עליית התפילה

121. ויאמר לי, עבדי אתה, ישראל אשר בךָ אתפאָר. המדובר כאן הוא בתפילה, שהאדם צריך להתפלל לפני הקב"ה, שהיא עבודה אחת גדולה ומכובדת מעבודות אדונו. יש עבודת הקב"ה העומדת במעשה הגוף, כלומר, המצוות התלויות במעשה. ויש עבודת הקב"ה, עבודה פנימית יותר, שהיא עיקר הכול, כלומר, מצוות התלויות בדיבור וברצון הלב.

122. בגוף יש 12 איברים, העומדים במעשה הגוף, שהם שתי ידיים ושתי רגליים, שבכל אחת מהן ג' פרקים, וד"פ ג' הם 12. ואלו הם איברי הגוף. ועבודת הקב"ה, המצוות התלויות במעשה, עומדת בהם. משום שעבודת הקב"ה היא בב' בחינות:

א. באיברי הגוף שמבחוץ, 12 איברים שבידיים וברגליים,

ב. 12 איברים אחרים פנימיים, בפנימיות הגוף, שהם: מוח, לב, כבד, פה, לשון, חמש כנפי ריאה, ושתי כליות. והם תיקונים פנימיים לִפְנים מהגוף, להתקין בהם תיקון הרוח, שהוא העבודה הפנימית המכובדת של הקב"ה, כלומר, מצוות התלויות בדיבור, כגון תפילה וברכות והודאות.

123. תפילתו של אדם היא עבודת הרוח, עבודה מבחינה ב', התלויה בדיבור. והיא עומדת בסודות עליונים. ובני אדם אינם יודעים, שתפילתו של אדם בוקעת אווירים ובוקעת רקיעים, פותחת פתחים ועולה למעלה.

124. בשעה שמאיר האור של הבוקר, והאור נפרד מהחושך, אז הולך כרוז בכל הרקיעים, ומכריז, היתקנו שליטי הפתחים, שליטי ההיכלות, כל אחד על משמרתו, משום שאלו השולטים ביום אינם אלו השולטים בלילה. וכשבא הלילה, יוצאים שליטים של יום, ומתמנים שליטים אחרים השולטים בלילה, ומתחלפים אלו באלו.

125. וכמ"ש, את המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטן לממשלת הלילה. וממשלת היום וממשלת הלילה, הם שליטים ממונים ביום ושליטים ממונים בלילה.

126. כשבא הלילה, יוצא כרוז, היתקנו שליטים של לילה, כל אחד על מקומו. וכשמאיר היום יוצא כרוז, היתקנו שליטים של יום, כל אחד על מקומו. וכשהכרוז מכריז, אז כל אחד ואחד נפקד על מקומו. אז מקדימה השכינה ויורדת, וישראל נכנסים לבית הכנסת, לשבח לריבונם, ופותחים בשירות ובתשבחות.

127. האדם, אחר שהתקין עצמו בעבודת המעשה, כלומר, בחינה א' בתיקוני מצווה וקדושה, שהם ציצית ותפילין, צריך לייחד ליבו בתיקון העבודה הפנימית של ריבונו, בחינה ב', ולשים ליבו ורצונו בעבודה ההיא של אלו הדיבורים שבתשבחות. כי הדיבור עולה למעלה.

128. ואלו הממונים העומדים באוויר, התמנו לד' רוחות העולם. לצד מזרח התמנה ממונה אחד, העומד באוויר בצד ההוא, ששמו גְזַרְדִיא. ועימו שרים ממונים אחרים, שהם מחכים לדיבור של התפילה, שעולה באוויר בצד ההוא. והממונה ההוא לוקח אותה.

129. אם היא דיבור כראוי, כל אלו השרים נושקים לדיבור ההוא, ועולים עימו עד אוויר של הרקיע למעלה, ששם ממונים שרים אחרים. בשעה שנושקים לדיבור ההוא, פותחים ואומרים, אשריכם ישראל, שאתם יודעים לעטר לאדונכם בעטרות קדושות. אשרי הפה, שהדיבור של העטרה הזו יצא ממנו.

130. אז פורחות האותיות העומדות באוויר, שבשם הקדוש של י"ב אותיות, שהשם הזה שולט באוויר. וזהו השם שאליהו היה פורח בו, עד שעלה השמיימה. שאמר עובדיה לאליהו, ורוח ה' יישאךָ. משום שבשם הזה היה אליהו פורח בו באוויר. וזהו שם השולט באוויר.

131. ואלו האותיות פורחות ועולות עם הדיבור ההוא. ואותו הממונה, שהמפתחות של האוויר בידו, וכל הממונים האחרים, כולם עולים עימו עד הרקיע. ושם נמסר ביד ממונה אחר, להעלות אותו למעלה.

כי אחר הנסירה נתקן ז"א כולו חסדים, בקו ימין, והמלכות כולה גבורות, בקו שמאל. ולפיכך כמו שב' הקווים ימין ושמאל דבינה הם במחלוקת, עד שעולה ז"א בקו האמצעי, ועושה שלום ביניהם, ומייחד אותם זה בזה, כך ז"א ומלכות, שהם ג"כ ב' קווים ימין ושמאל, צריכים לקו אמצעי, שיעשה שלום ביניהם, וייחד אותם זה בזה.

וע"י המ"ן, שמעלים הצדיקים ע"י תפילתם, שלהיותם מבחינת עוה"ז, הם נושאים המסך דחיריק של קו האמצעי, הגורם לקו שמאל להתייחד עם הימין, וכן לנוקבא להתייחד עם ז"א.

ונאמר, ובסדר ההוא של תשבחות שאומרים ישראל למטה, המלכות מקשטת עצמה, ומיתקנת בתיקוניה, כאישה המתקשטת לבעלה. כי התפילה נעשית מ"ן וקו אמצעי, העושה שלום ומייחד המלכות עם ז"א בעלה. כי כמו שהיסוד למעלה הוא קו האמצעי, העושה שלום ומייחד הקב"ה ושכינתו, כך התפילה שאדם מעלה, מתקנת קו אמצעי ועושה שלום בין הקב"ה ושכינתו, לייחד אותם בייחוד אחד.

וע"כ נקרא האדם שלום, כמו היסוד שלמעלה. ולא עוד, אלא שהשלום של מטה קודם לשלום של מעלה, היסוד. כי התעוררות של מטה קודמת להתעוררות של מעלה. כי אין התעוררות של מעלה מטרם שתעלה התעוררות לזה מהתחתונים.

