בשעה שנפטר האדם מן העולם

368. בשעה שהאדם נפטר מהעולם, הנשמה והנפש הולכות יחד, כמ"ש, ותלַכנה שתיהם עד בואָנה בית לחם. שנעמי היא נשמה ורות היא נפש.

369. ויהי כבואנה בית לחם וַתֵיהוֹם כל העיר עליהן, ותאמרנה הזאת נעמי, הנשמה, שהלכה מהמקום הזה. שזהו בשעה שהנשמה הייתה בעיבור במלכות, הנקראת בית לחם, והייתה שם מלאה מכל טוב, מלאה מתורה, עמוד ענן היה בראשה ביום, ועמוד אש בלילה. ונר היה מאיר לפניה.

והיו מראים לה את גן העדן, מקום השכר הטוב של צדיקים. והראו לה את הגיהינום, מקום העונשים של הרשעים, שנידונים בו על עוונותיהם. כמ"ש, בהילו נרו עלֵי ראשי. שהכתוב סובב על זמן עיבור הנשמה במעי אימה המלכות.

370. באותה שעה אומרת הנשמה, אל תִקרֶאנה לי נעמי, קרֶאנה לי מָרה כי הֵמַר שַׁד"י לי מאוד. אני מְלאה הלכתי, וריקם הֱשיבני ה'. אני כשהייתי במקום הזה בעיבור, הייתי מלאה מהתורה, מלאה מכל טוב, ועתה ריקם השיבני ה' לעוה"ז.

371. למה תִקרֶאנה לי נעמי, וה' ענה בי ושד"י הֵרַע לי. שנכנס בי היצה"ר, הרוח והנפש הבהמית, שעליה כתוב, חַכְמות נשים בנתה ביתה ואיוולת בידיה תהרסנו.

חכמות נשים בנתה ביתה, אלו הן נשמה ונפש דקדושה. ואיוולת בידיה תהרסנו, זוהי הנפש הבהמית, שתהרוס בניין הגוף באיוולתה. וזוהי הנשארת בגוף, כמ"ש, אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תֶאבַל, שהגוף והנפש הבהמית משתתפים יחד.

372. לְמה הדבר דומה? למלך שהפקיד בגן שלו שני שומרים, האחד פיסח והאחד עיוור. אמר להם, הישמרו שלא תאכלו מפרי הגן הזה, כי אני יודע כל פרי שיש בו.

373. מה עשו? הפיסח אמר אל העיוור, הרי רצוננו הוא לאכול מפרי האילנות האלו. אמר העיוור, הרי אני איני רואה. והפיסח אמר, והרי אני איני יכול ללכת. מה עשו? רכב הפיסח על העיוור ואכלו.

374. והמלך בא וראה שאכלו מפרי האילן. אמר להם, מי אכל מפרי האילן. העיוור אמר, הלוא אני איני רואה. הפיסח אמר, הרי איני יכול ללכת. מה עשה המלך? אמר, כמו שעשיתם ואכלתם מפרי האילן, כך יעשה לכם. מה עשה המלך? אמר לעבדיו, הרכיבו את הפיסח על העיוור, ותיתנו להם שישים הכאות במקום הזה.

375. כך הנפש הבהמית מהיצה"ר עם הגוף. הנפש אומרת, הרי איני יכולה לחטוא. והגוף אומר, שמיום צאת הנפש ממנו אינו חוטא. הקב"ה עושה להם חיבור אחד, הנפש הבהמית עם הגוף, ומעניש אותם יחד. וכן אם היה צדיק, מחבר אותם הקב"ה ומקבלים שכר טוב ביחד.