולות, משום שאלו הם האותיות שיצאו מהם, ולא הקולות עצמם. ואת קול השופר זו אות ו', הקו האמצעי, שהיה עולה על כל האותיות וחקק אותן. כי אות ו' נקראת קול השופר.

ומשום שסובב על האותיות, כתוב, רואים, כי בהן נוהגת ראייה. וכששמעו, שהיא הארת החסדים, לא שמעו אלא קול דברים אחד, ז"א, הקו האמצעי, כמ"ש, קול דברים אתם שומעים, הקול שנקרא דברים, שהיה אומר הדבר לבדו. שז"א היה שולט, והמלכות שנקראת דברים, הייתה כלולה בו בלבד, וע"כ כתובה בו שמיעה, הארת החסדים. אבל האותיות יצאו בעיקר משליטת המלכות, וז"א היה רק נכלל בה, וע"כ נוהגת בהן ראייה, הארת חכמה.

501. ואע"פ שכל ישראל ראו כבודו של הקב"ה, לא היו רואים אלא כמי שרואה מתוך מראָה של זכוכית, והיו מסתכלים לדעת חכמה באותיות אלו שהיו יוצאות. והיו רואים אור, המאיר מתוך אור אחר. וע"כ כתוב, כי לא ראיתם כל תמונה.

502. אנוכי, זָכוֹר, שכולל רמ"ח מצוות עשה, חסדים בהתכללות מחכמה, הוא הזכר, ז"א, שמזדווג ומאיר לדיבור, המלכות. ויצאו אותיות אנוכי להתעטר, ובאותיות אלו היו רואים והיו שומעים: הדבר שנקרא אנוכי, הזיווג של קול ודיבור, שהוא הסתכלות, הארת חכמה, היו רואים מהאותיות. השמיעה של המילה שלהן, צירוף האותיות למילה, ע"י חסדים, שמיעה, היו שומעים.

כמו שיש אותיות מפוזרות, שאין בהן שום מובן עד שמצטרפות להיות מילים. כך האותיות המגלות חכמה, אין בהן שום גילוי, עד שמתלבשות בחסדים. ואז נעשו מילים ודיבורים המגלים חכמה, מטעם שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים.

503. כתוב, קול דברים אתם שומעים. השמיעה, הארת החסדים, היא לעשות דברים, צירופי מילים, מאלו האותיות שהיו רואות. שהאותיות, חכמה וראייה, אין להן פעולה, עד שמתלבשות בחסדים, שמיעה. ע"כ נקרא קול דברים. שהקול, חסדים, עושה ומתקן הדברים, חכמה.

ואע"פ שקול דברים, ז"א, היה מדבֵּר, כלומר שז"א, קול, הוא השולט, אבל לא היה מדבר אלא הדבר של האותיות האלו, שלא היה פועל בחסדים, אלא להלביש החכמה, היוצאת מאותיות אלו.

504. אנוכי, כְּלל, שכולל ז"א ומלכות ביחד. הוי"ה אלקיך, פְּרט. הוי"ה הוא זכוֹר, ז"א. אלקיך הוא שמוֹר, מלכות. שנמצאים מפורטים בשני שמות. וע"כ יש כאן כלל ופרט. והתורה מתעטרת בכלל ובפרט.

כי אנוכי הוא כלל של כל התורה וכל תרי"ג (613) מצוות התורה, משום שהוא כלל זכור ושמור יחד, שזכור הוא רמ"ח (248) מצוות עשה ושמור הוא שס"ה (365) לא תעשה.

505. כמו שהתבאר בספרו של שלמה בחקיקה של עיטורי האותיות. אנוכי, א"י של אנוכי הן זכר, ז"א. נ"כ של אנוכי הן נקבה, מלכות. אנ"י, זכר ונוקבא ביחד. כי א"י הן זכר, ונו"ן כפופה היא נקבה. כ' היא ג"כ נוקבא, מלכות. אנוכי, הוא הכול כאחד, זכר ונוקבא כאחד, אשר א"י הוא זכר, ונ"כ היא נוקבא.

506. למה אומר, אנוכי, ולא, אני? הרי גם המילה אני מורה על כללות זכר ונוקבא. אלא נ' כ' הן שתי נוקבאות. יש שכינה למטה, מלכות, ויש שכינה למעלה, בינה. והכול נמצא במילה אנוכי בחיבור אחד.

אנוכי, הוא כלל של זכור, כל האמונה, כלל שלמעלה ושלמטה. יו"ד של אנוכי היא למעלה, ראשית של כל האמונה, אבא עילאה. נ' כ' של אנוכי, הן שתי נוקבאות. העליונה בינה, והתחתונה מלכות, שני עולמות למעלה ולמטה. א' היא הקו האמצעי, הלוקח מכל הצדדים, מלמעלה חו"ב, ומצדדיו חו"ג, ימין ושמאל, וכולל אותם. וע"כ נמצאת כאן כל האמונה.

507. משום שהכול תלוי באנוכי, בחיבור אחד, בכלל אחד, התחיל במילה ההיא לעטר התורה. במילה זו, אנוכי, יש כלל הכול. הוי"ה אלקיך הוא פרט הכול, שֵׁם שלם הנחקק על ישראל תמיד.