והנה דיבורי התפילה, הם חלקי נפשו של האדם, נפשו ממש המלובשת בגוף, כמ"ש, נפשי יצאה בְדַבְּרוֹ. ולפי זה יש לתמוה, כיוון שהתפילה היא נפש של האדם שבעוה"ז, ו"ק דנפש ממלכות דמלכות שבמלכות שבעולם עשיה, איך אפשר שתעלה דרך כל המדרגות שבג' עולמות בי"ע, ותגיע עד למלכות דאצילות, לשמש שם מ"ן וקו אמצעי, לייחד אותה עם ז"א דאצילות? הלוא נודע, ששום מדרגה אינה יכולה להתעלות למעלה ממדרגתה, מכ"ש קפיצה גדולה כל כך מתחתית כל המדרגות עד עולם האצילות?

תפילתו של אדם בוקעת אווירים ובוקעת רקיעים, פותחת פתחים ועולה למעלה. וצריכים תחילה להבין, מהם אווירים, רקיעים, פתחים, ואיך הם נבקעים. והעניין הוא, שע"י עליית המלכות לבינה בנקודת החולם, נבקעות הע"ס שבכל המדרגות לשתיים: כו"ח שבע"ס של כל מדרגה נשארים במדרגה, ובינה ותו"מ שבע"ס של כל מדרגה נופלים אל המדרגה שמתחתיה.

כי המלכות שעלתה לבינה, עשתה שם סיום חדש במדרגה, מחמת הצמצום הרוכב על המלכות שלא לקבל אור. וכיוון שבינה ותו"מ נמצאים מתחת לסיום החדש הזה של המדרגה, ע"כ נבחנים למדרגה שמתחתיה.

ואח"כ ע"י מ"ן שמעלים התחתונים, מתפשטת הארה מזיווג ע"ב ס"ג דא"ק, שהארה זו מוציאה המלכות ממקום בינה ומחזירה למקומה כבתחילה בסיום ע"ס של כל מדרגה. ואז נמצאים בינה ותו"מ, הנפולים מכל מדרגה, שחזרו ועלו למדרגתם כמטרם שנפלו. כי כבר התבטל הסיום החדש שהיה במקום בינה. ונמצא שכל המדרגות חזרו ונשלמו בע"ס שלמות כמקודם.

אמנם אע"פ שהמלכות, הסיום החדש שנעשה בכל מדרגה מחמת עלייתה לבינה, חוזרת ויורדת למקומה בסיום ע"ס, עכ"ז אין הסיום החדש שעשתה מתבטל לגמרי ממקום בינה. ולפיכך אין בינה ותו"מ מתחברים במדרגתם כשהם למטה מהסיום החדש, אלא צריכים לעלות למעלה מהסיום החדש, ונעשים שם לקו שמאל אל כו"ח שמעולם לא נפלו מהמדרגה, שהם קו ימין.

ולפיכך הסיום החדש, הנשאר קבוע וקיים בכל מדרגה, אפילו אחר ירידת המלכות משם, הוא נקרא רקיע. ואותם בינה ותו"מ, שנפלו מכל מדרגה בעת עליית המלכות לבינה, וחזרו ועלו למדרגתם אחר ירידת המלכות למקומה, הם נקראים אוויר או רוח.

כי כל מדרגה תחתונה נבחנת לקומת ו"ק, שנקרא רוח, כלפי המדרגה העליונה ממנה. ולפי זה בינה ותו"מ שנפלו מכל מדרגה למדרגה שמתחתיה, הרי נעשו בזה לקומת רוח, כמו המדרגה התחתונה שנפלו שם. ואחרי ירידת המלכות ממקום בינה, נבחן שהרוח, האוויר, בינה ותו"מ שהיו מתחת לרקיע, התנשא עתה ועלה למעלה מרקיע ונעשו שם לקו שמאל.

גם נודע שבעת שבינה ותו"מ מתנשאים ועולים למדרגתם מרקיע ולמעלה, הם לוקחים עימהם את המדרגה התחתונה, שהלבישה אותם בעת שהיו נפולים בה, ומעלים גם אותה למעלה מרקיע. והוא מטעם שבינה ותו"מ דעליון, שהשתוו עם התחתון בעת הנפילה, שוב אינם נפרדים מהם גם בעת העלייה.

ונמצא שע"י עליית המלכות לבינה, נעשה בשביל מדרגה תחתונה פתח, שתוכל לעלות לעליונה. כי משום זה אח"כ, בעת ירידת המלכות מבינה, תוכל כל מדרגה תחתונה לעלות לעליונה עם בינה ותו"מ דעליונה, שהיו נפולים ומלובשים בה.

באופן, שבסיבת עליית המלכות למקום בינה, וחזרתה למקומה, בעת הארת ע"ב ס"ג, נעשו בכל מדרגה ג' בחינות:

א. אווירים, בינה ותו"מ של כל מדרגה, שנפלו לתחתונה.

ב. רקיעים, הסיום החדש, שנעשה בכל מדרגה, מחמת עליית המלכות לבינה, שאינו מתבטל לעולם, והוא קבוע וקיים, אפילו אחר ירידת המלכות מבינה.

ג. פתחים, שהם חידוש הפתח בשביל המדרגה התחתונה, שנעשה בכל מדרגה עם עליית מלכות לבינה שלה. שזולת זה לא הייתה שום מציאות, שמדרגה תחתונה תוכל פעם לעלות לעליון ממנה. כי אין מדרגה יכולה להתנשא משהו למעלה ממדרגתה.

בקיעת אווירים. אין הפירוש שהאוויר נבקע, אלא הגבול שעל האוויר, בינה ותו"מ דעליונה, שנעשה מתוך עליית המלכות למקום בינה, נבקע ע"י ירידת המלכות משם למקומה. כי אז עולה האוויר למעלה מרקיע, ומשיג שם בחינת ג"ר.

ואז נעשה ג"כ בקיעת רקיעים, כי הרקיע, הגבול מהסיום החדש, שהיה דוחה את הבינה ותו"מ, האוויר, למדרגה תחתונה, והיה מעכב עליהם שלא יחזרו למדרגתם, נמצא שנבקע ע"י ירידת המלכות למקומה, ואינו מעכב עוד על בינה ותו"מ, שיעלו ויתחברו במדרגתם.

ואז נעשה ג"כ פתיחת הפתחים בשביל המדרגה התחתונה. כי ע"י ירידת המלכות למקומה ובקיעת הרקיע, עולים בינה ותו"מ למדרגתם למעלה מרקיע, ומקבלים עימהם גם המדרגה התחתונה. נמצא שנפתח פתח בשביל המדרגה התחתונה לעלות לעליונה.

והארה זו, המורידה את המלכות ממקום בינה, ומחזירה למקומה בסיום ע"ס, באה מזיווג ע"ב ס"ג דא"ק, שהם חו"ב דא"ק, כי עליית המלכות לבינה, מתחילה בבינה דא"ק. וע"ס דחכמה דא"ק לא נפגמו כלום, והמלכות נמצאת שם במקומה.

וע"כ כשחכמה זו מזדווגת עם בינה דא"ק, נדחית גם בה המלכות ממקום בינה למקומה. ומבינה דא"ק נמשכה ההארה לבינה דאצילות, שנקראת אהי"ה. ומבינה דאצילות נמשכה ההארה לכל המדרגות דאבי"ע. והן מורידות המלכות מבינה שבהן למקומה. וע"כ נבחן השם אהי"ה, שהוא שולט באוויר. כלומר, שהשם הזה מעביר הגבול מהאוויר, ע"י הורדת המלכות מבינה למקומה.

וכיוון שיש ד' בחינות כוללות חו"ב תו"מ, או חו"ג תו"מ בכל עולם ועולם, אשר בכל בחינה יש ע"ס, שע"י עליית המלכות לבינה של כל בחינה, נפלו הבינה ותו"מ של כל בחינה למדרגה שמתחתיה, ע"כ יש ד' אווירים בכל עולם, שבהם שולטים ג' שמות אהי"ה: אהי"ה באוויר החסד, ואהי"ה באוויר הגבורה, ואהי"ה באוויר הת"ת. ובמלכות המקבלת מהם, שולטים כל ג' אהי"ה האלו ביחד באוויר שלה. וג"פ אהי"ה הן י"ב אותיות, השם בן י"ב אותיות השולט באוויר.

ונאמר, אז פורחות האותיות העומדות באוויר, שבשם הקדוש של י"ב אותיות, שבג' שמות אהי"ה. השם אהי"ה שולט באוויר, להוריד המלכות מבינה למקומה, ולהחזיר הבינה ותו"מ הנפולים, הנקראים אוויר, למדרגתם למעלה מרקיע. וזהו השם שאליהו היה פורח בו, עד שעלה השמיימה, שע"י עליית המלכות לבינה, נעשה פתח לתחתון, שיוכל לעלות לעליון בעת שהפתח נפתח, בעת חזרת המלכות למקומה.

ולפיכך, בעת שאליהו רצה לעוף השמיימה, עלתה המלכות של כל מדרגה לבינה של אותה המדרגה, ובינה ותו"מ נפלו למדרגה שמתחתיה, וביניהם הופרס רקיע. ונמצא שכל מדרגה הוכפלה:

א. מדרגת עצמה,

ב. בינה ותו"מ דעליונה, שנפלו והתלבשו בה.

וזה נעשה בכל מדרגה מאבי"ע, עד שבינה ותו"מ דמלכות דעשיה נפלו ויצאו ממלכות לעוה"ז, והמלכות דעשיה הסתיימה על הרקיע שלה, שהוא הסיום החדש במקום בינה. וגם הוכפלה, מחמת שבינה ותו"מ דיסוד דעשיה, נפלו והתלבשו במדרגתה. ועד"ז יסוד דעשיה מסתיים ברקיע שלו. ויש בו גם בינה ותו"מ דהוד דעשיה. ועד"ז נצח דעשיה הוכפלה, עד בינה דאצילות.

וע"כ אליהו עלה והתדבק בבינה ותו"מ שנפלו ממלכות דעשיה לעוה"ז, והשתווה אליהם והלביש אותם עד שנעשו כמדרגתו. ואז פעל השֵם בן י"ב, שחזר והוריד המלכות ממקום בינה דמלכות דעשיה למקומה בסיום ע"ס שלה, ועלו בינה ותו"מ למדרגתם כבתחילה למעלה מרקיע המלכות. וכיוון שאליהו היה דבוק באוויר הזה, בינה ותו"מ שעלו, נמצא שהעלה עימו גם את אליהו למעלה מרקיע של המלכות, מטעם ההשתוות.

וכיוון שעלה למעלה מהרקיע של המלכות דעשיה, הרי פגע שם את האוויר של היסוד דעשיה, הבינה ותו"מ של היסוד שנפלו שם. ואז התדבק באוויר הזה והתלבש בו, להיותו עימו כבר במדרגה אחת. ואח"כ פעל השם בן י"ב, שהוריד המלכות מבינה דיסוד דעשיה למקומה בסיום ע"ס דיסוד דעשיה. ואז עלו בינה ותו"מ, האוויר דיסוד, למעלה מרקיע דיסוד. וכיוון שאליהו היה כבר דבוק באוויר הזה, נמצא שגם אליהו עלה עימו למעלה מרקיע דיסוד דעשיה, מטעם ההשתוות.

וכיוון שעלה למעלה מרקיע דיסוד דעשיה, פגש שם האוויר דהוד דעשיה, בינה ותו"מ דהוד דעשיה שנפלו שם. ואז התדבק באוויר הזה והתלבש בו, להיותו עימו במקום אחד. וע"כ אח"כ שפעל השם בן י"ב והחזיר המלכות בסיום ע"ס דהוד דעשיה. והאוויר, בינה ותו"מ שלו, חזרו למעלה מרקיע דהוד דעשיה. ולקחו עימהם גם את אליהו, שהיה דבוק בהם, והעלו אותו לרקיע דהוד דעשיה, מטעם ההשתוות.

ואחר שכבר היה ברקיע דהוד דעשיה, הרי פגש שם האוויר של נצח דעשיה, והתדבק בו. וכשפעל השם בן י"ב והחזיר המלכות למקומה, עלה האוויר דנצח למעלה מרקיע, והעלה עימו יחד גם את אליהו, שהיה דבוק בו. ואחר שכבר היה ברקיע דנצח, פגש שם האוויר של ת"ת. וכן הלאה, עד שעלה עם האוויר למעלה מרקיע דת"ת דעשיה.

וכן עד"ז העלה אותו האוויר של כל מדרגה למדרגה העליונה ממנה, עד סיום מדרגות דעשיה, ומשם למלכות דיצירה, ומשם לכל המדרגות של היצירה והבריאה, עד שעלה לשמיים, שהוא ז"א דאצילות. ולכן אמר עובדיה לאליהו, ורוח ה' יישאך. כי רוח ה', בינה ותו"מ דעליון, המכונים רוח או אוויר, שנפלו למקום מדרגת התחתון, הרוח הזה, ממש נשא אותו ממדרגה למדרגה, דרך כל פרטי המדרגות, מתחתית עשיה עד האצילות.

ונאמר, שאלו הממונים העומדים באוויר, התמנו לד' רוחות העולם. לצד מזרח התמנה ממונה אחד, העומד באוויר בצד ההוא, ששמו גְזַרְדִיא. כי יש ממונים בכל אוויר שבד' רוחות העולם, בחו"ג תו"מ, שבידם המפתחות לעורר את השם בן י"ב, לפעול ולהוריד המלכות מבינה למקומה.

והזוהר אינו מחשיב את ד' רוחות על הסדר, אלא מערבב הסדר, מטעם שדרכו להעלים הדברים. אמנם הסדר של ד' אווירים הוא מלמטה למעלה: מערב, מזרח, צפון, ודרום. שהם: מלכות, ת"ת הכולל נה"י, גבורה, חסד.

ואין הממונים מעלים התפילה מאוויר לאוויר ואח"כ מרקיע לרקיע, כמו שמסודר לכאורה בזוהר, אלא האווירים מעלים התפילה לרקיעים, כל אוויר לרקיע שלו.

ואלו האותיות פורחות ועולות עם הדיבור ההוא. ואותו הממונה, שהמפתחות של האוויר בידו, וכל הממונים האחרים, כולם עולים עימו עד הרקיע. ושם נמסר ביד ממונה אחר, להעלות אותו למעלה. באופן, שתחילה עולה התפילה אל האוויר של המלכות דעשיה, לבינה ותו"מ שנפלו ממלכות דעשיה לעוה"ז, שהיא כמו התפילה בעצמה. והיות שהאוויר הזה בשווה עם התפילה, ע"כ התדבקו זה בזה כמדרגה אחת.

ואז הממונה זְבוּליאל אשר שם, מעורר השם בן י"ב, שמוריד המלכות מבינה דעשיה למקומה, שאז חוזר האוויר למדרגתו, ועולה למעלה מרקיע דעשיה. וכיוון שהאוויר כבר השתווה למדרגת התפילה, הוא לוקח עימו גם התפילה למעלה מרקיע דמלכות דעשיה.

וכיוון שהתפילה כבר באה לרקיע דעשיה, הרי פוגשת שם האוויר דיסוד דעשיה שנפל שם. גם פוגשת שם בממונה גזרדיא, השולט באוויר של מזרח, ת"ת, הכולל גם את היסוד, משום שכולל נה"י. והממונה הזה מעורר השם בן י"ב ומוריד המלכות מבינה דיסוד לסיום שלו, ואז עולה האוויר דיסוד למדרגתו, לרקיע דיסוד. ומחמת שכבר השתווה עם התפילה במדרגה אחת, הוא לוקח גם את התפילה, ומעלה אותה עימו ביחד למעלה מרקיע דיסוד. ועד"ז באוויר וברקיע דנו"ה, ובאוויר וברקיע דת"ת.

וכיוון שהתפילה עלתה לרקיע דת"ת, היא פוגשת שם האוויר של הצפון, בינה ותו"מ דגבורה דעשיה שנפל שם. ומשתווה עם האוויר הזה במדרגה אחת. ואז הממונה פְּתַחְיָה, השולט בצפון, מעורר השם בן י"ב ומוריד המלכות מבינה למקומה, והאוויר חוזר ועולה לרקיע דגבורה, ולוקח עימו ביחד גם התפילה, שהשתווה עימה במדרגה אחת בשעת הנפילה.

וכיוון שהתפילה היא ברקיע דגבורה, היא פוגשת שם האוויר של דרום, בינה ותו"מ דחסד דעשיה שנפל שם, והיא מתדבקת עם האוויר הזה. ואז הממונה פְּסַגְנִיָה, השולט על האוויר של דרום, חסד דעשיה, מעורר השם בן י"ב ומוריד המלכות מבינה דחסד דעשיה למקומה, והאוויר של דרום חוזר ועולה למדרגתו לרקיע השישי, חסד דעשיה, הנקרא דרום.

וכיוון שהתפילה היא ברקיע השישי, פוגשת שם האוויר, שנפל מהרקיע השביעי, בינה הכוללת ג"ר, והיא מתדבקת באוויר הזה. וכשהשם בן י"ב מוריד המלכות מבינה דרקיע השביעי למקומה, חוזר האוויר למדרגתו לרקיע השביעי, ולוקח עימו גם התפילה, הדבוקה עימו מעת הנפילה. וכיוון שהיא ברקיע השביעי, היא פוגשת ומתדבקת באוויר, שנפל ממלכות דיצירה.

ואז לוקח אותה סנדלפון, הממונה הכללי על כל העשיה, ומעורר השם בן י"ב, שמוריד המלכות ממלכות דיצירה למקומה, ועולה האוויר וחוזר למדרגתו לרקיע דמלכות דיצירה, ולוקח עימו גם התפילה, ומעלה אותה לרקיע דמלכות דיצירה. ועד"ז בכל שבעה ההיכלות של היצירה והבריאה עד האצילות.

והתבארה השאלה, איך התפילה יכולה לעלות מתחתית העשיה עד האצילות, אם שום מדרגה אינה יכולה להתנשא למעלה ממדרגתה. כי כיוון שהתדבקה באוויר הראשון, שנפל ממלכות דעשיה לעוה"ז, הרי האוויר הזה נשא אותה לרקיע של המלכות, והאוויר דיסוד דעשיה לרקיע דיסוד, וכן הלאה. באופן, שהאווירים, שהתפילה עלתה והתדבקה בהם, הם נשאו אותה והעלו אותה עד למלכות דאצילות, כמ"ש, ורוח ה' יישאך.

132. לצד דרום, חסד, יש ממונה ושמו פסגניה, השולט באוויר בצד ההוא, וכמה ממונים ושרים אחרים עימו. לו נמסרו מפתחות האוויר שלצד ההוא. וכל אלו שיש להם צרות, המתפללים תפילה לאדונם מתוך צרתם, מתוך שבירת הלב, אם הדיבור ההוא כראוי, הוא עולה לאוויר בצד ההוא, ומקבל אותו הממונה ההוא ונושק אותו. כשנושק אותו, פותח ואומר, הקב"ה ירחם עליך ויתמלא רחמים בשבילך.

133. עולים עימו כל הממונים הקדושים וכל השרים שבצד ההוא, ופורחות האותיות של השם הקדוש אהי"ה, של השם בן י"ב, שהם ד' אותיות אהי"ה לכל צד, המתעטרים ושולטים בצד ההוא של האוויר, ועולים בצד ההוא של האוויר, עד הרקיע של הדרום, חסד, הרקיע השישי, עד ממונה של הרקיע השולט בצד דרום. כי ברקיע של הדרום יש ממונה אחר, ששמו עַנפיאל.

134. לצד צפון, גבורה, יש ממונה ושמו פתחיה, השולט באוויר, ועימו כמה שרים ממונים השולטים באוויר. וכל אלו שמתפללים תפילות על שונאים, שמֵצרים להם, וכשהדיבור של התפילה עולה לאוויר בצד ההוא, אם הוא צדיק, מקבל אותו הממונה ונושק אותו.

135. אז מתעורר רוח אחד, היוצא מתוך התהום שבצד צפון, והרוח ההוא קורא לכל האווירים, ולוקחים כולם את הדיבור ההוא, ומעלים אותו עד הרקיע של הצפון, הרקיע החמישי, ונושקים אותו, ופותחים ואומרים, אדונך יפיל שונאך לפניך.

אחר שהממונה על האוויר קיבל התפילה ונישק אותה, שהתדבקה במדרגת האוויר והממונה, אז מתעורר האוויר מתוך התהום שבצד צפון. הסיום שעשתה המלכות בבינה נקרא תהום, מלשון תוהו. שע"י השם בן י"ב ירדה המלכות מבינה דגבורה דעשיה למקומה. ואז מתעורר האוויר, שנפל בדינים של התהום הזה, לעלות לרקיע דגבורה. וכל המדרגות, שהיו דבוקות עימו בעת הנפילה, העלה עימו לרקיע דגבורה מחמת ההשתוות.

והרוח ההוא קורא לכל האווירים, לכל המדרגות שהיו דבוקות באוויר הזה, והיה להם קומת אוויר. ולוקחים כולם את הדיבור ההוא, ומעלים אותו עד הרקיע, שכל המדרגות התדבקו באוויר של הצפון העולה לרקיע של הצפון, ולקחו עימהם גם התפילה, שהייתה דבוקה עימהם, והעלו אותה לרקיע החמישי.

136. ומכאן מתחיל סדר עליית התפילה. והולכת התפילה ועולה ובוקעת אוויר שנפל ממלכות דעשיה לעוה"ז, עד שעולים עימה לרקיע הראשון, רקיע דמלכות דעשיה. עולה התפילה ומגיעה לממונה של צד מערב, המלכות, ושם נמצאים תשעה פתחים, ובהם עומדים כמה שרים וממונים, ועליהם ממונה זבוליאל.

תשעה פתחים בע"ס דמלכות ולא עשרה, מטעם שהמלכות דמלכות, מצד היותה מדה"ד, כלולה ביסוד דמלכות. וע"כ יש ליסוד ולמלכות רק פתח אחד, והם תשעה פתחים.

אמנם בכל הרוחות יש ממונה מיוחד על האוויר וממונה מיוחד על הרקיע:

א. במזרח ממונה על האוויר גזרדיא, וממונה על הרקיע הרביעי, ת"ת, שַמשיאל.

ב. בדרום ממונה על האוויר פסגניה, וממונה על הרקיע ענפיאל.

ג. בצפון ממונה על האוויר פתחיה, וממונה על הרקיע גַדריאל.

ד. ובמלכות יש ממונה אחד על האוויר ועל הרקיע יחד, זבוליאל.

כי מחמת עליית המלכות לבינה, יצאו בינה ותו"מ מכל המדרגות, ונפלו למדרגה שמתחתיה, וירדו לקומת אוויר. ולא כל הבינה נפלה אלא רק מחציתה, הז"ת שלה. באופן, שכ"ח וחצי בינה נשארו במדרגה, וחצי בינה ותו"מ נפלו ממנה ונעשו לאוויר. ולפיכך התמנו ב' ממונים, אחד במחצית המדרגה העליונה, שנשארה במדרגה למעלה מרקיע, וממונה אחד במחצית המדרגה התחתונה, שיצאה מהמדרגה ונעשה לאוויר.

משא"כ מדרגת המלכות, שממנה נפלו כל ט"ת שלה למדרגה שמתחתיה, בעת עליית המלכות לבינה, ולא נשאר במדרגתה כי אם הכתר שלה, שנשאר בבחינת נקודה מתחת ליסוד. וגם נקודה זו שנשארה, נחשבת יותר על בחינת יסוד, מעל בחינת מלכות. וע"כ אין בה אלא בחינת אוויר בלבד, והיא כולה אוויר, חוץ מהכתר שלה. ולפיכך אין בה אלא ממונה אחד על שניהם.

137. וזבוליאל רוצה לשמש ברקיע ביום. ולא ניתנה לו רשות, עד שעולה האור של הלבנה בלילה. ואז הוא מוציא כל אלו הצבאות והממונים. וכשהאיר היום, עולים כולם בפתח אחד מאלו תשעה פתחים, שהוא פתח העליון על כולם, בנקודת כתר, שנשארה במדרגה, שמתחתיה עומד הרקיע.

וכשהתפילה עולה, היא נכנסת בפתח העליון על כולם, וכל השרים וכל הממונים יוצאים מהפתח ההוא. ועליהם זבוליאל הממונה העליון, שאין שם ממונה אחר, אלא זבוליאל הממונה באוויר, הממונה ג"כ בפתח העליון, שלמעלה מרקיע המלכות דעשיה. ויוצאים כולם ונושקים אותה, ומגיעים עימה עד הרקיע השני, יסוד דעשיה.

המלכות קו שמאל, חכמה בלי חסדים. ע"כ בשעה שמושלת אין אור אלא חושך, כי החכמה אינה מאירה בלי חסדים. וכמ"ש, וַתָקָם בעוד לילה. שזמן קימתה, שליטתה, בלילה. שנאמר, וזבוליאל רוצה לשמש ברקיע ביום. ולא ניתנה לו רשות, כי בשעה שהמלכות שולטת היא לילה ולא יום, עד שעולה האור של הלבנה, עד הלילה. ואז הוא מוציא כל אלו הצבאות והממונים. כי בלילה שולטים כל הט"ת של המלכות, ונמשכים מהם צבאות וממונים המושלים מכוח השמאל.

וכשהאיר היום, והמלכות יורדת מבינה למקומה, אע"פ שט"ת הם בלי פגם. כי כבר ירדה המלכות מהרקיע שצמצם אותם לבחינת אוויר, עכ"ז אין להם שליטה במקומם, אלא שצריכים לעלות מרקיע ומעלה, לפתח העליון שבכולם, לכתר. ששם הם נכללים בימין בחסדים. ועימהם הולכת ועולה גם התפילה, מחמת ההשתוות שהשיגה עימהם בהיותם למטה מרקיע.

וכיוון שהתפילה עלתה למעלה מרקיע דמלכות, היא פוגשת שם את האוויר של הרקיע השני, שנפל שם, שאח"כ, אחר ירידת המלכות מבינה דיסוד דעשיה למקומה, מתנשא האוויר ועולה לרקיע היסוד, ולוקח עימו יחד כל הצבאות והממונים והתפילה, שהיו דבוקים בו בשעת הנפילה, ומעלה אותם לרקיע היסוד. שנאמר, ויוצאים כולם ונושקים אותה, ומגיעים עימה עד הרקיע השני, יסוד דעשיה.

138. וכשהתפילה עולה אל רקיע היסוד, נפתחו י"ב שערים של אותו הרקיע. ובשער הי"ב עומד הממונה עָנָאל, הממונה על כמה צבאות ועל כמה מחנות. וכשהתפילה עולה, עומד הממונה הזה ומכריז על כל אלו הפתחים, ואומר, פיתחו שערים. וכל השערים נפתחים. והתפילה נכנסת בכל אלו השערים.

כי בת"ת יש י"ב גבולי אלכסון חו"ג תו"מ, שבכל אחד ג' קווים חג"ת, שהם י"ב. וכל מה שיש בת"ת יש גם ביסוד, והם נקראים ביסוד י"ב שערים.

139. אז מתעורר ממונה אחד זקן בימים, העומד לצד דרום, עזריאל סָבָא. ולפעמים נקרא מַחֲניאל, משום שהתמנה על שישים ריבּוא (600,000) מחנות. וכולם בעלי כנפיים, בעלי מחנות המלאים עיניים. ואצלם עומדים אלו המחנות, שהם בעלי אוזניים. ונקראים אוזניים, משום שהם מקשיבים לכל אלו שמתפללים תפילתם בחשאי, ברצון הלב, שלא נשמעת התפילה לאחֵר, תפילה זו עולה ומקשיבים לה כל אלו הנקראים בעלי אוזניים.

כי יש גילוי מיוחד ביסוד מחסד העליון, הנמשך מקו ימין שבבינה. וע"כ נקרא הממונה על החסד הזה בשם עזריאל סבא, כי חו"ב נקראים זקנים. והוא ממונה על שישים ריבוא מחנות. כי 600 נמשכים לו מחג"ת נה"י דבינה, שספירותיה מאות. ואלף הוא הארת חכמה, שכל אחת כלולה ממנה. וע"כ הם שישים ריבוא.

ג"ר דתבונה נקראים אוזניים, שבהם מאירים חסדים ולא חכמה. ו"ק דתבונה מכונים עיניים, שבהם מאירה החכמה. וע"כ הוא מושך מבינה ב' בחינות אלו.

ונודע שבאוזניים נתקנה מדרגה עקומה, לשמוע טו"ר. ומדרגה עקומה פירושו אלכסון, שמלכות ובינה, ב' רוחות מערב וצפון, נכללו זה בזה ונעשו אלכסון. שהוא עירוב ומיתוק דמדה"ד במדה"ר. וע"כ שומעים טוב למי שזוכה, כלומר, שמקבלים תפילתו במדה"ר שבאלכסון. ושומעים רע למי שלא זכה, שמקבלים תפילתו במדה"ד.

140. ואם תפילה נשמעת לאוזניו של אדם, אין מי שיקבל אותה למעלה, ושוב אין מקבלים אותה אחרים, ממי ששמע אותה תחילה. משום זה צריכים להישמר, שלא תישמע התפילה לבני אדם, כי דיבור התפילה מתאחד בעולם העליון, בז"א, ודיבור העולם העליון אינו צריך להישמע.

141. מי שקורא בספר התורה, אחד קורא, והאחר שותק. ואם שניים קוראים בתורה, גורעים האמונה שלמעלה, משום שקול ודיבור אחד הכול אחד. אבל שני קולות ושני דיבורים הוא גירעון ופגם באמונה, המלכות. אלא שיהיה קול ודיבור אחד כמו שצריך, כדי שקול, ז"א, ודיבור, המלכות, יהיו אחד.

התפילה צריכה להיות בדיבור בלי קול, שלא יישמע לאוזן אדם:

א. כי המלכות, שממנה נמשכים בני האדם, מתוקנת מב' נקודות, ממלכות דמדה"ד, שאינה ראויה לקבל אור, וממלכות המתוקנת בבינה, מדה"ר, הראויה לקבל האור. וגם האדם מעורב מב' נקודות אלו. ואם זכה, אז מדה"ד בהסתר ומדה"ר בגילוי, והוא ראוי לקבל אור העליון. ואם לא זכה, התגלה בו מדה"ד, וכל האורות פורחים ממנו.

וע"כ נתקן אוזן העליון במדרגה עקומה, לקבל תפילת אדם צדיק, שזכה שמדה"ד שלו בהסתר, כדי שהאוזן המקשיב לא יעורר מדה"ד הגנוז בדיבורי התפילה. ולפיכך, אם אדם אחר שומע התפילה מטרם שתעלה למעלה, הרי אותו אדם מעורר מדה"ד הגנוז בדיבור התפילה. ואז כבר אינה יכולה להישמע למעלה, כי אינה ראויה לקבלת שפע.

ב. כי דיבור התפילה היא מלכות. והמתפלל צריך להיות מרכבה למלכות. וע"כ התפילה צריכה לעלות ולהיכלל במלכות העליונה, הנקראת דיבור. ואז המלכות מתייחדת עם ז"א, הנקרא קול, והתפילה מתקבלת, שמקבלת השפע מז"א. ולפיכך אסור לעורר קול של אדם בתפילה, כדי שישרה בה קול העליון, ז"א. כי הדיבור עולה למלכות ומתאחד עם ז"א ע"י המלכות, ומקבל קול ממותק מז"א. ואז ראויה התפילה לקבלת השפע, ודיבור העולם העליון אינו צריך להישמע ע"י קול של אדם.

וכעין זה הקורא בתורה, צריך להיות מרכבה לז"א, שנקרא תורה. והקול של הקורא הוא במקום הקול של ז"א. וע"כ אסור להישמע קול אחר עימו, קול אדם המעורב במדה"ד.

ואם שניים קוראים בתורה, גורעים האמונה שלמעלה, כי קול האדם פוגם את קול הקורא בתורה, והמלכות של מעלה אינה ראויה לקבל שפע מז"א. משום שקול ודיבור אחד הכול אחד. שגורם למעלה, שהקול, ז"א, והדיבור, מלכות, מזדווגים בזיווג אחד. ואם מתחבר עימו קול ודיבור של אדם, פוגם הזיווג הזה.

142. שם הממונה ההוא עזריאל סבא, וכשהתפילה עולה בחשאי, כל אלו שישים ריבוא מחנות, וכל אלו בעלי העיניים, וכל אלו בעלי אוזניים, כולם יוצאים ונושקים אותו הדיבור של התפילה העולה. כמ"ש, עיני ה' אל צדיקים ואוזניו אל שַׁוועתם.

עיני ה' אל צדיקים, אלו הם בעלי העיניים שלמטה, המלאכים שברקיע היסוד דעשיה. משום שיש בעלי עיניים למעלה בג"ר, כי עיניים הן חכמה. אבל אלו העיניים הן עיני היסוד. ע"כ כתוב, עיני ה' אל צדיקים, כי היסוד נקרא צדיק. ואוזניו אל שוועתם, אלו הם בעלי האוזניים.

143. הרקיע השלישי, נו"ה דעשיה. תפילה עולה ומגיעה לרקיע ההוא. ושם הממונה גְדַרְיָה, ועימו כמה שרים וכמה ממונים. והוא משמש ג"פ ביום, בשעת נסיעת ג' קווים למעלה באצילות, כנגד שרביט אחד של אור היוצא, עולה ויורד ואינו עומד על מקום אחד. שכוונתו להמשיך הארת החכמה שבשמאל, המכונה שרביט של אור.

כי המילה מורכבת משתיים, שר ביט, אשר שׁר הוא ראייה, כמ"ש, יָשוֹר על אנשים. ביט היא ראייה מלשון הבטה. והארת החכמה נקראת ראייה. וזהו השרביט הנוסע ג"פ ונגנז. כי אין החכמה נגלית אלא רק בשעת נסיעת ג' קווים בג' מקומות, חולם שורוק חיריק. וככלות הנסיעה תכף נגנזת.

וכשהתפילה עולה, שהיא קו האמצעי, הנושאת מסך דחיריק, יורד השרביט, הארת השמאל, ומשתחווה לפני התפילה הזו, כלומר שמרכין ראשו, שפירושו, שמעלים הג"ר שלו הנקרא ראש. כי קו האמצעי ממעט את השמאל מג"ר ע"י מסך דחיריק. והרקיע השלישי, נו"ה דעשיה, נקרא רקיע השרביט, ע"ש השרביט הפועל בו.

144. וכשתפילה עולה, אותו הממונה, אחר שהשתחווה אל התפילה, היכה עם שרביט בסלע החזק המאיר, העומד באמצע הרקיע. ויוצאים מתוך הסלע שע"ה (375) חילות, שהיו גנוזים שם מיום שירדה התורה לארץ, משום שהתעקשו למאן ולעכב שלא תרד התורה לארץ.

וגער בהם הקב"ה, ונכנסו לתוך הסלע ההוא. ואינם יוצאים משם, חוץ מאותו הזמן שהתפילה עולה למעלה. אז פותחים ואומרים, ה' אדונינו מה אדיר שִׁמך בכל הארץ. זוהי התפילה, שנקראת אדיר, משום שהיא עולה על כל אלו הרקיעים. אז, הם משתחווים לה.

אלו המלאכים שקטרגו על התורה, קו אמצעי, שלא תימשך לארץ, שהיא המלכות, ולעולמות בי"ע, היו נמשכים מקו השמאל. ורצו שבמלכות ובבי"ע תהיה השליטה לשמאל, ולא לקו אמצעי, תורה, שממעט ג"ר מהארת השמאל. וע"כ נאמר, משום שהתעקשו למאן ולעכב שלא תרד התורה לארץ, למלכות, הכוללת בי"ע.

אבל הקב"ה, קו אמצעי, גער בהם והכריח אותם לקבל את הארת קו האמצעי, ולהיעלם. ואז נעלמו בתוך הסלע החזק המאיר, העומד באמצע הרקיע, כלומר בכוח הדין שבקו האמצעי.

ואינם יוצאים משם, חוץ מאותו הזמן שהתפילה עולה למעלה. כי אין התפילה עולה אלא בהתעוררות קו השמאל, בינה ותו"מ, שנפלו לתחתון וחזרו למעלה מרקיע, ונעשו קו שמאל, שהם לוקחים עימהם גם התפילה, שהייתה דבוקה בהם בעת נפילתם. וע"כ מקבל הממונה אז את השרביט, שהוא הארת השמאל. הרי שבעֵת עליית התפילה, יוצא הארת השמאל לשליטתו.

וכשהיכה עם שרביט בסלע החזק המאיר, העומד באמצע הרקיע, ויוצאים מתוך הסלע שע"ה חֵילות, שאז מתעוררים ומקבלים הארת השמאל מהשרביט. אז פותחים ואומרים, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. שהתפילה העולה על הרקיעים, היא אדירה, משום שכוללת בתוכה המסך דחיריק דקו אמצעי, הממעט בכוח את קו השמאל מג"ר.

וע"כ, אז הם משתחווים לה, שמרכינים ראשם, שאינם ממשיכים מהג"ר דהארת החכמה, אלא מהו"ק בלבד. ונקראים שע"ה חילות, כמ"ש, ואל קין ואל מנחתו לא שעה, כי מנחתו הייתה מבחינת שע"ה חילות הללו, שגער בהם הקב"ה ונעלמו בסלע, ונפלו פניהם. וע"כ גם קין נפלו פניו.

145. מכאן והלאה מתעטרת התפילה בעטרות עליונות ועולה לרקיע הרביעי, ת"ת. ואז יוצא השמש, ת"ת, במדרגותיו, ושַׁמְשיאל, הממונה העליון, יוצא. ושס"ה (365) מחנות עולים עימו לתוך הרקיע ההוא, ונקראים, ימות החמה, משום שהם מדרגות נמשכות מהחמה, ת"ת. וכולם מעטרים את התפילה בעטרות בשׂמים של גן העדן.

146. ושם מתעכבת התפילה, כדי להתדבק באוויר דגבורה, במדרגות אשר שם. כי ברקיעים הקודמים, נה"י, לא הייתה צריכה להתעכב כל כך, מפני שהם נכללים בת"ת. ומתעכבת עד שכל המחנות עולים עימה לרקיע החמישי, גבורה.

ושָׁם ממונה אחד, גדריאל, והוא בעל מלחמות של שאר העמים. כי הגבורה, הוא קו שמאל, שהעמים נאחזים בו. וכשהתפילה עולה, כשנושאת בתוכה המסך דקו אמצעי, הממעט את קו השמאל מג"ר, אז מזדעזעים הוא וכל המחנות שלו, ונשבר כוחם, ויוצאים ומשתחווים, שמרכינים ראשם, הג"ר שלהם, ומעטרים לתפילה ההיא.

147. ועולים עימה עד שמגיעים לרקיע השישי, החסד. אז יוצאים כמה צבאות וכמה מחנות, ומקבלים את התפילה ההיא, עד שמגיעים לשבעים שערים, חג"ת נהי"מ, שכל אחת כלולה מעשר. כי החסד כולל כל ז"ת. ששם עומד הממונה העליון ענפיאל, ומעטר התפילה בשבעים עטרות.

148. וכיוון שהתפילה מתעטרת בכל אלו העטרות, אז מתחברים כל החיילים של כל הרקיעים, שליוו את התפילה מרקיע לרקיע עד כאן, ומעלים את התפילה לרקיע השביעי, בינה, הכוללת ג"ר, ונכנסת התפילה לשם. וסנדלפון, השר המכובד העליון, שכל מפתחות אדוניו בידו, מכניס את התפילה לשבעה היכלות דיצירה.

149. שבעה היכלות אלו הם היכלות של המלך, כלומר, שבעה היכלות דמלכות דאצילות, ששם מזדווג המלך, ז"א. והתפילה ההיא, כשמתעטרת בכל אלו העטרות, כשעולה שם, מחברת ז"א ומלכות ביחד, להתעטר למעלה, להיות הכול אחד כראוי. והשם של הקב"ה, המלכות, יתעטר מכל הצדדים למעלה ולמטה, להיות אחד עם ז"א. ואז כתוב, ברכות לראש צדיק. שהיסוד, שנקרא צדיק, משפיע ברכות במלכות.

150. אשרי חלקו של אדם, שיודע לסדר תפילתו כראוי. בתפילה זו שמתעטר בה הקב"ה, הוא מחכה, עד שיגמרו כל תפילות ישראל לעלות, ונכללות בתפילה השלמה. ואז הכול הוא בשלמות כראוי למעלה ולמטה.

151. יש מצוות התורה התלויות בדיבור, כמו שיש אחרות התלויות במעשה. והן שש מצוות, ונוהגות גם כאן בתפילה:

א. לְיִרְאָה את השם הנכבד והנורא,

ב. לְאַהֲבָה אותו,

ג. לברך אותו,

ד. לייחד אותו,

ה. שיברך הכוהן את העם,

ו. למסור נשמתו לו.

ואלו שש מצוות, הנוהגות בתפילה, הן תלויות בדיבור. חוץ מאלו המצוות התלויות במעשה, כמו ציצית ותפילין.

152. והזוהר מפרש שש מצוות:

א. ליראה את השם הנכבד והנורא. מצווה זו נוהגת באלו התשבחות שאמר דוד המלך, ובקורבנות שבתורה, ששם צריך האדם לירוא מפני אדונו. משום ששירים ההם עומדים במקום שנקרא יראה, המלכות. וכל אלו הללויה שכתוב, הם יראת הקב"ה, המלכות. וצריך האדם לשים רצונו בשירים אלו, ביראה.

153. ב. לברך אותו. כיוון שהגיע האדם לברכת ישתבח, ישים רצונו לברך אל הקב"ה, כמו ברכת יוצר אור, יוצר המאורות.

ג. לאהבה אותו. כשמגיע לברכת אהבת עולם, ואל הכתוב, ואהבת את ה' אלקיך, שזה אהבת הקב"ה.

ד. לייחד אותו, כמ"ש, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. שכאן נמצא הייחוד של הקב"ה, לייחד שמו ברצון הלב כראוי. ומשם והלאה זיכרון של יציאת מצרים, שזו מצווה להזכיר יציאת מצרים, כמ"ש, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים.

154. ה. שיברך הכוהן את העם. כדי לכלול ישראל יחד, בשעה שלוקחים ברכות שלמעלה, כי באותה שעה מקבלת כנ"י, המלכות, ברכות.

ו. למסור נשמתו לו. שעת רצון למסור לו נפשו, ולתת לו הנשמה ברצון הלב, כשנופלים על פניהם, ואומרים, אליך ה' נפשי אשׂא, שיכוון אליו ליבו ורצונו, למסור לו הנפש ברצון שלם.

ואלו הן שש מצוות העומדות בתפילה, העולות כנגד 600 מצוות התורה.

155. הרי י"ג (13) מצוות אחרות יש בתורה, כי יש תרי"ג (613) מצוות, ולמה נאמר ששש מצוות הן כנגד 600? י"ג מצוות אלו עומדים להמשיך י"ג מידות הרחמים, שהכול כלולים בהם. שי"ג מידות הרחמים שאנו אומרים, הן כנגדם. ושש מצוות אלו, שהתפילה מתעטרת בהן, הן כנגד חג"ת נה"י, שהתפילה, המלכות, מקבלת מז"א.

156. אשרי חלקו מי שיָשׂים ליבו ורצונו לזה, ולהשלים אותם בכל יום. ובאלו תלויים דברים אחרים רבים. אבל כשמגיע האדם למקומות אלו, צריך לכוון ליבו ורצונו להשלים מצווה התלויה בדיבור. ואז מכריזים עליו ואומרים, ויאמר לי, עבדי אתה, ישראל אשר בךָ אתפָּאָר.

157. ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. הקהיל אותם, כדי למסור להם שבת כמקודם. כי מקודם שעשו ישראל את העגל, מסר להם את השבת. וזוהי שלא שמרו הערב רב. כיוון ששמעו, שכתוב בה, ביני ובין בני ישראל, אמרו, ואנו, נמנע מאיתנו הדבר הזה. מיד כתוב, ויִיקָהל העם על אהרון, לעשות העגל, ונמשכו אחריהם רבים. ואחר שמֵתו אלו מעובדי העגל, הקהיל משה את בני ישראל בלבד, ונתן להם השבת כמקודם, כמ"ש, ששת ימים תעשה מלאכה.